לא לבייש יהודי

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום אסתר בצמחה תזכה לרפואה שלמה בנפש ובגוף

תשוב לאיתנה ראשון מהרה אמן.

משפחת נגוסה

יזכו לכל מילי דמיטב

ברוחניות, בגשמיות,

יראת שמיים טהורה, פרנסה בשפע ובנקל,

לא יצטרכו לידי מתנות בשר ודם,

בתוך שאר עמו ישראל, אמן.

הקדוש ברוך הוא יזכה

את ישי

בת אלפו

לתשובה שלמה עם בעלה,

פרנסה טובה,

ויסודרו כל הבעיות על הצד הטוב ביותר עבורם,

אמן.

השם בלחש.

השם הטוב יזכה אותו לרפואה שלמה, זיווג הגון מהרה,

אמן.

לעילוי נשמת

שלמה בן סעדיה,

תהא נפשו צרורה בצרור החיים,

ויוצאי החלצה ירבבו נחת

ויחזרו בתשובה שלמה במהרה, בשמחה, אמן.

לא לבייש יהודי,

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,

במדבר,

בערבה,

מול סוף,

בין פרן ובין תופן,

ולבן בא חצרות

ודי זהב.

רשי,

אלה הדברים.

לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז

מפני כבודן של ישראל.

לפני כניסת בני ישראל

לארץ ישראל הקדושה,

עומד משה לפני העם ואומר להם דברי תוכחה וברכה.

מזכיר חטאיהם ברמז.

למה הוא לא אומר,

הכעסתם את הבורא פעמים רבות בחטא העגל,

בקברות התאווה, במעשי המרגלים, במחלוקת קורח?

רש״י עונה במשפט אחד,

מפני כבודן של ישראל.

מפה למדים כמה צריך להיזהר בכבוד של כל יהודי,

ועד כמה הדבר חמור.

מעשה,

בירושלים חי יהודי ירא שמיים בשם ריבי פי נכס.

עלה לארץ הקודש

מארצות הברית.

התאקלם בארץ,

מצא חברים וידידים,

קבע מקומו בבית מדרש של חסידי סאטמר.

אבל הייתה לו הברה מעט מוזרה בהגייתו את האות רש,

בצורה מעניינת,

לא שגרתית,

מעוררת קצת גיחוך.

הגיע היום,

נכדו הגיע למצוות.

כל המשפחה הגיעו לשמוח,

והסבא היקר בראשה.

באמצע הסעודה,

אבא של החתן בר מצווה מבקש מאביו, הסבא, שיגיד

כמה מילים לכבוד המעמד.

לא איש דברים אנוכי.

אבל בני המשפחה לוחצים,

ולאחר הפצרות

עמד לומר כמה מילים.

חבורת ילדים,

חברי כיתתו של הבר מצווה,

ישבו שם.

ברגע שהוא פתח את פיו,

נשמע צחקוק.

המבטא המוזר

גרם לאחד הילדים להתפרץ בצחוק, שסחף את כולם,

וכולם צחקו.

בני המשפחה היסו אותם,

אבל זה לא עצר את הצחוק.

מבוכה גדולה באולם.

אז שמחת הבר-מצווה נפגמה.

כבודו של הסבא והמשפחה נפגע.

זלזול בכבודם של ישראל.

עברו ימים,

נשכח הדבר.

הילד התבגר,

התחתן כמשפחה,

הביא ילדי חמד.

אנחנו מדברים עכשיו על הילד שצחקק.

בילד הרביעי שלו התחילו בעיות.

ילד מתוק,

מתנהג בדרך ארץ,

אבל בעיה בקריאה.

מכניסים אותו לחיידר,

לומד א', ב',

הכל הולך כשורה.

מגיעים לאות רש,

נתקע.

לא מצליח להגות את האות רש.

מנסים ומנסים ללא הצלחה.

לקחו אותו לקלינאי תקשורת.

עוד מקצוע.

ועוד מומחים מכל הסוגים.

שפכו כסף רב ומאמצים

ללא הועיל.

שנה ועוד שנה,

הילד גדל.

אז בהתחלה זה נשמע ילדותי, חמוד,

אבל עוברות השנים

והוא מתחיל להתבייש בדיבורו.

נסגר לתוך עצמו

ומפחד לפתוח את הפה.

אין נשאר עוגמתם של ההורים.

ליבם נקרע מכאבו של הילד.

מה לא עשו?

תכף הוא מתקרב לבר מצווה.

באחד הימים

אביו

נקלע

לבית מדרש של חסידי סטמר.

בית המדרש מלא מפה לפה.

יום היורצייט של רבי יואליש,

אדמו״ר מסטמר, זכר צדיק וברכה, כו״ באב.

חסידים

אסיפו לסעודה לכבוד יומא דהילולה.

וראשם יושב

רבי משה אריה פריינד, זכר צדיק לברכה,

שהיה גאיבד של העדה החרדית,

התלמיד המובהק של הסטמר.

ב.

פתאום הוא רואה

דמות מוכרת, רבי פנחס.

בבת אחת צפה מולו תמונה ישנה,

אותה שמחת בר מצווה אומללה, אוי גבעולד, גבעולד,

עכשיו הכל מובן.

לפני עשרים שנה הייתי ילד, ביישתי את רבי פנחס.

גרמתי לצחוק על הגייתו את האות רש.

עכשיו הכל ברור.

עכשיו ילדים אחרים צוחקים על הבן שלו על הגייתו את האות רש.

בתחילו ורחימו,

ניגש אל רבי פנחס הישיש,

בראש מורכן מספר לו את המעשה.

לפני עשרים שנה פגעתי קשות בכבודכם,

ואני מרגיש שעני שירותי משמיים, שבני אינו יכול להגות את האות רש.

אני מבקש,

תמחל לי.

השקעתי כספים,

מאמצים,

כאב לב אדיר,

והכי חשוב,

הילד

מתבייש

רבי פנחס

הרים עיניו והניף ידו בביטול

כל בסיידר,

שום דבר,

אינני מקפיד.

בינתיים

הבחין רבי משה אריה פריינד בהתרחשות,

והגיע לאוזניו המעשה.

רבי פנחס

קרא לו רבי משה אריה,

תגיד בפה מלא,

אני מוחל במחילה גמורה.

לא מספיק לומר,

זה בסיידר, אינני מקפיד.

צריך לומר בפה מלא שמוחלים בלב שלם.

חכמים,

זיכרונם לברכה,

אומרים שאותו מאורע נורא

של עשרת הרוגי מלכות

התרחש

כעונש

על מכירת יוסף.

והחידה, הקדוש שואל,

שבטים

ביקשו מחילה מיוסף.

אנא

שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמורה.

אז למה נענשו בעונש כזה חמור וקשה?

עונה החידה,

דבר נורא.

נכון,

חייו של יוסף

ביקשו מחילה,

אבל יוסף לא אמר שהוא מוחל.

הוא רק אמר, אל תיראו כי התחת אלוהים אני.

לכן לא נמחל אותו החטא.

וישראל נענשו בעונש חמור.

לכן רבי פנחס,

תאמר לו בפה מלא,

אני מוחל במחילה גמורה.

מיותר לציין

שהמעקב הוסר,

והילד למחרת

החל להגות האות רש כרגיל, כאילו לא אירע דבר.

הקפדה הוסרה,

והבעיה נפתרה.

העולם לא הפקר.

לא ניתן לפגוע ביהודי.

הקב' ברוך הוא תובע עלבונם של בניו האהובים,

ולכן צריכים להיזהר בכבודו של כל יהודי ויהודי.

מעבר לזה שהוא בצלם אלוהים,

הוא גם בן של הקב' ברוך הוא.

איזה אבא אוהב שפוגעים בילדים שלו.

רש״י,

לפי שאין דברי תוכחות,

הוא מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,

לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.

ומפרט.

אלה הדברים.

במדבר.

מה היה שם?

בשביל שהכעיסו אותו במדבר,

אמרו מי תמותנו?

בערבה.

חטאו בבעל פעור בשיטים, בערבות מואב.

מול סוף.

שהמרו בים סוף.

בבואם לים ואמרוהם מבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר.

וכן בנוסאם בתוך הים כתוב וימרו על ים בים סוף.

בין פרן ובין תופל ולבן.

אלה הדברים.

שטפלו על המן שהוא לבן,

ואמרו בנפשנו קצה בלחם הכלוקל,

וגם על מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים,

וחצרות,

במחלוקת של קורח שהייתה שם,

ודי זהב,

הוכיח אותם על העגל שעשו בשביל רוב הזהב שהיה להם.

עכשיו, מתי זה מדובר?

בסוף ארבעים שנה

עומד משה

ומזכיר מאורעות

שאירעו לפני עשרות שנים.

עם מי הוא מדבר?

עם הדור החדש.

כולם לא היו שותפים לחטאי העבר.

למה הוא צריך להזכיר בדרך רמז?

במה הוא פוגע בכבודן של ישראל

אם הוא מספר את החטאים של אבותיהם?

התשובה נוקבת.

גם אם מזכירים חטאים של האבות

מלפני ארבעים שנה,

זה מבייש אותם.

נפסק להלכה,

כי בקריאת התורה של חטא העגל,

בפרשת כי תישא,

אין מעלים ישראל.

המנהג הוא לעלות לוי, לוי,

לוי.

ולמה?

אומר המגן אברהם

שאם יעלו ישראל לקריאה של חטא העגל,

מתביישים.

אכן, מעלים לוי משום שלווים לא חטאו בחטא העגל.

למה שישראלי היום מתבייש

וכי אבי אביו חטא?

מדובר למעלה משלושת אלפים שנה.

מכאן למדים,

אין להשכיל לאדם חטא אבות אבותיו,

אפילו מלפני אלפי שנים,

כי הדבר מבייש אותו.

ראייה מן הגמרא.

אומרת המשנה במגילה כ'

מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם.

התימנים עוד נותרו מתרגמים

את הפרשה לארמית.

היום לא מתרגמים כי לא מבינים את התרגום.

אבל

הגמרא דנה.

מה קוראים ומתרגמים ומה לא מתרגמים.

יש פסוקים שלא מתרגמים,

מסיבות שנמנות.

אבל פה כתוב שמעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם.

למה צריך להגיד את זה?

הכל מתרגמים חוץ ממה שלא.

למה צריך להגיד את זה במפורש?

מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם.

שואלת הגמרא, איזה הווה אמנה הייתה

שלא יקראו?

מתרצת.

היה מקום לחשוש לכבודם של ישראל,

שמתביישים במעשה אבותיהם.

אם ככה,

מדוע בכל זאת קוראים את פרשת חטא העגל?

אומרת הגמרא,

בושה והביזיון מהקריאה של חטא של אבות אבותיהם,

יש בו תועלת עבורם,

כי זה מכפר להם על מעשה העגל.

איזה כפרה צריכים היום

על מעשה העגל לפני אלפי שנים?

הרי לא חטאו בעגל,

אלא אבות אבות אבות אבותיהם לפני אלפי שנים.

התשובה היא בסנהדרין קב,

העונש והפורענות על חטא העגל לא תמו.

אין לך פורענות שבאה על ישראל בכל דור ודור שאין בה מקצת מפורענות העגל.

הקדוש ברוך הוא פרס לנו את העונש בתשלומים.

לכן כשקוראים בפניהם

על החטא שחטאו אבותיהם, הבושה

שהם מתביישים מכפרת להם על הפורענות

שהייתה אמורה לבוא עליהם מחמת עוון העגל מלפני אלפי שנים.

רואים

שמזכירים ליהודי איזה חטא של אבות אבותיו מדורות קודמים, הוא מתבייש.

לכן כשעמד משה רבנו

והזכיר לבני ישראל

את החטאים של הדור הקודם,

חס על כבודם,

ולא רצה לביישם.

לכן אמר בדרך רמז,

לגופו של עניין יש להבין.

למה האדם צריך

להתבייש בחטא לפני אלפי שנים?

מה הקשר והשייכות שיש לו לחטאים הללו?

משה רבנו

ירד מן ההר, בידו לוחות הבירית.

ראה את מעשי העגל, שבר את הלוחות.

עלה בשנית

עם לוחות שניים.

ירד,

אמר שלוש עשרה מידות.

והוסיף

שהקדוש ברוך הוא אמר,

פוקד עוון אבות על בנים

ועל בני בנים,

על ש״ן לישים

ועל רביעים,

וכן

בלוחות השניים,

כי אנוכי

אדוני אלוהיך

אל קנה פוקד עוון אבות על בנים

ועל ש״ן לישים

ועל רביעים לשונאי.

שואלת הגמרא,

סנדרין כ״ז,

איך ייתכן

בנים מתים בעוון אבותיהם?

הרי נאמר בדברים כ״ד,

לא יומתו אבות על בנים

ובנים לא יומתו על אבות,

איש בחטאו יומתו.

מתרצת הגמרא.

מתי הקדוש ברוך הוא פוקד עוון אבות על בנים?

כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם

מכל מקום.

גם כשהבנים אוחזים במעשי אבותיהם

ונענשים על כך,

יש תאריך תפוגה.

מתי?

עד ארבעה דורות.

מעבר לכך,

איש בחטאו יומתו.

אז נשאלת השאילה.

אם כן, מדוע על חטא העגל נענשים עד סוף כל הדורות?

לאמיתו של דבר יש חטאים נוספים,

גם בהם נמשך העונש דורות רבים אחרי החטא.

חטא המרגלים.

אמר הקדוש ברוך הוא,

אתם בחייתם בחייה של חינם בתשעה באב,

ואני אקבע לכם בחייה לדורות כל תשעה באב.

ונחרבו שני בתים.

כמו כן,

עוון נוב עיר הכהנים,

היה תלוי ועומד עד ימי סנחריב.

ונאמר בישעיהו, יוד למד בית,

עוד היום בנוב לעמוד.

הגמרא בסנהדרין צדיקי אומרת, אותו היום

נשתייר מעוונה של נוב.

נו.

ואיך זה עומד בקנה אחד עם הנאמר

כי דת עוון האבות על הבנים זה רק עד דור רביעי?

מבהרים ריבותינו,

יש שני סוגי חטאים,

יש חטא פרטי,

יש חטא כללי.

חטא של אדם פרטי,

השלכותיו עד דור שלישי-רביעי.

לכן,

אם הבנים אוחזים במעשי אבותיהם בידיהם,

אז יש להם קשר ושייכות לחטא של האבות

והקצבה עד ארבע הדורות.

אבל אם זה חטא כללי של עם ישראל,

העם כולו הוא גוף אחד, ישות אחת,

כלל ישראל,

וכולם כרוכים זה בזה.

כמו שאומר ישעיה הנביא סמכי,

כי כי ימי העץ ימי עמי.

כמו שעץ קיים לאורך שנים,

כל שנה מוסיפה לו טבעת.

ככה שרשרת הדורות של עם ישראל,

שרשרת ארוכה אחת,

וכל דור הוא רק חוליה בשרשרת.

ולכן,

אין תאריך תפוגה לעונש של חטאי האבות.

עם ישראל מחוברים לדורותיהם, לחטאים הללו,

ואינם יכולים להסעירם מעליהם.

הגמרא באור הי״ו

מתייחסת להבדל בין חטא של יחיד

לחטא הציבור,

ואומרת

אין מיתה בציבור.

הלכה למשה מסיני,

שחטאת שמתו בעליה הולכת למיתה.

כלומר, אם אדם חטא בשוגג,

והפריש קורבן לחטאת,

ונפטר לפני הקרבה,

הקורבן הולך למיתה ואין מקריבין אותו.

אבל בקורבן חטאת של ציבור

שמתו בעליו,

הקורבן מוקרב.

אין מיתה בציבור.

מביאה מספר ראיות הגמרא,

אבל היסוד הוא,

משום שציבור הוא מהות וישות.

גם אם יתחלפו אנשים,

הציבור כציבור עודנו קיים,

והישות קיימת ואינה מתבטלת.

אחת הראיות של הגמרא

בתחילת בית שני ו...

ושנים עשר קורבנות חטאת

כנגד שנים עשר השבטים

לכפר על עוון עבודה זרה שהיה להם בבית ראשון,

זאת

על אף שאותו הדור כבר לא היה קיים,

כי ציבור לא מת,

אין מיתה בציבור.

משה רבנו

מוכיח את עם ישראל

ונמנע מלביישם ולבזותם

על מעשי אבותיהם,

ומניין שאסור לבייש יהודים.

במצוות התוכחה נאמר,

הוכח תוכיח את עמיתך.

אומרים חכמים זיכרונם רכה בספר הקדושים, פרשה ב', פרק ד'.

יכול,

אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות,

תלמוד לומר, ולא תישא עליו חטא.

כלומר,

אתה מצווה להוכיח את הזולת,

אבל לא על ידי ביוש,

ובוודאי אם תביישו ברבים אתה חוטא.

אומר הרמב״ם בהלקות דעות,

מכאן למדים שאסור לאדם להחלים את ישראל,

בכל שכן ברבים.

וכך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים,

אין לו חלק לעולם הבא.

לפי כך צריך אדם להיזהר,

לא לבייש חברו ברבים,

בן קטן,

בן גדול,

ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו,

ולא יספר לפניו דבר,

שהוא בוש ממנו.

כשניתנה לדוד המלך

אפשרות להלין את פני שאול המלך על מעשיו

והתנהגותו

של שאול כלפיו,

היה יכול לפרוס בפניו שורה של התנכלויות ורדיפות של שאול אותו.

אחר שחשד בדוד,

גזר עליו גזר דין מוות ויצא לרדוף אחריו.

וגרם לו בכפייה שנים של נדודים.

גרם לו להסגיר עצמו להחיש מלך גת.

גרם לו שיברח למואב.

גרם לו להעביר את משפחתו למואב.

כי גם המשפחה הייתה מאוימת.

ושם הרגו את משפחתו,

של דוד.

שאול המלך

לקח לו את נשר,

הפקיע את הקידושין שלו

ומסר את מיכל לפלטיבן ליש.

כל זה,

למה?

על מה?

על השד שווא.

השד שווא.

מכל הרשימה הארוכה הזאת,

על מה הלין

דוד המלך בפני שאול,

בני איש,

עד מאה כבודי לכלימה.

אומר המדרש,

עד מאה כבודי אתם מכלימים וקוראים אותי בן ישי.

כמו שאמרת, ראיתי את בן ישי,

כי בוחר אתה לבן ישי,

וכי אין לי שם.

לכל אדם יש את שמו, וזה כבודו.

כשנמנעים לקרוא לאדם בשמו ומכנים אותו בכינוי,

או קוראים לו בשם אביו בן ישי,

יש בכך משום ביוש וביזוי.

והדבר נורא,

מכל הרדיפות וההתנכלויות

של שאול המלך

כלפי דוד,

מה הכי כואב לדוד?

על מה הוא מצייר?

שלא קרא לו בשמו.

רואים עד כמה כוחה של בושה.

אדם,

המרגיש שמביישים אותו,

אפילו רק לא מעריכים אותו כראוי,

חייו אינם חיים.

ידוע המעשה

בחוני המעגל,

תענית כג',

התקשה בהבנת הפסוק בתהילים,

קף כו',

ושוב אדוני את שיבת ציון

היינו כחולמים.

וכי אפשר לאדם לישון

שבעים שנה?

הראו לו מהשמיים אפשר.

הפילו עליו תרדמה שבעים שנה.

התעורר,

נכנס לבית המדרש,

איש לא מכירו.

שאל, אחד הבנים של חוני,

אמרו לו, מתו מזמן.

שאל, אז מי נמצא?

ענו לו נכדיו.

לא הכיר אותם.

התיישב ללמוד.

חכמים התקשו בסוגיה,

והוא תירץ להם תירוץ נפלא.

אמרו לו בהתפעלות, תירוץ כזה לא נשמע

מימי חוני.

אמר להם, אני חוני.

לעגו לו.

לא האמינו לו.

איך ייתכן

שהוא חוני?

הרי הוא חי לפני דורות.

הלשה דעתו של חוני על כך שלא קיבל כבוד הראוי לו,

והתפלל למותו.

מה אכפת לו לחוני שלא עגים לו

ולא יודעים להעריך אותו?

תתעלם מכל הסובב, תעסוק בתורה.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

רואים, רואים שאפילו חוני, גדול הדור,

עורר לו כשלועגים לו,

ולא מעריכים אותו כראוי.

אומרת הגמרא,

או חברותא

או מיתותא.

אם אין לאדם חברה

שמכבדת ומוקירה אותו,

טוב מותו מחייו.

רוב המתאבדים,

זה בגלל חוסר יחס מן הסביבה,

שהם כבר לא רואים שיש להם תקווה בחברה שבה הם נמצאים,

נוטלים את חייהם.

החתם סופר

סיפר מעשה נורא מימי המהרשה.

באוסטרה,

עיר של המהרשה,

היה בן ישיבה

שקראו לו לעשות טהרה ליהודי שנפטר בעיר.

הנפטר התנתק מהקהילה לגמרי,

היי, חיי הפקר,

ללא תורה ומצוות.

בן הישיבה

עבר ניד הגופה ואמר,

תראה איך חיית

ואיך אתה מת.

ותוך כדי דבריו,

סטר על אפו של המת

והוסיף

מה יצא לך מזה?

כעת אתה עולה למעלה, בלי כלום.

אחרי סיום הטהרה,

שב הבחור לבית המדרש.

בלילה

התגלה אליו הנפטר בחלום.

ואמר לו, מה עשיתי לך שסתרת על הפי?

באיזה רשות ביזית אותי?

השיב הבחור בחלום,

לא חידשתי כלום.

כולם יודעים שאתה עוכר ישראל,

והיית בז לכל דבר שבקדושה.

והנפטר בשלו,

מה זה עניינך?

מי הרשה לך למזות אותי?

ואמר, אני תובע אותך לדין תורה בפני בית דין של מעלה.

הבחור התעורר

בבהלה

נסער כולו,

סיפר לאביו על החלום

והרגיע אותו.

אינך רגיל לערוך טהרה למתים,

מן הסתם הדבר השפיע עליך.

דבורים בתיילים.

אל תתייחס.

הבחור המשיך בשגרת חייו.

בלילה

מגיע שוב פעם

הנפטר ואומר לו,

דע לך,

זה הלילה האחרון בחייך.

תתכונן,

עומדים לקחת אותך לבית דין של מעלה.

בבוקר

הוא מספר לאביו שוב פעם.

אמר לו, אבי, בפעם הבאה שהוא יבוא אליך,

תאמר לו, משעמם לך?

אין לך מה לעשות

אלא לרדת לעולם התחתון, להתעסק בהבלים?

מוטב שתדאג לענייניך בעולם העליון.

בלילה

נגלה אליו הנפטר ואמר לו,

ראיתי לקחת אותך.

הבחור,

חזר באוזני הנפטר

על דברי אביו,

ואמר לו, זה לא עסקך,

מה אתה מתערב במעשיי?

הבחור ניסה לדחות אותו,

ואמר לו הנפטר,

כיוון שאני רואה שאתה מתעקש,

אספר לך.

וסיפר לו את הסיפור.

במשך כל חיי הייתי רחוק מתורה ומצוות.

עברתי על כל העבירות שבתורה.

לא קיימתי מצוות.

אולם פעם אחת קרה מקרה שהלכתי על שפת הנהר

וראיתי אדם שוחה בנהר,

נסחף במערבולת

ועמד לטבוע.

קפצתי ומשיתי אותו אל החוף והצלתי חייו.

שאלתי אותו,

מי אתה?

הוא סיפר לי

שהוא יהודי

שמקדיש את כל חייו לתורה,

בביתו

שוררת דחקות גדולה,

ולכן הוא יוצא לנהר

מדי פעם להתאוורר.

ליוויתי אותו לביתו,

ראיתי את העניות הנוראה שבה הוא חי,

הדבר נגע לליבי,

ואמרתי לעצמי, אם הזדמני להציל את חייו,

אמשיך לחזור לו.

אמרתי לו, כל מחסורך עליי,

וקיימתי את דבריי.

מדי שבוע נהגתי לשלוח סכום כסף לכלכל את כל משפחתו,

וכך במשך שנים,

עד שהסתלקתי מן העולם.

התייצבתי לבית דין של מעלה,

על הכף היו הרים

של עבירות,

הכל נראה אבוד.

פתאום הוגיע המלאך,

רגע,

כל המציל נפש אחת מישראל,

כאילו קיים עולם מלא.

כן, היהודי הזה הציל תלמיד חכם ממיתה.

במשך שנים החזיק אותו ואת בני ביתו,

שיוכל לשקוד על התורה.

אם כן,

יש ליהודי הזה חלק בתורה ובכל המצוות של אותו תלמיד חכם שקיים.

הניחו את התורה והמצוות של התלמיד חכם

על כף המאזניים שלי,

והכריעו לזכות.

בעקבות זאת,

נקבע שמקומי בגן עדן,

אבל דבר אחד עדיין לא סודר.

אדם שזוכה לגן עדן,

איך ייתכן שיבוא מישהו ויסתור לו על האף בביזיון?

לכן באתי אליך להביא אותך לעולם העליון.

הבחור קם בבעטה,

טיפר לאביו את החלום,

הלכו לברר אותו.

אודות אותו אדם,

והתברר שהפרטים נכונים,

והחלום חלום אמת.

מה עושים?

החליט האבא לפנות למהרשה.

סיפרו לו את הסיפור, ביקשו עצה.

אמר, אני מציע שהבחור יישן בחדרי,

בלילה אני הוגה ב...

תורה,

ואם הנפטר יתגלה, שישלח אותו אליי.

עשו כדבריו,

ישן בחדרו של המהרשעה,

ונגלה אליו הנפטר,

ואמר לו, בוא איתי.

אמר לו הבחור, אני נמצא בית הרב,

הרב אמר, אם יש לך טענות, לך אליו.

טוב,

אלך לרב,

נעלם.

בבוקר קם הבחור,

ראה את המהרשעה שקוע בתלמודו.

שאל אותו המהרשע, נו, איך עבר הלילה?

אשיב לו הבחור, הנפטר נגלה אליי, שלחתי אותו לכבודו.

כן, אמר המהרשע, הוא היה אצלי.

הוא אמר שהוא לא מוחה לך עד שסתרת על אפו וזלזלת בכבודו,

והוא רצה לקחת אותך לעולם העליון.

אז אמרתי לנפטר,

שמע את דבריי.

אני רוצה לפקוח את עיניך.

לכל אדם

יש יצור שרוצה לחתיאו, זה יצור הרע.

הוא השטן,

הוא מלאך המוות.

היצור הזה עושה את המאמצים

במשך כל חיי האדם לחתיאו.

כל זאת למה?

כי הוא רוצה לראות את האדם בגיהנוב.

זו המטרה.

האמת היא

שגם לי יש יצר הרע,

אבל הוא לא כל כך מצליח להכניע אותי.

אבל יש אחד שהוא הצליח איתו לאורך כל הדרך.

אתה.

לא היה דבר

שהוא אמר לך לעשות ולא עשית.

אתה שמעת לקולו לאורך כל הדרך.

היצר הרע

ראה אותך חוטא וחכך את ידיו בהנאה.

אמר לעצמו סוף-סוף,

יש לי אחת שהצלחתי בהצלחה גדולה.

זה פיצוי על כל אותם יהודים שלא הצלחתי כל כך.

וכעת אקח אותו ישר לגיהנום.

אתה עולה למעלה,

והיצר מושך אותך לגיהנום.

וראה זה פלא,

אתה בא עם כל העבירות שבידיך,

ומוליכים אותך לגן עדן.

מה קורה כאן?

אז מתברר שפעם הצלת תלמיד חכם ממיתה,

והחזקת אותו ומשפחתו,

ואפשרת לו לשקוד על התורה והמצוות.

אם כך, יש לך חלק בתורה ובכל זאת.

כל המצוות שהוא עשה והן נזקפות לזכותך ולכן מגיע לך גניינו.

אבל אתה חושב

שהשטן יכנע ויבליג?

בשום פנים ואופן.

הוא מחפש כל הדרך עדיין להוליך אותך לגיהינום.

ואז הוא מצא עצה.

שבן הישיבה ייתן לך סתירה באף,

בזלזול,

אתה תטבע אותו בבית דין של מעלה

ותדרוש שימיתו אותו.

ואז תגידו, רגע, רגע,

תעצרו את הכול.

למה מגיע ליהודי כזה גן עדן?

הרי יש לו עבירות בלי סוף.

אלא מה? פעם אחת הוא הציל חיים של תלמיד חכם.

אבל הרי כעת הוא הולך לגרום מיתה לתלמיד חכם אחר.

אם כן, מיתה זו תבטל את הזכות של הצלת התלמיד חכם.

וכעת העבירות יצופו

ויפסקו שם מקום שלך בגיהינום.

ומי יחגוג על הניצחון הזה?

יצר הרע הוא השטן.

על כן, תהיה פיקח.

תמחל לו,

ואז תשאר לך זכות של הצלת התלמיד חכם ותזכה לגן עדן.

הנפטר קיבל, לדברי המרשה,

החליט למחוא לבחור ישיבה ולהניח לו.

החתם סופר,

סיפר את הסיפור הזה ואמר שזוהי הגאונות של המרשה.

אבל מה רואים מכאן?

שגם העבריין הכי גדול בישראל,

האדם הכי דחוי והכי מזולזל,

אכפת לו שמזלזלים בו

ונעליו כשמביישים אותו.

אומרים חכמים, זיכרונם רחב בגיטין נ' ז',

בואו ראה כמה גדולה כוחה של בושה.

והרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא,

והחריב את ביתו,

ושרף את היכלו.

זאת אומרת,

איבדנו את בית המקדש בגלל בר קמצא שהתבייש שסילקו אותו מסעודה.

מדובר ביהודי בזוי ושפל,

מלשין ומויסר,

שבגללו מתו מיליונים ונחרב הבית ונסרף.

אבל סוף סוף, הרי בעל הסעודה בייש אותו לעיני כל,

וביקש ממנו להסתלק מן הסעודה.

והחכמים שישבו שם ראו זאת ושתקו.

זאת אומרת, הם הסכימו למעשה.

בעקבות זאת הלך בר קמצא

והלשין על היהודים אצל הקיסר.

והקדוש ברוך הוא סייע ביד בר קמצא,

שיצליח להשיג מבוקשו.

ובגללו חרב הבית.

כשמביישים אדם,

הבושה צורבת אותו מבפנים.

היא מוחקת אותו.

הוא אמנם חי,

אבל הוא מרוקן מתוכו.

הפנימיות שלו חלולה.

הוא מהלך כמת.

לכן מן השמיים גרמו לסילוק בית המקדש.

כשאין בית המקדש זה הרס של החיים הפנימיים של עם ישראל.

אמנם כלפי חוץ אנחנו ממשיכים לקיים תורה ומצוות.

אנחנו נראים אותו עם

כאילו לא חל שינוי,

אבל זה רק כלפי חוץ מבפנים חלולים והפנימיות חסרה.

אם הבושה

גורמת להרס הפנימיות ולחורבן הבית,

הרי גדולה מידה טובה כשאדם נזהר בכבוד הבריות,

בכבוד והערכה שרוחשים לכל אדם,

כל זה ממלא את הפנימיות של האדם.

בזכות זה יחישו את בניין בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

הייתי השבוע בבית המשפט

והייתה שם שופטת תימניה,

והתפקיד שלה היה להיות

מגשרת.

ואני כיניתי בשמות אפיקורוס,

כופר,

מבזלי חכמים וכולי,

בכל מיני שמות.

אז היא אומרת לי, איפה הדרך ארץ?

אני לא מצאתי בשום מקום

שמותר להגיד דברים כאלה.

והיא חוזרת על זה כאילו היא ברמה המוסרית הכי גבוהה בעולם.

טוב, אמרתי, שתקתי.

אחר כך ניתנה לי האפשרות לדבר, אז אמרתי לה,

אני אקריא לך ואמרתי את זה בקול חזק.

אמרתי לו, הרמב״ם אומר,

מי שאפשר בידו למחות ואינו מוחה,

הרי הוא נתפס בעוון אותם שחטאו,

מפני שלא מיכה בהם.

אבל אם אדם עבר עבירות בין אדם למקום,

ואם הוא לא שב,

מחרפין אותו ברבים

ומפרסמין חטאו

ומבזין אותו ומקללין אותו עד שישוב למוטב,

כמו שעשו כל הנביאים בישראל,

היא הייתה בהלם.

חובה להרחיק אותו מן הציבור,

הוא מקלקל את הציבור.

זה כמו שיש תפוח רקוב,

לא יפה. מה אתה מפריד אותי עם הארגז?

אתה תרכיב את כולם.

חייבים להרחיק אותו.

איך אומר הרמב״ם? כמו כל הנביאים,

זה במי שמחטיא הרבים,

חוקר תורה,

מבזה את החכמים וכולי?

מה עוד

שהוא בעצמו משתמש במילים,

נגד צדיקים?

מבזה אותם ומכנה להם שמות.

מילא,

להגיד עליו

זה מצווה,

ככה פוסק הרמב״ם,

אבל הוא עושה אותו דבר על צדיקים,

שזה עבירה, אפילו על איש פשוט.

אבל על זה צריך לדעת.

לבייש בסתם,

בלי סיבה מוצדקת, כמו שאומר הרמב״ם,

אסור,

ורואים עד כמה

הביוש של בר-קמצא, שהיה רשע גמור,

שהחריב את בית המקדש ומתו מיליונים.

אבל ביישו אותו,

וכל החכמים שישבו שתקו.

למה עשו מפלגה?

למה עשו מפלגה?

וכולם שתקו.

אף אחד לא עמד לצידי.

אף אחד לא הוכיח שום דבר.

איך זה יכול להיות?

אבל אני לא הלכתי ולא מסרתי לקיסר ולא שום דבר, ברוך השם.

הכל בסדר.

טוב, עד כאן בינתיים, המשך יבוא תכף.