הלכות ומנהגים בתפילה ובדרך: מדיני תפילת הדרך ונטילת ידים ועד איסור הוספת תארים בשבח המקום

- - - לא מוגה! - - -

הרבה מגדולי האחרונים הלכו כדעת המשנה ברורה שאם נוסע ארבע קילומטר מכאן עד הקסטל צריך לברך תפילת הדרך עם שם אבל מה נעשה שהרב בית המדרש ושאר האחרונים חלקו גם שערים המצוינים בהלכה אמר שכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל לכן גם אבא (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) ב: 'יביע אומר' חלק א' כתב שאם האדם הזה נוסע נסיעה מחוץ לעיר נטו שעה ו-12 דקות יכול לברך תפילת הדרך בשם ואם לאו לא. אני מדגיש את המילים נטו כי הרבה פעמים יש לך מושבים, יש יישובים ליד הכביש. אם הבית הזה קרוב בתוך 35 מטר לכביש אז הוא לא נמצא מחוץ לעיר, הוא נכנס לעיר אחרת. אז אותן הדקות שהוא נוסע בתוך המושב ההוא זה לא יכול להצטרף, לכן אנחנו רוצים שזה יהיה נטו. אם הוא נוסע מכאן לחיפה אין ספק, ודאי שיכול לברך את תפילת הדרך. אבל אם הוא נוסע לתל אביב, תלוי איך הוא נוסע. הוא נוסע עם נהג רגיל או נוסע עם איזה נהג מרוץ שעושה אקרובטיקה על הכביש, ממילא מי יודע קודם כול אם יזכה לחיות. על מה תלכי לנו לשלום, תחזרנו, מי יודע אם יחזור. לכן נשתדל להאית קצת, כדאי שבכוונה תחילה לא ימהר, כדי שיוכל לזכות ולומר את תפילת הדרך. הוא הדין גם לגבי ברכת הגומל. נפקא מילה נוספת גם לגבי מצוות נטילת ידיים. לקמאן בסימן קסג וגם למעלה בסימן צדיק ב' למדנו שחייב האדם לטול את ידיו לפני האכילה או לפני התפילה. אם אין לו מים, מרן אמר אם לפניו, עד ארבעה מילים. האדם הזה לא הולך ברגל, הוא נוסע ברכב. וכאן אין לו מים, אבל עוד שעה יהיה לו מים. עוד שעה נסיעה, אבל אם אתה בודק את זה בקילומטרים, זה עוד 50 קילומטר. אז כותב המשנה ברורה בביאור ההלכה, כדאי להחמיר שבדבר הזה ימתין ולא ימהר להתפלל או לאכול עד שיגיע למקום המים. גם שם אתה יכול לומר, מעיקר הדין, הולכים לפי הקילומטרים, כדעת רוב הפוסקים, ממילא ספק דרבנן לכולה. אפילו אחי, כדאי, רצוי לכתחילה להחמיר בדבר הזה, ימתין שיעבור שעה ו-12 דקות, עד אז ימתין. אבל אם הוא יודע שגם אחרי שעה לא ימצא מים, רק אחרי שעה ורבע, בזה כבר הוא לא חייב להמתין. יעטוף את ידה במפה וכיוצא בזה, ויוכל מייד, אברך המוציא ויוכל. כך הוא הדין גם לגבי נטילת ידיים של תפילה. דוגמה אחרונה, מרן פסק בסימן רמ״ט שאסור לאדם לנסוע בערב שבת יותר משלושה פרסאות. עד תריסר קילומטר אתה נוסע? יותר לא. מה יהיה הדין בזמן הזה, בזמננו? היום, ברוך השם, יש מכוניות, אתה יכול להספיק בבוקר לנסוע לא רק 12 קילומטר, גם 100 קילומטר אתה יכול להגיע בקלי קלות. הנה חנמה, אדם יכול לצאת ביום שישי בבוקר, אפילו לנסוע מחיפה לירושלים, אין לי שום בעיה, מותר הדבר לכתחילה. אבל, נסוע אחר הצהריים בשעה 15-15 ובוודאי שלא. מי אומר שלא יהיה לו איזה פאנצ'ר או בעיה אחרת או דבר אחר, ויישאר תקוע וייכנס חשש חילול שבת וכיוצא בזה. כל שכן אם בני ביתו לא יודעים שהוא אמור לבוא, לא הכינו בשבילו מאכל, זה לא הדבר הכי טוב. השתדל האדם להקדים ככל האפשר ולא לאחר. שוב, המחלוקת היא האם הולכים לפי קילומטרים או לפי זמן. זמן הליכת שלושה פרסאות זה בערך שלוש שעות ו-36 דקות. זה יחסית הרבה זמן. או נאמר לפי קילומטרים. שוב, אתה מתחשב בנושא הזה בזמן, ולכן ישתדל האדם להקדים ככל האפשר, אבל אם לא, אפילו אם הוא יצא ב-12 בצהריים זה עדיין מותר, כיוון שהאדם הזה נוסע ברכב, אין בזה שום חשש כלל ועיקר. קי, סעיף ז, אומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא אם כן יש לו ללך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך, ולכתחילה יאמר אותה בפרסה הראשונה. אם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. אליהו הנביא אמר את תפילת הדרך, וכל עם ישראל לפני צאתם לדרך אומרים את תפילת הדרך. אלא שכל זה בתנאי שיש לו זמן נסיעה שעה ו-12 דקות לפחות מחוץ לעיר. רק אז יוכל האדם הזה לחתום ולומר, ברוך אתה, לומר בפה מלא בפיו את שם השם, שומע תפילה. אבל אם אין לו שעה ו-12 דקות, וזה לא יוכל לברך בחתימה אלא בלי חתימה, בהרהור שם. מתי יכול לומר את תפילת הדרך? מרן כותב, אחר שהחזיק בדרך. נחלקו האחרונים בהסבר לשון מרן מה זה שהחזיק בדרך. הפירוש הראשון של הטז, הכוונה היא, לאחר שהחזיק בדעתו לנסוע, אין לו ספק אם ייסע. בוודאי, מאה אחוז הוא נוסע בעזרת השם, ואז הוא רשאי לברך מייד את תפילת הדרך. הוא לא צריך לחכות עד שיגיע לכביש ירושלים, תל-אביב, כדי לברך את תפילת הדרך, אלא גם לפני כן. הגאון חידה בספרו שער יוסף, ברכי יוסף. הוא כותב בפירוש שאפילו בזמן שהוא בביתו יכול לברך את תפילת הדרך. לפי זה מסבירים את מה שאמר מהרם, מה שהובא בטור בלשולחן ערוך, שהיה סומך את תפילת הדרך בברכה הסמוכה לחברתה. לאחר שהיה מסיים את ברכות השחר, היה חותם, גומל חסדים טובים לעמו ישראל, מייד היה מצמיד לה את תפילת הדרך. היה אומר, יהי רצון אשתולחנו לשלום. היה מצמיד, כל זה בביתו, כך הם מסבירים. אבל המגן אברהם, מאמר מרדכי, חולקים ואומרים, לא, דווקא לאחר שהחזיק בדרך ממש כבר יצא את העיר. כל זמן שהוא עדיין בתוך העיר אינו רשאי לכתחילה לברך את תפילת הדרך, אינו רשאי ללכת, אלא רק לאחר שיצא, להתרחק 35 מטר מהבית האחרון של העיר, אז יוכל לברך את תפילת הדרך. לפי דעתם, אם אנחנו יוצאים מירושלים, הבית האחרון של גבעת-שאול, לאחר הגינה, ברוכים הבאים לירושלים, לאחר אותה הגינה, הבית האחרון שם, אתה נוסע עוד 35 מטר, ומשם והלאה אתה רשאי לברך את תפילת הדרך. וכך המסקנה להלכה ולמעשה, חוששים אנו לדברי המגן אברהם, ולכן אינו מברך את תפילת הדרך בביתו, אלא רק לאחר שיתחיל לנסוע, יתרחק מהעיר קצת, אז כדאי שיחנה לרגע את הרכב, יברך תפילת הדרך וימשיך הלאה בדרכו לחיים טובים. במה דברים אמורים, אם האדם הזה שואל מה טוב לכתחילה? כך פוסקים לו. אבל אם האדם הזה כבר ברך בביתו את תפילת הדרך ובא לשאול האם יצאתי ידי חובה או שעליי לחזור ולברך שוב, אדרבה, ספק ברכות להקל לי, דך גיסא. אולי ההלכה כדעת הגאון חידה שיצא ידי חובתו במה שאמר בבית? ולכן אסור לו לחזור ולברך שוב את תפילת הדרך, אלא יצא ידי חובה במה שברך את תפילת הדרך בביתו. כל זה בתנאי שהוא מברך מייד עם יציאתו מהעיר. אבל אם שכח לברך עם היציאה מהעיר, רק באמצע נזכר שעדיין לא אמר את תפילת הדרך, הדבר תלוי כמה זמן נשאר לו לנסוע מחוץ לעיר. אם נשאר לו לנסוע מחוץ לעיר לפחות שעה ו-12 דקות, אז רשאי לברך את תפילת הדרך עם חתימה, ברוך אתה השם. אבל אם במה שנשאר לו נניח הוא נזכר אחרי שער הגיא, שם הוא נזכר שלא אמר את תפילת הדרך, לא נשארו לו שעה ו-12 דקות נטו. אפילו אם תרצה לצרף גם את ההליכה וגם את החזרה ביחד, כיוון שהוא חוזר באותו יום, כמו שכתב הגאון רבי אברהם מבוצ'ץ, את של אשל אברהם, אפילו אם תרצה לצרף לא יישאר לו, כי בהליכה נשארו לו 20 דקות עד שהגיע לתל-אביב ובחזרה 50 דקות, אם כן אין לו 72 דקות. לכן יאמר את תפילת הדרך על-ידי הרהור שם השם, יאמר ברוך אתה והרהר את שם השם ואינו רשאי לומר את זה בפה בביטוי שפתיים. אין הבדל בדינים האלה בין איש לאישה. גם הנשים גם כן מברכות את תפילת הדרך. כמונו, כשלי מותר לומר שם השם, גם לה מותר שם השם. כל זה כדי להציל את האדם מהסכנה, וכי רק לגבר יש סכנה בדרך, האישה לא מסוכנת. לכן גם הן צריכות לברך את תפילת הדרך, לפי הכללים שלמדנו. אדם שנוסע הולכים בכל דבר לפי המציאות, כמה זמן לקח לו זמן נסיעה. ולכן אם האדם הזה נוסע מהר מאוד, יש לו רכב חדיש, וולוו, נוסע ירושלים, תל אביב, עושה את זה ב-35 דקות. אז אפילו אם הוא הולך וחוזר באותו יום, אין לו 72 דקות, יאמר את שם השם בהרהור. לעומת זה, אם האדם הזה נסע, אפילו רק צד אחד, אבל נסע ברכבת. הרכבת במקרה הטוב ביותר מגיעה שעתיים פחות רבע. אז בזה בחיי גוונה, יש לו צד אחד כבר יותר משעה ו-12 דקות, אז ברכבת לעולם צריך לומר את תפילת הדרך תמיד בחתימה בשם השם, וכן גם רשאי לברך את ברכת הגומל, כי הדינים צמודים זה לזה. לכן, אם נסעתי במשאית, שוב, גם כן, המשאית נוסעת לאיטה, לאט לאט. גם בזה יכול לברך את תפילת הדרך. נכון הדבר שאילו הייתי נוסע ברכב קל, הייתי מגיע בחצי מהזמן, לא מסתכלים מה היה אילו. רואים, אם האדם הזה במציאות, בפועל, שהה במקום סכנה שעה ו-12 דקות, אז באמת יהיה רשאי לכתחילה לברך את תפילת הדרך. הנכנס לבית המדרש יתפלל יהי רצון מלפניך השם אלוהינו ואלוהי אבותינו, שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, שלא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור, לא על אסור מותר ולא על מותר אסור, ולא ייכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. ביציאתו יאמר מודה אני לפניך השם אלוהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות, שאני רץ והם רצים וכו'. כל הדין שמרן כתב כאן ב'שולחן ערוך' אלה הם דברי המשנה בברכות כ.ח. וכך פסקו הרמב״ם וכל הפוסקים, שכל אדם שבא ללמוד תורה חייב לפני כן להקדים את התפילה הזו, שבאמת הלימוד שלו כולו יהיה סולת נקייה, ולא חלילה שתורתו תלך לסדרה אחרה, אלא שכל תורתו תלך דווקא לקדושה, שהכול יהיה על השם שמים. לכן הוא מתפלל שלא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. ישמח חלילה בתקלת חברו, בכישלון חברו, מתכבד בכנון חברו, אין לו חלק לעולם הבא. כך גם שהוא לא יטעה בדבר הלכה ויסכם את הסוגיה בצורה לא נכונה, יאמר על טמא טהור או על טהור טמא, זה בענייני טומאה וטהרה או על אחות נידה, וכן גם בענייני איסור והיתר, דיני ממונות וכל הדברים כיוצא בהם, שבכולם יאמר כהוגן. אין הבדל אם האדם הזה הוא בעצמו חכם שאומר לאחרים או שאדם לומד לעצמו. גם אדם שלומד לעצמו, הוא שמע בהתחלה את המחלוקת מהחכם, ודווקא את הצד שמותר הוא הבין יפה. כשהרב הגיע למסקנה הוא נרדם, התנמנם ולא הרגיש, ונדמה לו שההלכה היא שמותר, והוא לא שם לב שבסוף החכם אמר שאסור, וכן זה הדרך. לכן מקדים את התפילה הזו של אוסייעתא דשמיא, לזכור בצורה נכונה ולהבין בצורה נכונה כל דבר ודבר על בוריו. וכן, כשיוצא מבית המדרש, היינו מסיים את לימודו. נניח ב-11 בלילה הוא גמר ללמוד, עולה לישון, אז לפני כן יאמר את הקטע הזה, מודה אני לפניך, שברוך השם זכיתי, הגעתי למה שצריך. אנחנו אומרים בכל בוקר שלא עשני אישה. מה הרע בזה? מי אמר לך שאם היית אישה היית פחות מאושר, אולי היית יותר שמח? אלא הברכה הזו בכלל לא על העניין הגשמי, אלא כל זה על העניין הרוחני שזכיתי להיות זכר שלא עשני אישה, כי הנשים פטורות מתלמוד תורה, ואני חיה. כך גם פה האדם הזה מודה שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו להגיע לאמת. כי גם אותם האנשים רצים. כולנו יודעים שאף אחד לא חי לעולם, אף אחד לא נשאר פה לעולם. אני רץ והם רצים, אבל אני יודע את העתיד, ולכן אני רץ ומכין לעצמי צידה לדרך, אני רץ לחיה העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. אני עמל והם עמלים. אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. היינו, בעולם הזה לא מסתכלים כמה האדם טרח, אם הוא הזיע בעבודה או לא, אלא בעולם הזה מסתכלים רק על פריון העבודה. אני מזמין אדם, אני אומר לו, תעשה לי נקודת חשמל בקיר, תעשה לי שקע, אני אשלם לך. יש מחיר קבוע, ולפי זה אני משלם לו. לי זה לא חשוב אם האדם הזה היה זריז מאוד ועשה את הנקודה בתוך רבע שעה, הכול מאה אחוז, אני מנסה את זה, רואה את זה בסדר. מגיע לו 20 דולר, אני משלם לו 20 דולר. ואם האדם הזה היה הדיוט גדול ומסכן לא ידע, ועבד כמה שעות טובות, אחרי שמונה שעות גמר, אז גם הוא יקבל את ה-20 דולר, מה אכפת לי אם הוא הזיע או לא? אני משלם על הנקודה. אותי זה לא חשוב אם האדם הזה עבד קל או קשה. הם לא מקבלים שכר עבור העמל, אלא עבור התוצאה. אבל הקדוש-ברוך-הוא לא כך משלם לנו, אלא אני עמל ומקבל שכר, שכר של העמל, כי לפום צערה אגרה. הקדוש-ברוך-הוא לא סופר את הדפים, כמה דפים אדם למד. הקדוש-ברוך-הוא לא סופר את השעות. יש לפעמים שאדם למד דף אחד, למד רק שעה אחת, וזה שקול כנגד מאה שעות של אדם אחר. כי האדם הזה למד את זה בעוני, בצער, ביגון, בהנחה, ייסורים, מכאובים. התגבר על הכול ולמד. האדם הזה יש לו שכר פי מאה מאשר אדם שבא ולמד ללא שום טרחה, ללא מאמץ. בפרט אם האדם הזה, ברוך השם, עשיר גדול, לא חסר לו שום דבר. שום דאגה אין לו. הוא אוהב לשמוע דברי אגדה. גמרא זה קשה, אפילו הלכה זה עדיין קשה לו. הוא אוהב לשמוע אגדה. איפה שיש חכם, אומר סיפורים, דברי אגדה, זה כיף. שם הוא הולך, אז ודאי שיהיה לו על זה שכר, גם זה דברי תורה. אבל אין מה להשוות בין אדם כזה שישב ולמד בנחל בצורה כזו, שמע דברי אלוקים חיים, אבל דברי אגדה, דברים קלים מאוד לאדם שעמל בתורה. לכן אנחנו אומרים בכל שבת, אמר רבי יהודה אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, כי העמל הוא העיקר בלימוד התורה. לכן אדם שרוצה להגדיל את השכר שלו פי כמה וכמה, אז בשעות בודדות הוא יכול לצבור הון עצום ברוחניות על-ידי זה שיעמול יותר ויותר בלימוד התורה. לכן לא יחפש לעצמו את ספר התהילים או התנ״ך להעביר את כל חייו רק בספר תהילים בלבד. אני לא אומר שלא צריך לקרוא תהילים, גם זה צריך, אבל זה לא במקום הגמרא או במקום ההלכה, אלא חייב לדעת את הכול, את כל חלקי התורה, ולעמול בתורה כדי להבין וללמוד את הכול. צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק ביניהם אפילו בהאמן אחר געל ישראל, ולא בשום פסוק חוץ מהשם שפתי תפתח. הגמרא בברכות ט' מביאה את הממראה של רב יוסף בן אלקים בשום קהילה קדישה שבירושלים, שיש מצווה דה רבנן, להסמיך את הברכה האחרונה, ברכת ויציב, חותם בה געל ישראל, ומייד יתחיל, השם שפתי תפתח. אדם שעושה כן, הגמרא אומרת, שיש לו הבטחה שלא יינזק כל אותו היום. הגמרא מספרת שם על רבי ברונה, שפעם שמח גאולה לתפילה, וכל היום היה שמח לא פסק חוכה מפומא. שואלים התוספות, הרי כולנו שמחים גאולה לתפילה, ברוך השם, כולנו מקיימים את ההלכה. מהי רבותה של רבי ברונה, מתרסמים התוספות, הוא הצליח להסמיך גאולה לתפילה בזמן הנץ החמה, בזמן המדויק והנכון, ולכן היה שמח מאוד. כמו שאמרנו, מובטח לו שלא יינזק. לכן, אם לכל אדם ואדם אומרים, תעשה מאמץ להתפלל בזמן הנץ החמה ולהסמיך גאולה לתפילה, קל וחומר באדם שעתיד לעבור ניתוח באותו יום. צריך להיכנס לבית-חולים, לעבור ניתוח. תגיד לו, תשתדל, לפחות באותו יום לקום קצת מוקדם, להתפלל בזמן הנץ החמה, להסמיך גאולה לתפילה. זה הדבר הטוב ביותר. לא רק שאסור לדבר דברים ותלים בין גאולה לתפילה, אלא אפילו להפסיק בדברי תורה, גם כן הדבר אסור. כך הוא הדין, שאם הוא שומע מהחזן במניין אחר קדיש או קדושה אינו רשאי לענות, לא יהיה שמר הבא, לא קדוש, לא אמן ולא דבר אחר. יש מחלוקת בראשונים לגבי עניית אמן. הכלל בידינו, כשיש לך יותר משתי ברכות אתה עונה אמן אחר עצמך, מלך אל חי העולמים אמן, או בברכת המזון בונה ירושלים אמן, כך גם בעמידה המברכת עמו ישראל בשלום אמן, או אחרי סיום השמונה עשרה המברך את עמו ישראל בשלום אמן, כך גם בהפטרה מסיים המפטיר, מקדש השבת, וגם הוא עונה אמן אחר עצמו. פה יש לך שלושה ברכות, יוצר המאורות אוהב את עמו ישראל, אחרי זה גאל ישראל. בשביל אחי, על-פי דברי הזוהר פסקו הראשונים שאין לומר אמן, וכך פוסק הרמב״ם, כך פסקו מרן ושולחן ערוך ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. אמנם יש חולקים, הרמב״ם כאן הלך בשיטת הטור ושאר הראשונים, שאמרו שכן עונים אמן, אבל המסקנה היא שאל תעשה עדיף. גם אחינו האשכנזים בפועל, במציאות, לא עונים אמן. מה הם עושים כדי להימנע מהמחלוקת? הם מקדימים רפואה למכה, הוא אומר, ברוך אתה, ואת המילים גאל ישראל, הוא לא אומר בקול רם, כדי לא לסבך את האנשים אם יענו אמן או לא, אומר את זה בלחש, כך גם לנו רצוי וכדאי לעשות, לצאת ידי חובה לבדי כל העלמא. אפילו אם החזן הזה לא שם לב, ואמר גאל ישראל בקול רם, וגם אני נמצאתי שם בדיוק באותו מקום, אפילו אחי, לא יענה אמן, כי עניית האמן הזו היא תהיה הפסק בין גאל ישראל לבין תחילת התפילה. הגמרא שואלת, אם כן, גם הפסוק השם שפתי תפתח, גם הוא יהיה הפסק. איך אתה אומר את הפסוק הזה? אתה חייב להתחיל, ברוך אתה השם. מתרצת הגמרא, כיוון שתיקנו חכמים לומר את זה, ממילא זה נחשב כתפילה אריכתא דמיה. הפסוק הזה, אמר את זה דוד המלך אחרי העניין של בת שבע, והקדים ואמר, כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. היינו, אדם שחילל שבת בשוגג, מביא קורבן חטאת. אבל אם עשה עבירה במזיד, על זה אין קורבן. כך גם עניין בת שבע ביחס למעלתו של דוד המלך, זה לא היה נחשב כשוגג. ולכן, כי לא תחפוץ זבח ואתנה. הקדוש ברוך הוא לא מעוניין שיביא קורבן, אלא הקדוש ברוך הוא מוכן לשמוע ומשלמה פרים שפתנו. על זה הוא מסיים ואומר, שאפילו על עבירה במזיד, השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. לכן, לפני שאנו מתחילים את התפילה, אנחנו מקדימים את ההקדמה הזו, כמו שמסביר רבנו יונה את כל ההסבר הזה. ואין זה כהפסק בין גאולה לתפילה, כי כל זה, כמו שאמרנו, המשך אחד, כל זה נחשב לתחילת התפילה. תפילה אריכתא דמיאה. רבנו תם מחדש ואומר שכל הדין שחייב אדם להסמיך גאולה לתפילה זה שייך דווקא בימי החול. אבל מה שאין כן לגבי שבתות, אין חיוב להסמיך גאולה לתפילה. זאת אומרת, אם הוא שמע קדיש או קדושה והוא חתם גאל ישראל, רשאי לומר שם יש שמרבה וכן הלאה, כי יש הבדל בין ימי החול ליום שבת. הראיה של רבנו תם היא מהירושלמי. הירושלמי הביא לנו אסמכתה לדין הזה שחייב אדם להסמיך גאולה לתפילה, שנאמר בתהילים פרק יט בסופו, גאול ארצון מרפי, השם צורי וגואלי, ומייד אחרי זה, הפרק שאחריו, יענך השם ביום צרה. כמו ששם דוד המלך הסמיך אותם בפרקים יט כ, גם אנחנו מסמיכים ומצמידים אותם בתפילה, גאל ישראל ומייד התפילה. לפי זה, זה שייך דווקא בימי החול, ימים שהם ימי צרה, אז שייך לומר יענך השם ביום צרה. אם כן, יש חיוב להסמיך גאולה לתפילה. אבל מה שאין כן בשבתות, יום שבת זה יום טוב, זה לא יום שיש בו חלילה הצרה. את כל המזמור הזה אנחנו מדלגים בגלל הפסוק הזה. אם כן, לפי זה מן הראוי לכתחילה שיעשה כן, שיחבר, לא יאמר דברים בטלים, אבל זה לא יהיה חיוב מעיקר הדין, ואם הוא רוצה לענות באמצע, יש מרבה, לפי דעת רבנותם, הגות השירי, אור זרוע, הרמה, הרבה פוסקים אומרים, מעיקר הדין, הדבר מותר. הביא את זה מרן בבית יוסף וחלק על זה. אמר, זו אסמכתה בעלמא, ולא לומדים מהפסוקים האלה עד הסוף. כי עיקר הזמן של התפילה בימי החול ואז הם ימי צרה, ותפילת שבת כנגד זה גם כן נתקן. הרי עיקר המשל והסברה מדוע צריך להסמיך גאולה לתפילה, הגמרא מביאה משל יפה. משל לאוהבו של מלך, קבע ריאיון, פגישה עם המלך, בא לשם ודפק בדלת. המלך בא לפתוח לו את הדלת, עד שפתח, זה ברח. עכשיו, הוא צריך עוד הפעם להיפגש עם המלך, צריך עוד הפעם ריאיון מחדש. עד שהצלחת להיכנס לראיון, נתנו לך השומרים להגיע לשם, המלך פתח לך, תיכנס. גם כאן אנחנו באים ועושים הקדמה, מתחילים בסיפור יציאת מצרים, ויציב ונכון. עד שהגיע לגאה לישראל, במקום להתחיל מיד, השם שפתי, האדם הזה מתחיל לחלום חלומות, או שמפסיק בדיבור, או במחשבה, או בזמן, וזה לא טוב. אם כן, מה נפקא מינה? אם זה חול, אם זה שבת. וכי בשבת אין את המשל הזה של אוהבו של מלך? ולכן מרן סובר שאין הבדל בין חול לשבת. אפילו אליבא דרבנותם באה הרמה ואומר שיש הבדל בדבר בין יום טוב לשבת. גם אליבא דאור זרוע, דווקא שבת לא יתחייב. ביום טוב הוא יודה שחייב להסמיך גאולה לתפילה. הביא לזה ראיה מדברי הירושלמי במסכת תענית. שם הירושלמי שואל מה ההבדל בין ליל זין חשוון, הלילה אמרנו ברך עלינו, לבין ליל שמחת תורה. שם אתה לא אומר בליל שמחת תורה משיב הרוח ומוריד הגשם. אתה דוחה את זה עד מוסף, ואילו כאן אתה כבר הלילה מתחיל מתחילת התפילה. הכלל הוא תמיד. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אם כן, כמו שהלילה אמרת נכון, כבר בערבית ברך עלינו, אם כן, הוא הדין גם שם לגבי משיב הרוח. הירושלמי מתרץ, האנשים לא נמצאים בתפילת ערבית. חלק יגידו כך, חלק כך, זה לא טוב. לכן לא מתחילים בערבית ליל שמחת תורה, אלא רק למחרת. עדיין שואל הירושלמי, טוב, אם אתה אומר בבוקר למה במוסף, תאמר בשחרית. מתרץ הירושלמי, כמו שמסביר הראש, אי-אפשר לומר ברך עלינו או משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא אם כן מודיעים קודם. לכן אנחנו אומרים את הפיוט של זופת שמש. מודיעים קודם, לך בשלום טל ובוא בשלום גשם. אתה מודיע קודם, ואז כולם ביחד אומרים שווה, משיב הרוח ומוריד הגשם. ואילו לפני שחרית אתה לא יכול. למה? צריך להסמיך גאולה לתפילה. אתה לא יכול להוסיף שם את הפיוט. אם כן, אתה רואה שגם חג כמו יום שמחת תורה חייב להסמיך גאולה לתפילה. כן, בוודאי שיש הבדל בין יום טוב לשבת. ומה ההבדל? כמו שמע הרמה, שהחג הוא נחשב קצת כעין יום דין. אני קורא את לשון הרמה. לעניות דעתי נראה דמה שאין כן ביום טוב הוא משום שהם ימי הדין, כמו שהמשנה אומרת במסכת לראש השנה בפרק ראשון, משנה ב', בפסח על התבואה. לכן אפילו על איבא דה אור זרוע זה דווקא נאמר לגבי שבת ולא לגבי יום טוב. הרמה עצמו לא סמך על הדין הזה לכתחילה אלא סיים ואמר, וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך. זאת אומרת, הסבירו לנו גדולי האחרונים שיש הבדל בין דבר שהוא סתם דברים בטילים, דבר הרשות, לבין דבר מצווה, כי ענייה תהיה שמרבה וכיוצא בזה, שלבדי הרמה יהיה רשאי לומר בשבת אפילו בין גאולה לתפילה, יש שמרבה. אחרי דעה זו נמשך גם השלמי ציבור ועוד. אמרו בזה ספק ספקה. אולי רשאי לענות אמן אחרי גאה לישראל, כמו שכתב הטור בהרמה למעלה, אפילו אם תאמר גם דברים שבקדושה גם עניית אמן אסור, אולי בשבת אין צורך להסמיך גאולה לתפילה. אבל כל הספק ספקה הזה לא יעזור לנו כלום, משום שמרן פסק כאן, מרן לא הבדיל בשולחן ערוך בין חול לשבת. וכן לדעת מרן כמו שבחול חייב כל אדם ואדם להסמיך גאולה לתפילה הוא הדין גם לגבי שבתות ולכן אפילו אם ישמע קדיש קדושה וכיוצא בזה בין גאולה לתפילה אינו רשאי אסור לו לענות יהיה שמרבה אלא חייב מיד להתחיל השם שפתי תפתח ואין לו היתר לענות גם דברים שבקדושה. החזן כשמתחיל שמונה עשרה בקול רם חוזר ואומר השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך נכון שהוא אמר קודם בתפילת הלחש זה לא מספיק אלא חייב לחזור שוב פעם שנייה ולומר השם שפתי תפתח כמו שכתב תרומת הדשן. על פי הקבלה צריך לומר את הפסוק השם שפתי בקול רם אני לא מדבר על האדם בתפילת הלחש אני מדבר על החזן אז הוא לא מתחיל בקול רם ברוך אתה אלא צריך להתחיל כבר את הפסוק השם שפתיי בקול רם. אני עובר לסעיף ג' למעט שלא קרא קריאת שמע מצא ציבור מתפללים לא יתפלל עמהם אלא קרוא קריאת שמע ואחר כך יתפלל דמסמך גאולה לתפילה עדיף. כותב הרשב״א אדם שבא מאוחר הם נמצאים ויציב אז הוא רוצה להתחיל איתם את העמידה להתפלל במניין אחר כך אחרי התפילה הוא ישלים את כל מה שיחסיר. אומר הרשב״א אסור לו לעשות כן אפילו אם יתפלל ביחיד יותר טוב. כאן מדובר שזה המניין האחרון כי בירושלים אין לך בעיה כזאת אם את המניין הזה הפסדת הם נמצאים ויציב אז אל תחכה כאן יש ברוך השם במוסייף עוד מניין תלך לשם ותתפלל שם תתחיל מהודו לפי הסדר אבל כשהמניין באותו מקום זה המניין האחרון הנה אנחנו נמצא באיזה בסיס צבאי יש שם שם בצבא אין שתיבלך עדיין ממילא הוא בא לשם ויציב והוא יודע או אני מתפלל איתם תפילה במניין או אני מתפלל ביחיד אסור לו לדלג אלא החובה להסמיך גאולה לתפילה להצמיד גאה לישראל לעמידה היא יותר חשובה מאשר מצווה תפילה במניין ולכן יניח תפילין יתחיל לפי הסדר וישמע את הקדושה במקום שהוא נמצא אפילו אם הוא מפסיד את מצווה התפילה בציבור אפילו הכי לסמוך גאולה לתפילה זה עדיף יותר זה הדין גם לפי הפשט גם לפי הקבלה אין שום ספק ככה הלכה למעשה וכמובן בסימן רשת ל״ו שם הובאה המחלוקת מה שהגמרא דנה במסכת ברכות ט׳ האם רק בבוקר בשחרית יש חובה לסמוך גאולה לתפילה או גם בערבית יהיה אותו כלל ואותו דין המחלוקת של הגמרא כך חובה להסמיך גאולה לתפילה כמו שהיה ביציאת מצרים האם עם ישראל יצא ממצרים עיקר הגאולה הייתה בחצות הלילה בשעת מכת בכורות או שהעיקר היה ביום אם תאמר ביום הכותי כל בכור רק ביום ולא בלילה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים אם כן הכל היה רק ביום אז החובה להסמיך גאולה לתפילה היא רק ביום בלילה אין חובה ולכן אם האדם הזה בא למניין האחרון אין יותר מניינים מניין האחרון בתשע ועשרים הוא בא ואיחר הגיע אם נמצאים כבר השכיבנו אז לא כדאי שיפסיד תפילה בציבור יתחיל איתם את העמידה השם שפתיי יגמור אחרי התפילה יאמר והוא רחום יושלים קרית שמע וברכותיה כך יוצא לפי זה אבל אם תאמר לא הגאולה התחילה כבר ברגע שהקדוש ברוך הוא יכה כל בכור אם כן גם בלילה יש חובה להסמיך גאולה לתפילה לפי זה יותר טוב שיתפלל לפי הסדר זו המחלוקת שהובאה בגמרא וגם בראשונים או במקובלים גם כן יש מחלוקת בדבר הזה לפי דעת רבי יוחנן שההלכה כדבריו עיקר הגאולה היא רק ביום גם במסכת שמחות מובא שם המדרש רבי יוחנן שואל סתירה פסוק אחד אומר ביום הכותי כל בכור הפסוק השני אומר מתי מתו הבכורות ויהי בחצי הלילה והשם יכה כל בכור הכיצד אומר רבי יוחנן הקדוש ברוך הוא יכה את הבכורות בחצי הלילה מכת מוות אבל עדיין לא יצאה נשמתם היו מפרפרים עד הבוקר בבוקר יצאה נשמתם אז השאלה היא מה העיקר עיקר יציאת נשמה זה היורצעי או העיקר זה המכה המכה העיקרית הייתה בחצות ולכן משום זה יש מחלוקת המסקנה מרן פסק שמעיקר הדין אין חובה להסמיך גאולה לתפילה בלילה ולכן התוספות כותבים שם על המקום שתיקנו בכוונה רבותינו חצי קדיש לפני העמידה אחרי השכיבנו אין לך בבוקר קדיש אתה גומר גאה לישראל מיד ה' שפתי כאן תיקנו בכוונה קדיש כדי להדגיש לרמוז אין חיוב להסמיך גאולה לתפילה לפי זה לא כדאי שיפסיד את המניין יתפלל איתם את כל העמידה אחר כך ישלים קריאת שמע וברכותיה אבל המקובלים חולקים בזה על דברי מרן ולכן צריך לעשות כל מאמץ לא להגיע למצב ביש כזה להיקלע לסבך המחלוקת הטוב ביותר הוא שתמיד יבוא מוקדם כשאדם ישתדל לבוא מוקדם להיות מעשרה ראשונים לבוא רבע שעה לפני התפילה אז אם יאחר במקרה הגרוע ביותר שהיה פקק אז יגיע בזמן אבל אם הוא מנסה להגיע בזמן יהיה לו פאנצ'ר הכי קטן יאחר ולכן ישתדל כל אדם להקדים ככל האפשר זה הפתרון היסודי כדי לא להיכנס בסבך המחלוקת האמורה. הגמרא שואלת שם לא לרבי יוחנן אלא לרבי יהושע בן לוי אם אתה אומר שגם בערבית יש חובה להסמיך גאולה לתפילה אם כן איך הוא אומר אחרי גאל ישראל השכיבנו זה יהיה הפסק מתרץ כיוון שתקנו חכמים כגאולה אריכתה דמה מה זה כי גאולה אריכתה דמה למה השכיבנו זה שייך לעניין הגאולה כל זה מובן על פי מה שאמרו לנו הראשונים הסבירו לנו שבזמן מכת בכורות המצרים פחדו על בניהם הם ידעו שזה יהיה בוודאי משה רבנו אמר דם נהיה דם צפרדע צפרדע וכן הלאה זה לא התחזית של מדענים שאומרים אולי מחר יהיה רעידת אדמה הילך תדע כן יהיה לא יהיה או החזאי אומר בעוד יומיים יהיה שלג אולי לא יהיה שלג יהיה שמש אבל שם משה רבנו הוכיח את זה לא רק שלושה פעמים הווה חזקה ותשע מכות היה אחד אחרי השני לכן הם פחדו שהבנים שלהם ימות ומה עשו הביאו את הילדים שלהם הבכורות ואמרו נשים אותם בין הילדים של עם ישראל בין הבכורות ויהיה להם חסינות לילדים האלה הם שמו דם על המשקוף מזוזות לא ייתן למשחית לבוא אל בתיכם לנגוף ואז הבכורות שלהם יחיו זה היה הפתרון שהמצרים פתרו לעצמם את הבעיה עם ישראל פחדו מהם פעם היו האדונים שלהם ולכן לא יכלו לסרב לא יכלו לומר להם לא הפחד של עם ישראל היה גדול אמנם לגבי מכת בכורות נאמר שם ועברתי בארץ מצרים אני אני ולא מלאך אני ולא שליח כל זה למה כדי להבדיל בין בכורי ישראל לבכורי מצרים אם היה שולח משחית כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע ואז לא רק הבכור המצרי יישחט ימות אלא עצרו יריות יעבור אולי קדימה עוד קצת גם השני ייפגע לכן הקדוש ברוך הוא בעצמו נכנס הוא והרג את כל אלה אבל היה תמיד בכל העשר מכות מכת דבר חולירה הייתה מלווה היא הייתה מכה צמודה לכל המכות אז גם מכת בכורות הייתה מכת דבר. מכת הדבר הייתה על ידי משחית, על ידי מלאך, ולא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. ולכן חששו עם ישראל לא מהמכת בכורות, כמו מהמכה השנייה, מהדבר שהיה מלווה את המכה. ולכן הם באו ואמרו השכיבנו אבינו לשלום ביקשו רחמי שמיים וכך היה באמת שברוך השם אף אחד מעם ישראל לא ניגף, אף אחד לא נפגע באותו לילה. אסור להפסיק בין גאולה לתפילה אפילו בזמן, לא רק בדיבור. אפילו שהוא מחכה כמה שניות, גם כן לא טוב. ולכן קורה לפעמים שאותם האנשים שמתפללים בזמן הנץ החמה, היה להם חזן מהיר יותר מדי ולכן הם עדיין לפני הזמן. יש להם עדיין עוד 40 שניות. אז לא כדאי לגמור גאל ישראל ולחכות, אלא יגיעו לשירה חדשה ושם יעשו תחנה. אם יכולים לנגן קודם, אמת ממצרים גאלתנו, יעשו מנגינה. אפילו אם זה לא חג, מותר לנגן, אין עוון לנגן. אם יכולים, יעשו מנגינה, ואם לא, יחכו, יעשו תחנה, תהילות האלה על יום גאלם. אבל אם הם גומרים גאל ישראל, זו בעיה, כי אסור לכתחילה להפסיק אפילו בזמן בשביע. אמנם הגאון רבי אליהו רגולר בספרו יד אליהו התיר, הוא אמר ששתיקה בעניין זה לא נורא, אבל כל האחרונים חלקו עליו. הוכיחו מדברי הרמב״ן שאפילו הפסק בשתיקה, גם זה לא טוב, ולכן מן הראוי להצמיד ולחבר גאל ישראל, ומייד אחרי זה השם שפתי תפתח. זה הדבר הטוב ביותר. סימן קייב, סעיף א', אל ישאל אדם צרכיו בגימל ראשונות ולא בגימל אחרונות, ודווקא צורכי יחיד, אבל צורכי ציבור שרה. הגברה במסכת ברכות בדף ל״ד לומדת את סדר התפילה ממשה רבנו. כמו שמשה רבנו התפלל, כך גם אנו חייבים להתפלל. כשבא משה רבנו לבקש להיכנס לארץ-ישראל, הקדים קודם כול בתפילתו, השם אלוקים, אתה החילות להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה. קודם שיבח, ורק לאחר מכן בא וביקש, אעבר נא ואראה. לא יפה שאדם יבוא מייד לבקש את מה שצריך, אלא קודם כול צריך לכבד את הקדוש-ברוך-הוא ולשבח אותו. כך גם אנו עושים, מתחילים קודם כול, האל הגדול, הגיבור והנורא, או הברכה שאחריה, אתה גיבור, אתה קדוש. קודם כול אומרים את שבח הקדוש-ברוך-הוא. כל זה נסמך על הפסוק, הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז, הבו לה' כבוד שמו. ביני אלים זה רומז לאבות, הבו לה' כבוד ועוז רומז, אתה גיבור, כבוד שמו רומז לברכת אתה קדוש. לכן, קודם כול מתחיל בדבר הזה. לאחר מכן מתחיל לבקש, וחוננו מאתך חכמה בינה ודעת, או תשובה וכיוצא בזה. ולכן, גם אם יש לאדם איזה בעיה, איזה בקשה, ייזהר שלא לשלב את הבקשה והתחינה באותן השלוש ראשונות או באחת מהשלוש האחרונות, אלא רק בברכות האמצעיות, ב-13 הברכות שמאתה חונה לאדם דעת עד שומע תפילה. רק שם רשאי לשלב. אבל נחלקו הראשונים לגבי ההוספה שמוסיפים בעשרת ימי ישובה, זוכרנו לחיים. האם דבר זה שאין לו מקור מהגמרא מותר לאומרו בשלוש ראשונות או בשלוש האחרונות, אתה מבקש בברכה ראשונה, זוכרנו לחיים, או בברכה אחרונה, ברכת שים שלום, ובספר החיים, ברכה ושלום ופרנסה טובה, אתה מבקש את כל הדברים האלה. האם גם זה בכלל האיסור או לא? לפי דעת בעל הלכות גדולות, תקנה זו שנזכרה במסכת סופרים שחוברה על-ידי הגאונים היא תקנה נכונה, וחייבים כולנו לאומרה. מה תאמר? הרי אסור לבקש בשלוש ראשונות. כל זה דווקא בצורכי יחיד, אדם פרטי לעצמו, אבל בצורכי ציבור שרה. וכי רק אני אומר, זוכרנו לחיים, כל עם ישראל מבקשים ואומרים, זוכרנו לחיים, ולכן בזה אין חשש כלל ועיקר, ואדרבה, מן הראוי לומר. כך העתיקו להלכה התוספות הראש ברוב הראשונים. אומנם יש מי שחולק, כמו שכותב אמירי, שזה מחלוקת בין הגאונים, אבל אנחנו פוסקים כדעת רוב הפוסקים. כך הוא המנהג של כל עם ישראל וכך המסקנה להלכה שכולנו חייבים לומר את אותם הקטעים בעשרת ימי תשובה. מחלוקת שנייה יש לגבי הפיוטים שמכונים כרובץ. בזה מרן מסכם, אין לומר פיוטים ולא כרובץ. פירוש כרובץ ליוצר הוא ראשי תיבות, קון רינה וישועה בהעולה צדיקים. אגב, יש מתירים. הואיל וצורכי רבים הם, וכן נוהגים בכל מקום לאומרם. אחינו האשכנזים רגילים לומר תוספת בתפילה את אותם הפיוטים שמכונים בשם כרובץ. למה קוראים להם בשם הזה לרמוז את הראשי תיבות שיוצא מהפסוק, קון רינה וישועה בהעולה צדיקים, ראשי תיבות כרובץ. הם רגילים לומר את זה, אם זה בארבע שבתות, שבת הגדול, שבת זכור או בימים הנוראים, מוסיפים קטעים מסוימים או בברכות קריאת שמע או במקומות כיוצא בהם. ועל זה דנו בהרחבה הראשונים, אם הדבר מותר או לא. טענת האומרים שצריך לומר, כמו שאמרנו לגבי שלוש ראשונות, מותר לשלב בהם זוכרנו לחיים, משום שצורכי ציבור מותר. גם פה הפיוטים האלה שמשולבות בהם כל מיני בקשות זה לא דבר פרטי שאדם מבקש בעד עצמו, אלא זה דבר כללי, ציבורי. כל עם ישראל אומרים את הפיוטים האלה. הקרובץ חיבר אותו רבי אליעזר הכליר, ויש מחלוקת מתי הוא היה הרב הזה. התשבץ אומר שרבי אליעזר הכליר היה בזמן התנאים, כל כך היה קדמון. אבל לעומת זה, דעת רוב הפוסקים שאין לומר את אותם הפיוטים. כך כותב הרמב״ם בתשובה בפאר הדור וכך פסקו גם מהרם רבנו שמחה הרמה רבנו מאיר הלוי מטוליטולה. וכשאמרו לו, הרי אתה יושב בבית-הכנסת בשעה שהם אומרים ואתה שותק, אתה לא מוכיח אותם. אמר להם, לא שאני מודה שמותר ושתיקה כהודאה, אלא אני יודע מראש שלא ישמעו לי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן אני שותק, לא אומר להם כלום. סתם להתקוטט מחלוקת, לכן הוא שותק, אבל לדינה הוא סובר שיש בזה חשש הפסק. גם מרן שקיבלנו הוראותיו בשני מקומות למעלה בסימן סח, וגם פה מרן פסק שאין לומר את אותם הפיוטים. וכשאמרו לו, הרי אתה יושב בבית-הכנסת בשעה שהם אומרים ואתה שותק, אתה לא מוכיח אותם. אמר להם, לא שאני מודה שמותר ושתיקה כהודאה, אלא אני יודע מראש שלא ישמעו לי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן אני שותק, לא אומר להם כלום. סתם להתקוטט מחלוקת, לכן הוא שותק, אבל לדינה הוא סובר שיש בזה חשש הפסק. גם מרן שקיבלנו הוראותיו בשני מקומות למעלה בסימן סח, וגם פה מרן פסק שאין לומר את אותם הפיוטים. זה יכול להיחשב כהפסק בתפילה. גם דעת רבנו הארי לא נוחה מזה, וידוע הדבר שבענייני תפילות אנחנו הולכים תמיד צמודים לדברי רבנו הארי. ולא זו בלבד, לא רק שבאמצע התפילה אנחנו לא עוברים, לא באמצע הקריאת שמעת ברכותיה ולא אחר כך, אלא אפילו לומר את זה במקום שמותר. בפני ברוך שאמר או אחרי החזרה. איזה פיוט שאתה רוצה לומר, כל שיר שאתה רוצה לומר אתה יכול. אין חשש הפסק. אפילו, אחי, בכלל לא נהגנו לומר את אותם הפיוטים, משום שאותם הפיוטים אינם על-פי סדר הקבלה. אנחנו משתדלים לומר פיוטים שהם על-פי סדר הקבלה, אותם אנחנו מתחייבים לומר. אבל הפיוטים האלה אינם על סדר הקבלה. גם רבי אברהם בן עזרא התקיף את הפיוטים האלה מבחינה אחרת. הוא אומר שאינם לפי כללי הדקדוק, משקל השירה אינו תואם את המליצות שם. יש במילים עמוקות מאוד. אומנם כולן עברית, אבל זו עברית עמוקה. לרוב ככל אותם האנשים שקוראים את זה קוראים ולא מבינים מה שהם קוראים. אלא אם כן האדם הזה יש לו תואר שני בדקדוק, בלשון, הוא יודע טוב, הוא יכול להבין. אבל רוב האנשים לא מבינים את מה שהם גורסים וקוראים, ולכן גם אנחנו לא נהגנו בדבר הזה. בכלל, באופן כללי, מי שרואה את הסידור, את המחזור לראש השנה, הכיפור, רואה שיש שם הרבה מזמורים, הרבה פיוטים. ולא את כולם אנו אומרים. יש שם כתר מלכות ועוד הרבה מזמורים, שאתה רואה שאנחנו מדלגים אותם. מדוע ולמה? משום שאותם הפיוטים בהרבה מקומות עוסקים בסדרי פלמלייה של מעלה, ולפי המקובלים זה לא מדויק. ולכן אנחנו לא נהגנו לאומרם, משום זה החזן מדלג פיוטים מסוימים. לכן אפילו אם האדם הזה נקלע לאיזה בית-כנסת ושם לא מדלגים כלום, מתחילים את המחזור בליל כיפור, מתחילים בדף הראשון, גומרים בדף האחרון, לא מדלגים כלום. הוא לא יאמר. הוא ישתוק כשהם אומרים את אותם הפיוטים, שאנחנו נהגנו לעברם, למה לך להיכנס למחלוקת, להסתבך? הכי טוב שאל תעשה עדיף. אנחנו אומרים את אותם הפיוטים, שהלבדי כול עלמא הם טובים וסדר, ובהם אין חשש. זו העצה לכתחילה. אחינו האשכנזים לא נוהגים כך. הם נוהגים כדברי הרמה, אני מתכוון על רבי משה איסרלש. לא הרמה בה, אלא באלף. הוא פסק בזה כדעת הראש, התוספות, הרן, שהסכימו להלכה להתיר לומר את אותם הפיוטים קרובייץ, ולכן להם יש על מי לסמוך, אבל אנחנו לא נהגנו לעברם, ולכן קהל גדול בידינו יושב אלתע א-סעדי. וכשאמרו לו, הרי אתה יושב בבית הכנסת בשעה שהם אומרים, ואתה שותק, אתה לא מוכיח אותם. אמר להם, לא שאני מודה שמותר ושתיקה כהודאה, אלא אני יודע מראש שלא ישמעו לי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן אני שותק, לא אומר להם כלום. סתם להתקוטט מחלוקת, לכן הוא שותק, אבל לדינה הוא סובר שיש בזה חשש הפסק. גם מרן שקיבלנו הוראותיו בשני מקומות למעלה, בסימן סח, וגם פה מרן פסק שאין לומר את אותם הפיוטים, זה יכול להיחשב כהפסק בתפילה. גם דעת רבנו הארי לא נוחה מזה. וידוע הדבר שבענייני תפילות אנחנו הולכים תמיד צמודים לדברי רבנו הארי. ולא זו בלבד, לא רק שבאמצע התפילה אנחנו לא אומרים, לא באמצע קריאת שמע וברכותיה ולא אחר כך, אלא אפילו לומר את זה במקום שמותר. לפני הברוך שאמר, או אחרי החזרה. איזה פיוט שאתה רוצה לומר, כל שיר שאתה רוצה לומר אתה יכול. אין חשש הפסק. אפילו, אחי, בכלל לא נהגנו לומר את אותם הפיוטים משום שאותם הפיוטים אינם על-פי סדר הקבלה. אנחנו משתדלים לומר פיוטים שהם על-פי סדר הקבלה, אותם אנחנו מתחייבים לומר. אבל הפיוטים האלה אינם על סדר הקבלה. גם רבי אברהם בן עזרא התקיף את הפיוטים האלה מבחינה אחרת. הוא אומר שאינם לפי כללי הדקדוק, משקל השירה אינו תואם את המליצות שם. יש בה מילים עמוקות מאוד, אומנם כולן עברית, אבל זו עברית עמוקה, ורוב ככל אותם האנשים שקוראים את זה קוראים ולא מבינים מה שהם קוראים. אלא אם כן האדם הזה יש לו תואר שני בדקדוק, בלשון, הוא יודע טוב, הוא יכול להבין. אבל רוב האנשים לא מבינים את מה שהם גורסים וקוראים, ולכן גם אנחנו לא נהגנו בדבר הזה. בכלל, באופן כללי, מי שרואה את הסידור, את המחזר לראש השנה, הכיפור, רואה שיש שם הרבה מזמורים, הרבה פיוטים, ולא את כולם אנו אומרים. יש שם כתר מלכות ועוד הרבה מזמורים, שאתה רואה שאנחנו מדלגים אותם. מדוע ולמה? משום שאותם הפיוטים בהרבה מקומות עוסקים בסדרי פלמליה של מעלה, ולפי המקובלים זה לא מדויק, ולכן אנחנו לא נהגנו לעומרם, משום זה החזן מדלג פיוטים מסוימים. לכן אפילו אם האדם הזה נקלע לאיזה בית כנסת ושם, לא מדלגים כלום. מתחילים את המחזור בליל כיפור, מתחילים בדף הראשון, גומרים בדף האחרון, לא מדלגים כלום. הוא לא יאמר, הוא ישתוק כשהם אומרים את אותם הפיוטים, שאנחנו נהגנו לעומרם, למה לך להיכנס למחלוקת, להסתבך, הכי טוב שמאל תעשה עדיף. אנחנו אומרים את אותם הפיוטים, שאליבדי כולעלמא הם טובים וסדר ובהם אין חשש. זו העצה לכתחילה. אחינו האשכנזים לא נוהגים כך. הם נוהגים כדברי הרמה, אני מתכוון על רבי משה איסרלש, לא הרמה בה' אלא באלף. הוא פסק בזה כדעת הראש, התוספות, הרן, שהסכימו להלכה להתיר לומר את אותם הפיוטים קרובי עץ, ולכן להם יש על מי לסמוך, אבל אנחנו לא נהגנו לעמרה, ולכן כלל גדול בידינו שווה אל תעשה עדיף. אלו ברכות ששוחים בהן, בעבור תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. אם בא לשחוט בסוף כל ברכה או בתחילתה, מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצע איתן יכול לשחוט. הגמרא בברכות ל״ד, מתארת לנו את החיוב לכרוע בתפילה. כל אדם צריך להראות הכנעה לקדוש ברוך הוא, ולכן חייב לכרוע ולהשתחוות. אבל יש מקומות מוגדרים מתי הוא חייב. בתפילה יש לך ארבעה, ואחרי התפילה עוד שלושה. ארבעה מקומות שחייבים להשתחוות בהם בתוך התפילה הם בברכה הראשונה, שמכונה בשם אבות, בתחילתה, ברוך אתה ובחתימתה, ברוך אתה השם, מגן אברהם. וכן, בברכה מספר 18, מודים בתחילתה, וכן גם בחתימה, ברוך אתה השם, הטוב שמך הולכה נאי להודות. אלה ארבעה מקומות שבתפילה. יש לך חוץ מהם עוד שלושה, כשפוסע עושה שלום במרוניו, גמר שלושה פסיעות, משתחווה עוד שלושה, שמאל, ימין ובאמצע. בזה הוא מסיים את חובתו. זה המינימום שכל אדם חייב. הכהן הגדול היה חייב להשתחוות בכל ברכה וברכה. והמלך, כיוון שהיה קורע בברכה הראשונה, לא היה זוקף. עד שגומר את קול התפילה, כמו שנאמר שם על שלמה המלך, רק לאחר שסיים את תפילתו, קם מכרו על ברכיו. מדוע ולמה יש אפליה בין כל העם לבין הכהן גדול והמלך? משום שהכהן גדול חשוב יותר, נכבד יותר. המלך עוד יותר מכובד בעיני האנשים. ככל שהאדם מכובד יותר, כך גם חייב להראות הכנעה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן הם לא מספיק שיכרעו וישתחוו בארבעה מקומות, אלא להם יש את התוספת האמורה. היום בזמן הזה אין לנו לא מלך ולא כהן גדול. כולנו אנשים פשוטים, ולכן כולנו חייבים להשתחוות רק בארבעה מקומות, לא פחות וגם לא יותר. התוספות שאלו שאלה, הרי הגמרא בדף ל״א מספרת על רבי עקיבא. כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, לא היה מאריך בתפילה, כדי שלא יהיה טורח ציבור, הציבור מחכים לו שיגמור. אבל כשהיה מתפלל לבד בינו לבין עצמו היה מאריך והיה גם קורע ומשתחווה הרבה, עד כדי כך שאדם היה עוזב אותו, מתפלל בזווית זו, היה חוזר אחר כך, רואה אותו בזווית אחרת, מרוב קריעות והשתחוויות. שואלים את התוספות, הרי אמרנו רק ארבעה ולא יותר. איך רבי עקיבא הוסיף? יש שלושה תירוצים, שלושה דעות בראשונים. התירוץ הראשון, מה שאומר רבי אברהם בן הרמב״ם, הוא מתרץ פשוט ואומר, הארבעה הם המינימום. אבל אם האדם הזה רוצה להוסיף, רשאי. אין איסור בל תוסיף לפי דעת רבי אברהם בן הרמב״ם, כיוון שהוא לא מוסיף אותם לשם חובה. הוא יודע שהוא לא חייב. אין הוא עושה את זה כחומרה בעלמה, למה לא? רק כשאדם מתכוון לשם חובה זה לא טוב. אבל התוספות לא אומרים כן. כל הראשונים חולקים על רבי אברהם בן הרמב״ם, אלא הם סוברים שהארבעה האלה לא פחות וגם לא יותר. יש איסור בל תוסיף, או כמו שרשי אמר, יש בזה יהורה וגאווה. אם האדם הזה מוסיף על הארבע אז הוא רומז, אני לא אדם פשוט, אני כמו כהן גדול או מלך, תחליט לבד מה אתה רוצה. אני אחד מהם. ולכן הוא צריך להוסיף, צריך להרבות. אז האדם הזה כשבא להוסיף מראה בזה יהורה ושחצנות, ולכן הדבר אסור, וכך פסק מרן. כך ההלכה למעשה, רבי אברהם בן הרמב״ם הוא יחידאה בדבר הזה, ולכן מרן פסק אם בא לשחוט בסוף כל ברכה או בתחילתה מלמדין אותו שלא ישחה. לפי רבי אברהם בן הרמב״ם מלמדים אותו שלא ישחה, היינו שאין חיוב. אבל אנחנו פוסקים שלא ישחה, היינו, שאסור לגמרי להוסיף על אותם ארבעה. אם כן, חזרה השאלה איך רבי עקיבא היה בא ומשתחווה כל כך הרבה. תרצו התוספות, יש הבדל בין התפילה עצמה לבין התחנונים שהאדם אומר אחרי התפילה, יהיו לרצון, אלוהי ינצור לשני מרע, שם האדם לא מוגבל. כשאומר שם את התחנונים, כמה שרוצה יכול להוסיף. ברבי עקיבא, כשהיה משתחווה, היה קורא על משתחווה שם. זה התירוץ שאמרו גם רבנו יונה בהראש. אבל התוספות עצמן לא נוח להן בתירוץ הזה, כי הלשון של הגמרא משמע שהיה מעריך רבי עקיבא בשמונה עשרה, ומנו גם הקריאות וההשתחוויות היו באמצע התפילה השמונה עשרה, ולא בתחנונים שאחרי זה. לכן התוספות מתרסים. יש הבדל בין תחילת הברכה לאמצע עתה. כשאתה בא ומתחיל ברכה, אתה חונן, ואתה משתחווה שם, אז זה מראה כאילו כמו מודיעין, כמו אבות, בתחילת הברכה הוא משתחווה, גם פה הוא מוסיף. לכן הדבר אסור. או בהתחלה או בסוף, זה כמו התקנה של אבות ומודיעין תחילה וסוף, זה מה שאסור להוסיף. אבל אם אתה נמצא באמצע הברכה ותן אותנו מתר לברכה ושם אתה משתחווה, מה יש? בזה אין שום איסור. זה התירוץ של התוספות, וגם הראש, הטור והשולחן ערוך פסקו כן להלכה ולמעשה, מרן אמר, אבל באמצע איתן יכול לשחוט. לפי זה המשיכו התוספות ואמרו, הנוהגים לשחוט בראש השנה ויום הכיפורים. כשאומרים זוכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה. היינו, מגיע מלך עוזר ומשיח ומגן, חייב לזקוף. או מגיע ונאמן עתה להחיות מתים, כשאומר את המילים ברוך, חייב להיות זקוף. באמצע, אם הוא רוצה, רשאי. אבל בסוף הברכה ובתחילתה אסור לו. וגם מרן פסק את הדין של התוספות מההלכה ולמעשה. אבל בספר יפה מראה הוא אומר שבדברי הירושלמי משמע כמו התירוץ הראשון של התוספות, שלפי זה יוצא גם באמצע הברכה, אין להשתחוות. אלא רבי עקיבא היה עושה זה רק בתחנונים שאחר התפילה. ולכן, אומר הגאון חסד לאלפים, כדאי לחשוש לזה ולא להשתחוות. לא בכל השנה ולא בימים הנוראים, לא בתחילת ברכה ולא באמצע איתה. לכן המציאות מראה שגם אנשים חסדים ואנשי מעשה, אפילו בימים הנוראים לא משתחווים. חוץ מארבעה מקומות שצריך לשחוט בהם, כל הזמן הם עומדים ישרים ואינם משוחים. כל זה לחוש לדברי הירושלמי, לתירוץ הנפשור של התוספות, ולמעשה שב ואל תעשה עדיף, זה מה שמומלץ לעשות. נכון שמעיקר הדין הלכה כמו התירוץ השני, אבל מכל מקום, אדם שירצה להחמיר על עצמו ולהימנע מזה עוד יותר טוב, תבוא עליו ברכה. אם כן, שב ואל תעשה עדיף. עצם הדבר אם האדם צריך להתנענע בתפילה, לרמוס את הפסוק וכל קומה לפניך תשתחווה, אקרא לעצמותי תאמרנה השם, האם יש צורך בזה או לא, על פי המדרש כן, אבל יכול להיות שזה לא דווקא מתחילת העמידה ועד הסוף כל הזמן. פעם אחת התנענע מספיק, וגם זה לא צריך להתנענע לשבור את העצמות שלו הלוך ושוב, אלא משהו בעלמא זה מספיק. אדרבה, אדם שעומד לפני המלך, אתה עומד מדבר בצורה יפה מלומסת, אם האדם הזה מתורבט עומד ישר מדבר כמו בן אדם. אם האדם הזה יעמוד בפני המלך ויתנענע כמו לולב. מה זה, ככה מדברים? המלך יסתכל עליו, יחשוב זה כנראה אדם מדומיין, אדם תימהוני. הקורע בבכל קומה לפניך תשתחווה, או בבלך לבדך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים. אדם שבא להוסיף לא בעמידה אלא באותם המקומות שיש לשון הודאה. אז הוא אומר, כמו בתפילה במודים אני משתחווה אני רוצה לרמוז בכל קומה לפניך תשתחווה אז הוא בא ומוסיף גם באותם המקומות, בא ומוסיף השתחוויות. האדם הזה עושה שלא כדין, הרי זה מגונה כי רק באותם המקומות שתקנו לנו רבותינו, רק שם, לא פחות ולא יותר, אסור לו להוסיף, ולכן מן הראוי שיימנע מהדבר הזה. בא הרב כף החיים ומוסיף, גם אותם האומרים בשבת או ביום טוב בריך שמה מגיעים לקטע אנא עבדה דקדשיו בריךו דשגיד נא קמה ומשתחווים, גם זה בכלל. הרי לא תיקנו לנו רבותינו להשתחוות שם, וממילא גם זה דומה ולך לביתך אנחנו מודים, כמו ששם לא טוב להשתחוות כיוון שלא תיקנו. הוא עדין גם בזה, זו הטענה של הרב כף החיים. אבל האמת היא שאנחנו נוהגים להשתחוות גם באותו מקום. בספר עמק ברכה חיבר את זה אביו של השלה לפני 400 שנה. הוא אומר, כשאדם אומר עלינו נשבח, כשמגיע לקטע ואנחנו משתחווים, צריך בפועל להשתחוות. נכון שלא כתוב בשולחן ערוך, אבל זה דבר שמובן מאליו. איך האדם הזה יגיד ואנחנו משתחווים והוא עומד זקוף כמו בול עץ, האדם הזה שקרן, דובר שקרים. גם פה, אותו יסוד, אותו רעיון יש ללמוד גם לכאן. גם בעניין זה, האדם הזה אומר, אני עבדו של הקדוש ברוך הוא ומשתחווה לו, דסגיד נקמה. הוא עומד ישר זקוף, אז הוא משקר. לכן, אדרבא, מן הראוי שמה שאומר בפה כך יעשה בפועל וישתחווה כלפי הארון, כלפי ספר התורה. ולכן עדיף יותר לעשות כן. מי שלא עשה, יש לנו מי לצמוך, אבל יותר מיודר להשתחוות. יש חלק מאחינו האשכנזים, כשעולים לספר תורה אומרים ברכו, גם שם משתחווים כלפי הספר תורה. שוב, גם בזה אין איסור מעיקר הדין. הגאון חידה מספר על רבנו הארי, כשהיה יוצא מבית הכנסת, היה משתחווה מול ארון הקודש. יעלה על הדעת לומר שיש בזה בל תוסיף? אני לא נמצא עכשיו בעמידה. ולכן, כשאדם משתחווה מראה הכנעה כלפי ההיכל, כלפי ארון הקודש, בוודאי שהדבר מותר, אין שום איסור בדבר. יש שעושים את זה לא רק ליד ספר תורה רגיל, אלא גם ליד ספר תורה חי. אם הוא הלך לרבו, שאל שאלה, ואחר כך הוא יוצא, גם כן משתחווה לו, עושה לו שלום ככה יפה, למה לא? גם ליד ספר תורה חי, גם כן מן הראוי שיעשה כן. גם זה דבר טוב מנהג טוב. סימן קי״ג, סעיף ד'. המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא יכרע באמצע המותניו וראשו יישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כהגמון. צורת ההשתחוויה, כאן עצמותי תאמרנה, הכוונה היא שהאדם הזה לא רק ייתן נגיחה קטנה בראשו, אלא צריך באמת לכופף גם את הגב כדי שיתפקקו כל החוליות שבשדרה. השאלה היא רק, האם קודם הוריד את הראש ואחר כך את הגב, או הפוך, קודם את הגב ואחר כך את הראש? יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים. אמנם הגאון חידש שקיבלנו הוראותיו כותב בספרו קשר גודל שקודם את הראש, אבל מה נעשה שרבנו הארי אמר אחרת? כמו שהעיר בספר פתח הדביר, שכנראה הגאון חידה באותו רגע לא ראה את דברי רבנו הארי. ולכן עדיף יותר שקודם כול יטה את הגוף, היינו את הגב קודם, ואחר כך גם ישפיל את ראשו עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, ובזה הוא מקיים את חובתו. אבל אם האדם הזה קורע באמצע המותנה והראש נשאר זקוף, זה בוודאי לא טוב, אלא צריך גם להוריד אחר כך את הראש, גם את ראשו יקוף כאגמון, ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסיים, עד כדי כך להוסיף, גם בזה יש תוספת יותר מדי, גם בזה נראה כאורה. ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחוט עד שיתפקקו, אם האדם הזה יש לו דיסקוס בגב או דבר אחר, ולא יכול עד כדי כך להשתחוות כפי הדין, כיוון שהרחין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע, אלא שמצער עצמו. ובזה הגמרא אומרת שהוא יוצא ידי חובה אפילו במשהו שהראה שהוא רוצה להשתחוות. מתי האדם משתחווה? בתחילת ברוך, או אם זה במודים, שם בהתחלה הוא עושה את כל זה. כשהוא קורע, יכרע במהירות בפעם אחת. כשהוא זוקף, זוקף בנחת. ראשו תחילה, ואחר כך גופו, שלא תהה עליו כמסורי. הגמרא אומרת, כשהאדם בא בקורע ומשתחווה, כמו שאתה זורק קרש, איך הקרש נופל בבת אחת, כך גם האדם הזה יפיל את גופו בבת אחת. אבל כשבא לזקוף, הגמרא אומרת, זקיף כחוויה. כמו שהנחש זוקף לאט-לאט, כך גם יעשה אותו האיש. הסיבה היא, אדם צריך להראות שמחה, שהוא מעוניין ושמח וממהר ומזדרז, להראות הכנעה לפני השם ומשתחווה לו. לכן הוא עושה את זה בזריזות. אבל הפוך, כשהוא מתחיל לזקוף, צריך להראות שקשה לו להיפרד מזה, ולכן זוקף לאט-לאט, ואוכל אותם הארבעה מקומות. כשקורע, קורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם. השם זוקף כפופים, ולכן כשאומר שם שמים לא יהיה באותו רגע כפוף, אלא כבר יהיה זקוף. לכן, קורע בברוך, גמר את המילה אתה, צריך להיות כבר זקוף. או אם זה במודים, מודים אנחנו נחשב שאתה הוא, גומר את המילה הוא, הוא כבר צריך להיות זקוף, ורק אחר כך יזכיר שם שמים כשהוא זקוף. המתפלל ובא כנגדו אדם, ויש לו תמונת עבודת כוכבים בידו, והגיע למקום ששוחים בו, לא ישחה אף על פי שליבו לשמים. זאת אומרת, אדם שיש לו צלב, הוא בא ועמד לידי באותו רגע שאני עומד. אפילו אם הגעתי למודים, ואפילו אם כוונתי לשמים, אבל זה נראה כאילו משתחווה לפסל. לכן כתב האור זרוע שוואל תעשה יותר טוב שלא ישחה, יוותר על מצוות ההשתחוויה, ולא ייראה חלילה כמשתחווה לפסל. זה הרבה יותר חמור ויותר גרוע, ולכן ימשיך הלאה ללא השתחוויה. אני עובר לסעיף ט' אין להוסיף על תואריו של הקדוש ברוך הוא יותר מהאל הגדול, הגיבור והנורא, ודווקא בתפילה מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. אבל לבית החנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לת לנבא, ומכל מקום נכון למי שירצה להעריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים. המשנה בברכות ל.ג. המשנה אומרת אדם שאומר שבח להשם נראה כמשבח ואומר על כאן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך מודי מודי על כל אחד מהדברים האלה משתקין אותו. מדוע ולמה? האדם הזה בא ועושה את מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים. הוא מסביר למה הקדוש ברוך הוא אמר לא תיקח אם על הבנים, על כאן ציפור יגיעו רחמיך. הקדוש ברוך הוא רחם על אותם הבנים. והאמת, אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים בלבד אלא דין. אילו היה רק רחמים, אומר הרמב״ם, היה צריך לאסור לנו לאכול בשר. היה צריך להיות שיש איסור גמור כמו שהיה לפני נוח, כמו שאז היה אסור לאדם לאכול בשר. גם לנו היינו צריכים להיות כולנו חברי אגודת צער בעלי חיים. למה מותר לנו לאכול בשר? כי לפי הדין מותר, וזהו. ולכן אדם שבא לסלף את אותם הפסוקים, לכן צריך לשתק אותו. או על טוב ייזכר שוויך, כאילו רק על הטוב ייזכר, על הרע לא, חס ושלום. חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה, ולכן אדם עומד דיין האמת. אין דבר כזה טוב ורע, אלא הכל בא מאת ה' והכול הוא לטובתנו, ולכן לא ישנה את הדברים האלה בצורה לא נכונה. ההמשך שהגמרא מוסיפה, אסור לאדם להוסיף בתפילה, בברכה הראשונה, האל הגדול, הגיבור והנורא, האמיץ, העזוז, החזק, כל הדברים האלה גם כן משתקין אותו. הגמרא מביאה שם מעשה עם רבי חנינא, שהיה לו שם איזה חזן שאמר כך, והשתיקו אותו, שאסור להוסיף על אותם התארים. אפילו התארים שאנחנו אומרים, האל הגדול, הגיבור והנורא, אם לא שקבעו אותם הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, אנחנו לא היינו מעיזים לבוא ולומר. הם קבעו, לכן אנחנו אומרים. כל זה בבחינת, אם האדם הזה בא ומוסיף, נו, אתה אמרת, זה הכל, הוספת, אין מה להוסיף, סיימתינו לשבחי די מראך, האם סיימת את השבחים של הקדוש ברוך הוא? אבל כשאני לא בא להוסיף מעצמי, אני אומר את המסגרת שקבעו אנשי כנסת הגדולה, בזה אין עליי שום טענה. הגמרא מספרת שם שבחן את אביה, כשהיה עדיין ילד, אמר לו כמה החזן הזה יודע לפייס את הקדוש ברוך הוא, את בוראו? אז הוא מיד אמר לו, רענן משתקים אותו תנען. הגמרא משיבה, וגם מה ששאל אותו, אמר לו את זה, לחדודי הוא דעבד אחי. לראות אם האדם הזה יודע באמת או שהאדם הזה לומד וגורס ולא יודע. אבל אביה כבר מקטנותו, בוצין בוצין, מקטפי ידיע, כבר בקטנותו את מה שהיה לומד, היה לומד טוב ומבין טוב. מה זה לחדודי לאביה? חידוד משמע חריפות. פה זה לא חריפות. פה זה בקיאות, לדעת אם הוא בקיא בהלכה או לא. למה אמר לשון לחדודי? אלא שני פירושים יש במילה הזו לחדודי. יש פירוש, שואלים אותך הלכה, אתה עונה מייד, אתה חותך את הדין, מותר או אסור? גם פה, כמו סכין חד, גם הוא מייד ענה ואמר משתקים אותו תנען. יש כנראה את זה גם בחולין ק.י. שם במעשה עם רב יהודה, שאמר לו, כל דבר הוא אומר בשם רב, הוא אמר לו, כל כך הוא אדם גדול? אז אמר לו, כאן הוא גולה, ולכן הוא לא יודע את כל מה שיש לו. אם היית במקומי, הייתי מראה לך את החריפות שלי. מה זה חריפות שלי? הרי הוא היה בקיא עצום, וכל דין היה אומר לו בשם רב. אז הוא היה בקיא, מה זה שייך לדבר חריפות? אלא, כמו שאמרנו, כמו שהסכין החדה חותכת, חריף, כך גם הדבר הזה. תירוץ שני אומרים, שיכול להיות שהאדם הזה אולי היה ממשיך. אולי לפי התוספת היית יכול להבין מה האדם הזה מתכוון. ואילו המשנה אומרת, מי שתיקין אותו בשמה, לא מחכים לו. לא מחכים לראות מה יהיה לפי ההמשך, אלא מייד צריך להפסיק את האדם הזה, כי אסור להוסיף על השבחים והתוארים של הקדוש ברוך הוא, אלא רק האל הגדול הגיבור והנורא. נחלקו הראשונים, האם זה דווקא בתפילה, או בכל דבר. אני רוצה עכשיו לבוא ולחבר איזה שיר. אותם המשוררים שבאים ומוסיפים תוארים לה' את דברך, האם הדבר רצוי או לא? הרמב״ם התקיף קשות את אותם המשוררים שהיו בספרד וכיוצא בהם, שאמרו כל מיני שירים יפים, חברו הרבה דברים והוסיפו על התוארים של הקדוש ברוך הוא. אמנם יש חלקים, בא רבנו יונה ואמר עצה. אתה רוצה לחבר שיר חדש? למה לא? אבל תשלב את זה בפסוקים. יש לך הרבה מילים בתוך הפסוקים שיכולים להתאים לשירה שלך, לתוכן שאתה רוצה. תשלב את זה בפסוקים, בזה אליבא דקול עלמא יהיה הדבר מותר. וכך פסק מרן, זה מה שמרן אמר, נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים ולא יחפש לו מילים חדשות, כי בזה אולי כל המוסיף גורע, אלא תמיד ילך לפי המסגרת הסלולה הזו, זה עדיף יותר. אדוני היושב-ראש,