הענוה ומעלתה - חלק ז'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, אליהו בן אסתר ואהרן,

תהא נפשו צרורה וצרור החיים,

יזכה לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו ובבית גנזיו,

ויזכה לשוב אלינו מהרה בתחיית המתים, אמן.

אסתר בת שמחת, יזכה לבריאות איתנה,

חזרה בתשובה שלמה,

באריכות ימים ושנים, אמן.

אמן.

הענווה ומעלתה

חלק זן.

ממלכת הדעת,

תלמוד תורה כלם.

את הישיבה

בכלם, ייסד הסבא מכלם, רבי שמחה זיסל זיו,

שנולד בכלם בשנת תקפד ונפטר בחטא אב תרנח.

הוא היה משלושת התלמידים הקרובים

של אבי תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר,

זכר צדיק וברכה,

שהגדיר את השלושה

כיורשים רוחניים ראשיים שלו.

השלושה הם רבי יצחק בלאזר,

רבי נפתלי אמסטרדם,

רבי שמחה זיסל זיו,

זכר צדיקים וברכה,

ורבי ישראל ציין את המעלות המיוחדות של כל אחד,

רבי יצחק בלאזר, הלמדן,

רבי נפתלי אמסטרדם, הצדיק,

ורבי שמחה זיסל, החכם.

למותר לציין שהיה בהם את כל המידות,

אבל הם התבלטו במידה שהוא הגדיר רבי ישראל.

משורש תנועת המוסר,

שהקים רבי ישראל סלנטר,

צמחו שלושה ענפים מרכזיים.

סלובודקה,

מייסודו של רבי נתן צבי פינקל,

נובהרדוק,

מייסודו של רבי יוסף

יוזל הורוביץ,

וכלם,

מייסודו של רבי שמחה זיסל.

כל ה...

אחד מגדולי עולם אלה פעל בדרכו

וגידל מאות ואלפי תלמידים.

שיטת סלובודקה מתמקדת בגדלות האדם

ובהדר מכובדותו

בדרך שבאה לידי ביטוי בלבוש,

צורת הדיבור ובכל צורה אפשרית אחרת.

שעל ידי שהאדם מדגיש

את היותו נזר הבריאה,

ממילא הוא מתעלה ועולה

וממלא את הייעוד כמבחר היצורים

ומתרומם גבוה מעל גבוה מעל התאוות הבהמיות.

זה שיטת סלובודקה,

כבודו אודום.

שיטת נובהרדוק,

מתמקדת בהתבטלות האדם,

הדגשת שפלותו ולעג לייצרו.

ביסוד השיטה עומדת ההנחה,

מי שמסוגל לבטל את עצמו,

מסוגל לבטל את כל העולם כולו,

עם תאוותיו ומגרעותיו,

ולשים את ביטויי היצר ללעג ולקלס.

לעומת שתי השיטות הללו,

מתמקדת שיטת כלם בהשלטה המוחלטת של האדם

על השכל,

והשכל שולט

על תנועות הגוף בהליכותיו.

רבי שמחזיסאל ייסד שיטה

שלפיה אמור אדם לשלוט בעצמו שליטה מוחלטת

בעזרת החוכמה והדעת והתבוננות המחשבה,

וכך הקים את ישיבת תלמוד תורה בכלם וחינך את תלמידיו.

בשיטת נובהרדוק,

שמבטלת

את עניין

בני העולם הזה,

ומדגישה את השפלות והלעג

של האדם על עצמו, הם היו נכנסים לבית מרקחת, מגשים מסמירים,

מקבלים ביזיונות והכול.

אז מסופר על פריץ אחד,

שהחליט להתעלל ביהודים

שהיו רוכשים אצלו שטחים ועובדים.

הוא אמר למשמש שלו

בנהקתו,

להודיע למר אינשל שהוא יבוא לסעוד בביתו.

כל בני המשפחה כמרקחה,

להכין לפריץ ארוחה עם כל האנשים מסכנים,

לא שיש להם אמצעים גדולים, אבל

עשו את המיטב בשביל שהשולחן יהיה מלא וגדוש מכל טוב.

הגיע הפריץ, סקר את השולחן,

והקים צעקה,

איפה הגבינה הצרפתית?

ידעו שהוא אוהב גבינה צרפתית.

הוא אמר למשמש, תן לו מאה מלכויות.

זו הייתה התוכנית.

אחרי זה, כשהוא יושב ככה מבסוט, רואה את היהודים מוכה,

ובני המשפחה בוכים,

הוא אומר למשמש, עכשיו תלך לזלמן,

תגיד לו שאני בא לסעוד סעודה.

אחד הילדים של אנשי רץ לזלמן להגיד לו, תשמע,

עכשיו אבא קיבל מכות בגלל שלא היה גבינה צרפתית,

הוא אוהב גבינה צרפתית.

תכין.

תכין את השולחן מפואר, מלא בקול תקום,

עם גבינה צרפתית באמצע.

הגיע פריץ,

זקר את השולחן וצעק.

איפה השועיית?

מי השם על דבר כזה?

מאה מכות.

השם מבסוט שהוא מקבל.

אני מבקש את השולחן.

אחר כך הוא אומר ללכת למשפחת גרובר.

מכינים את זה, מודיעים להם, צריך גבינה צרפתית ושועעית.

הוא מגיע, סוקר את השולחן,

איפה המרקחה?

מה זה?

מאה מכות.

קיצור יום של חבית חבית.

קיבלו עכשיו, תלך למשפחת מסעוד.

טוב,

רצים אליו, אומרים לו, תשמע, צריך להכין את כל הדברים האלה והאלה.

אבל מסעוד היה חכם.

פרס מפה,

שם לחם יבש,

כוס קפה.

מגיע פריס,

מה זה?

לא הכנת שום דבר?

לא אמרו לך?

אומר, אמרו לי,

שב, תרגע.

אני לא הכנתי רק את זה,

משום שאני יודע שאתה לא מחפש לאכול, אתה מחפש להרביץ מכות.

אז אני הבאתי לך גם, הנה, עלה,

מוכנה כמה שאתה רוצה להכות אותי, תתקה.

אתה לא צריך אוכל, בשביל זה מספיק לך רק לחם יבש וקפה.

הפריס התבייש,

שהתגלית התגלתה,

וכל אנשי שלמה ראו את הביזיון שעשה לו מסעוד.

בלית ברינוב ישב,

אכל את הלחם היבש,

ושתה את הקפה הקר,

ויותר לא יתעלל ביהודים.

זה הסיפור.

הסיפור הזה מסביר בעצם מה עושה יצר הרע.

אחרי כל מה שהוא סיפק לך, והכל והכל, ואת כל התאוות,

ואת כל הרעיונות,

ואת כל הזה,

הוא אומר, אה,

זה עדיין לא שורה שום דבר.

אם אין לך מכונית כזאת וכזאת,

אז אתה לא שווה כלום, לא.

אחרי שאתה קונה מכונית,

ומאמצים בחובות, משכנתה וכו',

אז הוא אומר לך, אה,

אחרי כל מה שאני רואה שיש לך והכנת,

זה כלום. אם עוד לא היית בשוויץ, בדבוס, זה לא שווה שום דבר, אתה לא שווה כלום.

אחרי זה,

הוא בא ואומר לך, תשמע, זה עוד לא כלום.

היום יש טסלה, אם אתה אין לך טסלה,

אתה מבין, אתה אפס אפסים, ותראה, כולם יש להם טסלות, ואתה אין לך כלום.

וככה הוא לא מסתפק בשום דבר, תמיד הוא יגיד לך שאתה עדיין חסר.

ולכן אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

אבל יש מסעוד אחד חכם,

שאומר לו, שמע, עזוב אותי מהשטויות שלך, אתה לא תגמור איתי,

זה וזה וזה וזה וזה וזה.

אני לא צריך כלום, לך, חפש את החברים שלך,

אני לא חסר לי כלום, אני מסודר עם מה שיש לי, הכל טוב, ביי ביי.

והחוכמה, חוכמה, לא נתפתות אחרי יצר הרע כל הזמן,

והוא קורא לזה בשמות

של קדמה, אמביציה,

להיות אדם,

תבין, שרואה גדולות, ורואה את העתיד,

והולך לפי המודרנה, והולך לפי המצב,

מתאם את עצמו עם GPT ועם AI ועם זה,

תבין, אם אתה לא יודע את כל הדברים האלה, מה אתה שווה שום דבר? אתה עתיק ואנתיקה.

כן.

אז לעומת שתי השיטות שאמרנו, סלובודקה ונובהרדוק,

שיטת קלם הייתה שלטה מוחלטת של האדם

בשכלו על תנועות הגוף בהליכותיו.

הוא ייסד,

רבי שמחה זיסל,

שהבחורים, תהיה להם שליטה מוחלטת

בעזרת החוכמה והדעת והתבוננות המחשבה,

והקים את הישיבה, תלמוד תירה, בכלם,

וחינך את תלמידיו.

הוא כותב באחת מהאיגרות,

המחשבה פוקחת את מאור עיניו של האדם

ומדריכה אותו בדרך התבונה והשכל ובדרך החוכמה והדעת.

המחשבה וההתבוננות

הם כלי זינו של השכל במלחמתו האיתנה נגד כוחותיו הגופניים.

כך כתב הסבא.

מי שהגיע למדרגה זו,

אשר אין לו מחשבה כלל,

אבדה עצה ממנו.

בכל הנהגת עולמו הקטן נשארת בידי הגוף.

מי

שאין לו מחשבה כלל.

ראשית הנפילה,

היעדר המחשבה.

בלי מחשבה ועיון

אין תקווה לאדם.

המאבד כוח העיון מאבד עצמו לדעת.

הוא היה התלמיד האהוב ביותר

על רבי ישראל סלנדר.

רבי ישראל היה אומר עליו,

כולך יפה רעייתי ומום אין בך.

איזה תואר.

פעם התלמידים המקורבים

לרבי ישראל התרעמו קצת.

למה הוא כל כך

משבח אותו?

אז הוא סנט בהם ואמר בחיבה,

אי אתם מדמים את עצמכם לרבי שמחה זיסל שלי?

בכלם

היו מחנכים רבות לעניין זה של שליטת אדם על עצמו ולעשות

מעשים רק אחרי התבוננות מתונה ושיקול דעת מעמיק.

בפנקס הקבלות

של כלם, עמוד קנ״ו,

קנ״ח, מופיעות כמה וכמה קבלות

שהם קיבלו על עצמם חניכי כלם

בעניין הזה.

כשירצה לשם על ספסל,

יראה אם מונח שם איזה דבר.

אם יבוא אחד מבחוץ

בעת הסדרים,

אל יסתכל בו.

שלא להביט מחלונות,

שלא לצורך.

העשייה של המעשים מתוך שיקול דעת רציני היא טמעה בכלם,

עד שפעם אחת

הסית

אחד מחניכי בית התלמוד

את הווילון,

להתבונן במהומה שפרצה ברחוב.

הוכיח אותו הסבא להסתכל ברחוב, שקונן.

ואמר לו,

דע,

העיניים אינם הפקר.

וזאת למדנו מאברהם אבינו,

שגם הרמת עין נחשבת פעולה,

שנאמר, ויישא אברהם את עיניו.

ובכל פעולה ופעולה

הוכה גם הרמת העין למחשבה מקדימה,

האם ראוי להרים את העיניים או לא.

ביום שישי בצהריים,

באחוזה של הגרם,

גרף,

זה הכומר,

קוראים לו גרף, כמו גרף של רעי.

אז ביום שישי

הגרף היה האדון של העיירה גרובין,

הוא ערך נשף הוללות,

וכולם השתבחו בנכסים שיש להם בקניונים,

ואז פתח גרף ואמר,

תדעו לכם שבאחוזה שלי יש מוסד חינוכי נפלא,

שהקים אותו רבין סמכי זיסל,

ומתחנכים בו לתפארת צעירי היהודים.

והוא התכוון לבית התלמוד של קלם.

אחד האורחים

צהל ואמר,

הבה ונצא למקום.

וכל המשועממים אמרו, כן, נלך להתבונן ביהודים,

איך הם מחנכים את הילדים.

ישר נרתמו הסוסים,

והפמלייה יצאה לדרך.

היה זה שעת בין ערביי,

בחורי הישיבה עמדו בקדושה ובטהרה לקבל את פני שבת המלכה,

הפורס את כנפיה על היקום,

מן הפתח עלה שעון של שקשוק גלגלי מרכבות הגרפים כולם,

צניפות סוסים ונחרות

דעתות פרסותיהם,

בקריאות ההידה של הרוכבים.

הם הולכים לראות את צעירי היהודים.

איש מן התלמידים לא הסב ראשו אל עבר הפתח.

כולם המשיכו בזקיפות ראש וקומה לזמר בנחת

את פסוקי קבלת השבת.

היה זה השיעור הטוב ביותר,

שיכלו הגויים לקבל,

על משמעת עצמית

שמתחנכים בה תלמידי בית התלמוד.

זה הגרף ידע,

לכן הוא שיבח אותם.

בשעת תפילת שחרית,

בחורי הישיבה עטורים בתפילין,

ספר תורה הוצא מארון הקודש,

החזן קורא כהן!

כהן!

אין קול ואין עונה.

אין כהן בבית המדרש.

בלית ברירה מזמינים אחד הבחורים, ישראל.

יעלה לתוירם במקום קויהם.

הוא תופס את הספר ואומר, ברוכו את השם המבורך.

הקהל עונה בבת אחת, ברוך השם המבורך לעולם בעין.

ופתאום

שומעים דפיקה על אחד הסטנדרים,

בחור ישיבה,

הבחין בדיוק באותו רגע שכהן מיוחס נכנס לבית המדרש.

וההלכה אומרת,

אם טרם בירכה ישראל,

אפילו שאמר ברכו את השם המבורך,

יעלה הכהן במקומו.

שולחן ערוך, אורחיים, סימן, כלה,

סעיף ו'.

הבחור מודיע,

אתה כהן לבית המדרש.

ואכן הישראל שעלה, ירד.

ותחתיו עלה הכהן,

וברך תחילה וסוף.

אחרי הטבילה

קרא לו הסבא,

אמר לו, נהגת כשורה.

כשהכרזת על בוא הכהן,

כמו שכתוב בהלכה,

אבל יש לי פליאה עליך.

וכבחנת שגיע הכהן.

הלוא הקורא עמד להתחיל בקריאת התורה, ועיניך שוטטו במקום אחר,

מלבד השורות שבחומש.

אני תמה עליך.

ארוחות סערו בכלם.

שעת סדר הייתה.

כל הבחורים,

אין להם בעולמם מאומה מלבד הוויות דאבה ורבא.

בית המדרש שומע וגועש.

מפתח ניצב לו ריבי צבי ברוידה,

זכר צדיק וברכה.

ופניו מחבירות כסיד.

לנגד עיניו מחזה נורא,

אחד הבחורים, תוך כדי הלימוד הסוער,

הניח רגלו על הספסל.

רבי צבי ניגש לבימה, עובד בעוז,

אחת ושתיים בדממה מסתררת.

הגיעה העת לשיחת מוסר.

ראיתי היום דבר נורא בישיבה שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום.

כולם נבהלו,

מה הוא הולך להגיד?

ואז הוא מספר שהוא הבחין בבחור שהניח תוך כדי לימוד רגלו על הספסל,

והחל

לעמוד על ההנהגות הנדרשות מבין תורה בכלל

ובעת הלימוד בפרט.

ואז הוא אמר, ברצוני להבין, הבן היטב,

מה עשתה רגלו של הבחור היקר

אל מרומי הספסל?

ממה נשך?

אין עשה דבר בלא מחשבה מכוונת.

זה מפחיד לשהות במחיצתו של הבחור.

היום פעלה רגלו בלי רשות,

מי יודע מה יהיה מחר,

איזה איברים יפעלו ויפעילו את עצמם מבלי להימלך בו.

ואפילו אם נוימה,

כי הבחור פעל את פעולותיו מתוך מחשבה וכוונה,

מפחיד לשהות במחיצתו,

שכן איזה צורך ראה בחור להרים רגל אל הספסל באמצע הלימוד הגמורת.

אין זה אלא שהוא עושה מעשה בלא שמץ היגיון בורי,

וכדאי להיזהר מפונו.

כמובן שלא ידעו במי מדובר,

אבל התלמידים הפנימו את המסר הברוך.

ממה נפשם?

אם זה בלי מחשבה, ואם זה עם מחשבה, מה הולך פה?

איך בן אדם מגיע על זה שהוא מרים רגל על הספסל?

גם אני מקפיד קצת שאנשים לא יסכלו את רגליהם

דרך יהורה.

תלמידיו של הסבא מכלם התפרסמו כגדולי דור דעה.

ביניהם?

נמצא ברשימה את רבי ירוחם ממיר,

רבי אליהו דושניצר,

רבי אליהו לופיאן,

רבי אליעזר יהודה פינקל,

רבי יהודה לייב חסמן,

רבי נפתולי טרופ,

רבי משה מרדכי אפשטיין ורבי איסר זלמן מלצר,

זכר צדיקים וקדושים.

אחר פטירתו של הסבא מקלם,

המשיכה קלם לשמש בית יוצר לגדולי המוסר שהתחנכו

בין כותלי התלמוד טירה.

מגדולי המוסר שינקו

את השדרה הרוחנית המשלהבת של קלם,

ניתן למנות את רבי אבא גרוסברד,

הוא היה ראש החינוך העצמאי בארץ ישראל,

רבי יחזקאל לוינשטיין, המשגיח דפונוביץ',

רבי יעקב קמינצקי מ-Nighted States of America,

רבי אייזק שר, רבי דוד פוברסקי,

רבי מרדכי צוקרמן ורבי נוסון בוכט אויגל,

זכר צדיקים וברכה.

ככה קם

והיה תלמוד הטוירי קלם למגדלור,

בית יוצר של בעלי מוסר,

מאותו הדור

ועד ימינו אנו.

על הגאון, רבי דוד פוברסקי,

זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת פונוביץ',

התחנך בבחרותו בישיבת כלא מסופר

שהיה מופלג מאוד במידת השליטה העצמית.

פעם אחת שבר את הכתף

והרופא הודיע לו שצריכים לגבס

את כתפו לתקופה ממושכת.

אז הוא שאל, לשם מה לגבס?

הוא הסביר לו, כדי לקבע את הכתף, שלא תזוז ממקומה,

שאם תזוז,

העצמות לא יטעחו.

השתער רבי דוד,

אם לצורך בריאותי אסור לי להזיז את הכתף,

למה שאני אעשה זאת?

שאני אעניין את הכתף אם הדבר עלול להשזיק לי?

ולא גיבסלו אותו.

בתוך תקופה קצרה הוא תרפה.

שמעת? אתה יכול ללכת כל הזמן עם הכתף,

בלי להזיז?

על השליטה העצמית שהוא קנה לו, רבי דב פוברסקי,

יכול להעיד עליו.

מוכר בקיוסק ברחוב דסלר בבני ברק.

בדרכו לישיבה הוא היה חולף תמיד על פני הקיוסק.

פעם אחת עמדו שם שני בחורים בישיבה

בשעה שהיו צריכים להיות בבית המדרש.

והם לא רצו

שרבי דוד יבחין בהם שהם בקיוסק.

ואז הם התכופפו והסתתרו.

מה, מוכר בייש אותם?

למה אתם מתכופפים?

אין סיכוי בעולם שהוא יראה אתכם.

שנים אני עומד כאן בקיוסק, מעולם לא ראיתי שהוא פנה את המבט.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. ישר, דוך אין דוך

לתוך הישיבה.

אין מה להסתכל ימינה ושמאלה, הולכים ישר.

אז אל תדאגו, הוא לא יראה אתכם.

זו השליטה שאנחנו לומדים,

שאדם צריך לשלוט על עצמו ולא להיות מפוזר. אתה מבין,

הראש שלו כמו נדנדה,

נכנס, יצא, זה למען אדם מטה.

הוא לא יודע איפה לשים את הראש.

הראש צריך להיות מגובה על ידי שכל,

לא שהראש מתנדנד

לכל כיוון.

אדם צריך שיהיה לו שכל כדי לשלוט על האיברים שלו.

הכל יודו חם והכל יששם חורם והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין כאן דוך כשם הכל יודו חם והכל יששם חורם והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין כאן דוך כשם הכל יודו חם

והכל נשאביחו,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם,

הכל ידוֹך,

והכל נשאביחו,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כש.

שבוע טוב ומורך, הצלחה לכם ולכל בית ישראל, אמן.

אמן.

הרי אני מכוון כי האמת צריכה חרבין דאורייתא, ושמחה דאורייתא, גובל נפשי אשה עשתם דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא, לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש ושפתותיו דבות בקו.