בנתיבות החיים - סה | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

מה שהם נעשה ונצליח, אנו מושכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים

לשלום בית תמידי.

אמרו חרמים בגמרא בחולין,

סג, גלוי וידוע לפני מי שאמר ויהא עולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות,

ולפיכך מנה הכתוב בטהורה.

וגלוי וידוע לפני מי שאמר ויהא עולם שעופות טהורים מרובים על הטמאין, שנאמר,

לפיכך, סליחה, מנה הכתוב בטמאין, ללמדנו שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

ומהי דרך קצרה?

האם ניתן להצביע על הגבול המבדיל בין דרך ארוכה לבין קצרה?

למען הדיוק,

נאמר כי אין כללים ברורים בדבר.

כל דבר תלוי לגופו של עניין,

וברמת שכלו והבנתו של הזולת,

יש לעיתים על האדם להעריך מעט בדיבורו,

כדי שדבריו יהיו ברורים ומובנים יותר.

ולפעמים

יש לומר ראשי פרקים,

ובכך מספיק להעביר מסר נכון ומדויק לזולת.

על כל פנים,

בכל שיחה יש להעדיף לצמצם ולהמעיט בדיבור.

דברים נכונים וקצרים,

יש בהם יכולת חזקה יותר לחדור לעולמו של הזולת.

אף שאין כללים ברורים בדבר,

נכון יהיה לומר שיש בכל זאת גבול בין דרך קצרה לבין דרך ארוכה.

הגבול זהו המבדיל בין החכם לבין הכסיל.

וכדי לבאר את הדברים,

יש להקדים תחילה ולבאר את המושג המפורסם הנקרא היגיון.

מהו היגיון?

לא אחת אנחנו משתמשים במונח הזה,

הוא אדם הגיוני.

מהי כוונת הדברים?

היגיון

פירושו התבוננות לב.

וכפי שאומר רשי על הכתוב ביהושע א',

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.

והגית דהיינו והתבוננת בו.

כל היגיון שבתורה הוא בלב.

וכדברי

הכתוב יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך השם צורי וקועלי.

וכן

וליבך יהגה חוכמה, יהגה אימה.

יש התבוננות שמקורה בשכל

ויש התבוננות שמקורה בלב.

על התבוננות שמקורה בלב

מכוונת הלשון היגיון.

ברם,

כיצד התבוננות זו מתרחשת למעשה?

הווה אומר באמצעות השכל.

שהאדם יכול לחקור ולהעמיק בכל נושא ובכל עניין שעומד לדיון לפניו.

אבל כיצד נעשים הדברים בלב?

אחרי הכל ללב אין בו את היכולות השכליות שיש למוח. לדוגמה,

אדם שעובר בר מינן ניתוח להשתלת לב,

האם אחרי ההשתלה יש יכולת הבחנה שכלית

שעבר האדם ניתוח?

האם היכולת שלו תשתנה באופן כלשהו?

ודאי שלא,

והסיבה לכך היא משום שהמוח נותר כפי שהיה.

אולם,

לו יצויר שהיו מצליחים להשתיל תאי מוח חדשים לאדם,

ההנחה היא שבמקרה כזה

תשתנה רמת השכליות של האדם,

שהרי כולם רואים בחוש שהאדם נפגע במוחו,

והדבר משפיע גם על

רמת שכלו.

ולפי זה ניתן יהיה להגדיר גבול מסוים

בין התבוננות הנובעת מהשכל לבין התבוננות הנובעת מהלב.

התבוננות הנובעת משכל מקורה באריכות הדברים.

תפקידו של השכל לחקור את הדברים בכל הכלים העומדים לרשותו.

לצורך כך הוא משמש בחוכמה שהשיג, בתבונה שבו

ובדעתו הרחבה,

ועל פיהם הוא מנתח את הדברים ומבאר אותם

עד שהיו מתקבלים יהיו מתקבלים על דעתו של האדם.

וברם,

התבוננותה של הלב נובעת

מקיצור דברים.

הלב לא זקוק לכלים כלל וכלל שלהם נזקק השכל.

הכלי היחיד שהלב זקוק לו הוא היגיון, דהיינו התבוננות.

היגיון הלב אינו בא לביטוי אלא בפיו של האדם,

כפי שנאמר בתהילים,

למד ה' ולשוני תהגה צדקך.

הלשון היא כלי שבאמצעותו ניתן להבחין ברמת

ההתבוננות של הלב.

כשאדם רוצה לדבר בדרך קצרה,

עליו לדבר מתוך הלב.

נביא דוגמה, ילד כועס על אמא שלו,

על הארוחה שהיא לא הכינה לטעמו.

האמא שואלת, אתה רוצה לאכול?

הילד מביע את מורת רוחו מהארוחה,

והמילים הן קצרות והחלטיות.

לפעמים,

אף נגמר במילה אחת ויחידה, לא!

הסיבה לתשובה הקצרה היא

משום שהלא נובע לו מהלב, מהרגש,

והלב

הלא מדבר בדרך קצרה.

ויתרה מזאת,

כשם שיש מונח היגיון ששייך ללב, כך יש מונח היגיון

ששייך למוח.

המוח אף על פי שהוא מרבה בדברים,

דרכו היא דרך ארוכה.

ובכל זאת הקדוש ברוך הוא ברא אותו כך, שהוא חוקר ומבין דברים בדרך היגיון שהיא דרך קצרה.

כלומר,

אם נרצה שהאדם

ידבק בדרך ההגיוניות,

עליו יהיה להשתמש בדרך קצרה ולנתח את הדברים.

ראו עד כמה הגמרא הקדושה היא הגיונית,

שיטת ניתוח הדברים,

בה הגמרא מבוססת על עיקרון אחד בסיסי של כן ולא,

קושייה ותירוץ.

כל שאר הדברים סובבים סביב עיקרון בסיסי זה,

ובהבאת ראיות מחזקות או מפריחות

מצליחים להזיז את הכן

או לחלופין את הלא.

והדבר הנכון הוא גם קשור לכל נושא של ניתוח הדברים,

כשבאים לנתח דבר מסוים העומד על הפרק.

יש תמיד לתמצת את הדברים בתוך מסגרת של כן או לא.

יותר מדויק לומר שתחילה יש לחפש את הלא,

ורק לאחר מכן יש לחפש את הכן.

לדוגמה, מציעים לאדם לרכוש דירה.

ההסתכלות הראשונה במציאת סיבות לקנות את הדירה היא מוטעית,

היא עלולה לשחד את האדם,

לעוור אותו מלהסתכל על הדבר בזווית של הראייה האמיתית.

לכן,

יש תחילה לחפש את הסיבות שבגללן אין לקנות דירה.

אדם שיבחן את הסיבות השליליות

שעלולות להפריע לו בהווה ובעתיד,

ולמרות זאת יחליט כי הדירה מתאימה לו, הוא לא ישליך את יהבו אל עבר הגורל או אל המזל,

אלא הוא יעשה את מעשיו בשיקול דעת ויישא ביתר קלות כל תוצאה שתהיה.

דברים קצרים שכאלו, יש בהם היגיון.

הם מתיישבים על דעת האדם ומתקבלים,

ובלבד שהכן

והלא לא יהיו תוצאה של פורקן רגשות,

אלא תוצאה של שיקול דעת,

במתינות ובשפה יפה ומכובדת,

תוך רגישות לדעתו של הזולת.

הבעת דעה קצרה באופן כזה מסוגלת להשפיע על הזולת

באופן מיידי,

ותישאר אף

חקוקה בזיכרונו לאורך ימים.

ישנו פתגם מפורסם בעולם.

יהודי עונה בשאלה,

מה כוונת הפתגם?

מוח האדם פועל ומפעיל את שאר אברי הגוף על ידי גירויים.

הגירויים הללו פותחים את ליבו של האדם לחוש את הסביבה בה הוא שרוי.

כשהמוח מתרגל לראות ולשמוע דברים מסוימים כל הזמן,

הוא מפסיק לקבל גירויים,

וממילא אינו מתעורר להבחין בהם.

הדבר נוגע לנו לכל מערכות חיינו,

ואף ללימוד התורה.

כשמקיימים מצוות מתוך הרגל ולא מתוך מחשבה והתבוננות כפי שצריך,

הדבר עלול להרדים את האדם ולהפוך אותו למכונה.

מעין רובוט

שתכונתו

היא כפי שתכננו אותו,

לעשות מצוות אך ללא כל רוח חיים,

ועל זה התלונן הנביא ישעיה,

בישעיהו כט,

ויאמר אדוני

יען,

ויאמר אדוני כי יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני

ולבו רחק ממני,

ותהי ראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.

עם ישראל נמשל ליונים,

שנאמר הינך יפה רעייתי הינך יפה עינייך יונים.

ואמרו במדרש שיר השירים רבה ד',

מה יונה זו מחדשת לה בכל חודש וחודש גורם?

כך ישראל מחדשים להם בכל חודש וחודש תורה ומצוות ומעשים טובים.

ובפסיקתא רבתי בדברים פרשת והתחנן כתיב

על הפסוק אשר אנוכי מצווך היום,

שיהיו בכל יום המצוות

חדשים בעיניך,

כאילו קיבלתם היום מהר סיני.

החודש

הוא מלשון חידוש והתחדשות,

כי ללא שהאדם יעבוד על עצמו להתגרות

לעבודת ה' ויראתו,

לא יתעורר להבין ולהשכיל את דבר ה' ורצונותיו.

גם כשאתה מנהל שיחה עם הזולת,

יש לעורר ולהאזין על ידי גירוי לשיתוף פעולה

באמצעות הצגת השאלה בעניין השיחה, בנידון השיחה.

הצגת השאלה תעורר אצל הזולת רצון טוב

לענות ולפתוח דיון.

הבא ונראה עד כמה הדברים מדויקים להפליא.

אחר שחטא האדם הראשון בעץ הדעת, הקדוש ברוך הוא פנה אליו בשאלה ואמר לו, אייכה?

כותב רשי, יודע הקדוש ברוך הוא הכנו,

אלא רצה להיכנס עמו בדברים,

שלא יהיה נבהל להשיב

אם יענישהו פתאום וכן בקין

אומר לה הקדוש ברוך הוא, אה, הבל אחיך

וכן בבלעם

ויאמר מי האנשים האלה עמך כדי להיכנס עימהם בדברים

וכן כשפונה ישעיהו הנביא אל חזקיהו המלך

לגבי שלוחי מרודך בלדן בן בלדן מלך בבל

ויאמר אליו מה אמרו האנשים האלה ומאין יבואו אליך

והשאלה היא אומנם כדי להיכנס איתו בדברים כלשון רשי

לכך היא נועדה

אבל היא גם משמשת כמענה לכל מיני תהיות,

לכל מיני שאלות של הזולת.

לדוגמה,

חז״ל מספרים לנו על הוויכוח שהתנהל בין חכמי אתונה לבין רבי יהושע בן חנניה,

גמרא בבחורות דף ח׳,

מעשה

נפלא ביותר.

חכמי אתונה שאלו אותו ערוגה של סכינים,

כיצד קוצרים אותה?

ענה להם בקרן של חמור

ושאלו וכי יש קרן לחמור?

ענה להם וכי יש ערוגה של סכינים שצומחים בשדה?

וזאת ועוד הביאו לפני רבי יהושע בן חנניה שתי ביצים

ושאלו אותו איזה ביצה הטילה תרנגולת שחורה ואיזה ביצה הטילה תרנגולת לבנה?

הביא לפניהם רבי יהושע בן חנניה שתי גבינות ושאל אותם איזה גבינה באה מעז שחורה

ואיזה גבינה באה מעזה לבנה?

רואים מכאן את הביטוי המעשי לפתגם של העולם.

יהודי

תמיד עונה בשאלה.

הצגת השאלה היא סוג מסוים של מענה,

ולעיתים אפילו יותר גדולה מהמענה עצמו,

דהיינו מה התשובה.

אדם שרואה את בן זוגו

או את בת זוגו מתנהגת שלא כשורה,

או שבן הזוג טועה בשיקול דעתו לגבי

דבר מסוים, יש לעורר אותו,

להרגיש בטעות שלו על ידי הצגת שאלה,

מעין תמיהה סתמית על מעשהו או על שיקול דעתו.

לא שאלה שבאה להתריס

או להציג את הזולת כנחות וכלא מבין שום דבר,

אלא כי אין שאלה ששואל תלמיד את רבו.

בדרך הזו

הוא מעורר אצל הזולת מחשבה מחודשת,

מחשבה שעם מעט

מאמץ נוסף

היא משנה את דעתו ותביא אותו להכיר בטעותו.

ברוכים תהיו להשם.