הפלא ופלא - אות ח - חלק ד | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) באדיבות הרב המחבר שליט"א - ישר כחו! - - - 

חמישים שנה

בהגיע אדם לגיל חמישים – "נתחלש הגוף ותתחזק הנשמה". כמו כן, "יעמדו האיברים מחמימותם; ועד הזמן הזה אי אפשר לאדם לעמוד נגד טבע הבחרות והחמימות". כן מבואר ב"אוצר יד החכמה" (אות לא) וב"אגרא דכלה" (פרשת בהעלותך).

גם קולו של אדם משתנה לרעה בהגיעו לגיל חמישים: "מבן חמישים שנה ולמעלה כל אדם מתגבר בו הליחה הלבנה, ובעבור כי הלבנה סותם סמפוני הריאה ומעבריה, והקול אינו יוצא זך ונקי, אלא קול עכור וגס, ולזה לא היו הלויים עובדים בעבודת השיר מבן חמישים ולמעלה". כן מבואר ב"מושב זקנים" (במדבר ח, כה).

\

אדם שחוש הריח שלו נפגם, יכול להחזירו לקדמותו אם יריח את העשן הנודף מפתילת נר ההבדלה לאחר שכובתה בשארית יין ההבדלה.

חכמי הקבלה המליצו לכל אדם שהגיע לגיל חמישים לעשות כן, לפי שבגיל זה מתחיל חוש הריח להחלש, ועל ידי הרחה זו – הוא חוזר ומתחזק. כן כתב בעל "באר מים חיים" (עמוד לה), בשם רבי שלום שרעבי.

חמור

ישנו בעל חיים שקיים מששת ימי בראשית ועד ימות המשיח. בעל חיים זה הוא החמור שנברא בערב שבת בין השמשות ועליו ירכב המשיח בעת הגאולה. כן מובא ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק לא).

חמור זה עבר מאברהם ליצחק, ומיצחק ליעקב, ומיעקב ללוי, ומלוי לקהת, ומקהת לעמרם, ומעמרם למשה.

כאשר משה עלה להר נבו למות שם על פי צווי ה', הוא רכב לשם על החמור, ושם הוא ממשיך לרעות עד עצם היום הזה, ושם הוא ימשיך לרעות עד ביאת משיח צדקנו. כן מבואר ב"מדרש תלפיות" (ערך חמור).

\

חמור כשר להפרשת תרומות ומעשרות. כן כתב המהרש"א (חולין ז, ב) על המסופר בגמרא שחמורו של רבי פנחס בן יאיר לא אכל טבל, והקשה המהרש"א: "יש מקשים: למה החמור לא נתן עיניו בצד זה, ויאכל בצד השני". מדבריו למדנו, כי גם חמור יכול להפריש תרומות ומעשרות, אחרת – מה קושיתו.

ברם, יש אומרים שקטע מהרש"א זה נכתב על ידי תלמיד טועה ("אגרות משה").

\

אחת מתכונות החמור היא, לשמור על בעליו שלא ינזק. מסיבה זו, אם החמור רואה מזיק לפניו, הוא נעמד במקומו ואינו מתקדם, כדי שבעליו, הרוכב עליו, לא ינזק. כן מבואר בספר חסידים (סימן קמ).

חן

החן של כל אדם נמצא בעיניו. כן כתב בעל "ערבי נחל" (נח, כו, א): "אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כל כלה שעיניה יפות – אין כל גופה צריך בדיקה', כי מציאות החן אינו רק בעינים, ומאחר שנמצא חן בעיניה, דיה".

\

אדם שרוצה למצוא חן בעיני הבריות, שלא יבקש טובות מאף אדם. כן כתב בעל ספר "הצוואה" (אות חן): "מי שאינו מבקש מחבירו דבר, יכול להיות נושא חן – 'ותהי אסתר נושאת חן', 'לא בקשה דבר', ומי שמבקש מתגנה".

\

אדם שעושה דבר ללא נגיעות אישיות – הדבר מקובל על כולם. כן כתב בעל "אמרי פנחס" (לח): "כל הדברים שהתינוק עושה – יש לו חן והוא נאה ומתקבל על הכל, מפני שעושה בלי פניה. וכן אדם שעושה דבר בלא פניה – הוא נאה ומתקבל על הכל".

\

גורם ההצלחה בעסקים הוא החן. כן כתב בעל "ייטב פנים" (לשה"ג, אות ה'): "שפע פרנסה מלמעלה בא על ידי בחינת חן; כי עינינו רואות שיש לשני בני אדם סחורה אחת, ולזה יש לו קופצים והכל קונים ממנו, מפני שסחורתו יש לה חן בעיני הבריות ולא של חבירו".

\

גם אדם מכוער ביותר – ימצא חן בעיני הבריות ויהיה אהוב עליהם וחוט של חסד יהיה משוך על פניו, אם "הוא בעל שכל הצומח מסטרא דקדושה".

וגם אדם יפה תואר ויפה מראה, "אך הוא שוטה או ששכלו אינו צומח מסטרא דקדושה – לא יהיה לו שום חן כלל ולא יאהבוהו הבריות". כן כתב בעל "עמוד העבודה" (אות נו).

\

מי שנזקק לטובתו של אדם אחר, וחושש שהלה יסרב לבקשתו, בטרם יגש אליו לבקש את עזרתו, יאמר שלוש פעמים: "שמחתי באומרים לי" – "וה' יתברך יתן חנו בעיניו וימלא שאלתו". כך אמר רבי חיים ויטאל.

חנה

לפני שהובטח לחנה – אם שמואל הנביא – שתזכה לפרי בטן, היו פניה דומות לקוף ולסריס, ורק לאחר ההבטחה – נשתנו פניה ונתיייפו, שנאמר: "ופניה לא היו לה עוד", ותירגם יונתן בן עוזיאל: "ואפין בישין לא הווה לה עוד". כן כתב ה"מדרש שמואל" (פרשה ב).

חניטה, חנטה

כיצד מתבצעת חניטת מתים? "סכים בשמן המור כל הגוף, והסירו ממנו בני מעיים, ונותנים שמן בחוץ ובפנים ומניחים אותו בחמה להתייבש, וכן מתמידים לערך ע' יום, ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה, והוא קיים ממש כל ימות עולם".

כל זמן שהגוף קיים בעולם, הנפש קשורה לגוף. זאת הסיבה שהמצרים היו חונטים את מתיהם – "כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים – יש לנפש דביקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות המתים, והן נקראים 'שעירים'".

מסיבה זו גם יוסף חנט את אביו – "כדי שעל ידי כן יהיה נפש יעקב קשור ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנו נפש יעקב בזה עולם כרוך אחר כל גופו, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה". כן מבואר ב"יערות דבש" (ח"ד, דף מו, ב).

חנק

יש חרם קדמונים שגזרו על השימוש בלחשים וברפואות המוזכרות בחז"ל. ברם, יש לחש אחד שמוזכר בחז"ל שמותר להשתמש בו גם בימינו משום שהוא בדוק ומנוסה, והוא: אדם שנחנק מדבר מאכל שנתקע בגרונו – יטול מאותו סוג מאכל, יניחו על ראשו, ויאמר: "חד חד נחית, בלע בלע נחית, חד חד", והמאכל ייצא מגרונו. כן מבואר ב"ים של שלמה" (חולין פח, סימן יב).

\

מי שנתקע לו מאכל או כל דבר אחר בגרונו, ואינו יכול לא לבולעו ולא לפולטו – יכניס את רגליו לתוך מים קרים והמאכל יבלע מאליו. כן מבואר בספר "אמרי יהודה" (עמ' קלח) ובספר "רפואה וחיים" (עמוד שח).

חסד

ניתן לעשות מעשה חסד עם אדם בודד, ויחשב לעושהו כאילו עשה חסד עם כל ישראל. כיצד? "כל העושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, כאילו עשה חסד עם כל ישראל". כן מבואר ב"מדרש רבה" (ויקרא לד, ח, ושיר השירים ב, טז) ו"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מד).

\

אדם שלא רואה ברכה בעסקיו, או שהוא מוקף בבעיות, יוכל לצאת מהסבך בו הוא מצוי על ידי עשיית מעשי חסד. כן מבואר בספר "מטבע שטבעו חכמים" (ח"א עמ' ערה) בשם ספר "ברכה והצלחה" (אות יא): "הרבה דברים באים על פתרונם כתוצאה ישרה או בעקיפין ממעשה חסד שעשה, והרבה דברים שהאדם לא הצליח בהם, או לא השיג אותם וכיוצא בזה, ועל ידי מעשה חסד הוא מצליח, כי 'עולם חסד יבנה'".

חסורי מחסרא

בנוסח המשנה מושמטים לפעמים קטעים מסויימים שהגמרא משלימה אותם. מדוע הוצרך התנא להשמיטם?

הסיבה לכך היא, משום שבעבר היו שונים את המשניות בעל פה, וכדי לזכור את דיני המשנה – היו לומדים בניגון, ולפעמים הניגון לא התאים לנוסח המשנה, ולכן השמיטו מספר מילים כדי שהנוסח ישתלב עם הניגון. כן כתב בעל ה"תפארת ישראל" (ערכין פרק ד, משנה א).

חסידה

החסידה מחלקת את המזונות שהשיגה בין כל חברותיה, ולא שומרת אותם רק לעצמה (חולין סג, א). מעלה זו – חסרון יש בה: היא דואגת רק לחברותיה ולא לאחרים.

החסידה בוגדת בבן זוגה ונואפת עם אחרים. לאחר ניאופה היא שוטפת את עצמה במים כדי שבן זוגה לא יגלה את בגידתה ("מושב זקנים"). לדעות אחרות, טבילתה במים אחר שימושה – אינו גנאי אלא שבח הוא לה ("אדרת אליהו" דברים יד, ח).

החסידה מעשרת את בניה. כלומר, היא נוטלת ולד אחד מתוך עשרה, ומרחיקה אותו מהקן, וזו חסידותה (ר"א מגרמייזא). לדעות אחרות, הרחקת הולד מהקן היא מעשה אכזרי ולא חסידי ("באר מים חיים" לאח המהר"ל).

\

ישנו בעל חיים שבני מינו דנים דיני נפשות, וכל אשר יצא חייב בדין – מומת. כן כתב מהר"י כהן (מדרש תהלים קד): "מין זה, חסידה, דנין ביניהם דיני מיתות, וממיתין את אשר עוות ונתחייב בדיניהם".

חצב

בצמח החצב השתמש יהושע בן נון כדי לתחום את גבולות הקרקע בין שבט לשבט. מדוע בחר יהושע בחצב דווקא? משום ששורשי צמח זה תמיד חודרים כלפי מטה, לעומק האדמה, ולא לצדדיה.

חרם

אדם שאשתו התעברה בשעה שהוא היה שרוי בחרם – אותו הולד יהיה מהפושעים ומהמורדים.

כמו כן, אדם ששרוי בחרם "בקל יוכל להנזק, כי הוא כהפקר ממש". "גם תפילתו אינה נשמעת, ונשמתו נעה ונדה מחוץ לפרגוד". כן כתב בעל "קב הישר" (פרק טז).

בין חרמי הקדמונים שבני אדם מזלזלים בהם: חרם שלא לבייש בעל תשובה. חרם שלא לראות בכתב חברו שלא ברשותו. חרם שלא לעכב הפקדונות בשביל שום תביעה. חרם שלא ידברו בבית הכנסת, אך יישבו באימה וביראה. חרם שלא להוציא שם רע על המתים. חרם שלא יטול אדם שררה על הקהל אם לא מינוהו רוב הקהל. חרם שלא לסמוך על רפואות התלמוד בזמן הזה. חרם שלא לקחת רפואה לחלל הגוף אלא אם כן מרופא מומחה. חרם על המבטל קשרי שידוכים (ראה: "באר הגולה" יו"ד סוף סימן שלד; שו"ע או"ח תרו, ג; "פתחי תשובה" חו"מ ג, ח; יש"ש כל הבשר סימן יב; "בית לחם יהודה" יו"ד סימן שלו; "דרכי משה" אה"ע נ, ג).

חתול

"המאכיל דם האדם לחתול – נעשה אותו אדם חלש". כן כתב רש"י (שבת עה, ב). לכן, יש להזהר שלא להשליך תחבושות מוכתמות בדם למקום שמצויים בו חתולים.

חתונה

כאשר הורים זוכים לחתן את בניהם, ומוציאים על כך הוצאות רבות, נפתח עבורם צוהר בשמים, שדרכו יורד שפע רב, שבו יוכלו לכסות את ההוצאות הרבות. כן אמר ה"חזון איש" לאנשים רבים.