גדרי "סיום מסכת" והשפעתו על התפילה: עיון בחובת הבנת הלימוד, דין תורה שלא לשמה ומעלת קביעת עתים להלכה

- - - לא מוגה! - - -

אחרי שאנחנו גומרים את תפילת החזרה, יש לנו מצווה לומר את הבידוי בין תפילת אפיים מדי יום ביומו. אלא אם כן, אם יש לנו מצווה שיכולה לבטל, לבטל ולהשלים במקום. כגון אם יש לנו חתן, ברית מילה, או סיום מסכת. גם אם יש סיום מסכת, גם זה יכול להועיל, ולא יצטרכו לומר וידוי ונפילת אפיים. כגון אותם האנשים שלומדים דף יומי, אמורים מחר לסיים מסכת בבא קמה, בעזרת השם. אותם האנשים, אם הם גומרים מחר בבוקר את השורות האחרונות, ממילא, מחר בתפילת שחרית, לא יצטרכו לומר את הוידוי. יש אנשים רבים שלומדים לפני התפילה. יש להם את הזמן בבוקר השכם, ארבע, ארבע ורבע. הנודניק, הטלפון, עדיין לא מתחיל לעבוד, כי הנודניקים שמתקשרים עדיין הם ישנים. אין לך לא הטרדה מטלפונים, לא דבר אחר, יושבים על מי מנוחות, הראש בבוקר צלול מאוד, יושבים ולומדים, עוסקים בתורה. אז אם מחר בבוקר הם מסיימים את המסכת, מיד אחרי זה מתפללים בתפילה שאחריה, זה נחשב גם, כמו שיש לך חתן, כך גם החתן תורה הזה שסיים את המסכת, גם הוא יכול לפטור את הציבור שלא יצטרכו מחר לומר נפילת הפיים והווידוי, אלא פטורים מהכל. מיד אחרי זה, אחרי שגומרים את החזרה, חצי קדיש ומיד קריאת ספר תורה, זה מה שיכולים לעשות. הדין הזה לא מוסכם, יש בו מחלוקת, יש שלושה דברים שבהם דנו הפוסקים, אבל למסקנה אנחנו אומרים את ההלכה שפטורים מהווידוי. הצדדים, מתי לא, ואולי למה לא, הם המגן אברהם לומד מהגמרא בברכות ו' שאדם שלומד אבל לא מבין, אלא הוא גורס. פעם לא היו נקודות לאותיות של הגמרא. היום, ברוך השם, בדור האחרון זכינו, יש הרבה גמרות עם נקודות. אתה שואל את האדם הזה, למדת? בטח, אני למדתי את הכול. איך למדת? אתה מתחיל לשאול אותו שאלות, אתה רואה שבתוכן הוא לא ידע כלום. תודה. אז הוא אומר לך, תראה, הגמרא שלי, יש שם נקודות. הגמרא של הרב עדין, יש נקודות. אני כל יום למדתי דף, אני גרסתי. הוא גרס גמרא עם נקודות, אפשר לקרוא, מי שלמד עד כיתה ג' יודע לקרוא עם נקודות, אז זה בסדר. אז הוא חושב שהוא גרס, והוא קורא את השורות האחרונות, ויכול לעשות לנו סיום. אבל המגן אברהם, בסימן נ', סעיף קטנה, איפה הוא אומר שלימוד כזה אין לו ערך. אדם צריך להבין את מה שהוא לומד, ובלי להבין זה כלום. והראיה שלו, ממה שאמרו בזוהר הקדול של ברכות ו', הגרא דפרקה ריהתה. פירוש הדבר. אדם יגיע לעולם האמת, רוצה לקבל שכר, הוא עבד את השם. ייתנו לו שכר על מה שהוא רץ ללמוד תורה. זה השכר שהוא יקבל לעתיד לבוא. רשי מרגיש, נו, ועל מה שלמדנו תורה, תלמוד תורה כנגד כולם, מה עם זה? זה לא מגיע לי. רשי אומר, מסביר ואומר, שכדי לקבל שכר אדם צריך להבין ולזכור את מה שהוא לומד. זאת אומרת, ברוב האנשים אין להם את הריכוז, לא לומדים בהבנה וגם לא זוכרים לאחר זמן. ולכן, אם הוא יגיע לעולם האמת, הוא יעמוד לפני מבחן. שם נאמר, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. בעולם הזה אפשר לעשות כל מיני קונצים במבחנים. תראו, יש הרבה בדואים, יש להם רישיון נהיגה. והבדואים האלה לא יודעים לקרוא ולכתום. אז איך זה יש להם רישיון נהיגה? איך הוא עבר את התיאוריה? איך הוא למד? אתם מבינים, המבין יבין. במדינת ישראל אנחנו יודעים איך העניינים זזים. ולכן, כאן זה לא פלא שאחד שלא קרא יכול או לקבל הודעה ב-SMS של הטלפון או בצורות אחרות כדי לדעת איך לענות. בעולם הבא זה לא עובד כך. שם אין לא SMS ולא דברים אחרים. מי שלא יודע, לא יודע, אז זהו זה. ואז הוא יישאר בלי כלום. לא, הגמרא אומרת, לא חלילה יישאר בלי כלום, הגרדה פירקה ריאתה, כמו שהוא רץ ללמוד תורה. הוא יודע, כל יום בשעה שש יש שיעור, בשש כבר נמצא בשיעור, הוא רץ, ובעשרה ראשונים, על זה הוא יקבל את סכרו מושלם. המשמעות של רשי היא שאם אדם לא מבין ולא זוכר, אז זה חלילה אפס. זו המשמעות שממנה למד המגן אברהם. כך כותב גם רבי חיים בן האתר, בעל אור החיים בספרו חפש ה' ועוד רבים מגדולי האחרונים, הגאון חידה ומורה באצבע ועוד. אבל יש חולקים. דעת רבנו בחיה, בכד הקמח והמהריל, שגם אדם שלא מבין, גם כן יש לו סכר. הדוגמה שלהם, נשים מברכות ברכות התורה. הרי הנשים לא חייבות בתלמוד תורה. לימדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. אז איך היא תאמר בבוקר וציוונו על דברי תורה? אומר המעריל, היא אומרת משנת איזה ומקומן, יש להם את הקטעים של הקורבנות, והמעריל מדגיש, למרות שהיא לא מבינה. בקושי הגברים, חלק מהם מבינים את מה שאנחנו אומרים בפרק איזה ומקומן. הנשים בוודאי שלא מבינות. אוף על פי כלום הוא אומר, יש על זה סכר, והברכה יכולה לחול על זה. עוד מאחרונים, רבינו זלמן ועוד הלכו בכיוון הזה. יש שרצוי לחלק בין תורה שבכתב, שם אפילו אם הוא לא מבין את התהילים וכיוצא בזה יש תועלת, לבין תורה שבעל פה. אתה רואה שיש מחלוקת בעניין, כך שגם לגבי הגמרא, מה שדיברנו קודם, יש לנו ספק. אבל רוב הפוסקים הלכו כדעת המגן אברהם. ולכן קשה לנו לקרוא לאותו האדם שגרס ולא הבין כלום, קשה לנו לקרוא לזה סיום. סיום פירוש הדבר שהוא התחיל וסיים, אבל גרסה בעלמא שהוא גורס ולא מבין כלום, קשה לקרוא לדבר הזה סיום הסכר. ולכן, הכלל שכתב לנו מרן למעלה בסימן ב', טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה, זה תקף גם לגבי צורת הלימוד של כולנו, אם זה בגמרא או בדברים אחרים. מי אמר שהוא צריך ללמוד כל יום דף, ללמוד הרבה דפים? הקדוש ברוך הוא לא סופר דפים. תלמד מעט. את הקטע שלמדת, הבנת אותו? זה מה שחשוב לפני בורא עולם, זה העיקר לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן כל אחד ואחד ישתדל להתמקם לפי כוחו, לפי כישרונותיו, לפי הבנתו, אותם הדברים שהוא מבין ילך ויעסוק בהם. אבל אם הוא הולך ללמוד דף יומי, והמסכת קשה, לפעמים יש מסכתות, זבחים, מלאכות, והוא לא מבין. אז מה חוכמה שהוא כל לילה מגיע וכל לילה הופך דף, ובסוף הוא קורא לזה סיום? או שהוא גמר כך את כל השס. אתה שואל אותו שאלות מתוך השס, הוא לא יודע כלום. האדם הזה בור מארץ, אז הוא ישב ליד הגמרות והוא דפדף את הגמרות האלה. זה לא נחשב ללימוד תורה. גם מי שחולק, גם אליבא דקד הקמח ואמרין, הם מודים בזה שהלימוד היותר טוב, שהאדם יבין. כמו שיש ביטול תורה בכמות. אדם שלא בא לכאן, אלא הולך כעת, מסתובב ברחובות. זה נקרא ביטול תורה. יש גם ביטול תורה באדם שכן יושב ליד ספר, אבל הוא לא מאמץ את המחשבה, המוח שלו כמעט לא עובד, והוא לא מבין את מה שהוא גורס. גם זה מבחינה מסוימת נחשב כביטול תורה. אלא בראש ובראשונה אנחנו צריכים לשאוף מאוויינו שאדם ילמד ויבין כל דבר ודבר, ובפרט באותם הדברים שהם להלכה ולמעשה לעסוקי שמעתתה לבד הלכתה, בוודאי שהאדם חייב להבין. ולכן צריך להדריך את אותם האנשים. בן פרט יוסף, אנחנו רואים אלפים ורבבות שחוזרים מדי שנה בשנה, חוזרים ומתקרבים לאבינו שבשמיים. אבל לא תמיד יש להם את ההכוונה הנכונה. פעמים הם מקדישים זמן ללימוד התורה. הם הולכים ללמוד, אבל הם מבזבזים את הזמן שלהם והם מחטיאים את המטרה. אדם שמלווה אותו, שמדריך אותו, צריך לראות לפי הכישרונות שלו, לפי היכולת שלו, מה הוא כן מסוגל להבין ולקנות ולהפנות אותו לאותם המקומות. בחוץ לארץ יש הרבה מקומות, כשבאים ללמוד תורה, לא נכנסים כולם לאותו בית כנסת, לאותו בית מדרש, אלא הם מחולקים כיתות-כיתות. יש כאלה שלא מסוגלים להבין הרבה, בקושי אגדה. יכול להבין חומש רשי, אגדה, סיפורים. יש כאלה ברמה יותר גבוהה, הם מסוגלים להבין הלכות, יש כאלה מסוגלים להבין גמרא, והם מחולקים כיתות-כיתות. דבר כזה יכול לתת מענה לכולם בלי יוצא מן הכלל. לא בכל מקום אתה יכול לארגן כמה כיתות לאותם האנשים, אבל עקרונית צריך לדעת לכוון את אותו האדם שילמד טוב ויבין היטב את מה שהוא לומד. זה הלימוד הטוב, את זה הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו. כך הוא הדין גם לאותם האנשים שלומדים חוק לישראל, דבר שהוא הכרח וחובה על פי דברי המקובלים, ללמוד את כל מקצועות התורה מדי יום ביומו. תורה נביאים כתובים, משנה גמרא, זוהר, הלכה, מוסר. צריך. שוב, גם בזה יש לפעמים שהמשניות הן קשות. הוא מתחיל, מסכת ברכות, פחות או יותר הוא מבין, אבל מגיע למסכת ערובין, ימי שני, יש סדר מועד, ומגיעים למסכת ערובין, ואז הוא לא מבין שום דבר. או ימי חמישי-שישי, המשניות הן מסדר קודשים טהרות, ושוב הוא גורס והוא לא מבין שום דבר. אז חבל על החמש או עשר דקות שהוא גורס ולא מבין. במקום זה, ילמד רק משנה אחת, ייקח את המשנה הראשונה, יש היום את המשניות של הרב קהתי וכיוצא בזה, יכול לקרוא, לאט לאט הוא יבין. אז אמנם, כשהוא רוצה להבין זה לוקח יותר זמן. עדיף יותר, חשוב יותר, שאותו אדם ילמד רק משנה אחת מתוך הפרק, אבל את המשנה הזו הוא יבין היטב ממה שיגרוס את כל הפרק ולא יבין. כך גם לגבי הזוהר. יש אנשים שאוהבים ללמוד זוהר, הקמים באשמורת ולומדים זוהר. תראה, את אחינו בני ישראל הבוכרים יש להם מנגינה והם גורסים לאט במנגינה. בסדר, אני נהנה מאוד מהמנגינות האלה, אבל אותו אדם גורס, הוא לא מבין שום דבר, שום חבל לו על הזמן. במקום זה, שוב, גם בזה טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. אתה שואל אותו, מה אתה לומד? הוא אומר לך, כל יום אני לומד חמישה דפים של זוהר, אני גורס. הוא לא מבין כלום. במקום זה ילמד אפילו רק דף אחד ויבין, זה הרבה יותר טוב. פעם כמעט ולא הייתה אפשרות לאותם האנשים להתחיל ללמוד זוהר ולהבין. היום בדור שלנו גם זוהר אפשר להבין. לפני כשבעים שנה, האדמו״ר הרב אשלג ישב וכתב את התרגום שלו על הזוהר, תרגום אסור לב. לא רק זה, בדור האחרון שלנו זכינו לעוד פירוש יפה, מתוק מדבש, כשמו כן הוא. גם שם אתה קורא, כל דבר שהזוהר אומר, הכל מוסבר היטב. נכון שזה לוקח יותר זמן. במקום שהוא גורס את הדף הזה בחמש דקות, זה לוקח לו רבע שעה או עשרים דקות. אבל הוא מבין, יש תועלת בלימוד הזה, כך צריך לנהוג ולעזור. יש מקומות נידחים בעולם שאנשים לא מסוגלים להבין, טוב, השם ירחם עליהם. אבל כאן בארץ, ברוך השם, כולנו מבינים עברית ולכל מקצועות התורה היום, יש את התרגום וההסבר בעברית שלנו, עברית קלה, שנוח מאוד לאנשים ללמוד ולהבין, זו המטרה העיקרית בלימוד התורה שלנו. אז דבר כזה אדם למד, סיים את המסכת, זה נקרא סיום מסכת. אבל כשאדם גורס ולא מבין, זה חלש מאוד. כך גם בלימוד התאנים. יש הרבה אנשים שאומרים לך, ברוך השם, אני כל יום גומר את כל התהילים. מה הוא גומר? הוא גורס. גורס בשעתיים, שעתיים ורבע, גומר את הכול. במקום שיקרא שעתיים ורבע את כל התהילים, במקום זה, שיקח את הפרקים שהוא קורא, אבל יקרא אותם לאט, עם רשי ועם המצודות, עם ההסבר. הוא יבין יפה את אותם הפסוקים שהוא קורא, בזה הוא יפיק תועלת, זה הרבה יותר טוב ממה שיגרוס הרבה פרקים ולא יבין אותם, וכן כל כיוצא בזה. המחלוקת הנוספת שיש בין הפוסקים, אדם שכן הבין, מה זה הבין? לפי הדרגה שלו, לפי הכישרון שלו, זה נקרא שהוא הבין. אם אתה שואל עם הפוסקים, עם הרשב״א, כשהיה לומד את הגמרא, הוא הבין כמוהו, בוודאי שאין מה להשוות, הם ידעו להעמיק, ללמוד בצורה עמוקה להבין את הכל במאה אחוז. או שאין כן אנחנו, אנחנו, מה שלומדים זה הרבה יותר חלש. השאלה היא לימוד שטחי. גם הוא נחשב ללימוד שבו המסיים ייחשב כסיום מסכת. א', לגבי הנושא שלנו, אם יפתור אותה מאמירת הבידוי, ב', הנפקא מינה שנוגעת למעשה, לגבי יד' בניסן תענית בכורות. אדם שהוא בכור צריך לצום, אלא אם כן יהיה סעודת חתן וכלה או סעודת ברית מילה או סיום מסכת. השאלה היא, מה שאותו אדם למד זה מספיק, או שצריך שילמד ברמה גבוהה יותר כדי שיבין את הכל במאה אחוז. זה הוויכוח הגדול שיש בין האחרונים. שוב, גם בזה, לענייננו, המחלוקת היא בדרבנן, הרי אין חובה מדאורייתא לומר את נפילת אפיים, או לומר והוא רחום יכפה ארבעונה, אלא כל זה מדרבנן. ספק דרבנן לכולה, זו המסקנה למעשה. עוד מחלוקת נוספת יש בנושא סיום מסכת, והוא שייך אצל רוב האנשים. הגמרא במסכת ברכות בדף יז, במצוותיו חפץ מאוד. הגמרא דורשת שאותם שלומדים לשמה, לומדים לשם שמיים, ולא חלילה לאותם שלומדים שלא לשמה. לעומת זה, במסכת מכות כב, שם הגמרא אומרת, לעולם יעסוק האדם בתורה אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. גם בעבודה זרה יח, גם שם יש לנו הלכה בנושא זה, והתוספות שואלים, סתירה בין הסוגיות. כאן אתה אומר, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. המקום השני, אדם שלומד שלא לשמה. נוח לו שנאבך שילייתו על פניו ולא בא לאוויר העולם. איך מיישבים את הסוגיות? תוספות הלכו בדרך ואמרו שמדובר כאן באדם שרוצה כסף או כבוד. זהו השאלה לשמה, ובזה אנחנו אומרים, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אבל אם אותו האדם מתכוון לקנטר, בזה נוח לו שנאבך שילייתו על פניו. יש אנשים שהוא רוצה להראות את חוכמתו. יש בו באדם הזה הרבה גאווה, ותמיד הוא מנצח, ותמיד הוא המוביל, והוא אף פעם לא ייתן שאחרים ינצחו אותו. ולכן, מה הוא עושה? לפני השיעור הוא יושב להכין. הוא לוקח את הגמרא ולומד אותה טוב וכולי. כל זה מתוך מגמה, כשהוא יתווכח עם הרב, הוא יראה לו שהוא צודק ולא הרב. הוא ינצח, ואת כל המתווכחים עמו הוא ישפיל אותם עד עפר. אדם כזה, על זה אמרו חכמינו, נוח לו שלא נברא. הרי גם במעי עמו האדם לומד תורה, כמו שכתוב בנידה ל״א, בהילו נרו עלי ראשי, נר דלוק למעלה למראשותיו של התינוק, שהמלאך מלמד אותו את כל התורה. אז גם שם הוא יוכל ללמוד. בשביל מה אדם בא לאוויר העולם? כדי לעשות ולעמול בתורה לשמה, ולא חלילה כדי לקנטר. זה החילוק שיש, לפי דברי התוספות, בין הסוגיות. עוד מאה פוסקים הלכו בדרך הזו ואמרו שגם הרמב״ן ומר״ן, גם הם סוברים כך. אבל זה לא מוסכם. יש חולקים בדבר הזה. מארח וזרוע מביא את התירוץ של רבנותם וחולק על זה, והוא אומר להלכה ולמעשה, שגם אדם שלומד לשם מטרת כסף או כבוד, גם בזה שייך לומר נוח לו שלא בא לאוויר העולם. כך הוא נוקט להלכה למעשה, כך דעת הרתב״א רבנו מארחו בשער הקדושה וכך עוד מאה פוסקים נקטו להלכה ולמעשה בדעת הרמב״ם ומר״ן. הם אומרים שהרמב״ם לא נוקט כדברי התוספות אלא כדעת מארח או זרוע. כך שיש לנו מחלוקת גם בקטע הזה של לימוד תורה שלא נשמע. והנפקא מינה. יש היום הרבה אברכים שברוך השם לומדים, או לומד בכולל ביום או שהוא לומד בכולל חצות, ושם במסגרת של הכולל נותנים לו גם מלגה. הוא לומד מ-12 וחצי בלילה עד שבע בבוקר, זה נקרא כלל חצות, ושם הוא לומד את הדף היומי. אתה אומר לו, תגיד לי, הלכת לכולל חצות. בסוף החודש, קיבלת משהו? הוא אומר, כן, ראש הכולל נתן לנו 200 דולר. ברוך השם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה. אז הוא כאן קיבל ממון. האם זה פוגם בלימוד התורה שלו? האם התורה שלו, חלילה, זה אפס או לא? זה הוויכוח שיש לנו בדברי הראשונים. והנפקא מילא, האם הסיום שיעשה לנו מחר, האם הסיום הזה הוא באמת סיום מסכת, זה דבר טוב? דבר מושלם? מה שתאמר, זה לא כל כך טוב, יש כאן חיסרון מהותי, וזה לא נחשב לסיום. זה הוויכוח שיש בין גדולי הפוסקים. גם מדברי מרן בסימן תקסמ״ה, גם כן משמע קצת שמרן הולך בעקבות מערך אור זרוע ולא כדברי התוספות. שם הדוגמה היא דברי הירושלמי. הירושלמי מספר שאותה האישה היה ציר של דלת גיהינם נעוץ באוזנה. ולמה? בגלל שהייתה צמה ומפרסמת לפני כל החברות שלה, הייתה מתגאה שהיא צמה. יש שני הסברים בדברי הפוסקים איך לפרש את הירושלמי. הסבר הראשון, היא הייתה צמה יום אחד, והייתה אומרת, הייתה משקרת ומתגאה שהיא צמה יומיים. אבל מרן לא הביא את הדעה הזו. מרן בסימן תקסמ״ה, מרן הביא את הדעה השנייה. הייתה צמה יום אחד, והייתה אומרת שהיא הייתה צמה יום אחד. אפילו בגלל שהיא הייתה מתגאה, כל המטרה שלה הייתה כדי להשוויץ, ולכן לא רק שלא קיבלה שכר, אלא גם נענשה. זה המקור של מערכו בשערי הקדושה, וגם הוא אומר דברים כדרבונות, שלא רק שאותו האדם לא יקבל שכר, אלא גם אנוש ייענש, כשהאדם הזה עוסק בתורה, עושה את המצוות שלא לשם שמיים, אלא כדי להתגאות, וכיוצא בזה. יש אומרים שלהתגאות, הגאווה זה דבר מטבע שפסל אותו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, זה דבר חמור מאוד, וזה גרוע יותר ממה שאדם לומד לשם כסף. יש מחלקים בין זה לזה, אבל זה לא ברור לנו בדברי מרן. כך שכל אדם שבא ללמוד, השאיפה, המטרה, צריכה להיות ללמוד לשם שמיים, ואז יזכה בעזרת השם למה שלמדנו במשנה באבות פרק ה', אדם שלומד תורה נשמע, זוכה לדברים הרבה. אין ספק שזו השאיפה שצריכה להיות, אבל לא כולנו, לא כולם מגיעים למדרגה הזו, וכמו שאמרנו, הרבה אנשים שהמצב הכלכלי שלהם קשה, נאלצים לקבל את המלגה כשהוא לומד בכולל ביום, בלילה. והשאלה היא האם יש לזה ערך של לימוד תורה, יש לזה, לאותו האדם שזוכה מחר לסיים את המסכת, זה מועיל, זה נחשב לו לסיום מסכת או לא, זה הוויכוח שיש בין הפוסקים הראשונים והאחרונים ועוד. אם אותו אדם שזכה ללמוד את כל המסכת, בובין אמר שהוא למד לשם שמיים, אז אליבדי כול עלמא, הסיום שלו הוא טוב. אם זה טוב, זה לא רק בשבילו, אלא כמו שהחתן פותר את כולם, גם הוא החתן תורה זה שזכה ללמוד את כל המסכת, גם כן פותר את כולם. הוויכוח הוא, כשהלימוד הזה היה לא בדיוק מאה אחוז לשם שמיים, על זה אמרנו שיש את סלע המחלוקת. ולכן, צריך לדרבן את אותם האנשים שברוך השם לומדים תורה. אם כבר אתה לומד למה שלא יזכה להגיע למדרגה הגבוהה יותר, היינו להשתדל באמת ללמוד שיהיה הכול לשם שמיים במאה אחוז, זה מה שצריך לשאוף. צריך אולי פרנסה בשביל הבית, אין לו ברירה, הוא נאלץ לקבל את הצ'ק, לקבל את המלגה, כדי שהוא יוכל לפרנס גם את בני ביתו. אבל גם אם יביאו לי או לא יביאו לי, אני לא מתכוון לשם זה, אני בעזרת השם בכל מקרה בא ללמוד שזו המטרה שלו, זו השאיפה שלו, זו המחשבה. בכל זאת, אולי שזה יעזור לו להתעלות ולהגיע למדרגה הגבוהה יותר, עומם אלא אם זה בתענית בכורות, בוודאי שיוכל לפטור אותה מזה. לכן גם לגבי הנושא של וידוי ונפילת אפיים, בוודאי שהדבר הזה כן יכול להועיל. אדם למד משניות. הוא מבין את הפירוש המילים למליאת פירוש המשפטי. הוא לא נכנס לעומת העניין. הוא מבין את זה. בסוף, הוא שאל אותו מה אמר זה, מה אמר זה והוא לא טוח, הוא יודע. הגאון חידה הוא שכותב את הפשרה בין שתי הקצוות, שאם הוא מבין, לפחות את פירוש המילים, גם אם לא הבין טוב את התוכן, גם זה שווה משהו. אבל, שוב, זה פתרון לאדם שלא יכול. אין לו כישרון, לא מסוגל להבין יותר, אבל אדם שכן יכול להבין, בוודאי שחייב להתאמץ ולהבין גם את התוכן. אני לא יודע לנהוג. מה אני עושה? אני הולך למורה נהיגה שילמד אותי. אם אני אקח את הרכב, אני אנסה ללמוד לבד. יכול להיות שבעוד עשר שנים אולי אני אדע לנהוג. אבל אתה רוצה להגיע מהר, לקבל רישיון, טסט, אתה צריך לקחת מורה טוב שידריך אותך. וכאן, ברוך השם, בירושלים עיר הקודש, שיש לנו את המורים הכי טובים, אז אם הוא רוצה ללמוד חוק לישראל, עין יעקב, גמרא, הלכה, מה שאתה רוצה, כל המקצועות. יש מורים, תלמידי חכמים, שמלמדים אותנו, הוא יכול בקלות רבה להגיע לכאן או כיוצא בזה. יושב קרוב לחכם, יושב עם הספר, החכם מסביר בסבלנות כל דבר ודבר, הוא יכול להבין את הכול על בוריו בצורה מושלמת. אז למה שישב בבית ויגרוס, ואולי יבין בקושי את פירוש המילים? כשהוא יבוא למקום שיש חכם, זה יכול להבין גם את הפירוש של התוכן של הגמרא, עין יעקב וכיוצא בהם. ולכן, מלרעוי לדרבן את אותם האנשים שהשתדלו להגיע באמת לאותם המקומות, ובפרט כשהאדם הזה שואף לדעת הלכה למעשה. אם בלימוד הגמרא אתה אומר, יש היום פירושים יפים, שחלק הוא יכול גם לגרוס ולהבין לבד, אבל לדעת לפסוק הלכה למעשה, אין שום אדם שיכול לבד לדעת את הדברים האלה. כי צריך ללמוד וגם לשמש תלמידי חכמים, גדול שימושו יותר מלימודה. אז אם האדם הזה הולך ושומע דברי תורה אצל החכם, החכם הזה ישב והכין את השיעור בהלכה שבע-שמונה שעות, ישב והכין, הוא אומר לך את השיעור הזה בשעה אחת ומסכם לך את כל אותם הדברים. וממילא, מה שאני שומע ממנו, דברי ההלכה האלה הם מדויקים. הוא לא רק למד, אלא כשהוא למד ושימש את רבותיו בענייני ההלכה, פסיקה הלכה למעשה, הוא יודע לדייק בלימוד באמירת ההלכה. וממילא, מה שהוא מעביר לנו, גם אנחנו יודעים ההלכה למעשה, והכל יהיה מדויק ומושלם. ושאין כן אדם שמורח את הזמן והוא מנסה ללמוד לבד. אז הוא יגרוס את הספר הזה והספר האחר, פעם הוא לומד קיצור שולחן ערוך, פעם הוא לומד בן איש חי, פעם הוא לומד שולחן ערוך, כל פעם ספר אחר, וזה רק מבלבל אותו. לפעמים הוא עושה השוואה, זה אומר כך וזה אומר כך, לפעמים הוא רואה מחלוקת. נו, יש מחלוקת, מה עושים? הוא מבולבל, הוא לא יודע איך לסכם את הדברים. אין לנו טענות עליו, הוא לא נולד גאון שידע לבדו את הכל, אבל, האבל הגדול, כמו שאמרנו קודם, יש היום, ברוך השם, בדורות שלנו, יש לנו כאן, במקום הזה, במקום הקדוש הזה, יש צוות תלמידי חכמים מעולים שיכולים להסביר גם את הנושא הקשה ביותר, שהוא הסוכה שוועתתה לבד הלכתה, יכולים להסביר לו, וממילא יוכל לדעת כל דבר ודבר על בוריו בצורה מושלמת, וזו החובה של כל אחד ואחד לנהוג ולעשות, ולא לנסות לנהוג לבד. אדם שאין לו ידיעה בנהיגה, והוא נוהג ברכב לבד, בלי ניסיון, הוא יכול במקרה הטוב להגיע לבית חולים, במקרה לא טוב יגיע להר הזיתים. כך גם אדם שמנסה ללמוד הלכה לבדו. לבד אי אפשר, אתה צריך, כמו שאמרנו, את ההדרכה המקצועית מאותם התלמידי החכמים שבקיאים בהלכה, כדי שידע כל דבר ודבר להלכה למעשה, כל דבר, אם זה בענייני אורח חיים, ירודאי בן עשר, חושי משפט וכיוצא בהם, וכל מקצועות התורה, שידע את הדברים בצורה מושלמת. אמרנו פעמים רבות את מה שכותב הפרישה ביורדאי סימן רמ״ו סעיף ד' של לימוד ההלכה, הוא הדבר הראשון שהאדם חייב בו מדי יום ביומו. אנחנו אומרים, כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כך שאותו האדם שעמל בלימוד ההלכה, בעזרת השם, יהיה לו את ההבטחה הזו. הפרישה מדגיש, לפחות שלוש שעות מדי יום ביומו אדם חייב להקדיש ללימוד ההלכה. יש לך נוסף לזה עוד זמן, אתה יכול עוד, אז שילמד, עין יעקב, גמרא או דברים אחרים. אבל המינימום, קודם כל, בראש ובראשונה, שילמד את השלוש שעות, כדי שיוכל לדעת כל דבר ודבר להלכה ולמעשה. כמו שאומר לנו הגאונו בנותן אייבשיץ, הובא במשנה ברורה בהקדמתו לחלק ג'. אדם שלא למד הלכות שבת, בוודאי שייכשל חלילה בחילולי שבת בחמת חוסר ידיעה. כמו שהבאתי את המשל, אדם שלא למד נהיגה, בוודאי שחלילה אותו דבר גם פה. איך אפשר שאדם ידע הלכה למעשה, כל דבר בהלכות נדע, דברים קשים וחמורים, אם הוא לא למד את הדברים האלה אצל תלמיד חכם, מורה הוראה מובהק. ולכן, קודם כל, בראש ובראשונה, את שעות הפנאי שיש לו, מתוכם שלוש שעות יהיה קודש של לימוד ההלכה. אם הוא זכה ויש לו עוד זמן, יום רביעי זה, יש חופש, יש לו כל היום חופש, אבל נוסף לשלוש שעות הלכה, ברוך השם, ביום רביעי הוא יכול ללמוד גם גמרא, גם דברים אחרים. מצוין. אבל לא כל הימים יש לו חופש, עדיין לא זכינו שיהיה לנו עוד כמה ימים כאלה, אלא יש לנו רק יום אחד כזה. ולכן, יעשה את חשבון הנפש שלו, כדי שיהיה מסודר בעניין לימוד התורה להלכה למעשה, כדי שלא יחטיא את המטרה, אלא יימצא את הזמן כדי שהכל יהיה מסודר בצורה מושלמת. אדם למד את גמרא דרך, גמר מוסכת. בסוף, בסוף, בסוף הוא רוצה לעשות ציון. הכול הוא למד דרך השמע, ובסוף הוא רוצה לעשות ציון. נכון שהוא למד דרך השמיעה. היום יש קלטות, התלמוד המוקלט של הרב סבטו וכיוצא בזה, אבל הוא גורס אחריו מילה במילה. הוא לא רק שומע, אלא הוא קורא. הוא קורא את הגמרא, הוא קורא את רשי, והקלטות האלה עוזרים לו כדי להבין. זה מצוין. הוא גרס, קרא בעצמו את כל הגמרא. נכון שהמורה שהסביר לו זה היה הקלטת. הקלטת עזרה לו כדי להתקדם, שיבין באמת את הסוגיה במאה אחוז. אין כאן שום בעיה, ולכן גם זה יכול להיחשב כסיום מסכת. יהיה מותר בלכתחילה לפטור אותם ממצוות אמירת הווידוי ונפילת אפיים. לא רק זה, כף החיים בסימן קפח אומר, סעודת שבת, סעודת מצווה, אנחנו אומרים בסוף ברכת המזון, מגדול ישועות מלקו. כך הוא הדין, סיום מסכת, גם שם יש שם הסעודה, צריך לומר, במקום מגדיל, צריך לומר, מגדול ישועות מלקו. בלי ספק שזה דבר חשוב, שיעשה את הדברים מתוך הבנה. אז גם אם המורה שלו היה הדיסק, אבל הוא הבין, הוא גרס, קרא בפה, קרא בפיו והבין את הכול. אם הוא הבין את הכול על בוריו, אין לנו בעיה, אין לנו טענות עליו, הכול בסדר, ברור וטוב להלכה ולמעשיה. רב, עד עכשיו אנחנו מבינים כמה אפשר לפתור את התחנות. סתם כל התחנות בא להעצור לך. ועד עכשיו רק ראינו שיש ספקות גדולות בכל הנושא הזה של סיום מסכת. המקובלים הסבירו, כשאדם אומר את הווידוי ונפילת אפיים, או יש במקום זה חתן, ברית מילה, או סיום מסכת, זה מאזן. יש שם את התיקון במקום. ולכן, ממילא אין צורך לומר את הווידוי ונפילת אפיים. כך הסבירו לנו המקובלים. זאת אומרת שאין כאן חיסרון, הוא לא חסר כאן, אלא בזכות זה שיש לנו סעודת מצווה, אז ממילא זה משלים. אז קל וחומר גם לגבי הנושא הקודם, שדיברנו אם זה נחשב לסעודת סיום מסכת כדי שיפתור את אותם הבכורות בי'-ד' בניסן, גם שם אמרנו שגם זה יכול להועיל. אנחנו סומכים על סיום. נכון, נכון, ולכן אמרנו שכל אדם צריך לשאוף שהסיום שלו יהיה מושלם, וישתדל עד כמה שניתן שבאמת כל הלימוד שלו, הכול יהיה לשם שמיים. אבל בדיעבד, אנחנו סומכים על דברי העוברים, שמתוך שלא נשמע יבוא נשמע. יש לנו את הסיפור המפורסם שנאמר בזוהר הקדוש על רבי שמעון בן פזי. פזי, בלשון פז. הפז הוא סוג זהב יקר, הוא יקר יותר מהזהב הרגיל. וכשהוא שמע את רבי שמעון בר יוחאי, שהתורה שלנו נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדביו ונופת צופים, הוא שמע את הדברים, התפעל מזה מאוד. אמר, אם כך, בשביל מה אני אלך לעבוד, בשביל מה אני הולך לעמול? פשוט אני אשב ולמד תורה, וסוף הכבוד לבוא יבוא גם הכבוד וגם הזהב והפז. עכשיו, למד כמה ימים, ואין, לא זהב ולא פז, אין כלום. אז הוא לא התבייש, ניגש לרבי שמעון, רבנו, הבטחת לנו, אמרת לנו כך וכך. נו, איפה הזהב והפז? רבי שמעון בהתחלה כעס. מה, אתה לומד שלא לשמה? בשביל זה באת לכאן, לבית המדרש? אבל בשבועיים רמזו לו שיתמתן, ומיד באותו רגע היה שיחתא דשמיא, ונכנס לבית המדרש רב חובל, ובידו היה קערה גדולה של פז. וסיפר לרבי שמעון, היינו בים, והאונייה חישבה להישבר. היה שערה, רוח שערה, שכמעט, אבל נדרנו נדר, שאם הקדוש ברוך הוא יציל אותנו, אנחנו ניתן את הכלא הזה לרבי שמעון בר יוחאי. מיד אחרי הנדר, ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתקו, הכל היה בסדר, ואינכם אין מחוז חפצם. והנה, באתי וקיימתי את הנדר, שם את הצלחת, אמר תודה ויצא. רבי שמעון הבין שבשמיים שלחו את זה לא בחינם, אלא שלחו את זה מיד בשביל לקח ונתן לו. אמר לו, אמרת, אתה צריך פז, הנה, הנה הצלחת פז תיקה, הוא לקח. אחר כך, כשלמד עוד והבין שהוא טעה, כשאדם צריך ללמוד לשמה, בא לרבי שמעון, אמר, רבנו, אני טעיתי, רצה להחזיר את זה. רבי שמעון לא רצה לקבל חזרה, אמר לו, זכית בזה. שוב, מה משמעות הזוהר? הזוהר מספר לנו את הסיפור הזה, רומז לנו כדברי התוספות, שגם כשאדם לומד לשם כסף, אתה אומר בזה, מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה. אם חלילה, נוח לו שנהפכה שילתו על פניו, אז לא ייתכן שרבי שמעון היה מכשיל את רבי שמעון בן פזי בדבר הזה. גם הסיפור הזה נוטה יותר לצד של התוספות וסיעתם. אבל כמו שאמרתי, קשה לנו להחליט בדבר כזה שיש בו מחלוקת לא רק בראשונים ובאחרונים, אלא גם מחלוקת בדעת הרמב״ם ומרן. כי מרן ביורא דעה סימן רמ״ו סעיף כ׳ העתיק מילה במילה את הלשון של הרמב״ם. אז מה שנאמר בהרמב״ם, נאמר גם פה. נאידך גיסא, בדברי הרמב״ם, גם במסכת מכות, בפירוש המשניות, בסוף מסכת מכות, על הדברים שאמר רבי חנניה בן עקשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, על הקטע הזה הרמב״ם מפרש שם בפירוש המשניות. גם שם וגם בדברי הרמב״ם בתשובה, משמעות הדברים שהרמב״ם מחמיר יותר ונוטה קו כדברי מערך אור זרוע והרצבע. ולכן, יש לנו קושי בדבר לומר דברים בצורה נחרצת לכאן או לכאן. ומה המסקנה? הפתרון הוא קל מאוד, לנו, בפיך ובלבבך לעשות עוד, שכל אדם משתדל באמת לעסוק בתורה לשמה, גם אם יש לו משפחה, אישה ובנים, והוא צריך את המלגה שנותנים לו, אבל כוונתו בעיקר תהיה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, שלא חלילה יגיע לאותה הדרגה של אותה האישה המשונה. ברוך הוא תכבוד הרב, יעלה ויבוא.