הפלא ופלא - אות ש - חלק ז | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

שן

לאדם מישראל יש שלושים ושתיים שיניים, ששה עשר למעלה וששה עשר למטה. לאומות העולם – יש מהם שיש להם שלושים ושלוש שיניים, ויש מהם שיש להם שלושים ואחד שיניים. כן כתבו בעל "מגלה עמוקות" (אופן קסד), השל"ה (פרשת בהעלותך, תורה אור), "מדרש תלפיות" (ענף אברים) ו"מנחת יהודה".

\

אדם ששיניו חזקות – להוי ידוע שחייו ארוכים. כן מבואר בספר "מעיל צדקה" (אות תרסו) בשם ספר "תולדות אדם": "מי ששיניו חזקות – חייו ארוכים, לפי דכשיעור החיות – כן חוזק השיניים. כן ראיתי בספר 'תולדות אדם'. ואפשר דסוד זה מה שגילו רז"ל, דכיון שנתקו שיניו של אדם – נתמעטו מזונותיו".

מאידך, אדם ששיניו נרקבות – אות הוא כי חייו קצרים. כן כתב בעל "שבט מוסר" (בספרו "מעיל צדקה" סימן תרסו): "ראיתי בספר 'תולדות אדם', דמי שהשיניים שלו נרקבות – חייו קצרים, לפי דכשיעור המועט שיחיה – כך חוזק שיניו".

\

אדם שנשרו שיניו – בו בזמן גם נתמעטה קצבת מזונותיו. כן מבואר בגמרא (נדה סה, א): "כיון שנתקו שיניו של אדם, נתמעטו מזונותיו".

\

יש להזהר שלא לעקור שן שלא לצורך חיוני ביותר, משום שעקירת שן גורמת לחולשת העיניים. כן כתב רבנו חננאל (פסחים קיג, א): "אם יכאב לך – אל תעקרהו, שמא תכחש עיניך".

הרמ"א (בספרו "איסור והיתר" כלל נט, סימן יח) כתב, כי יש שיניים שבבת העין תלויה בהם, ובעקירתן הוא מסכן את עצמו.

\

הרוצה שכל שלושים ושתים שיניו ישארו בריאים ושלמים – יקפיד שכל שלושים ושתים פתילי ציציותיו יהיו שלמים. כן מבואר בספר "טעם הצבי" (סימן ט), בשם ספר "דרך ישרה".

שנאת חינם

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם" (דברים יז, ח) – כאשר תעמוד ותתפלא: מדוע דם ישראל מופלא לרעה מדם גוי? "בין דין לדין ובין נגע לנגע" – מדוע דינים, צרות ומחלות נוחתים דווקא על ישראל ולא על הגויים? התשובה לכך היא: "דברי ריבות בשעריך" – בעוון מריבות ושנאת חנם דברים אלו באים. כן אמר רבי מרדכי בנט מניקלשבורג.

שני ורביעי

כל דבר שבקדושה – יש להתחילו ביום שני או ביום רביעי, משום שכל מה שנברא בימים אלו אין בו טומאה. סימן לדבר: "בד קודש ילבש" – בימי "ב"ד, קודש ילבש". כן מבואר ב"מטמוני הגאונים" (עמוד רעח).

שנים עשר חודש, שנה

במשך שנה מאז הפטירה – זוכרים היטב את הנפטר. רק לאחר י"ב חודש – הנפטר משתכח מהלב. הסיבה לכך היא: "כי בכל פרקי השנה, אפשר שיתחדש עליו יגונו לומר אשתקד הייתי שמח עם אבי או עם אמי בפרק זה, ומתוך כך הוא זוכרם ומתעצב, אבל לאחר תקופת השנה – שוב כבר אין עולים הדברים בזכרונו, ומתוך כך המת משתכח מלבו". כן כתב רבי חיים ב"ר בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג (בספרו "אגרת הטיול", חלק הדרוש, אות מ, ד"ה מת).

אשת נעורים – אינה משתכחת מן הלב לעולם ועד. כן כתב התשב"ץ ("תשב"ץ קטן" אות תמג).

שסועה

בספר "ישמח לבב" (יו"ד סימן ו) מובא דבר פלא שהמחבר ראה במו עיניו: "מעשה נפלא בא לידי, דעובר של בהמה דקה שהיה לו ב' גופים שלמים, מובדלים זה מזה לגמרי, אלא שמצווארם ולמעלה הורכבו שני הצווארים זה על זה ונעשו לצוואר אחד עם ראש אחד, כשאר הראשים, באופן שהיו לו שני גופים המסתיימים בראש אחד".

המחבר מסיים: "ואשתומם על המראה, וחשבתי אולי זוהי ה'שסועה' שאסרה התורה, כמו שנאמר במסכת נדה, שהיא בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות".

גם הריטב"א (נדה כד, א) מספר, בשם רבי אושעיה, על אשה שיש לה ארבע עיניים, ארבע ידיים ושני ראשים, והיא אוכלת בכל אחד מהם בנפרד, והיא חייתה למעלה מעשרים שנה.

הריטב"א כותב, כי לא ניתן להשוות בין מקרה זה לבהמה "שסועה", שהיא בריה אשר גבה ועמוד שדרתה שסועים ומחולקים לשניים, כמבואר במסכת נדה (שם). שכן, אין להוכיח מטבעם של בני אדם לטבעם של בעלי חיים. ועוד, השסועה המדוברת בגמרא היא בעלת שני גופים וראש אחד, בעוד שהמקרה המדובר הוא של אשה בעלת שני ראשים.

שעורה

למרות שכל חמשת מיני דגן כשרים למצת מצוה, מכל מקום לכתחילה אין לעשות מצות מקמח שעורים, משום שהוא קשה לשכחה, ובמצות מצה נאמר (דברים טז, ג): "למען תזכור". כן כתב ה"מהר"ם שיק" (על תרי"ג מצוות, מצוה י).

שעטנז

אדם שלובש שעטנז הינו חשוף לנזקים, ואף רוח רעה מפעפעת בתוכו ומכניסה בו רצון לרצוח. כן כתב ה"זוהר" (פרשת קדושים).

דורשי רשומות נתנו רמז לדבר: ה"טור" וה"שולחן ערוך" כתבו את הלכות שעטנז בסימן "רצח", לרמז ששעטנז גורם לרציחה.

\

לשעטנז יש תכונה של ניתוק ובידוד. כן מבואר בספר "פרדס דוד" (אות שעטנז): "הקושר חוט שזור צמר ופשתים בחוט הברזל של טעלעגראף – מפסיק המשכת דבר שנדבר מרחוק, והרי זה משנה טבע הברזל וחוקי הטבע שבה".

כמו כן מבואר ב"תכלת מרדכי" (פרשת שלח) להגאון מברעזאן: "אם לבוש בחוט שעטנז, יתבטל כח המאגניט המחבר טבעי האנשים. הנה, לפי זה יש לנו טעם על מצות שעטנז, לבלי להבדיל קשר האנושי זה עם זה".

שעיר לעזאזל

אם תוך כדי השלכת השעיר מראש ההר עם ישראל היו חוזרים בתשובה שלמה – השעיר היה מתגלגל מבלי שיארע לו מאומה ובהגיעו לתחתית ההר הוא היה נשאר חי.

אך אם ישראל לא היו חוזרים בתשובה, השעיר היה מת עוד לפני הגיעו למחצית ההר. כן כתב ה"חת"ם סופר" (ויקרא, שמיני, ד"ה שאלו את ר"א).

\

אם השעיר לעזאזל היה מושלך על ארץ זרועה – שוב אותו המקום לא היה מצמיח יבול לנצח נצחים. כן כתבו בעלי התוספות בספר "הדר זקנים" (ויקרא, שמיני): "על כן שלח את השעיר לעזאזל, להר עז וקשה שבהרים, שאינו ראוי לזריעה, ולא שלחוהו להר שראוי לזריעה, כי העוונות שהשעיר היה נושא לשם – גרמו שלא תזרע ותצמיח עוד שם".

\

האדם שלקח את השעיר לעזאזל למדבר ודחפו מן ההר – היה מת באותה שנה. כן מפורש ב"תוספת חדשים" (יומא פ"ה, מ"ג) בשם המדרש: "האיש עיתי המשלח את השעיר לעזאזל – היה מת באותה שנה".

שערי סיעתא דשמיא

מכל עשרות השערים הקיימים (שערי תורה, שערי ברכה, שערי נקיות, שערי גמילות חסדים וכו' וכו'), השער החשוב ביותר הוא "שערי סיעתא דשמיא". "דדא ביה – כולה ביה". כן אמר ה"בעל שם טוב" בשם בתו באחד ממוצאי השבתות בהם ישב עם ה"חבריא קדישא" וזימר עמהם את הפיוט "ריבון העולמים" המובא בירושלמי.

שערי רפואה

פעמים רבות גוזרים על האדם משמים כל מיני מחלות, וכדי למנוע את ביטולם – סוגרים את "שערי רפואה" בעד החולה. במקרים אלו הפתרון הוא, לבקש שתהיה לחולה פרנסה טובה, וכאשר תתקבל התפילה על הפרנסה – שהרי שערי פרנסה לא נסגרו בעדו – יקצבו לו גם חיים. כן כתב רבי פנחס מקאריץ ("בארות המים" פ"א).