להאיר פנים | הרב אמנון יצחק

ערב טוב! 

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הדברים שנאמר יהיו לע"נ המנוח, חברינו, חיים נגר בן ברכה - ה' יניחנו בג"ע בכלל מתי עמו ישראל.

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר" (בראשית, כג, ב-ג).

מה זה שאומר הכתוב: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ"? פשוט שאברהם לא דבר עם בני חת כשהוא רכון על פני שרה. למה הכתוב משמיענו שהוא קם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ ודבר אֶל בְּנֵי חֵת? 

המשגיח רבי ירוחם ממיר (ספר 'דעת תורה') מבהיר את המאמר עפ"י מה שאמרו רבותינו: "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת" (אבות א, טו). מכיוון שבקש אברהם אבינו לדבר עם בְּנֵי חֵת על הקבורה של שרה, קם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, רחץ את פניו מן הדמעות, חדל מלבכות, הטמין את תהומות יגונו בעמקי הלב ומאומה לא נכר על פניו. לא נראה היה עליו שרעיתו נפטרה עליו זמן מעט קודם לכן; הוא קם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ.

שואל רבנו ירוחם ממיר: מדוע? 

והוא השיב: משום הרגישות של אברהם לתחושות של הבריות. אברהם אבינו סבור היה: שבני חת אינם אמורים לסבול משום צערו שלו. ומשום כך לא הראה בפניהם את אבלו ויגונו וקיים את מאמר רבותינו: "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".

זאת אומרת, אברהם אבינו אומר, זה שהוא בצער על פטירתה של אשתו, זה לא אומר שאחרים צריכים לסבול את הצער שלו על פניו. 

ואנחנו רואים: שרבותינו מחשיבים את הארת הפנים כלפי הסובבים אותנו מאוד-מאוד! 

בברכת יעקב ליהודה בנו הוא מברך אותו: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (בראשית מט, ח) בסוף אומר לו: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מט, יב). מה זה: "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"? הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן: 'גדול המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב' (כתובות קיא). אז "לְבֶן שִׁנַּיִם" זה ליבון שינים, שיראו את הלובן שבשינים. לחייך.

הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלובודקה (ספר 'אור הצפון') מטיב לתאר את דברי הגמרא בציור: נדמיין שאדם מגיע מדרך ארוכה, עייף ויגע, רעב וצמא, אברים מותשים, גופו ונפשו משוועים למעט מנוחה. קור מקפיא שורר בחוץ והוא מגיע שכל אבריו: "דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה, ו) כמעט שפרחה נשמתו ושבה אל מקורה. 

והנה, בפתח העיר, ממתין לו אחד מן התושבים, בידו קנקן מהביל מכיל חלב חם ומשביע, מתוק ובריא. ומקבל את ההלך בשמחה! שולף כוס ויוצק לתוכה את החלב הרתוח ומבקש ממנו: 'לגמוע את תכולתה!' 

כמה כבוד היינו רוחשים לבעל חסד מופלא זה? - עד בלי די! 

וחכמים מגלים לנו: שאדם שילבין את השינים לחברו ויסביר פנים לו ויחייך ברוחב לב לקראת הזולת, עד ששיניו נחשפות – הוא גדול יותר מזה שהמתין בפתח העיר להשקות את חברו חלב! 

למה? 

תשמעו.

אם בחוץ, ברחוב העיר, חובה עלינו להאיר פנים בחביבות ובלבביות לעוברים ושבים, כל שכן בבית פנימה, כלפי בני הבית. 

פעם התלווה הגאון הצדיק, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל לפוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל כשהוא הולך לביתו. מזג האוויר היה סוער, הזקן והפאות של רבי שלמה זלמן התבדרו ברוח העזה לכל עבר. אחרי שהגיעו במדרגות מול הדלת נעצר רבי שלמה זלמן והחל לסלסל את הפאות ולסדר את הזקן, כדי שאותות מזג האוויר לא יהיו נכרים על פניו ואחר כך הוא נקש בדלת. 

תוך כדי כך הוא למד את רבי משה אהרן פרק בהלכות הארת פנים: האשה לא צריכה לראות את מזג האוויר השורר בחוץ על הפנים והבגדים של הבעל. הבעל צריך להכנס לבית נאה ומסודר, בהארת פנים ובחביבות, הנכרת גם בסדר וניקיון.

הגאון רבי משה אהרן התפעל מהליכותיו המופלאות של הגאון הקשיש, שגם אחרי חמשים (50) שנות נישואין, השקיע זמן ומחשבה להסביר פנים ומראה לרעייתו הרבנית. 

במקרים אחרים הוא הסביר: שהוא הולך לקבל פני שכינה! אז לכן הוא מסתדר. 

והוא גם לא ביקש ממנה: 'מחילה!' כשהיא נפטרה, כי הוא אמר: 'מעולם הוא לא צער אותה!'.

אחד מגדולי הדור האחרון, הגאון הקדוש רבי אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד, היה תלמיד מובהק של הסבא מסלובודקה ומשגיח בישיבה. והיה מיוחד במידת הארת פנים! 

גם כאשר השחירו מאורעות השואה הנוראה את שמיה של יהדות אירופה, גם כאשר מיליוני יהודים נטבחו ונעקדו על קידוש ה' במיתות משונות ואכזריות, לא הבחין איש בתהומות היגון שקיננו בלבו של רבי אברהם. הפנים היו מאירות באור יקרות ואת הצער והאבל הסתיר עמוק בתוך תוכו. הלב בכה מרה על צער השכינה, על חילול ה' בגויים, על השמדת עם הבחירה, אבל על פניו לא ניכר מאומה. כמו שאמר בעל חובות הלבבות: 'הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו'. 

לא בנקל עלה בידו הדבר. שנתים (2) תמימות הוא עמל והתייגע על מידה זו, עד שהפכה קנין בנפשו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. לכן, לא היה מסוגל שלא להאיר פנים לכל אחד.

מי לנו יותר גדול מרבי יוחנן שאמר ש: 'מעולם לא הקדים אותו אדם בשוק לומר לו: 'שלום!' אפילו גוי!!' היה מקדים בהארת פנים.

למה מי שמלבין שיניו יותר ממשקהו חלב? 

כי כשאדם מלבין שינים, הוא נותן את הלב ממש! הוא מגלה לחברו שהוא חביב עליו ביותר, עד שהמראה שלו מעורר שמחה וששון - ואין לך חסד גדול מזה. 

ואין הדברים אמורים רק במשנת חז"ל. אם נחקור מעט את העניים שמחזרים על הפתחים ונשאל: 'מה החסד החביב עליהם ביותר?' 

תהיה תשובתם: 'מי שמאיר לנו פנים ומחייך לקראתנו - הוא גורם לנו תחושה נעלה ביותר!'. 

זה לא לזרוק לו כמה שקלים ולהתפטר ממנו ולטרוק את הדלת... להאיר פנים! ולא רק זה, עוד: להסביר פנים ולעודד.

הרי הגמרא אומרת: 'אמר רב יצחק: 'כל הנותן פרוטה לעני - מתברך בשש (6) ברכות! והמפייסו בדברים - מתברך באחת עשרה (11) ברכות!' (ב"ב ט). אז מי שמפייס עני, משוחח עמו ומעודד - זוכה לשכר כמעט כפול לעומת מי שהעניק לו צדקה. אפילו אם נתן לו אלף (1,000) שקל. זה שהאיר פנים מתברך באחת עשרה ברכות, זה שנתן את האלף שקל – שש ברכות.

ביאור נפלא! 

אדם הנותן צדקה לעני – הוא מסייע בידו, אבל העני נשאר עני. אחרי שהוא קנה צרכי שבת הוא נשאר ביום ראשון עוד פעם עני... מלא וגדוש בצער ועוגמת נפש וצריך להמשיך לכתת את רגליו בכל מקום. הצדקה לא העלתה אותו מהמצב הנחות, היא רק סייעה לו לשרוד עוד כמה ימים - זה אם קבל אלף. אבל אם קבל רק שקל (1), או רק חמשה (5) שקלים - צריך עוד לאסוף הרבה בשביל שהוא יוכל להשיג את צרכיו... 

אבל אדם שמפייס עני בדברים ומעניק לו תשומת לב חיובית, מאיר לו פנים ומעודד אותו בנועם – באותה שעה העני שוכח ממצוקותיו ומדאגותיו והוא חש לפתע כאדם רגיל. כאחד האדם. משכיח ממנו את העניות, 

מפייס אותו: 'נכונו לך עוד ימים טובים, עוד תרום במעלות' וכו'... גם אם יש לו קשיים ומצוקות: 'ה' יעזור! זה רק נסיון, אתה תעבור אותו. ובכלל, הרי אין מי שזוכה לחיים מאושרים גם אם יש לו כסף. ויסורים מכפרים עוונות. אז ממילא, אם אתה כבר עני, אין מקום עוד לרדת, יש רק מקום לעלות. הפוך! העשיר יכול עוד לרדת. אתה לא. אתה מכאן ולהבא יכול לעלות'. 

העני - כבר לא עני! עם תקווה כזאת והסברים כאלה. לכן המפייס - זוכה לאחת עשרה ברכות; כי הוא העלה את העני ממצב עוני ומחסור למצב טוב ומשופר יותר. וזה ילווה אותו ימים רבים!!

תארו לכם שהוא מקבל בכל מקום סבר פנים יפות, הוא לא מרגיש שום נחיתות, אבל אם כל אחד ככה בחצי [כבוד הרב מראה תנועה מדגימה] נותן לו את המטבע – העיקר שילך, אז הוא מרגיש עוד יותר שהוא נחות! ואם נתנו לו מעט – אז בכלל הוא מבין: שזלזלו בו!! העיקר להתפטר. אז כמה מעלת המסביר פנים.

הנתינה של כסף - מסייעת לפרק זמן קצר, אבל סבר פנים יפות - מלווה את המקבל לאורך זמן ולתקופה ארוכה! 

ואני רוצה לספר לכם סיפור שיסביר לנו עד כמה המעלה הזאת גדולה מאוד-מאוד-מאוד!

הגאון רבי משה רוזנשטיין זצוק"ל סיפר: מה הניע אותו לעזוב את ישיבת טלז' ולעבור ללמוד בבית התלמוד בקלם? כל זה היה כרוך בהנהגה מופלאה של המשגיח רבי ירוחם ממיר בעניין הארת פנים לזולת. 

זה היה ב'בין הזמנים'. רבי משה רוזנשטיין באותם ימים היה בחור ישיבה צעיר בן 19 והוא שב מישיבת טלז' לעיר מגוריו ופגש אברך צעיר שהתחתן לפני שנה והתגורר בבית חמיו. שיחה תורנית שנקשרה ביניהם הובילה לקשר פורה ומבורך ובכל עת היה רבי משה רוזנשטיין סר למעונו של האברך לפלפל עמו בדברי תורה, לנתח יחדיו סוגיות של מחשבה עמוקות.

ערב אחד עלה רבי משה לביתו של האברך ושוחח אתו. ופתאום ארע דבר מוזר: תוך כדי הלימוד הופיעה בפתח של החדר חמותו של האברך ועל פניה ארשת רבת משמעות...! התבונן רבי משה בפני האברך, שהיה מתבונן בפניה של חמותו והאברך הנהן לעומתה בראשו, כאילו 'הכל בסדר! הכל כשורה!!...' והם המשיכו ללמוד. חלפה מחצית שעה, עוד פעם הופיעה חמותו בפתח, הפעם הפנים שלה היו מתוחות. 

רבי משה אינו מבין: מדוע חמותו של האברך נראית כך?! מכל מקום, האברך קם לעבר הפתח, לחש לה מילים ספורות והפנים שלו נותרו שלוות כמו בהתחלה. ואחרי זמן – שוב נראתה על סף הדלת והפעם ראו שיש לה מתח רב! והאברך התבונן בשלווה בפניה ורמז לה לאות הרגעה והמשיך לפלפל בסוגיה עם בן שיחו.

בשעת לילה מאוחרת סימו השנים לדון במה שלמדו ורבי משה חש כי השבילים נהירים לו כשבילי דמתא, כמו שבילי עיר. נפרד לשלום מהמארח והאברך ליווה אותו לדלת בחביבות יתרה.

למחרת בבית הכנסת נודעה בשורה מרנינה: האברך החשוב שהוא למד אתו בלילה - נולדה לו הלילה בת בכורה! 

רבי משה אחז את ראשו בין ידיו ולא ידע את נפשו, עכשיו התחוור לו הכל: אתמול בערב, כל אותה עת שלמדנו, ישבה רעייתו על המשבר בחדר הפנימי – וזה היתה הסיבה למבטים המתוחים של אמא שלה. היא ידעה: שהחתן לא יכול לסייע לאשתו במאומה! אבל לא הבינה: איך הוא מסוגל ללמוד בשעה זו עם חברותא בעמקות?!

ואיך בלם האברך את תחושותיו בצורה כה מופלאה! השתומם רבי משה לעצמו: איך יתכן הדבר?! איך מסוגל בעל צעיר, שנתון בסערת רוח, שזו הלידה של הילד הראשון, לשבת, לשוחח בעת הלידה שעות רבות בדברי תורה, במאור פנים! ובשלווה כה מרובה? - אין זאת אלא שהוא בכל מאודו נאמן למאמר רבותינו: 'המלכת את חבריך עליך?'.

רבי משה אמר: 'מרגיש אני ממש כי האברך הזה נהג בי אתמול כמנהג נתין במלכו ולא ההין לשלוח אותי מעל פניו, עד שקמתי ועזבתי את ביתו מרצוני. ואני מוכרח להבין: איך קנה האברך כלים כאלה להתמודד עם מאורעות החיים?'

אחרי מחשבה מעמיקה הבין רבי משה רוזנשטיין: כי האברך רכש את מדותיו במקום הלימוד שלו, בבית התלמוד בקלם, אצל הסבא מקלם. מקום שהיו מקפידים על עיצוב מידות הנפש, בשליטה מלאה של האדם על עצמו, על המידות והרגשות בכל מצב וזמן! 

מהרהורים הגיע למעשים: רבי משה רוזנשטיין נטש את ישיבת טלז' ארז את המטלטלים ועקר לישיבת בית התלמוד בקלם. ששם למד אותו אברך. הצעיר, בן 19, רבי משה עלה והתגדל בין כותלי ישיבת 'בית התלמוד' ולימים הפך למשגיח הנערץ של ישיבת לוֹמְזָ'ה.

כשהוציא רבי משה רוזנשטיין לאור את הספר 'יסוד הדעת' פרסם בהקדמה את סיפור המעשה הזה: מה גרם להביא אותו לבית התלמוד? - מתוך הכרת הטוב לאותו אברך מופלא הוא כתב את הדברים בספר: שבהנהגתו הנדירה באותו לילה, שאשתו כורעת ללדת, הוא גילם את תנועת המוסר על כל ערכיה! 

מי היה אותו אברך? - רבי ירוחם ליבוביץ' זצוק"ל המשגיח בישיבת מיר שלימים הוא הפך להיות המשגיח.

רואים: שאם מתחנכים נכון ומתקנים את המידות, מגיעים למעלות ושליטה ברגשות ובכל! 

כך היה אברהם, שפתחנו: הוא הספיד את שרה, אבל מעט, לא הרבה. למה? 

לא להתפאר: 'אני היה לי אשה כזאת והיתה צדקת' ויותר מדי בלה-בלה-בלה... אלא, הספד קצר, בשמים יודעים בדיוק מה כל אחד עשה וכו'.

רבי חיים נגר בן ברכה - היה יהודי שלכאורה פשוט. אבל לא כל כך פשוט... - המעשים שלו היו חשובים מאוד! והראיה: שבמשך השנה הזאת, כל ערב שנתתי הרצאה, אמרתי: 'לעילוי נשמתו' - זה זכויות גדולות מאוד-מאוד-מאוד לאין סוף. זה לא נגמר הזכויות האלה...!!

ובני, אליהו, שיאריך ימים, טרח כל השנה הזאת להתרים את הספר תורה, להכין את הכל, בשביל שיהיה. ודאג גם לסידורים, לשירונים - שהיה רגיל ואוהב רבי חיים לשורר וגם עוד כמה דברים. 

וזה רק מעט מן המעט שאפשר להחזיר למי שהיה תורם בכל מה שאנחנו עשינו ב: 'שופר'. כל דבר היה מן הראשונים לתרום, בשקט, בלי רעש. וברוך ה' מן השמים מחזירים תמיד. וההחזר הוא גדול יותר ממה שהוא פעל - בהרבה יותר. כי הרצאה אחת - זה כבר בן העוה"ב! עשרות הרצאות?... - פשי... זה לאין שיעור. וספר תורה כשר וכל מה שהאנשים פה זוכים - דבר גדול. 

ויש ללמוד מאורחותיו. יש הרבה מה ללמוד. אני מקווה שיוציאו גם ספר על הנהגותיו ומעשיו. יש ללמוד. יש מה ללמוד.

אני רוצה גם להודות למי שתרם את כל הסעודה, יהודי שלא היה קשור אליו בכלל. קוראים לו מולוקאן באשה. בקשתי לדעת: 'מה שם האמא?' ולא קבלתי את השם. אם מישהו יודע את השם של האמא. 

בקהל: 'מרים'. 

חוזר הרב: מרים. מולוקאן באשה בן מרים - יזכה לעשירות מופלגת, לבריאות איתנה, לעליה ברוחניות! 

זה היהודי שלוקח את צוות שופר להרצאות בחינם, תמיד, כל ערב. ועומד בפתח לעורר אנשים לקחת דיסקים וכו' - לא יאומן כי יסופר! - ה' ישלם גמולו בכפלי כפלים תמיד.

ודניאל, בני, תרם סכום גדול! (אני לא אגיד כמה) - ה' יזכה אותו לעשירות! ויזכה לבריאות ועליה רוחנית תמיד. 

ואני מודה לכל התורמים שתרמו לספר תורה וכל אלה שהשתתפו והעריכו. ולמנחה שהוא גם זמר - אנחנו מודים לו מאוד. ולכל הצוות (אני לא רואה שהם מוכנים...) ל: יהודה, לישי, לאורן ורמי - תצליחו בכל מעשה ידיכם! תשמחו את עם ישראל וה' ימלא משאלות לבכם לטובה. כל הציבור - יזכה לטובות, ברכות, ישועות ולמילוי משאלות.

שרה בת אילנה - תזכה לעושר ואושר וכל טוב אמן. 

ברוכים תהיו.

קדיש מי רוצה לומר?

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא).