קביעת הימים שאין אומרים בהם וידוי: דיני חתן ובעלי ברית בימי תענית ובחיי היום-יום, מנהגי חודש ניסן, אייר וסיון, ימי שמחה היסטוריים (ל"ג בעומר וט"ו באב), ובירור פסיקתו של חכם בן ציון אבא שאול לגבי אמירת תחנון ביום העצמאות

 - - - לא מוגה! - - -

 ביום שיש לנו חתן או ברית מילה אנחנו לא אומרים וידוי. ומה יהיה אם אותו היום הוא יום צום, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, מה עושים במקרה הזה? הרשב״א, רי בר יהודה ושיבולי הלקט הם שדנו בנושא הזה והמסקנה היא אומרים וידוי. אי אפשר לוותר על הסליחות של אותו היום בגלל החתן. אלא אומרים את הוידוי ואומרים את הסליחות המיוחדים ליום שבע עשר בתמוז. אלא שיכולים לדלג את נפילת אפיים. הקטע על יד דוד אליך ה' עד עוזרנו אלוהי ישענו, את זה אנחנו מדלגים. כך גם הקטע והוא רחום. הוא רחום מכלפי רעוון עד ומייחדים שמך וכל יום תמיד אומרים פעמיים באהבה. גם את זה אנחנו יכולים לדלג בגלל שהחתן נמצא עימנו. אבל את הסליחות צריך לומר, ובכלל הסליחות הוא גם אמירת אין מלך יושב על כיסא רחמים ויעבור. אנשי אמונה עבדו, טמנו מרעות. כל זה שייך חלק מהסליחות, כמו שכותב מורנו חכם עין ציון בספר בית חתנים. הרבה פעמים החזן נבוך. יש אנשים גם שלא למדו ואומרים לו מה לעשות. זה אומר כך, זה אומר כך. אחד צועק לו, תגיד קדיש, יש חתן, לא צריך כלום. אנשים לא למדו ולא יודעים, ולכן הפתרון הכי קל, יש לך בבית הכנסת משנה ברורה חלק ב', או כף החיים חלק ב'. תפתח את הספר, סימן קל א', סעיף ה', תפתח ותראה לו. קח את זה ישר לחזן, והחזן יעשה כדברי הרשב״א שבולע לקט ומרן. או אם אין שמה משנה ברורה, אבל יהיה שם במקום יורה דעה חלק ג'. גם ביורה דעה סימן ר' סמוך ה', סעיף יג', גם שם מרן חזר על ההלכה הזו פעם שנייה. אותו סימן עוסק בהלכות ברית מילה, ועל זה מרן מדבר שם, אם המוהל או אבי הבן נמצאים. גם בזה מרן אמר את אותה הלכה שם, שיגידו וידוי וסליחות, ידלגו את נפילת אפיים והקטע עבור החום. זה מה שצריך להדריך את החזן. כשהחזן יראה בעצמו את לשון מרן, אותיות מחכימות, על ידי זה ידע לנהוג לעשות כהוגן. אבל החתן עצמו לא אומר כלום. הוא שותק. חתן, בערב החופה הוא בא ומתחם. חתן שבא לבית הכנסת ביום חופתו, הניח שהוא צריך להתחתן בערב, והוא בא להתפלל איתנו שחרית. אתה צריך לשאול אותו את החתן הזה, מתי השבע הברכות? האם חופה וקידושיני יהיו לפני שקיעת החמה? אם זה מוקדם, בשעה שש, שש וחצי לפני השקיעה, ממילא למפרע כל אותו היום כולו, גם בבוקר זה כבר יום טוב שלו, הוא יכול לפטור את כל הקהל. אבל מה שאין כן עם החתונה בלילה. אומרים לך, רשמנו בהזמנות בשבע, במנהג מדינת ישראל, אם כותבים שבע, צריך להיות שמונה וחצי ואולי תשע. ממילא, אז אחרי צאת הכוכבים דרבנותם. ממילא בבוקר יגידו כולם, גם הוא, כולם יגידו וגם הוא יגידו את הבידוי בבוקר בשחרית, כרגיל. אלא אם כן שואלים לגבי מנחה. תודה. לגבי מנחה, מתפללים שם באולם, האולם נקרא בית חתנים. לגבי אותו ערב, יש שם את השמחה, בין פירת יוסף, באו כולם, כל המשפחות, כולם שמחים וצוהלים. אז בזה, אפילו אם השקיעה היא לא בדיוק מה שאנחנו רוצים, אלא החופה וקידושין יהיו אחרי השקיעה, אף על פי כן גם המנחה שלפניה, גם זה בכלל הכולה, יכולים להקל שלא יגידו את הבידוי. אבל מה שאין כן לגבי השחרית, שם בוודאי צריך לומר את הבידוי כרגיל. מרן סופר, בר מצווה בזמנו, אנחנו ספרדים נוהגים לפתור, לא אומרים את הוידוי, אבל אחינו האשכנזים והתימנים אומרים וידוי. תראו בספר עולת יצחק, שם הוא מאריך בדבר הזה, והוא אומר שהתימנים נוהגים לומר וידוי, אפילו עם הבר מצווה באותו יום במדויין. אבל אם זה לא באותו יום, אלא ביום אחר, בזה אין לנו מחלוקת, עליבא דקול עלמא, צריך לומר את הוידוי כרגיל. ולכן, אם באים ושואלים אותנו, חתן הבר מצווה, יחד עם פועל המשפחה הגיעו, תבקש מאבא את תעודת הזהות. לפי תעודת הזהות נוכל לדעת אם באמת זה היה אותו יום, זה מדויק או לא, לפי זה נוכל לדעת, לדידן, אם אומרים וידוי או לא. מרן מונה לנו את הימים, מתי אומרים וידוי ומתי לא. חודש ניסן. החודש הזה לכם ראש חודשים. כל החודש כולו הוא כמו ראש חודש, ולא אומרים בו וידוי. תריסר הימים הראשונים הקריבו הנשיאים. כשמקריבים קורבן, אותו היום נחשב כיום טוב. י״ג זה איסרו חג שלהם. י״ד הוא ערב פסח, ושבעת ימי חג הפסח, ימים טובים, בהווה. לעתיד לבוא, כמצאתך מארץ מצרים, הראנו נפלאות. בניסן יגאל ובניסן עתידים להיגאל. לעתיד לבוא, לפי הטבע, אם לא יהיה אחישנה בקדוש ברוך הוא, לא ימהר ויקדים את הגאולה. לפי הטבע הגאולה צריכה להיות בניסן. אז אם נבנה בית המקדש בימי הפסח, אי אפשר לחגוג, לעשות את החגיגה באותם הימים. הרי נאמר, ושמחת בחגיך, באותם הימים צריך להרגיש את שמחת החג בלבד, ואין מערבין שמחה בשמחה. אז מתי נצטרך להתחיל ולשמוח, לחגוג את חגיגת חנוכת הבית, חנוכת בית המקדש? רק אחרי החג, השבוע שאחרי. נמצא שהחודש כולו היה ימים טובים לעם ישראל בעבר, תריסר הימים הראשונים, בהווה ימי הפסח, ובעתיד מכ״ד והלאה. זאת ועוד, יצא רוב החודש בקדושה, לכן אנחנו מסיימים אותו בקדושה, ועד בית באייר לא אומרים וידוי. זו הפרשנות של ספר מעשה רוקח, כך הוא מסביר לנו יפה את דברי הפוסקים. כמו שאמרנו, שני טעמים בדבר לגבי סוף החודש. יש לנו בשבוע הבא יום שישי, י״ד באייר. מחלוקת, והמסקנה היא, גם בי״ד לא אומרים וידוי, גם בבוקר בשחרית. והסיבה היא, יבוא כעת המשיח, בעזרת השם אנחנו נזכה, יום שישי נקריב את הקורבן פסח, ובלילה נאכל על מצות ומוררים יאכלוהו, בעזרת השם. הפסוק הזה נאמר על פסח שני, מי שזוכר. לכן, שוב, אם אנחנו נזכה להקריב, שנחשב כיום טוב, ולכן לגבי י״ד המנהג של עם ישראל, ספרדים, אשכנזים, כולנו לא אומרים וידוי. מחלוקת גדולה בין האחרונים לגבי יום חמישי י״ג באייר במנחה, ערב פסח שני. בדרך כלל שבת, יום טוב, ראש חודש, כל אותם הימים בדרך כלל. מתי שלא אומרים וידוי, גם ערב מנחה שלפניו, כבר יש הארת שבב, הארת יום טוב, וגם במנחה לא אומרים. השאלה היא, האם נאמר הוא הדין גם לגבי יום חמישי הבא שלא נאמר וידוי במנחה, גם שמה זה דומה כעין הימים טובים, או שנאמר, כאן כל העניין הוא משום הקורבן. קורבן אתה מקריב רק ביום, לא מקריבים בלילה. למה הדבר דומה? נולד לו בן, וביום חמישי הברית מילה. האם ביום רביעי במנחה, האם אבי הבן לא אומר וידוי? אומר וידוי. למה? כי אי אפשר למול בלילה. הכוח של יום טוב דידה, מתי מתחיל? רק ביום שראוי למול. אז נאמר אולי הוא הדין גם לגבי הנושא של הקורבן. זה הוויכוח. לנהג אחינו האשכנזים, לומר, תראו בספר לוח ארץ ישראל של הרב טוקשינסקי, הוא כותב שביום יג אייר במנחה הם כן אומרים וידוי. אבל אנחנו, המנהג שלנו, לא לומר. תראו בספר כתר שם טוב של הרב גגי, נעיין נין של הרשש, הוא כותב את דברי האחרונים ומעיד, מספר, שהמנהג שלנו, של הספרדים, שלא אומרים וידוי ביום יג אחר הצהריים במנחה. גם בו לא אומרים, וככה המסקנה אין צורך לומר. פה לפעמים קורה שהחזן טעה ואמר, לא נורא. אם אמר, לא ייקחו אותו לגיהינא בשביל זה. אם אדם אמר וידוי באותם הימים, אין חלילה עוון מי יודע מה. אבל אם הוא שואן אותנו העצה, אז מלכתחילה אנחנו תמיד צמודים למנהג, ולכן שם ואל תעשה עדיף. חמישה ימים אחרי זה יש לנו ל״ג בעומר. בדיוק עוד שבועיים, שני בלילה זה ל״ג בעומר. לא אומרים וידוי בל״ג בעומר, וכן יום שני במנחה אחר הצהריים, ערב ל״ג בעומר, גם במנחה לא אומרים וידוי. יש ארבעה טעמים, ויש נפקא מינה בין הטעמים. הטעם הראשון, המאירי בשם הגאונים אומר, המגפה שהייתה בין תלמידי רבי עקיבא הייתה עד ל״ג בעומר. ל״ג בעומר נפסקה המגפה, ולכן קבעו את זה ליום שמחה. מרן לא סובר כך. הסברנו בהרחבה בסימן תצד ג' סעיף ב״, מרן לא נוקט ככה. מרן אומר שעד ל״ד ועד בכלל המשיכו למות. כך שהטעם הזה הוא לא מוסכם, שנוי במחלוקת. טעם שני, אותו היום היה השמיכה ששמחו רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא את רבי שמעון בר יוחאי. או שזה היה יום נישואיו. או מה שכתבו רבי עובדיה מברטנורה ופרי עץ חיים, שזה היה יום פטירתו. כידוע, מבואר בדברי הזוהר שבאותו היום היה להם הרבה זכויות. מה שלא היה רשות לגלות רזין דאורייתא בתורת הסוד, אותו היום היה את הרשות וגילו הרבה סודות. ולכן, בגלל הטעמים האלה לא אומרים וידוי בל״ג בעומר. ספרדים, אשכנזים, כולנו לא אומרים את הוידוי. אלא שחלק מאחינו האשכנזים למדו מזה שלגבי כל יום של פטירת הצדיקים, יורצייד, שהם לא אמרו. וזה לא נכון. כמו שהעיר עליהם הגאון ממונקאץ', האדמו״ר וואל מנחת אלעזר, רבי אלעזר שפירא, אמר שזה לא נכון. שערן מרן כתב בסימן תקפ שימי פטירת הצדיקים צריך לצום בהם. האם אנחנו לא אומרים וידוי בז' באדר, יום פטירת משה רבנו? בוודאי שאנחנו אומרים, ואדרבה, מי שיכול גם צם באותם הימים, כמו שמרן מפרט שם את אותה ההלכה. וכן, כל כיוצא בזה. מעיר ואומר, קצות השולחן. יש ספר מליצי יושר, שם הסופר מונה את ימי פטירת הצדיקים. מאלף בתשרי עד כט באלול. בכל יום הוא מונה שם חמישה-שישה רבנים שנפטרו, ולא סתם רבנים, הוא מתחיל בתקופת התנאים, האמוראים, הרבנן סבוראי או הגאונים, הראשונים, האחרונים. אז אם כך, אם נאמר שבכל יורצאית צריך לעשות הילולה, להביא תזמורת ולעשות הפלה, לאכול סעודות, אז כל השנה כולה לא נאמר וידוי רק בכיפור. אולי גם בכיפור, אם לא יגידו. זה יורצאית של רבי עקיבא בן יוסף, שנהרג על קידוש השם ביום הכיפורים. אז מה, אין וידוי? אין נפילת אפיים? בשביל מי תקנו חכמינו את הוידוי? ולכן, המנהג הזה אין לו בסיס בהלכה. ולכן המסקנה, גם כשאדם נקלע להשתיב לך למקום כזה, ולפעמים אחד הליצנים, כשהחזל מגיע ומברך את עמו ישראל והשלום, נותן דפיקה, נותן לו הוראה, קדיש. והחזל הזה אומר קדיש, ממשיך הלאה. אתה שואל אחר כך, מה קרה? יש ברית? אומרים לך, לא, יש שיורצייט. שיעמוד ויאמר בפני עצמו. אין כאן פטור, ולכן מן הראוי שכל אחד יאמר בעצמו את נפילת אפיים, את הוידוי, את הכול. נכון, המכה הזו שאתה אומר היא לא כתובה בתורה, זה לא כדין. ולכן, אין מקום לפטור, אלא כל אחד בלחש בינו לבין עצמו. צריך להשלים את הכול לפי הקבלה. סדר העולמות, אביע, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, עד עלינו לשבח. צריך לומר, מדי יום ויאמר את הכול, לא להחסיר שום דבר, כולל גם אם היה להם יארצאית אזכרה, אם זה יארצאית של אורח חיים הקדוש בטור בתמוז, או כל יארצאית אחר שיש, בלי יוצא מן הכלל, חוץ מלג לעומר, כמו שאמרנו, בכל ימות השנה אנחנו כן אומרים את הוידוי. גם האשכנזים, רובם הגדול אומרים, לא רק הליטאים, גם החסידים. אתה הולך לבית כנסת חב״ד, הם אומרים, גם ביום ט' בתמוז הם יגידו לך את הוידוי כרגיל, למרות שהם יודעים שזה יארצאית של אורח חיים הקדוש, וכן אין זה הדרך. ולכן, ברוב המקומות אין לנו בעיה. הבעיה מצויה יותר בשני מלכים, שם, כמו שאמרתי, יש כל מיני ליצנים שתופסים את ההנהגה, נותנים מכה שאינה כתובה בתורה, כמו שאמרת, ולכן יש לנו בעיה איתה, אבל אדם בן תורה, הן אם זה בשחרית או במנחה, יאמר בינו לבין עצמו, יאמר בלחש, את הוידוי. מראש חודש סיוון עד יב בסיוון לא אומרים וידוי. הימים הראשונים, סמוך לחג, ערב חג. הימים שאחרי, יש לנו שבעה ימים תשלומים כדי להקריב את הקורבן. עם ישראל עולים לרגל, שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, פסח שבועות סוכות, ואי אפשר להקריב את הקורבנות עולת ראייה או הקורבנות האחרות להביא לכל עם ישראל ביום אחד. לכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו שבעה ימים כדי להקריב את הקורבנות. ממילא עד יב שמביאים את הקורבנות זה נחשב כימים טובים, ולכן לא אומרים וידוי עד יב. יום חמישי, יג בסיוון, בשנה הזו יצטרכו לומר את הווידוי כרגיל, אין ספק בדבר. יש רק משפחה אחת בישראל שלא אומרים גם בי״ג. משפחת מוסן לוי, חלבים, יוצאי הרם צובא, הסבא של הסבא שלהם היה לו נס גדול באותו יום, ולכן הם עושים את זה כיום טוב, הם לא אומרים. אבל חוץ מהמשפחה הזו, כולם אומרים, גם החלבים אומרים ביום י״ג, חוץ מאותה משפחה, כולם אומרים, וכך ראוי לעשות, לומר כרגיל את הווידוי, לא להחסיר ביום י״ג, אין סיבה לפתור, וצריך לומר את הווידוי כרגיל. לא. כן. אם שיש בתי כנסת, יום העצמאות, זה חג. הם אומרים עליהם. אז אנחנו נגיד את הווידוי? תכף. אני אגמור. יום תשעה באב. אנחנו, הספרדים, האשכנזים, לא אומרים וידוי. כי הפסוק מכנה את יום תשעה באב. קרא עליי מועד לשבור בחוריי. לא כתוב זמן, אלא מועד. לרמוז שלעתיד לבוא בעזרת השם ליום תשעה באב, ויהפך להיות לששון ולשמחה, כמו שאמר הנביא זכריה על התקופה של בית שני. ולכן אנחנו נוהגים שלא לומר וידוי, לא בשחרית ולא במנחה. ואם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, אז לא אומרים בוא צדקתך. אבל, אחינו בני ישראל לתימנים כן אומרים וידוי. הבנדים כן אומרים וידוי ביום תשעה באב. יום טו באב, אנחנו לא אומרים וידוי. הגמרא במסכת תענית בדף ל', הגמרא מפרטת שם מדוע יום טו באב נחשב כיום טוב לעם ישראל. הגמרא מביאה שם כמה וכמה טעמים. טעם הראשון, הרוגי ביתר, אותו הקסר, הצר הצורר, לא רק שטבח ולא חמל, נהרגו שם מיליונים, אלא גם לא נתן את הגופות שלהם לקבורה למען ישמעו ויראו. הם עשו את הגופות האלה כגדר לכרמים שלהם. היה נס שלא הסריחו, וכשהקסר התחלף, ביום טו באב הייתה הוראה לקבור אותם. אז לכן על ההיתר לקבור אותם, לכן נתנו לנו את אותו היום כיום חג. ואז גם הסבירו, אמרו את הברכה, המלך הטוב והמיטיב לכל שבכל יום ויום, הטוב והמיטיב, הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה. טעם שני, שהותרו השבטים זה בזה. מי שקרא ספר שופטים, קורא שם את המלחמה שהייתה שבט בנימין עם השבטים האחרים על רקע הנושא של פילגש בגבעה, ונשבעו גם שלא ייתנו להם מהבנות שלהם. וכמעט והוכחד שבט בנימין, שבט שלם. לכן היו הסנהדרין צריכים לדון בדבר, אם היה מותר או לא, והם מצאו דרך, אמרו איש ממנו לא ייתן, אנחנו לא ניתן, אבל אם הם לוקחים את הבנות שלנו, אנחנו לא חייבים למחות, לא צריכים להתנגן. מצאו דרך להתיר את הייחוד של השבטים, ולא חששו שתיסוב נחלה ממטה למטה, ולכן גם בגלל זה קבעו את זה כיום טוב. עוד דבר שהגמרא מוסיפה, שבאותו יום ט' באב ידעו אותם שארית הפליטה שהקדוש ברוך הוא מחל להם על עוון המרגלים. הרי אחרי שהוציאו דיבה לארץ, הקדוש ברוך הוא כנס אותם ושאותם האנשים ימותו במגבר. וכך היה מדי שנה בשנה. כדי להקל על חברה קדישה, היו פותרים את הבעיה בקלות. כולם היו חופרים קברות לעצמם, ובבוקר תשעה באב, אומר המדרש, היה יוצא הכרוז ואומר, היבדלו החיים והמתים. אלה שהם חיים היו קמים, ואותם החמישה עשר אלף ועוד היו נשארים מתים, מכסים אותם, כך היה מדי שנה בשנה בתשעה באב. שנה האחרונה גם כן עשו כן. כשיצא הכרוז ייבדלו החיים מתוך המתים, כולם קמו, כולם חיים. אז הם חשבו, אולי הייתה לנו טעות, אולי ראש חודש לא היה בזמן, ולכן הם חזרו עוד פעם לשקע עד שהגיעה ט' ו'. ואל ט' ואתה רואה את הלבנה במילואה, אין הווה אמנה שיש כאן איזה טעות או אי-הבנה. ואז הם הבינו שהקדוש ברוך הוא מחל לאותם האנשים משארית הפליטה, ולכן על דבר זה גם נקבע יום ט' באב כיום טוב. הגמרא מביאה עוד דבר, שזה היום של השטחנים. כאשר השטחנים היו מציעים, זה היה יום קבוע, אדם שמחפש אישה מיוחסת, אומרים לו, זו האישה, יש בה יחוס, היא באה משפחה זו וזו, וכן הלאה, כמו שהגמרא מתארת שם. יש לנו, אם כן, כמה וכמה סיבות שאנחנו מחשיבים את זה כיום טוב, ולא אומרים בו בידוי. עוד טעם, שהיו אולי אפשר להזמין משטרה לקחת יותר? עוד טעם היו כורתים עצים למערכה כדי שיהיה להם אש. נכון שהאש, השכינה, יש לה את האש מהשמיים, על מצווה להביא מהידיעות, מביאים שני גזרי עצים. עד טו באב היו כורתים עצים. אחרי טו באב כבר תש כוחה של חמה. הם אלה עצים רטובים ולא שורפים טוב את הקורבנות. לכן היו קוראים את יום טו באב בשם תבר מגל. זאת אומרת שמפסיקים לקצוץ בגרזן את העצים. אז כמו שאתה עושה שמחה משתה וימתו ביום שמחת התורה, שזכינו לגמור את התורה, גם פה מסיימים את מצוות כריתת העצים, כמו סיום מסכת, כך גם פה, ולכן חוגגים את אותו היום. יש בחלק מהראשונים את תוספת המילים. היו פטורים כבר מלעסוק במצוות לחתוך את העצים, ויש להם הם אלא יותר זמן לעסוק בתורה. ולכן זה נחשב כיום טוב מאותו היום. הימים שאחרי כיפור, יא תשרי והלאה עד ב' בחשוון, לא אומרים וידוי. הימים הראשונים, סמוך לחג הסוכות, שמונה ימים של החג, ימים טובים בהווה, ואחרי כג, פי כד' והלאה, כיוון שרוב החודש יצא בקדושה, 16 יום, לכן גם את השישה ימים האחרונים אנחנו לא אומרים בהם וידוי. זאת ועוד, החודש נכנס בעינוי, ראוי שיצא בשמחה, ולכן גם באותם הימים לא אומרים וידוי. כך גם שמונת ימי חנוכה, או טו בשבט, וכן שני ימי הפורים, יו ד' וטו. כי המשנה במסכת ראש שנה ב', המשנה אמרה ארבעה ראשי שנים אלה, וכמו ראש השנה לא אומרים וידוי זה יום טוב, מילא גם טו בשבט ראש שנה על האילנות, גם הוא דומה אלה דברי הראשונים, ולכן אנחנו לא אומרים וידוי גם בטו בשבט וכן גם בשני ימי הפורים. שאלת לגבי יום העצמאות, או יום ירושלים. יש בזה מחלוקת גדולה בין חכמי הדור. 61 שנים המדינה קיימת, ו-61 שנים גדולי הדור דנו בנושא הזה. תראה בספר קול מבשר של הגאון רבי משולם רטה בחלק א', ציצי לעזר, השכיל עבדי בחלק ז', דן בנושא הזה, יביע עומר חלק ו', וכן שאר חכמי דורנו, דנו בזה בהרחבה. וחלק גדול מהם נטו לומר שאסור לנו לדלג על הוידוי בין תפילת אפיים, והזכירו בזה חמישה טעמים. הטעם הראשון, אתה קורא לזה יום העצמאות. אם היינו באמת עצמאים, היינו מדינה עצמאית, עושים מה שאנחנו רוצים. מה שטוב למדינה אנחנו עושים, אז היה מקום לשאלה שלך. לצערנו אנחנו לא עצמאים. אתה רוצה ראיה? הוא לא רוצה חזון ואתה לא רוצה. יש לנו איש צר וצורר, אותו האמן הרע הזה, הגוי הפרסי ההוא, שנובח, לא רק נובח, הוא גם בונה כור אטומי ורוצה להשמיד אותנו. ואנחנו כמדינה היינו צריכים להקדים רפואה למכה. מה עשה ראש הממשלה מנחם בגין בזמנו, מי שזוכר, לפני 27 שנים? השמיד את הכור, שלח את חיל האוויר, השמידו. גם לנו יש היום טילים וחיל האוויר לא פחות חזק אלא יותר. למה אנחנו לא עושים את זה? למה ראש הממשלה לא אומר לטייסים, נו, נו, תלכו תשמידו? פוחדים מהאמריקאים. מה יגידו האמריקאים? מה יגידו הרוסים? מה יגידו האיחוד האירופי? אתה רואה שאנחנו לא עצמאים, ידינו כבולות. אני מביא לך דוגמה מוחשית שזה מהווה איום קיומי עלינו. זה לא סתם איום שתפסיד חמישה אגורות או חמישה שקלים. אפילו בדבר כזה אתה רואה ידינו כבולות. כך שהמילה שהיום הזה הוא יום עצמאות, אתה עדיין לא עצמאי. מדינת שווייץ היא עצמאית. אז אם היינו עצמאים כמו שווייץ, עושים מה שבא לנו, מה שאנחנו רוצים, אז היה מקום לשאלה. אבל עדיין לא נושענו, עדיין אנחנו לא עצמאים. זו הטענה הראשונה שדנו בה חכמי הדור. זאת ועוד. אדם שמתחיל ומסיים, על זה הוא צריך בסוף, אחרי הסיום, להודות לבורא עולם. הלאה וכי לא. כגון, ניקח דוגמה. אני נוסע לארצות הברית. הגעתי לשם, ברוך השם, הטיסה נגמרה בשלום, הכל היה בסדר. אני עולה לתורה, מברך גומה לחייבים טובות, שגמלן לכל תוהו. אבל, אם הייתה תקלה במטוס, נחתנו בשווייץ חניית ביניים. והטיס אומר, תראו, אנחנו לא יכולים לתקן את זה בחמש דקות. יש לנו הפסקה, עשר שעות ילכו, אחרי עשר שעות אנחנו ממשיכים לארצות הברית. אני מסתכל על השעון, עוד מעט תפילה בנץ החמה. יש שם בטרמינל, יש שם מניין, ואני הולך, מתפלל, תפילת שחרית. אני רוצה, אחרי קריאת התורה, להגיד הגומל. האם אני רשאי? לא. אתה עדיין באמצע. הגעת רק לשווייץ. אתה צריך להגיע לארצות הברית. רק אחרי שאתה יוצא מהנסיעה. אם זה באונייה, מטוס או רחם. אז הוא הדין גם פה. אם היינו מקבלים עצמאות, נגמרו המלחמות, כולנו יושבים, איש תחת גפנו, איש תחת תאנתו, כמו בלגיה, שווייץ וכיוצא בהם, ואין לך בעיה. אז היה מקום לשאלה. לצערנו, כשקמה המדינה, רק התחלנו את המלחמות, ולצערנו עדיין לא סיימנו. הלוואי ויבוא המשיח, הגענו אותנו במהרה. אבל אתה רואה, לפי הטבע, מי שעדיין שכח, הקסאמים שיורים עלינו, הקסאמים והגראדים, זה מזכיר לנו. אותו הגוי הפרסי מזכיר לנו מה שקורה, איפה אנחנו חיים. אתה יושב על חמית, חבית חומר נפץ, חבית דינמיט. ולכן, אם עדיין לא הגענו לתחנה הסופית, אתה עדיין באמצע, עדיין לא שייך לבוא ולחגוג, עדיין אי אפשר להפקיע את מצוות הווידוי ונפילת אפיים. הזכרתי את הגאון רבי עובדיה דיא בספרו יסכיל עבדי. הוא היה מראשי הציונות הדתית, ובעצמו כן היה אומר הלל. ואף על פי כן, היה חושש מאוד איך אפשר לדלג את הווידוי ונפילת אפיים, לבוא ולקצץ חלילה. ולכן, הוא היה רגיל לומר הכל. וידוי נפילת אפיים, עד עלינו נשבח, אחרי עלינו נשבח, היה אומר את הלל. כך הוא היה דרכו. אבל להחסיר, לקצץ בנטיעות, להחסיר את הווידוי, ודאי שדעתו לא הייתה נוחה מזה. עוד פעם, שהדגישו חלק מגדולי הפוסקים, ואמרו, אילו היינו זוכים שההנהגה שלנו הייתה הנהגה של אנשים היא רעים ושלמים. אנשי חיל, אנשי אמת, שונאי בצער, על זה היינו צריכים באמת לשמוח ולרקוד. אבל לצערנו, אותם האנשים החזירו עטרה ליושנה, ומקיימים בעצמם, שרייך סוררים, חברי גנבים, אתם זוכרים מי היה פעם שר האוצר שלנו וכולי, הוא לא בן יחיד, הרבה מחברי הכנסת ושרי הממשלה, לצערנו, ידיהם לא נקיות, בלשון המעטה. ולכן, בגלל המציאות הזו, ההנהגה שמובילה אותנו לשום מקום, בגלל זה אנחנו עדיין לא יכולים לשמוח. שהרי, אם הם היו רק לעצמם גונבים, נו, אבל החוקים שהם יוצרים, המציאות שהם יוצרים, היא מציאות מעוותת מאוד, שאנחנו לא יכולים ולא רשאים להתעלם מהמציאות הכואבת הזו. יש לנו מיליון ילדים שמתחנכים בבתי הספר החילוניים, ולצערנו שם, גם קריאתשמע אותם הילדים לא עוברים מדי יום ביומו. היה מורה בבית ספר לא דתי בראש העין, שראה שהתלמידים שלו בורים ועמי ארצות. לכן, מה הוא עשה? הוא הביא סידור לבית הספר, והסביר להם, תראו, הדתיים מתפללים כך וכך. הוא רצה שלפחות הילדים יידעו, שתהיה להם השכלה תורנית. הוא קיבל הודעה ממשרד החינוך. אם עוד הפעם הוא יעז להביא סידור, יפטרו אותו. לא רק שלא חייבים להתפלל, אלא אסור להביא סידור ולהתפלל. זו המדינה שבנינו? האם כך אנחנו מחנכים את ילדי ישראל? אחר כך אנחנו רואים את התוצאות פרי בירושים, אתה רואה את הנוער, איך הוא גדל, לצערנו. למיליון ילד, הרי לרבותינו לימדו אותנו, גדול המחתיאו יותר מההורגו. אם היו אומרים לך שהמדינה הזאת תשחט מיליון ילדים, היינו נבהלים, מזדעזעים. וכשהם מעבירים לתרבות רעה, מוציאים לתרבות רעה את כל הילדים האלה, האם אנחנו יכולים לשמוח על מדינה שכזו? בשביל זה הקמנו את המדינה? בשביל זה שפכנו את הדם? אלה הטענות הקשות שהרבה מגדולי הדור טוענים. בזמנו, חלק מחכמי ישראל ראו איתנו לדעת, ידעו מראש. החזון איש, מורנו, ראש ישיבת פרת יוסף, רבי עזרא עטה, המורה של האבא, של חכם מנציון, הם ידעו מראש, ידעו אם יש להם עסק. הם אמרו כל הזמן וידוי. כך היה הדעה של חכם מנציון, וכן של שאר כל חכמי הדור. אבל היו הרבנים הראשיים אז הגאון רבי מנציון, מאיר חי עוזיאל והרב הרצוג. הם חשבו אחרת. כשקמה המדינה, הם הלכו לבית הכנסת אישורון. זה נהיה דחל שלמה, ברחוב המלך ג'ורג', והם בירכו. לא רק שאמרו הלל, אמרו בברכה. אבל עברה שנה והתחילו לראות מה קורה במדינה. כבר התפכחו, ושנה אחרי זה לא בירכו. גם הם עצמם, אתה רואה, ששינו כיוון. ראו את כל החוקים המשונים שיש במדינה הזו, ורואים לאן מובילים אותנו אותם האנשים שנקראים שרים או חברי כנסת. האם שמעת על חוק הידועה בציבור? החוק הזה משמעותו כך, אדם רשע פושע שהולך עם אשת איש שבוגדת בבעלה. עכשיו הוא חזר בתשובה ועוזב אותה. החוק מחייב אותו להמשיך לשלם לה מזונות, ואם הוא מת, ושפחה כי תירש גבירתה, היא יורשת אותו. איזה היגיון יש בזה? אפילו אדם לא דתי יגיד לך, מה, אתה רוצה לפרק את המשפחות של עם ישראל? לעודד את הפרוצה, את הזונה הזו? אבל זה החוק של המדינה. מי יצר את החוק הזה? אלה המנהיגים הפושעים האלה, הם שעשו את החוק הזה. לא רק החוק הזה, באידך זיל גמור. תראה, תבדוק את החוקים של המדינה, חוקים של סדום ועמורה, דברים נוראים, מזעזעים. אז הם יצרו מדינה. אותם אנשי הערב רב יצרו חוקים משונים כאלה, חוקים מעוותים. אז על זה אנחנו נבוא ונרקוד, נבוא ונגיד הלל? על מה ולמה? ולכן כל אותם גדולי הדור תמיד הנחו אותנו, פסקו ואמרו לנו שאותו היום חייבים לומר את הווידוי כרגיל, ואסור לנו להימנע, וכך ראוי לעשות. יש מקומות שבאים לשם השבאבניקים, כדי לעשות שמח. תלכו להשתיב לכים, למוסאיוף, תראו מה קורה. אם החזן יגיד וידוי, השבאבניקים יצעקו, הם רוצים הלל. אם החזן יגיד הלל, הם יצעקו שצריך וידוי. הם רוצים אקשין, רוצים שמח. טוב, אנחנו לא נגררים אחרי השבאבניקים, ויש לנו לאו דאורייתא, לא תתגודדו, פירשו ביבמות יג, לא תעשו אגודות אגודות. המחלוקת היא דבר קשה, דבר גרוע מאוד, ולכן הרבה מגדולי חכמי ישראל, כשהם נמצאים במקום שאנשים לא יבינו, זה מעלימים עין. כל השאלה של הווידוי ונפילת אפיים דה רבנן, הספק דה רבנן ניקולטו, מעלימים עין. לכן לא מתווכחים איתם ולא נכנסים לעימות, אבל אם הציבור כולו הם אנשים בני תורה, אנשים שמחפשים לדעת את האמת, אתה אומר להם, תשמע, האמת יורד דרכו. זה לא דומה למה שנאמר בגמרא. מה אתה רוצה, לדמות את זה לנס חנוכה? בחנוכה אנחנו חוגגים? תגיד, אז היה נס והיום יש נס? גדולי הפוסקים הבדילו בין נס שהוא בגדר הטבע לנס שהוא מחוץ לגדר הטבע. כשהנס בבית המקדש היה פך השמן הזה דלק, במקום יום אחד דלק שמונה ימים, זה נקרא נס מחוץ לגדר הטבע, ולכן אנחנו מברכים שעשה נסים לאבותינו. אבל כאן, נכון שהיו נסים. כל המלחמות שהיו במאה האחרונה, בכולם ראינו נסים ונפלאות. אבל כשאתה לוקח כל נס בפני עצמו, אתה שואל פרשן צבאי, איך זה שהצליחו ביום כ״ באייר לבוא ולהשמיד ביום אחד 450 מטוסים? איך קרה הנס הזה? אז הוא מסביר לך, אומר לך את ההסבר, את ההיגיון, איך היה הנס בגדר הטבע. הם אוכלים ארוחת צהריים, אבל הטייסים לא עושים צום. וידענו, המודיעין שלנו ידע, שמונה בבוקר הולכים לאכול ארוחת בוקר. אז כל המטוסים היו על המסלול, והם הטייסים יושבים ואוכלים. והמטוסים שלנו, ברוך השם, היה להם סחתא דשמיא, והשמידו את כל חילות האוויר. הם היו פי שלוש מאיתנו. אם המטוסים האלה היו באים ומפציצים אותנו, היה לנו עשרות אלפי הרוגים. ברוך השם שהיה את הנס. אבל הנס הזה, אתה מנתח אותו, יש היגיון. נס בגדר הטבע. על דבר כזה אין לך את הרשות לבוא ולברך. זה לא דומה לנס של חנוכה. זאת ועוד. כשיש לך נס לכל עם ישראל, או לרוב עם ישראל, דבר כזה מחייב לקרוא את המגילה, לברך שעשה ניסים לאבותינו. אבל אם זה לא כל עם ישראל ולא רובו, לא. כאן הנס היה, 650 אלף היו כאן בארץ ישראל. או מלחמת ששת הימים, היינו שני מיליון. אבל עדיין הרוב הגדול לא היו כאן בארץ ישראל. לצערנו, עשרה מיליון יהודים עדיין נמצאים בגולה. כיוון שאנחנו המיעוט. שוב, גם זה מגביל אותנו. אתה שומע את כל הטעמים, ארבעה וחמישה טעמים, שהסבירו לנו כל אותם גדולי הפוסקים מדוע ולמה לא צריך לומר. היו אנשים עקשנים שלא רצו לשמוע, והרבה אנשים עקשנים היו אומרים, מתי בא להם השכל? לפני שלוש שנים וחצי, אתם זוכרים, היה משוגע אחת שעשה התנתקות. נתנו למסכנים האלה מכות רצח וגירשו אותם, את כל הרבבה, כל העשרת אלפים האלה גירשו אותם ונשארו בחוסר כול. שם הם היו מבוססים, הייתה להם חקלאות מתקדמת, כולם היו עשירים. זרקו אותם לקרווילות, מסכנים עד היום הם נמצאים חיים כמו עניים מרודים. כשראו את הדברים האלה, אז הם הבינו איפה הם עומדים. אז יש אדם שהוא פיקח, אבל עת הנולד יודע עם איש לו עסק, לא מחכה שייתנו לו בנבוט על הראש כדי שיבין איפה הוא. אז יש אנשים שלפני כן לא הבינו את זה, אבל אחרי ההתנתקות, הרבה מאותם האנשים שהם לובשים כיפות סרוגות, אבל התפללתי איתם ביום העצמאות והם אומרים וידוי כמונו, הפסיקו, הם כבר לא חיים באשליות שפעם היה להם, אלא הם התנתקו. אלא מה הם טוענים? תראה, אתה מדבר על החצי כוס, יש גם חצי כוס מלאה, למה אתה מתעלם מזה? יש כאן ברוך השם ישיבות, תלמודי תורה, אבל זה לא נכון. ההשוואה במה שהם טוענים על החצי כוס היא לא נכונה. נכון שהקמנו ישיבות ובתי מדרשות. על אף שהמדינה קיימת הצלחנו להקים ישיבות ותלמודי תורה וכו'. זה לא בגלל המדינה. ותראה את האפליות שהם עושים בין מוסדות החינוך שלהם לבין תלמודי תורה או בתי כנסיות. כשבונים שכונה לחילונים, בונים להם בית ספר, בונים להם מועדון, הם צריכים תרבות, לא? אצלנו, איפה התרבות שלנו? אנחנו לא הולכים למועדון, אצלנו התרבות זה בית כנסת. האם הם בונים לנו בית כנסת? לא. אנחנו צריכים ללכת כמו עניים, להסתובב ולחזר על הפתחים כדי שנבנה את בית הכנסת. זה נקרא דמוקרטיה. ההנהגה שהיא חייבת לכאורה, לפי הכללים של הדמוקרטיה, היו צריכים לבנות לנו את בתי הכנסת, את תלמודי תורה, לא, הם מתעלמים מאיתנו, אנחנו לא קיימים בשבילהם, אנחנו סוג ב' או סוג ג' או סוג ד'. אז על זה צריכים לבוא ולרקוד ולומר הלל, אלה הטענות של חכמי דורנו באידך זילגמו. ולכן, אבל אנחנו לא מודים להם, תודיד הקדוש ברוך הוא שקצת יותר טוב לנו ממה שהיינו בספוריהם. אני מסכים, אני מסכים איתך שצריכים להודות, ואנחנו כולנו מודים לבורא עולם שלושה פעמים ביום, על ניסיך שבכל יום עמנו ועל לפניותיך, כולנו אמרנו את זה, ובעזרת השם נאמר את זה. אבל תגיד לי, מה זה קשור לתאריך ה' באייר? מה זה קשור? בשביל מה אתה צריך דווקא באותו יום? מה אתה אומר, הכריזו על המדינה? אני אתן לך תאריך יותר טוב. הרבה לפני כן הפרלמנט הבריטי נתן אישור להקים בית יהודי בארץ ישראל, זה היה בכ'ט בנובמבר. זה לפני שנולדת, הרבה לפני. נו, אז למה לא תאמר הלל בכ'ט בנובמבר? מה ראית דווקא בה' באייר? התחילו לבוא לכאן עליות. התחילו לבוא. גם לפני כן באו לכאן עליות. תרמ״ב באו לכאן אלפים מעולי תימן. אז למה אתה לא חוגג באותו יום שבאו לכאן התימנים? וכן, על זה הדרך. אז יש לנו אומנם דברים מסוימים שאנחנו שמחים עליהם, אבל צריך להפריד בין הדברים שיש והם נוצרו על אף שהמדינה קיימת לבין הדברים האחרים. כשאתה עושה את המאזן בין האור והחושך, הלוואי והמאזן היה חיובי שהאור היה הרבה יותר. לצערנו המציאות אינה כן. אתה רואה איך העניים חיים בארץ ישראל, במדינת ישראל. עוד לפני עשר שנים, אל תלך רחוק. המצב של אותם העניים היה הרבה יותר טוב. היו נותנים להם מהביטוח לאומי וכן הלאה. ראית איך שקיצצו? הדבר הראשון שיש, מיד הם זורקים את התפילין לים. זה המשל שלהם. ואתה רואה את המסכנים העניים האלה צריכים להתבזות, ללכת לבתי תמחוי או לקבל כל מיני סלי מזון לכל מיני עמותות. מדוע? למה? יש להם 40 מיליארד דולר. למה הם עכברת אשכי בדינארי ומענים כך את העניים שלנו? וזה לא בא במקרה איזה משוגע החליט לעשות כך. זו המדיניות הכלכלית של עם ישראל, של מדינת ישראל. אני כועס עליהם ושונא אותם, אבל אני מודה לבורא עולם על זה ש... אז תודה לבורא עולם עכשיו. אז תודה לבורא עולם עכשיו. למה אתה צריך להודות? למה אתה מחכה? מדוע אתה צריך לחכות עד יום רביעי בבוקר? תגיד עכשיו, תרקוד עכשיו ותגיד עכשיו, אני מודה לבורא עולם. ואמרת את זה בתפילה ונאמר את זה בתפילות. אלה הטענות של גדולי הדור. התפללתי עם הגאון הרב אוירבך, ראש ישיבת קול תורה. תמיד הוא היה אומר וידוי באותו יום. וכן משאר גדולי הדור, ראינו אותם והתפללנו עימהם, וכמו שאמרתי, כולם היו הולכים לפי הסברות, לפי הטענות האלה. ולכן, אם האנשים מהם בני תורה, מוכנים לשמוע, מוכנים לצייץ, כך צריך להנחותם הדרך. אבל לא כולם בני תורה, ולפעמים לא יבינו אותך. טוב, אז אמרנו, מפני דרכי שלום אנחנו מעלימים עין בהרבה מקרים. אבל אם האנשים האלה מעוניינים לשמוע דברי חכמים, תפתח להם את הספרים שדיברנו, כל אותם הספרים תראה להם את המקורות, גם על פי הפשט, גם על פי הקבלה, ולכן לא טוב להחסיר, לא טוב לקצץ, לא בווידוי ולא בנפילת אפיים כלל ועיקר. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אנשים האלה מוחניה? כן. בסדר, אני מסכים איתך, מה נעשה? בסדר, אני מסכים איתך, אין לי יכולת, אין לי מה לעשות. אבל אני גם לא רוקד, זה הכול. לא רוקד ולא אומר הנן. אין לי שום טענות עליך. אני מסכים איתך, אין לי מה לעשות, מה אני אעשה? אבל צריך גם לא להקצין בקצה השני. הגאונים שכן, מה עם כל הרבנים הגאונים? אם היה הגאון הרב עוזיאל חי ורואה מה עשו לאנשי ימית, מה עשו בזמן ההתנתקות, אני חושב שהוא היה אומר להגיד קינות, לא היה אומר להגיד הלל. הם לא היו, לצערנו, עליו השלום. תשי״ג הלך לעולמו, עליו השלום. אם היו ממשיכים ורואים את כל העוולות, את כל הדברים, את כל המעללים של האנשים האלה, מה עושים לנו אותם המנהיגים, אז בוודאי שלא היו נשארים באותה הדעה, בוודאי שהיו משנים את אותה הדעה. אביא לכם עוד דוגמה של חוק במדינת ישראל. לפני שנה היו כמה פיגועים, ולכן היה יהודי טוב אחד שהלך והחתים את גדולי הדור, הלך והחתים את הרבנים, שאסור להעסיק את אותם המחבלים, אותם הערבים. הלך והחתים את כל הרבנים, הגאון רב חיים קנייבסקי, ראש ישיבת פרות יוסף, והגאון רבי משה צדקה, כולם חתמו לא להעסיק אותם. אל תיתן לו ביד את הטרקטור, הוא לא יוכל לעשות פיגוע. זה היה החתימות. עוד מעלה את היועץ המשפטי, שלח הודעה לגאון רב חיים קנייבסקי, שזו עבירה על החוק, עבירה על חוק הגזענות. כתוב בתורה, חומש ויקרא פרשת בהר, וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנו מיד עמיתיך. לעולם צריך להקדים את היהודי, אם אני מוכר, קונה, מעסיק אותו וכן הלאה. דברים שכל הפוסקים פה אחד אמרו. אז התורה שלנו אומרת שזה מצווה, ואפילו הם פעם היו אומרים עבודה עברית, זה היה פעם הסמל. היום זה נהיה עבירה. צריך להזמין את אותו הגאון הקדוש רב חיים קנייבסקי, להזמין אותו לחקירת המשטרה. אוי לא אותה בושה. בשביל זה הקימו את המדינה, בשביל המשוגעים האלה. אז אם בינתיים האנשים האלה שולטים, אז בינתיים אין לך על מה לשמוח. יבוא מחר המשיח, אני ואתה וכולנו נרקוד ונגיד הלל בברכה, בזה כבר לא יהיה מחלוקת. אבל בינתיים בהווה צריך לראות איפה אנחנו חיים, לא לחיות בעשדיות כשאתה בוחן את העולם, עולם המציאות, איך שמתנהגים אותם האנשים שאמורים להנהיג. אתה רואה בתחנה הסופית, זה דבר שהוא עלוב מאוד, ולכן אין הווה אמנה לבוא ולהמשיך באותה השגיאה שהתחילו בה לפני שישים שנה, אלא לפחות אלה שמבינים את המציאות חייבים לשנות כיוון. עד כאן. אני ממשיך הלאה. סעיף הבא. אפשר להוסיף קודם לצפון דבר שאמר שהרוגים של רבי הקבע שנהרגו עד יד בעומר, אז בזה יסתיים. למעשה זה נגמרו. אולי אם האנשים היו עוד אלו, איפה המקום בשמחה? נגמרו אנשים. מה היותר אנשים? חלילה, חלילה, מגפה, האזכרה הייתה יכולה להימשך גם בשאר עם ישראל. זו הייתה הסכנה, שלא יהיה כאן שום דבר בארץ ישראל. מגפה כזו, האזכרה, הדיפטריה, היא מחלה מידבקת. ולכן, כשנפסק, האחרים, ברוך השם, המחנה נשאר לפלטה. זו הסברה של הגאונים. אבל כמו שאמרנו, מרן לא סובר כך. לכן, הוצרכנו גם לטעמים האחרים. מכל מקום, ממה נפשך? או הטעם הראשון, או השני, או הרביעי. בגלל כל הטעמים יחד, אנחנו, כל עם ישראל, נוהגים שלא לומר ביום ל״ג לעומר. אני קורא סימן קל״א, סעיף ז׳. מנהג פשוט, שלא ליפול על פניהם כל חודש ניסם, ולא בין כיפור לסוכות, ולא מתחילת ראש חודש סיוון עד אחר שבועות. אין אדם חשוב רשאי ניפול על פניו כשמתפלל על הציבור, אלא אם כן הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון. שם, אחרי הנושא של מלחמת העי, כשיהושע נפל על פניו לפני אהרן ברית ה', הקדוש ברוך הוא אמר לו, קום לך, ולכן הוא הדין גם לגבי נפילת אפיים. רק אדם שבטוח שיענה, רק אז הוא רשאי הלבכי לא עדיף להימנע. בימים הקדמונים, נפילת אפיים הייתה כפשוטו. והפסקנו בזה בדורות האחרונים מהסיבה, חכמי המקובלים אמרו, אדם שאומר ועושה כן, אם הוא מכוון כשאומר את הפסוקים לדוד אליך ה', אז בזה בוודאי שהוא עושה דבר טוב. אבל אם הוא לא מכוון, חלילה, זה סכנה. פעם האנשים היו מרוכזים, היו באים לבית הכנסת, לא היה מה שיטריד אותם. הכל היה בסדר, היו מכוונים. אבל בדורות האחרונים הכוונה נחלשה מאוד. בפרט בדור שלנו, מכניסים גם את המכשיר, את הנייד, וגם הוא לפעמים משגע את האנשים באמצע נפילת אפיים. אז אפילו אם הוא התחיל לכוון, באמצע יש דבר שמטריד אותו, מסיח את דעתו. ולכן, בגלל חיסרון הכוונה, לכן הפסקנו מהדבר הזה. עדיין, אחינו בני ישראל, האשכנזים והתימנים, לא עושים את נפילת אפיים של להשתטח ממש, אבל לפחות הם מטים על צידם. גם מזה אנחנו נמנעים, והכלל בידינו, כמו שאמרנו, בגלל ספק סכנה, חמירה סכנתה מייסוריה, לכן אנחנו נמנעים, יושבים ואומרים את נפילת אפיים, ולא מטים על צידנו. אדם שעושה את זה, בוודאי שיש לו על מי לסמוך, ולא שייך בדבר הזה, לא תתגודדו. הרי לעדה שלנו, הספרדים והתימנים, יש בית דין בפני עצמו, ולאשכנזים יש בית דין בפני עצמו. והגמירה, ביבמות עוד ג', אומרת, שלא שייך לא תתגודדו, כשלכל עדה, לכל קהילה, יש בית דין בפני עצמו. ולכן, כשאנחנו מתפללים אצל האשכנזים, אני יכול לשבת, ולא חייב ללכת אחרי הרוב. לא חייב להטות, לעשות נפילת אפיים. או להפך, אשכנזי שיבוא אלינו, הוא רוצה להטות על צידו, גם כן רשאי בלכתחילה, ואין בהבדלי המנהגים הללו, אין בזה חלילה חשש שלא תתגודדו. כמו שבהלכות אחרות, במנהגים אחרים, כל עדה עושה כפי המסורת של אבות אבותיה, אבות אבותינו, אז כך גם לגבי הדבר הזה. וכמו שאמרנו, אנחנו נמנעים בגלל חשש וסכנה. האשכנזים בגלל זה גם לא אומרים את המזמור לדוד, אלא אומרים במקום זה, ויום את דוד אל גד וכו'. אחי דוד אל גד וכו',