הפלא ופלא - אות ד - חלק א | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) באדיבות הרב המחבר שליט"א - ישר כחו! - - - 

ד

דאגה

הדאגה ממיסה ומתיכה את הלב. כן מבואר בספר "צמח צדיק" (פרק ט): "אלכסנדר מוקדון שמע מאריסטו רבו, כי הדאגה תתיך לב האדם ומכלה אותו, ורצה לעמוד על אמיתת הדבר, ולקח מקצת מיני בהמה דומה אל האדם בטבעה, ואסר אותה במשמר ימים רבים במחשכים, וצוה לתת לה מן המזון כדי חיותה, ואחר כך הוציאוה ושחטוה, ומצאו לבה כולו נמס, וידע כי אמת אמר לו רבו".

\

אם באה על האדם צרה – ניתן להחלץ ממנה על ידי שיצמצמה וימעיט מערכה ויאמר לעצמו: הצרה אינה כה גדולה כמו שהיא נראית. כן כתב ה"מצודות" (משלי יב, כה) בביאור הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" – "כשבא דאגה בלב איש, ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא".

כמו כן – מוסיף ה"מצודות" – הצרה יכולה אף להעלם לחלוטין אם יחשוב בלבו שהכל לטובה – "ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כח, לשמוח עוד את הדאגה, ולחשוב כי לטובה בא מה שבא".

\

אל לו לאדם לקחת את הצרות ללב – כי אפילו גיבורים גדולים שבקו חיים מצרות שקיננו בלבם. כן מובא במסכת סנהדרין (ק, ב): "לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל".

\

הדאגות מביאות על האדם מחלות קשות במיוחד, וגורמות לו מוות בטרם עת. בימות המשיח לא תהיינה דאגות ואז יתארכו מאוד חיי בני אדם. כן כתב הרמב"ם ("פירוש המשניות" סנהדרין י).

\

כאשר אדם שרוי בצער ודאגה – אין הרוק מצוי בפיו. כן כתב רש"י (תהלים כב, טז) בביאור הפסוק: "יבש כחרש כוחי ולשוני מדובק מלקוחי".

דאה, ראה

כח הראיה של ה"דאה" הוא כה עוצמתי, עד שאמרו חז"ל (חולין סג, ב), שה"דאה" עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. ומכאן השם "ראה" שניתן לבעל חיים זה, על שם הראיה למרחקים.

מהירות התעופה של ה"דאה" היא כחץ מקשת. כן מפורש בילקו"ש (פרשת עקב).

דבורה

קיימת אפשרות אחת ויחידה לסירוס דבורים, והיא: "הרוצה לסרס את הדבורים לבל יפרו וירבו, יאכילם חרדל, כי על ידי שהחרדל מר – יאכלו את דבשם ולא ילדו עוד". כן כתב הרצב"א (עמוד תלא) על פי הגמרא בבא בתרא (דף פ, א).

\

נקבת הדבורה תטיל מידי יום כשלוש מאות ביצים. הזכרים ירבצו עליהם עד אשר יבקעו מתוכם הדבורים. כן כתב הסמ"ג (ל"ת קלב).

\

הדבורים בונים את בתיהם בשש קצוות מדוייקות, ללא שום רווח בין דופן לדופן (שם).

הדבורה היא גאוותנית, ואוי לו למי שינסה לגעת בכוורתה. היא לא תשקוט ולא תנוח עד אשר תרדוף אחריו ותעקצנו, למרות שפעולה זו תביאנה אל מותה.

מסיבה זו – כתב האר"י ("שער הגלגולים" הקדמה כב) – המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה.

\

ברגע בו הדבורה נועצת את עוקצה ומפרישה ארס – מיד היא מתה. כן כתב רבנו בחיי (דברים פרק א, פסוק מד).

דוד המלך המשיל את אומות העולם לדבורים, ואמר "סבוני כדבורים". כוונתו בזה, כשם שהדבורה יודעת שאם היא תעקוץ – מיד תמות, כן אומות העולם יודעים שאם הם יזיקו לבני ישראל – מיד הם יענשו, ולמרות זאת, מרוב שנאתם, הם לא ימנעו עצמם מלהזיק לישראל.

דבר בשם אומרו

אחת השושלות הארוכות ביותר של אמירת הלכה בשם כל מי שהשמיע אותה, נמצאת במסכת חולין (צח, א): "אמר רב שמן בר אבא, אמר רב אידי בר אידי בר גרשום, אמר לוי בר פרטא, אמר רבי נחום, אמר רבי ביריים, משום זקן אחד ורבי יעקב שמיה, דבי נשיאה אמרו: ביצה בשישים אסורה".

כלומר, רבינא ורב אשי מסרו הלכה שעברה שבעה אמוראים עד שהגיעה לאוזניהם ומסרו אותה בשם כולם.

במסכת נדרים (ח, ב) מצינו מימרה שנמסרה איש מפי איש ועברה בין שמונה אנשים: "אמר רב שמעון בר זביד, אמר רב יצחק בר טבלא, אמר רב חייא אריכא דבי ר' אחא, אמר רב זירא, אמר רב אלעזר, אמר רב חנינא, אמר רב מיאשה, משמיה דרבי יהודה בר אילעאי".

האם אכן צריך להעביר שמועה גם בשם מי שלא חידשה אלא רק העבירה מאחרים? רבי יצחק אלחנן מקובנא – בהקדמה לספרו "נחל יצחק" – כותב, כי בשאלה זו נחלקו אמוראים בירושלמי (שקלים ז, ב).

דבר מגונה

אדם שמביט על דבר מגונה – הבטה מגונה זו נחקקת בנפש. כן כתב ה"אבן עזרא" (דברים כג, יד): "כל דבר נראה לעינים והוא מגונה – יוליד דמות גנאי בנפש".

דברים בטלים

יש פעמים שטוב לאדם לאכול מדברים המביאים לידי שכחה. כיצד יתכן הדבר? בספר "חסידים" (סימן תתרח) מובא, כי אדם שבמקום לעסוק בתורה הינו עוסק בדברים בטלים – "מוטב לו שלא היה נזהר מדברים המשכחים, כדי שישכח דברים בטלים שעוסק בהם".

דבש

בדבש יש תכונה של שימור גופים שנכנסו לתוכו. זאת בתנאי שהגוף שנכנס לתוכו הינו שלם. אולם, כאשר הגוף שנכנס לתוכו הוא קטוע או מעוך, אזי הדבש חודר לתוכו דרך מקום החיתוך, מעכל את הגוף והופך אותו לדבש (שו"ת הרשב"א ח"א סימן פ; רא"ש בכורות פ"ו סימן לה).

מסיבה זו, מותר לאכול דבש אשר נותרו בו חלקיקים של רגלי דבורים, שכן אינם רגליים אלא דבש.

דג

דגים קטנים מועילים במיוחד לחיזוק הגוף, ולכן מומלץ לאוכלם לאחר תענית, בה נחלשו הכוחות. כן מבואר ב"רבנו חננאל" (עבודה זרה כט, א): "מוניני לתעניתא, דגים קטנים מועיל ליושב בתענית דמחזקין הגוף".

\

בעל חיים היחידי הכשר לאכילה שאינו משמיע קול כלל – הוא הדג, ולכן קיימת מצוה לאכול דגים בשבת. כן כתב בעל "אור ישע" (שבת): "לכן המצוה לאכול דגים בשבת, כי בכל מיני בעלי חיים הכשרים לא נמצא שיהיה בהם מין בעל חי שלא ישמיע קול, רק הדג אינו משמיע קול, רק שותק תמיד, על כן בחרו בזה לאכול בשבת, וברמז, שבשבת צריך לשתוק ולא לדבר".

\

כיצד נוצרים הדגים? הדגה (דג נקבה) מטילה ביצים מעצמה, ולאחר מכן דג זכר שופך את זרעו על הביצים. כל הביצים שספגו מזרע הדג – ייצאו מהם דגים, וכל הביצים שלא נשפך עליהם זרע הדג – לא ייצאו מהם דגים. כן כתב רבנו בחיי (ויקרא יב, ב).

הואיל ואין כל קשר לדג עם וולדותיו, לכן הם בולעים זה את זה, ומסיבה זו – מובא במדרש תנחומא (ויקרא ח) - אין מקריבים למזבח דגים.

\

קיים מן דג שמשריץ על שפת הנהר, ומביציו יוצאים לפעמים דגים ולפעמים עופות מים. אם הבצים יוצפו במים – ייצאו דגים, ואם לאו – ייצאו עופות. כן מבואר ב"ילקוט האזובי" (ויקרא, שמיני): "'ואת אלה תשקצו מן העוף', לרבות מין דג, כשמשריץ על שפת הנהר, אם יגיעו אליו שם מים – יהיה דג, ואם לאו – יהיה עוף של מים".

\

ישנו דג ששומר שבת. כן כתב הרד"ק (בראשית ב, ג): "כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת, והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע".

עורו של דג זה דוחה כל חץ וחנית מלעבור דרכו. כן כתב בעל "שבט מוסר" (פרק יא): "והעושה לבוש מן עור דג זה – אין עובר בו חץ וחנית".

\

ישנו מין דג, שהדג אותו ידו נרדמת. כן כתב ה"חוות יאיר" (סימן רלג).

כמו כן – הוא כותב (שם) – ישנו סוג דג נוסף, הנקרא "רעמרא", שכאשר הוא נוגע בספינה – מיד היא נעצרת ללא כל תזוזה.

\

דגים אינם כשרים לקרבן מכיון שיש להם דין של "רודף". רק בעלי חיים נרדפים כשרים להקרבה, כמבואר ב"ויקרא רבה" (כז, ה) – שור נרדף מן הארי, כבש מהזאב, עז מהנמר, מה שאין כן דגים, מכיון שכל אחד מהם בולע את חברו, נמצא שכולם "רודפים", ולכן הם נפסלו לקרבן.

דגירה

התרנגולת דוגרת על ביצתה במשך עשרים ואחד יום. אם היא תדגור פחות מהזמן המיועד או יותר מהזמן המיועד – או שהאפרוח ימות או שיהיה חולני. מנין יודעת התרנגולת לספור עשרים ואחד יום בדיוק? הנותן לשכוי בינה. כן כתבו הקדמונים (ספר ה"מטע" עמוד קו).

דגלי מדבר

על דגלי מדבר היו נראות אותיות י"ה. אותיות אלו היו פורחות מדגל לדגל לפי הצורך. כך כל ששת ימי השבוע, וביום השבת האותיות לא זזו ממקומן. כן מובא ב"ילקוט ראובני" (במדבר ב, ב).

דואג ואחיתופל

יש אנשים שמסוגלים לקלוט דרך האויר חכמות וחידושים שאנשים אחרים עמלו עליהם והוציאום לאור, "וזה היה ענינם של דואג ואחיתופל, שהיו קולטים מהאויר החכמות שטרחו אחרים והוציאום לאור". כן כתב החיד"א בספרו "מדבר קדמות" (מערכת י, אות נח).

דוב

הדוב מוצץ את אצבעותיו ומפיק מהם מיני מתיקה. כך כתב רבנו אלעזר מגרמייזא (פירושי סידור התפילה לרוקח): "נותן לבהמה לחמה – זה הדוב, שמוצץ מן ציפורני ידיו מתיקה, כמו דבש, לפי שהדוב אינו יכול לרוץ כשרואה בהמה, נמצא שהיה מת ברעב, אלא שהקב"ה מזמן לו פרנסתו – מוצץ אצבעותיו. לכך, 'לבהמה לחמה' בגימטריה 'באצבע'".

\

לפני דור הפלגה לא היו קיימים דובים בעולם. חלק מאנשי דור הפלגה נהפכו לדובים. כן כתב ה"רוקח" (בסידורו, עמוד קעב): "והדוב היה אדם בימי דור הפלגה, לכך שונא לאדם וקולו עבה".

דוב שכול

דוב שהורגים לו את הוולד נקרא "דוב שכול", והוא נעשה מסוכן יותר מכל בעל חיים אחר ששיכל את וולדו.

הסיבה לכך מבוארת ברד"ק (הושע יג, ח), משום שנקבת הדוב יולדת את וולדה כשהוא מכוסה כולו בשליה עבה מאוד. האם מלחכת את השליה וחותכת ממנה מעט מעט – כדי שלא תזיק לוולד – עד שיתגלה הוולד בשלמותו. ולפי שטרחה מאוד בוולדה, לכן היא מרת נפש כשהורגים את וולדה, והיא נעשית מסוכנת במיוחד.

דובר אמת

אדם שדובר רק אמת, ואינו מעוניין לא לדבר שקר ואף לא לחשוב דבר שקר – כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו עד תומם למרות שלא נתכוין להם. כך הוא כוחה של אמת. כן כתב בעל ספר "חסידים" (סימן מז).

דובר שקרים

כלל הוא, כי אדם שמסתגנן בלשון זו (או דומה לה): "דע לך אחי, שבכל לב אדבר עמך, ולבי שלם עמך" – סימן הוא, שפיו מדבר מרמה, ואל תאמין לאף מילה היוצאת מפיו, כי הינו דובר שקרים. כן כתב המהר"ם שיף (דרשות סוף מסכת חולין).

דודאים

ה"דודאים" הם צמחים בצורת אדם, שבשעה שעוקרים אותם ממקום גידולם – נשמע קול נורא, שכל השומעו מיד מת. לכן, כדי לעוקרם, "לוקחים חמור ומרעיבים אותו, וחופרים סביב הדודאים, ובורחים האנשים למרחוק שלא ישמעו הקול, והחמור בשעת הרעבון מוציא הדודאים, וכששומע הקול מיד מת, ולאחר זמן באים ומוצאים החמור המת, והדודאים מושלכים בארץ". כן מבואר ב"מושב זקנים" (בראשית נ, יד).

רבי שלמה כהן מוילנא (בספרו "בנין שלמה" ח"ב סימן כו אות א) מתאר את הדודאים כדלהלן: "וכן ראיתי בעצמי אותן הדודאים שהביא איש אחד מיפו לפה וילנא, וראיתי שהם כתמונת ראש ממש, בפה ומצח וחוטם ופרצוף פנים ממש, וידיים ורגליים מחוברים לו וגם ירכיים, ומאחוריהם יש להם כתף ועגבות כמו אדם ממש, ועל הלב מלפניו גדל עוד פרצוף פנים עם החוטם וידיים ורגליים, ואותו פרצוף פנים הוא קטן כדמות צורה של תינוק".

כל אשה שאוכלת מהדודאים - נפקדת בזרע של קיימא. כן כתבו ה"יד רמה" (סנהדרין צט, ב) ו"רבנו בחיי" (פרשת ויצא).

דוקין שבעין

על ידי מבט ב"דוקין שבעין" ניתן לקבוע האם הבהמה טריפה. ב"רבנו בחיי" (פרשת צו, עה"פ "הכהן המקריב את עולת איש") מבואר, כי בטרם הקריבו הכהנים בהמה הם היו מסתכלים לה בדוקין שבעין, וכך היו יודעים מה טיבה.

דור הפלגה

יש מאנשי דור הפלגה שבקיץ הם נהפכים לצורת זאב ובחורף הם חוזרים לצורת אדם. כך כל ימי חייהם. כן כתב בעל "שלשלת הקבלה" (חלק ג).

דיאמנט

אבן "דיאמנט" מונעת מהתינוק לצאת ממעי אמו. רבי יצחק קארו (בספרו "תולדות יצחק" שמות, פרשת תצוה, ד"ה יאמר) מספר על אשה שהיתה מקשה לילד וכל מה שעשו כדי לילדה לא צלח. לבסוף התברר שעל טבעתה משובצת אבן דיאמנט, ומיד לאחר שהסירה את הטבעת – ילדה בשלום.

דיבור

כל דיבור טוב שיוצא מפיו של אדם מישראל – נישא על ידי מלאך מכת המלאכים הנקראת "בעלי כנפיים". כן כתב ה"אור החיים" הקדוש (דברים לב, יא): "יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים, ושירותם הוא, שכל דיבור טוב וברכת ה' היוצאת מפי איש יהודי – ישאוה בכנפיהם".

\

דיבור קשה לזולת, עוצמתו רבה יותר מהכאה. כן כתב הגאון מוילנא (משלי יח, ח): "הדיבור הרע קשה לאדם יותר מהכאה, כי ההכאה אינה אלא בגוף, וזה יורד גם לנפש. ועוד, שההכאה תתרפא, אבל דיבור לא יתרפא".

\

לכל אדם ואדם קוצבים משמים את מספר המלים שידבר בעודו בחיים. אין אדם עוזב את העולם הזה בטרם ידבר את מספר המילים שקצבו לו. נמצא, כי אדם שממעט בדיבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו עד אשר ימלא את קצבת הדיבור שניתנה לו. כן אמר רבי בונם מפשיסחא, וכן משמע מדברי "מדרש הגדול" (פרשת שמות): "בשעה שאדם עולה במחשבה להיבראות – גוזר עליו כמה שיחות הוא ישיח, וכמה דברים הוא ידבר".

\

כל אות שאדם מוציא מפיו נחקקת באויר. כן מבואר בליקוטי מוהר"ן (מהדו"ק יז, ה). הוא מבאר שם כיצד האדם שומע: "כי עיקר חוש השמיעה הוא מחמת שאותיות הדיבור נחקקים באויר, והאוירים מכים זה בזה עד שבא לאוזן השומע".

מסיבה זו – מבאר מוהר"ן (שם) – "כשהאויר זך וצלול, אזי כשמדבר אחד, נשמע הדיבור למרחוק, כמו שרואים בחוש; אבל כשיש רוח סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמוע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמוע אפילו הקול, ומכל שכן הדיבור בעצמו".

\

דיבור בשעת שחיקת בשמים – משביח את הבשמים. מסיבה זו, בשעת שחיקת הסממנים אומר הגזבר "הדק היטב", משום שהדיבור יפה לבשמים (רבנו גרשם כריתות ו, ב).

לדעות אחרות, לא כל דיבור משביח את הבשמים, אלא רק דיבור שמוציא הבל מהפה, כגון אמירת התיבות "הדק היטב", וכן שאר תיבות שיוצאות מן הגרון ("כלבו" בפירושו לסממני הקטורת).

\

גלי קול מזיקים לאיכות היין, ולכן אין לדבר בשעת עשיית יין. כמו כן, יש להרחיק את תעשיית היין מכל מקור רעש כדי שלא לפוגמו. כן כתב הריב"ש (שו"ת סימן קצו).

לדעתו, מדיני הרחקת נזיקין – חייבים השכנים להרחיק ממקום היקב כל סוג מפעל מרעיש שעלול לפגום את היין.

דיבורים אסורים

דיבורים אסורים מזהמים פיזית את האויר, וכשהבריות נושמות אויר זה – גופם נחלה. כן מבואר ב"מגן אברהם" (פרשת לך לך): "על ידי שפוגמים בדיבור בדברים בטלים, שקרים, ליצנות וכדומה, על ידי זה גורמים עיפוש האוירים וקלקול הטבע, ויש חולאים בעולם ח"ו. על כן, צריך לתקן את הדיבור בדיבורי תורה ותפילה, ועל ידי זה יהיה תיקון באויר ויתבטלו החולאים בעולם".

\

שמירת הפה מדיבורים אסורים, מצילה מפגם הברית. רמז לדבר: "לא אחלל בריתי, ומוצא שפתי לא אשנה". כן מבואר בספר "רחמי האב" (אות מט) בשם רבי ישראל מריזין: "לשמור מאוד בדיבור שיהיה נקי, כי כל זה גורם פגם הברית רח"ל, ועל זה אמר רבן של ישראל, רבינו ישראל מריזין, משל נאה ממינקת שקורין הייבער, שאם סותמים פה של מעלה – אינו זב פה של מטה".

דין וחשבון

כל איבר ואיבר מגוף האדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל מעשיו, פרט לעיניים ולאוזניים שהם פטורים מכך, משום שפעולותיהם הם לא רצוניות, שכן העין רואה בעל כרחה ואף האוזן שומעת בעל כרחה. כן כתב בעל "הדר זקנים" (פרשת מקץ).

דינה

דינה ילדה את אוסנת בהיותה בת שש שנים בלבד. כן מובא במסכת סופרים (פרק כא). נמצא, כי הריונה החל בהיותה בת חמש שנים ושלושה חודשים.

דינים קשים

בערב שבת יש לנקות את קורי העכביש מכל חדרי הבית. יש להקפיד בכך במיוחד כאשר אחד מבני הבית חולה במחלה נפשית, לפי ש"קורי עכביש מביאים דינים קשים ומרה שחורה".

כך נהגו רבים מגדולי ישראל, וביניהם רבי דוד שלמה מלעלוב והרב ממונקאטש, כמובא בספר "דרכי חיים ושלום" (אות תתרפ).

דיפוס יאקולוס

חז"ל מספרים על עכבר שחציו בשר וחציו עפר. בעל "תפארת ישראל" ("יכין ובועז" חולין ט, ו) כותב, שבמצרים נחזה עכבר כזה, ששמו "דיפוס יאקולוס", שראשו, חזהו וידיו בנויים יפה, ואילו אחוריו מגולמים ברגבי אדמה.

דלועין

השמעת קולות מועילה מאוד לגידול דלועים. כן מובא ב"מדרש תלפיות" (ענף ירקות): "הדלועין ניכר פעולת הירח בהם, ובעת הגידול יוולד קול, ונראה לפי הנהוג אצלנו כי הקול יעזור למהר גידולם, ובמין קישואים גם כן כי יתקעו בשופר בעת יציאת פירותיהן הוא עזר גדול למהר להוציאם".

דליקה, שריפה

נר שנפל על המפה בשבת וקיים חשש שריפה – יש לקחת חתיכה מהחלה של שבת ולהניחה ליד הנר, והנר יתכבה מעצמו. דבר זה נמסר בקבלה מה"חת"ם סופר". כן העיד בעל "שבט מיהודה", שראה את חמיו – בנו של ה"חת"ם סופר" – כך נוהג כשהנר היה נופל בשבת, "והיה לו זה בקבלה מאביו מרן ה'חתם סופר'".

\

קבלה בידינו, כי אדם שפרצה שריפה בנכסיו, לא ירחק היום והוא יתעשר. כן מבואר בספר "דרך מצותיך" (עמוד קיד): "שמעתי מפי קדושי עליון, על שאומרים ומרגלא בפומא דאינשי, שאחר השריפה מתעשרים, יען כי השתלשלות מידות העליונות: חסד, דין ורחמים; ולזאת, אחר מידת הדין בשריפה, מתעורר מידת הרחמים, שהיא גדולה ממידת החסד שבתחילה". סימן לדבר: "שרף" בגימטריה 580, כמנין "עשיר".

\

גדולי ישראל קיבלו במסורת, כי "אדם שזהיר להדליק נר הבדלה פעם נוספת אחר שכיבוהו – ינצל משריפות, והוא בדוק ומנוסה". כן מבואר בספר "אלף כתב" (אות תתלט), בשם הראב"ד רבי זלמן באניהאט זצ"ל, שכך קיבל במסורת.

\

בשנה שחל יום הכיפורים בשבת – מצויים שריפות רבות. כן מבואר בספר "אלף כתב" (אות סח): "שמעתי, שבשנה שחל יום צום הכיפורים בשבת קודש, שכיחים ר"ל הרבה שריפות בשנה ההיא, וכן ראו כבר כמה וכמה פעמים".

\

במקומות מסויימים לא אומרים את הפיוט "והחיות בוערות באש" בשני ימי ראש השנה, "משום שבשנים קדמוניות שהיו רגילים לאומרו – היו שכיחים שריפות למאוד, כי פיוט נורא הוא, כמפורש ב'מגן אברהם' (סימן נח), שכאשר פייט רבי אלעזר הקליר פיוט קודש זה ליהטה האש סביבותיו; לזאת תיקנו הגאונים למנוע מלאומרו".