הפלא ופלא - אות נ - חלק ג | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

נסיון

מי שרוצה שתפילתו תתקבל במרומים, יידע, שהעת רצון הגדולה ביותר היא בעת נסיון; כשהוא נתקל בנסיון כל שהוא, ועומד בו בגבורה ומכניע את יצרו – זה הזמן לבקש בקשות, ומובטח לו שתפילתו תתקבל בשמים, וה' ימלא כל משאלות לבו לטובה. כן אמר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים".

נעילה

אמרו רבותינו: תכלית כל השנה – אלול. תכלית אלול – ראש השנה. תכלית ראש השנה – עשרת ימי תשובה. תכלית עשרת ימי תשובה – יום הכיפורים. תכלית יום הכיפורים – נעילה. לכן יתגבר כארי להתפלל נעילה בכוונה גמורה, כי הכל הולך אחר החיתום. כן מבואר ב"משנה ברורה" (תרכג, ג) ובסידור "תתקבל" (יו"כ, תפילת נעילה).

\

ברקיע העליון קיים פתח שבמשך כל ימות השנה הוא סתום וחתום, ורק חצי שעה בשנה הוא נפתח לקבלת התפילות, והוא בשעת תפילת הנעילה. כן מבואר בספר "קדוש בציון" (תכא).

\

בנעילה ה' דן את האנושות לבדו, ללא פמליא של מעלה. מסיבה זו, אדם שמתחזק בזמן זה וחוזר בתשובה שלימה – נמחלים לו כל החטאים שחטא מעודו, כולל חטאים שעליהם אין יום הכיפורים מכפר, כגון חילול ה'. כן כתב בעל "משך חכמה" (פרשת וילך, ד"ה בהפטרה).

נפילת אפיים

אדם שאומר נפילת אפיים ללא כוונה וללא שימת לב למילים שמוציא מפיו – "גורם לעצמו להסתלק מן העולם בטרם עת". כן אמר בעל "מגן אברהם" בשם ה"זוהר".

\

אדם שמכוין בנפילת אפיים – זוכה למעלות רבות. בין שלל המעלות המנויות – הוא יזכה להבין את התורה ואת סודותיה ויקבל כוחות עלומים להלחם ביצר הרע. כן אמר האריז"ל (הו"ד בספר "דבש לפי" ובספר "פלא יועץ").

\

שעת אמירת תחנון היא עת רצון גדולה מאוד, כמבואר בש"ס, שבזמן חז"ל נהגו לבקש בקשות פרטיות בעת אמירת תחנון, כי היא עיקר התפילה. כן אמר רבי שמעלקא מניקלשבורג על פי הגמרא במסכת בבא מציעא (נט, ב) ותענית (ט, ב).

\

באמירת התיבות "לדוד אליך ה' נפשי אשא" יש לכוין שמוכן למסור נפשו כפי שדוד נשא נפשו אל ה'. העושה כן – כל חטאיו שחייב עליהם מיתה בידי שמים מתכפרים לו. מאידך, מי שאומר תיבות אלו ללא כוונה – מסתלק מן העולם בטרם עת. כן מבואר ב"קיצור השל"ה" (חולין עמוד קעח, וב"עולת תמיד" סימן קלא).

נפש בהמית

קבלה בידינו מהרבי רבי זושא, "דיש להיזהר שלא להציג רגליו על הארץ בלא נטילה, כי בהציג רגליו על הארץ בלא נטילה – אזי ח"ו כל חימום הרע שבנפש הבהמית רודף אחריו להסיתו". כן כתב בעל "אגרא דפרקא" (אות ט).

נפתלי

ראוי לכבד ב"כוס של ברכה" אדם ששמו נפתלי. כן כתב רבי אברהם פלאג'י ("אברהם אזכור" עה): "אם יש בשולחן אדם דשמו נפתלי – דראוי ליתן לו כוס של ברכה".

נציב מלח

אשת לוט, כידוע, נהפכה לנציב מלח. בספר "סדר הדורות" (ב"א, מ"ז) מעיד בשם ספר גא"י, כי ראה בעצמו את נציב המלח, וכה תיאורו: אחר חצות לילה אשת לוט נראית בשלימותה, ושעתיים בטרם יאור היום – נשאר ממנה רק שני טפחים, משום שהעזים מלקקים אותה, ולפני חצות לילה שוב תגדל עד לגודלה הרגיל.

כיום, לא ידוע היכן נציב המלח. לדעת הרד"ל (פרקי דרבי אליעזר פכ"ה, אות פ), נציב המלח כבר לא קיים, לפי "שהיה בסביבה רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף את הנציב מלח".

\

בעת חידוש הלבנה – נציב המלח נמצא בשיא גודלו, וככל שמתרחקים מזמן המולד – נציב המלח הולך ומתקטן. כן כתב ה"רוקח" בפירושו על התורה (וירא יט, כו): "אומרים על אשתו של לוט, לעת חידוש הלבנה – הנציב מלח מתרבה, וביושנה של לבנה – מתמעט".

נר

אדם שמעוניין להפוך את מזלו הרע למזל טוב, או להגביר ולהגביה את מזלו הטוב – יקפיד להדליק נרות בבית הכנסת. כן אמר הרא"ה מלוניל, בספר "אורחות חיים" (דיני ערב יום הכיפורים, אות יא).

\

אדם שסובל מבעיות ברגליים או מכאבי רגליים – ירבה לתרום נרות לבתי כנסיות, ושב ורפא לו. כן אמר בעל שו"ת "שם אריה" (סימן ס). הוא נתן סימן לדבר: "נר לרגלי" – "נר" סגולה "לרגלי".

נר הבדלה

ההסתכלות על הצפרניים לאור האבוקה לאחר ברכת "מאורי האש" ב"הבדלה" – מסוגלת לסימן ברכה לכל ימי השבוע ולפקידה בזרע של קיימא. כן מבואר בב"ח סימן רחץ, וב"דרכי החיים" (עמוד רצה, אות עה).

\

גדולי ישראל קיבלו במסורת, כי "אדם שזהיר להדליק נר הבדלה פעם נוספת לאחר כיבויו – ינצל משריפות, והוא בדוק ומנוסה". כן כתב בעל "אלף כתב" (אות תתלט) בשם הראב"ד רבי זלמן באניהאט, שכך קיבל במסורת.

נר שבת

נר שהדליקוהו לכבוד שבת מאיר יותר מנר בעל אותם נתונים שהדליקוהו ביום חול. כן מבואר ב"בני יששכר" (מה"ש מ"ג א"ד): "זה ידוע לכל איש ישראל, שנרות של שבת מתברכים יותר באורה מכל ימות החול, לזה רב ולזה מועט, וכמדומה שהמבינים יודעים זה".

\

נתינת גרגיר מלח על פי הנר בערב שבת – תגרום שהנר ידלק יפה בשבת. כן כתב הרמ"א (או"ח רסד, ב): "נותנין גרגיר של מלח... על פי הנר בערב שבת, כדי שיהא דולק יפה בשבת". פעולה זו אינה טבעית, "אלא על דרך הסגולה". כן מבואר ב"ערוך השולחן" (שם ס"ח).

\

נר שבת שנפל על המפה וקיים חשש שריפה – יש לקחת חתיכה מהחלה של שבת ולהניחה ליד הנר, והנר יתכבה מעצמו. דבר זה נמסר בקבלה מה"חת"ם סופר".

כן העיד בעל "שבט יהודה" שראה את חמיו – בנו של ה"חת"ם סופר" – כך נוהג כשהנר היה נופל בשבת, "והיה לו זה בקבלה מאביו מרן ה'חת"ם סופר'".

\

אדם שאינו מסתפק בהדלקת נרות שבת כפי דרישת ההלכה בלבד, אלא מוסיף להדר במצוה זו מכל הבחינות: איכות וכמות השמן והפתילות, זמן ההדלקה, מקום ההדלקה – יזכה לבנים וחתנים תלמידי חכמים. כן מבואר במסכת שבת (כג, ב) וב"טור" (סימן רסג). ראה "קונטרס הצוואה" לרבי שמואל תפילנסקי (י, ב).

\

המהדר בנרות שבת ומקפיד להדליקם בשמן זית גם כאשר מחירו יקר – "הבורא יתברך מאריך את ימיו ושנותיו". מסופר על אדם שהאריך ימים, ולא מצאו לו זכות שבעבורה מאריכים ימים, "אלא מה שלא היה מדליק בשבת כי אם בשמן זית, אף אם היה ביוקר". כן מבואר בספר "חסידים" (סימן רעב) ובספר "יעלזו חסידים" (ע"ר-ר"פ) לבעל ה"פלא יועץ".

נרדף

אדם שהוא בגדר "נרדף", גם אם הוא רשע, הקב"ה עומד לצדו, שנאמר (קהלת ג, טו): "האלהים יבקש את נרדף" – "אפילו צדיק רודף רשע".

בזה מבאר הגאון מוילנא את הקללה (ויקרא כו, יז): "ונסתם ואין רודף אתכם". הניחא – שואל הגאון – ש"ונסתם" היא קללה, אך "ואין רודף אתכם" זוהי ברכה ולא קללה?

אך, כאמור, אדם שהוא בגדר "נרדף" הקב"ה עוזרו גם אם הוא רשע, וממילא ו"אין רודף אתכם" זוהי קללה, שאפילו את הזכות של "נרדף" לא תהיה לכם.

נרוים

אותם אנשים שכופלים ומשלשים את תיבות התפילה, "זה משום שגובר אצלם יסוד העפר (ד' יסודות באדם: אש, רוח, מים, עפר), שמחמתו נמשך עצבות ועצלות, שזהו מידה רעה מאוד". כן מבואר ב"מגן אברהם" (פרשת בהעלותך).

\

"לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות, כי אין לדבר סוף. לא יכניס את ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף". כן כתב הרמב"ן (סוף הלכות נדה, פרק תשיעי).

נשיאת חן

מי שנזקק לטובתו של אדם אחר, וחושש שהלה יסרב לבקשתו, בטרם יגש אליו לבקש את עזרתו, יאמר שלוש פעמים: "שמחתי באומרים לי", וה' יתברך יתן חנו בעיניו וימלא שאלתו. כן אמר רבי חיים ויטאל.

נשיאת כפיים

כהן שהציבור שונאים אותו, או שהוא שונא את הציבור – סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו. ולכן ייצא מבית הכנסת קודם "רצה". ועל זה תקנו "לברך את עמו ישראל באהבה". כן מבואר ב"משנה ברורה" (קכח, לז).

\

בכוחה של ברכת כהנים, כשהיא נאמרת בכוונה רבה, לבטל את החלומות הרעים ביותר ולהופכם לעפרא דארעא. במדרש תנחומא (נשא, ט) מובא, כי אף אם אדם רואה בחלומו חרב שלופה שקוטעת את ירכו – בעת "שרואה הכהנים נושאים את כפיהם, החלום הרע מתבטל ממנו".

\

קבלה מפי רבי אליהו לופיאן: אדם שרוצה למצוא את זיווגו מהר ובקלות, "יפתח את שתי ידיו ויפרשם כלפי השמים בעת ברכת כהנים, כאדם המבקש שירד שפע ברכה על צרכיו".

הגר"א לופיאן הוסיף, כי עצה זו מועילה לא רק למציאת שידוך, אלא "לכל העניינים הנצרכים". יש אומרים כי עצה זו מועילה רק בראש השנה.

\

בני זוג שעדיין לא נפקדו בזרע של קיימא, יבקשו משני כהנים מיוחסים מארץ ישראל, שלפני שהם מברכים את העם בברכת כהנים – יעתירו לה' שיפקדם בפרי בטן. כן יעשו מידי יום ביומו עד שיפקדו. כך מבואר בשו"ת "תשובות והנהגות" (חלק א', סימן תשצ).

נשים

נשים מתות בגיל צעיר יותר מגברים. הסיבה לכך היא, משום שהן דברניות, וכשנגמרות להן מספר התיבות שנקצבו להן – הן מתות, מה שאין כן גברים שמדברים פחות – מאריכים חיים יותר. כן מבואר ב"מדרש הגדול" (פרשת שמות. ראה גם תוספות כתובות נב, א, ד"ה רצה).

\

העגילים הענודים על אוזני הנשים, מטרתם היא, לא לשם קישוט ויופי, אלא כעונש וקללה על חטאה של חוה בעץ הדעת, שתהיה נרצעת באוזניה כעבד עולם. כן מבואר ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק יד, ובהגהות הרד"ל שם אות ט).

\

לנשים יותר קל לצום מגברים. כן כתב הרמב"ם ("פירוש המשניות" יומא פ"ח): "הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים, לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר". מסיבה זו, נשים מתחילות להתענות כבר מגיל י"ב.

\

ההשתוקקות לשירה וזמרה קיימת אצל נשים בעוצמה רבה יותר מאנשים.

הסיבה לכך היא – אומר רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל – משום שמקור השירה הוא בבית המקדש, על חמש עשרה המעלות, שם היו עומדים הלויים ומשוררים. והנה המרחק בין חמש עשרה המעלות לבין המקום שבו עמדו האנשים בבית המקדש, היה גדול יותר מהמרחק שבין המעלות למקום שבו עמדו הנשים, ולכן טבע השירה חזק יותר אצל הנשים.

\

אשה נהנית משירה וזמרה בכל גיל, עד סוף ימיה. בת ק' כבת כ' לשירה וזמרה. כן מבואר במסכת מועד קטן (ט, ב): "בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא", כלומר: "אשה, אף שהיא בת ששים, אם שומעת קול כלי זמר, היא רצה לחוץ לשמוע כמו ילדה בת שש שנים, לפי שאשה נהנית מכלי זמר וכדומה, אף כשהיא זקינה, כמו בימי נעוריה", כפי שפירשו הראשונים (שם).

\

האשה קשה בטבעה, לפי שנבראה מן העצם. מאידך, האיש נח בטבעו, לפי שנברא מהעפר, שהוא דבר רך יותר. כן כתב "רבנו בחיי" (פרשת בראשית), והוסיף: הואיל וטבע האשה קשה, "לכן נאמר בה 'ויבן', כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים".

\

כשנשים מפחדות – הן נלחצות ומשקרות. כן מובא ב"ילקוט שמעוני" (רמז פב).

מסיבה זו – מבאר ה"חזקוני" (בראשית יח, טו) – נשים פסולות לעדות, לפי שמכחשות מפני היראה. תדע – הוא מוסיף – שאפילו שרה אמנו, כיון שיראה, מיד כחשה ואמרה "לא צחקתי".

\

זכות גדולה היא לאשה למות בחיי בעלה, כדי שלא יהיה בה שמץ של אשה קטלנית. כן כתב בעל "צרור המור" (בראשית כג, ב).

\

מותר לנשים לאכול מאכלים שגורמים לשכחה, מפני שנשים אינן מצוות בתלמוד תורה, ולכן אין עליהן איסור של שכחת התורה. כן אמר הגאון רבי חיים קנייבסקי ("ספר הזכרון").

נשים אסורות

שלושה ממייסדי עולם ואדיריו לקחו נשים האסורות להם על פי התורה – וילדו כהנים, מלכים, נביאים ועמים. והם: א – לוט, שידע את בנותיו, וילדו לו את מואב ועמון; ב – יהודה בן יעקב, שידע את כלתו, וילדה לו את פרץ וזרח; ג – עמרם, שלקח את יוכבד דודתו, וילדה לו את משה ואהרן.

נשיקה

קיים סוד נשגב בנשיקת ידי אדם גדול שהנך בא להתברך מפיו. כן מבואר בספר "מראית העין" (עבודה זרה יז, א): "מי שמבקש להתברך מגדול – ישק ידו ויברכהו, ויש סוד גדול בדבר. כן מצאתי בליקוטי גורי האריז"ל".

\

בנשיקת ידי האם בליל שבת קודש קיימים עניינים נשגבים. כן כתב החיד"א בספרו "מראית העין" (ע"ז דף יז), בשם האריז"ל: "האריז"ל כתב, דיש סוד בנשיקת האדם על ידי אמו בליל שבת קודש".

\

קבלה מפי רבינו אלעזר בן רבינו יהודה, כי כל אדם שמנשק את בנו הנפטר, בידוע שכל בניו ימותו לו בחייו. כן כתב החיד"א בספרו "דבש לפי" (מערכת נ, אות כד).

ב"אור החיים" הקדוש (בראשית נ, א) מובא, כי אין לנשק אף מת, כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת.

נשמה

מה צורתה של הנשמה ומה גודלה? הנשמה ממלאת את כל חלל גופו של כל אדם ואדם וממילא היא מקבלת את צורת גופו. כן מבואר במסכת ברכות (י, א): "מה הקב"ה מלא את כל העולם, אף הנשמה מלאה את כל הגוף" (ראה גם רש"י חגיגה יב, ב, ד"ה רוחות ונשמות).

\

חלק מסויים מהנשמה עובר בגופו של אדם ממקום למקום לפי הצורך, ובכל רגע ניתן לדעת היכן הוא נמצא באותו רגע. כיצד? כידוע, "יש אנשים שמנענעים את עיניהם בשעה שהם מדברים, ויש שמנענעים את ידיהם בעת דיבורם, או את ראשם, או את רגליהם, וכן אברים אחרים. הסיבה לכך היא, שבכל מקום בגוף שהנשמה נמצאת שם כעת – עושה האדם תנועה יתירה במקום ההוא". כן כתב בעל ה"ראשית חכמה" (שער היראה, פרק תשיעי) בשם "תיקוני הזוהר".

\

נשמתו של אדם אינה חוזרת אליו לאחר שינת הלילה בטרם האיר השחר. כן כתב הגאון מוילנא (פרשת בראשית, על דרך הרמז): "אף על פי שפעמים נעור האדם קודם היום, מכל מקום אין נשמתו חוזרת בו עד היום".

\

אין נשמתו של אדם חוזרת אליו לאחר שינת הלילה, עד שיתפלל ויענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". זאת אפילו אם השכים ללמוד ולעסוק בתורה. כן מבואר בספר "פרי עץ חיים", בשם האריז"ל.

\

אין הנשמה יכולה להגיע למקום מנוחתה בעולם העליון אלא לאחר שירקב כל הגוף. כן כתב בעל "ערבי נחל" (פרשת ויקהל): "אמרו רבותינו, שאי אפשר לנשמה לעלות למעלתה עד שיורקב כל הגוף". ברם, "מי שכל מעשיו, אפילו צרכי גופו, אינם רק לה', אף בהיות עדיין הגוף קיים – יכול הנשמה לעלות".

נשמה יתירה

הנשמה היתרה הניתנת לאדם בכל ערב שבת – גורמת לו "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" (רש"י ביצה טז, א, ד"ה נשמה יתרה).

כמו כן, היא גורמת לו "להתענג כגיבור בשתיית יין, ואם אין בו כח גדול – אין בו יכולת לשתות" (רבנו חננאל תענית כח, א).

כמו כן, היא מביאה עליו "שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה" ("שיטה מקובצת" ביצה שם).

הסיבה שבמוצאי שבת אדם מרגיש כבדות היא – "בשביל הנשמה היתרה שאבדה". כן כתב "בעל הטורים" (ויקרא י, י).

\

לא רק בשבת יש לאדם נשמה יתירה, אלא בכל יום שיש בו תפילת מוסף. כן כתב הגר"א (תיקוני הזוהר תיקון כא, דף נז, א): "בכל יום המוסף יש לו לאדם נשמה יתירה, והיא המוסף – תוספת נשמה".

נשמת כל חי

קבלה בידינו, כי אמירת "נשמת כל חי" בתודה וקול זמרה בפני עשרה, מסוגלת להביא מזור ומרפא לכל מחלה שהיא. לכן, אדם שחלה במחלה כל שהיא, יקבל על עצמו שכשיבריא ממחלתו יאמר את "נשמת כל חי" עד "ברוך אתה ה'..." שבישתבח – בשמחה בפני עשרה מישראל. "ובעצה זו נתרפאו רבים" ("קבלה בידינו מרבי יהודה חסיד"; עצתו של ר' העשיל – רבו של הש"ך; "בן איש חי", שנה שניה, תולדות, סעיף ג; "כף החיים" שבת, סימן רפא, אות ח).

גדולי ישראל ממליצים לקבל לומר "נשמת" בכל בעיה שהיא, ובעיקר למציאת זיווג, לפקידה בזרע של קיימא וללידה קלה.

\

דעות רבות נאמרו כיצד לקבל לומר "נשמת": יש אומרים לקבל בנוסח דלהלן: כשאצא מן הצרה וירווח לי – אומר "נשמת כל חי" בכוונה שלימה, ויש אומרים שהקבלה תהיה לומר "נשמת" בעשרה אנשים, ויש מוסיפים שבמעמד אמירת "נשמת" יש לעשות סעודה הודיה על הישועה וההצלה מן הצרה, ויש מוסיפים שהסעודה תהיה עבור תלמידי חכמים, ויש אומרים שהנכון לעשות סעודת מלוה מלכה, ויש שהצריכו לתת צדקה במעמד אמירת "נשמת", ואם הוא נאמר לאחר חצות לילה יש בזה עוד תוספת מעלה.

במקרים מסויימים הורו רבותינו להמשיך לומר נשמת לאחר הישועה עד חג הפסח הבא, ולפעמים עוד יותר.

מקורות לכל האמור: "חנוכת התורה" (קונטרס אחרון), בשם "תולדות אדם", בשם הגאון מוילנא; "בן איש חי" (תולדות, ג); "כף החיים" (רפא, ח); "תהילות חיים" (עמוד נח, אות יז); "דרך שיחה" (ב, תפו); "תורת היולדת" (פרק טו); "ארחות רבנו" (שלד).

נשר

הנשר מגביה עוף יותר מכל עוף אחר, ומשום כך הוא מוכתר בתואר "מלך העופות".

בהיות הנשר בן עשר שנים – הוא יגביה עוף עד שיתקרב לגלגל השמש, ומרוב חום הוא נחבט ונופל לים, כאשר כל נוצותיו נמרטות. לאחר מכן הוא "יתחדש ויעלה אבר כבתחילה".

זו דרך הנשר כל עשר שנים משנות חייו עד הגיעו לגיל מאה. בשנת המאה הוא מגביה עוף עד הגיעו לגלגל האש, ונופל לים ומת. כל זאת כתב "רבנו בחיי" (בראשית ב, יט) בשם רב סעדיה גאון.

\

ברצות הנשר להגביה עוף, הוא דואה באופן ישיר מלמטה כלפי מעלה, להבדיל משאר העופות שעפים באלכסון עד הגיעם למעלה. תכונה זו נובעת מכוחו העצום של הנשר, וכדברי הנביא ישעיה (מ, לא): "יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו ולא ייעפו".