מנהיגות - חלק י - סוד האושר; חמש רמות הנאה | הרב אמנון יצחק

 \n - - - לא מוגה! - - -  \n

נציב יום עבור ההצלה ושמירה של עם ישראל מכל הגזרות הקשות הבאות עלינו וקירוב הגאולה ברחמים ובכללם יוליה בת אינה בעליו הילד מהרה

מנהיגות יוד סוד העושר

הקורס מתחיל של השבועיים דרגת ההנאה הראשונה והנמוכה ביותר היא הנאות העולם הדרגה השנייה זה אהבה וקרבה הדרגה השלישית זה המטרה, הייעוד, השאיפה משמעות לחיים המטרה הרביעית זה להשפיע על הזולת בדרגה החמישית בעושר זה הדבקות בבורא יתברך רוב האנשים מסתגלים להנאות הראשונות דהיינו הנאות העולם של החומר ואהבה קרבה של משפחה, קרובים וכו' אבל אדם צריך להגיע אל הערכים בהנאות הנעלים ביותר עלי אדמות שהם מהווים את עבודת השם יתברך זה המטרה, משמעות לחיים להשפיע על הזולת ודבקות בבורא אז נשאלת שאלה מאיזה דברים רוצה כל הורה שהילדים שלו ייהנו? אוכל טוב, חופשות מהנות, משחקים, מוזיקה, נפלא אבל אם האבא רואה שהילדים הגיעו לגיל 25 ועדיין הם מעדיפים אוכל טוב, חופשות מהנות, משחקים, במוזיקה, ולא עושים שום דבר עם החיים, נו, אז מתי הוא יתחיל לחיות? זה נחמד לשחק מדי פעם בפעם, אבל החיים זה יותר מכיף סתמי. כולם רוצים שילדים יהיו מסודרים, שיש להם עתיד, יש להם תוכנית, יקימו בית, ילדים. מה קורה אם הילדים הגיעו ל-35 כבר, והם נהנים מאוכל טוב, חופשות, משחקים, מוזיקה, ההורים כבר יצעקו הצילו, בפרט שהם נשארים אצלם בבית. אז ככה גם הקדוש ברוך הוא, הוא אבא של כולנו, ואנחנו הילדים שלו. וכמו שכל הורה רוצה שהילדים יסתדרו בחיים ויגיעו לתכלית של החיים, גם השם רוצה שאנחנו נגיע לתכלית של החיים. החיים זה לא לאכול טוב, לשחק משחקים, ללכת לחופשות, לשמוע מוזיקה. ואם הם משחקים כל היום, הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה מאושרים. אז ככה, הנאות החיים נחלקות לחמש רמות, אבל כל אחת זו מחלקה בפני עצמה. אם נדמה את זה למקומות ישיבה במטוס, יהיה לנו קצת קל להבין את ההבדל. הכי טוב לשבת במטוס זה במחלקה ראשונה. האפשרות השנייה זה להיות במחלקה השנייה. אבל אף אחד לא רוצה לחשוב שהוא נוסע במחלקה שנייה, כאילו יש מעליו מחלקה ראשונה והוא יהיה במחלקה שנייה. אז כדי למנוע את האי-נעימות קוראים לזה מחלקת עסקים. כאילו מי שיושב שם הוא איש עסקים. ומי רוצה להיות במחלקה שלישית? שלישית. אז כדי לא להביך את הנוסעים טסים, אז קוראים לזה מחלקת תיירים. תיירים. ומהי מחלקה רביעית? יש מחלקה רביעית גם במטוס. זה איפה שהבעלי החיים והמזוודות שמים אותם שם בתא מטען. ויש גם מחלקה חמישית, לא האמנתם ולא ידעתם. זה אלה שנתלים עם חבל ומחזיקים חזק ככה, והמטוס טס ומחפים באוויר ככה. מחלקה חמישית. יש כמה כאלה שהתחבאו בתוך הכנפיים, מתחת לכנפיים שם, איפה שמכלי הדלק, היו כמה סיפורים כאלה. טוב, כולם רוצים לטוס במחלקה ראשונה. אבל יש אנשים שלעולם לא מגיעים לזה. והם נוסעים וטסים כל חייהם מחלקה חמישית. בקושי, בקושי מחזיקים מעמד. והכי עצוב, לפעמים קשה להם להחזיק מעמד, והם עוזבים את החבל. ואז הם מתרסקים. כולם רוצים להיות מחלקה ראשונה, להיות עובדי השם, הכי קרובים לשם. ואם לא, אז לפחות לסייע לכל העולם ולעזור בזיכוי הרבים והכול. ואם לא, אז לפחות שיהיה להם תכלית מלאיזה מטרה, והם לא. ושתי המחלקות הקודמות אנחנו כבר יודעים. והם לא מחזיקים אפילו במחלקה חמישית. אפילו במחלקה חמישית הם לא מצליחים לא לטפס למחלקה רביעית. ואי אפשר להחליף בין מחלקה למחלקה. אתה לא יכול להגיד, אני אתן לך עשר פעמים מחלקה חמש, תן לי מחלקה ארבעה. אין דבר כזה. אנחנו יכולים להחליף את הילדים שלנו בשביל חופשה בריביירה הצרפתית? אפשר להחליף דבר כזה? אי אפשר להשוות הנאה להנאה. איך נמדוד את ההנאות? ננסה להשוות את זה לכוחות סוס. הנאה נותנת לנו כוח. כשאדם נהנה, זה נותן לו כוח. במילים אחרות, זה נותן לו אושר. אם טוב לנו בחיים, אנחנו מוכנים לגשת ולטפל במשימות קשות ביותר, מתוך התלהבות וביטחון עצמי. מי שיוצא מבית, שהוא יודע שאשתו אוהבת אותו, הילדים אוהבים אותו, ההורים שלו אוהבים אותו, כולו מוקף אהבה. כשהוא ניגש לחיים, יש לו כוחות, חביבי, יש לו לאן לחזור, הוא יודע שיש לו רקע של אוהבים וכו'. זה נותן לו כוחות סוס לעמוד בכל המשימות. אדם יכול להסתדר עם המון קשיים משום שההנאות והשמחה והאהבה שמקיפה אותו נותנת לו אנרגיה גבוהה, רמת אושר גבוהה. זה דוחף אותו קדימה בשמחה. אז עכשיו בואו נעשה בדיקה קלה, מה הערך של הנאה וכמה היא נותנת. אם אוכלים גלידה, כמה הנאה וכמה כוחות סוס אני מקבל מזה. אם אני מקשיב למוזיקה טובה, כמה אנרגיה היא מכניסה לי. אם אני אוהב מישהו, כמה האהבה הזאת ממריצה אותי. האם זה יותר או פחות מלאכול גביע גלידה? אם אתה בא עם רקע של אוהבים גדולים ואמיתיים, שיש לך על מי לסמוך, זה שקול לגלידה? ככה מודדים רמה של הנאה. לפעמים אנשים מאמינים שהם נהנים באמת, אבל למעשה הם טועים. יש אושר מזויף שהעולם המערבי משווק בכמויות גדולות. העולם המערבי נותן לך ליהנות מכל חרטב ועושה מזה כאילו מה מצאת וזה. אנשים עומדים בתור לפלאפון קילומטרים בשביל לקבל את הפלאפון החדש שייצא באיזה, כבר עומדים יומיים לפני, מחכים. איזה הנאה, יהיה לו זה ויהיה לו יותר מצלמה יותר משוכללת ועוד כמה חרטוב ופיצ'רים קטנים. וזה משאת חייהם. ועכשיו הודיעו שהולך לצאת ג'ינס קרוע עוד יותר מהקודם, וכולם חביבים, מחכים משטרות, מתי יקנו את ההנאה הגדולה שיהיה להם מזג האוויר טוב בין הרגליים. לא יאומן כי יסופר. זה תרבות המערב, ההנאות. תשאלו אנשים, מה ההפך מסבל? מה ההפך מסבל? אושר. מה ההפך מסבל? מה? שמחה. מה ההפך מסבל? הנאה. אז רובם ישיבו כמוהו, ההפך מלסבול זה הנאה. זה לא מדויק. מי שאינו סובל הוא בהכרח נהנה? יש אחד לא סובל, אבל זה לא אומר שהוא נהנה. במילים אחרות, היעדר סבל אינו גורם ישיר לאושר. מה זה סבל? סבל וסבל זה מאותו שורש. מה המשמעות? לסחוב, לשאת. אדם נושא סבל כבד על גבו, אדם נושא מסע כבד על כתפו. מי שסובל מטה שכם לשאת את הצער והכאב במאמצי החיים. הנאה היא לא ההפך מסבל, אלא ההפך של מנוחה ורפיון. אדם סובל, זה נושא מסע, מסע כבד, או משקל, או ייסורים, או בעיות. ההפך מזה זה מנוחה, רפיון. הוא לא נושא סבל. מונח. אנשים חושבים שהאושר העולמי. אה! נהיות בהוואי, נשכב על מיטת מים, רוח קרירה מרפרפת, כוס גבוהה של משקה, כל השרירים רפואיים. אבל, שוכחים, כי גם כל ההנאות האלה כרוכות בתנאי שאתה לא נרדם. כי אם אתה נרדם, אתה מחמיץ את ההנאה. הדרך היחידה להימנע מסבל החיים, מהי? נפסיק לחיות, אז אין סבל. ינוחו על משכבם. שם נחים, לכאורה, ככה חושבים. נחים, אין סבל, נגמר. אומרים מסכן, כמה הוא סבל, כמה הוא סבל. עכשיו, טוב, לפחות זה נגמר, לפחות זה נגמר. עכשיו ינוחו על משכבותם. אמנם אם אדם ישן, אז הוא מנטרל את הסבל. נגיד אדם יש לו צרות והכול, לוקח בקבוק מזעטט והולך לישון ואומר, זהו, וזהו, הוא רוצה לשכוח את הסבל, להעביר אותו מעליו. אבל אתה באת לחיות בשביל לישון, בשביל לברוח מכל... אז מה אתה עושה? עכשיו, תקשיבו טוב. במציאות, סבל הוא תוצאה של מאמץ. והמאמץ הוא המחיר שצריך לשלם בשביל הנאה. מאמץ, זה מחיר בשביל הנאה. אדם עובד, עובד, עובד בשביל ההנאה לקנות דירה. מה ההנאה שלו לקנות דירה? עובד, עובד, עובד, עובד. לקנות מכונית. מה ההנאה המכונית? אדם, בשביל להשיג הנאה, הוא צריך להתאמץ. והמאמץ מביא את ההנאה. אם אנחנו רוצים, אנחנו לא, אבל פה הכותב כותב, אם אנחנו רוצים להשיג משרה טובה, אז עלינו להתאמץ, ללמוד ארבע שנים, שבע שנים, קורסים, דברים. אתה רוצה להשיג משרה טובה? אתה צריך להתאמץ. אתה רוצה לזכות במדליה אולימפית? או, זה יהיה כרוך בהתקבצויות שרירים. אתה צריך לרוץ. אם אתה, לדוגמה, רץ מרתון, ארבעים ושתיים קילומטר, אתה צריך ארבע שנים להתכונן לאולימפיאדה, אתה צריך להקיף את כדור הארץ כמה פעמים. ומה ההנאה? שאתה תשתתף במרתון, ומתוך אלפים שרצים, אתה תגיע למקום 700. ואף אחד לא ידע בכלל שאתה היית שם. אתה כמו טמבל, הסתובבת מסביב לעולם. כי יש לך איזה מין הנאה, איזה חזון להיות מאלה שהשתתפו, שתראה לנכדים איזה סבא מפגר היה להם שהיה מקום 700. וגם אם הגעת למקום רביעי, אף אחד לא ידע עליך. רק השלושה המקומות הראשונים, ואם הגעת בפספוס של העשירית השנייה, ואתה מקום רביעי, אז מי ידע ממך בכלל? שום דבר. אבל אנשים מבינים שבשביל להשיג איזה אושר, איזה הנאה, איזה חתיכת ברזל כזאת קטנה, בין אם זה מכסף מזויף או מזהב או משהו כזה, בשווי של כמה אלפי דולרים, אז הוא יקיף את העולם כמה פעמים. וזה האושר שלו. נכון, בנצי? אז הוא יקיף את העולם, אז זה כרוך במאמץ. בשביל להגיע להנאה הזאת, לאושר הזה, הוא צריך מאמץ. אז המסקנה היא שמנוחה ורפיון זה לא הנאה. זה רמאות. הנאה אמיתית היא רק תוצאה של מאמץ, עם כל הסבל הכרוך בכך. עכשיו בואו נדמיין קבוצה של ילדים, רצה על המגרש, רודפת אחרי כדור. אתם יודעים, רוב העולם מטומטם והוא משקיע את כל חייהם במשחקי כדורעגל. ואנשים רצים, רצים מצד לצד, 90 דקות עם תוספת זמן, טח, טיח, טח, טח, רצים, רצים, רצים, ומודדים מה מהמהירויות וכמה פעמים הוא רץ וכמה קילומטרים, ועושים חישובים והכל והכל בשביל להבקיע שער, שער, יאווי, ואם הוא הבקיע שער, פה, כל האצטדיון עף באוויר ונוחת. מה קרה? הוא הכניס שער. והשחקנים סוחטים את עצמם עד קצה גבול היכולת. האם הם שמים לב לסבל שהם מרגישים? האם הם חשים במאמץ המתיש? בקושי. הנעת המשחק גוברת על כל הרגשה אחרת. תביא, תביא, תמסור, תמסור. עכשיו, בואו נעשה ניסוי עם אותה קבוצה של ילדים. נגיד להם, שחקו כרגיל, תרוצו, תקפצו, אבל בלי כדור. בלי כדור. אותו דבר תעשו, בלי כדור. כמה זמן הם יכולים לשחק בלי כדור? חמש דקות. לא יכולים יותר. אבל אם תחזירו להם את הכדור, יכולים לשחק שעתיים. רצוף. אז בחיים צריך לזכור כל הזמן את הכדור. תתמקדו במטרה. ואז כל סבל יהפוך הנעה. מה זה נותן להם? את ההנעה מהמשחק? הכדור. בלי הכדור אין הנעה. בלי הכדור, סתם לרוץ אותו דבר, אותו דבר. לא, לא, לא, תמסור, תמסור. בלי כדור זה שום דבר, שום דבר. שום דבר. אבל אם יש כדור, המטרה זה הכדור, להבקיע את הכדור בשוער. אם יש את המטרה, הוא שווה כל המאמץ, כל המאמץ. אז צריך מטרה בשביל שיהיה הנאה. חושבים שעושר אמור להגיע באופן אוטומטי, אבל זה לא פשוט. לא כל בן אדם נהנה ממוזיקה בדומה לחברו. מי שלמד נגינה, או, הוא מבין האם הצלילים הם כמו שצריך, במקום, אם אין זיוף, הם כמו אלה שבפילהרמונית. כן, שהם שומעים והם שומעים איזה משהו כזה, וזה, זה כבר הלך, כל הקונצרט הלך, אהה, זה לא, המתאמנים, מתאמנים, מתאמנים, שהצלילים יהיו במקום, וכל אחד מתי שצריך, ופה, פה, פה, ויש מנצח, עושה התעמלות, ועושה ככה, ועושה ככה, ומחרבט את כולם. וההנאה של אלה, זה לא כמו אחד ששומע ברדיו את מוצרט או את בטהובן או את באך. זה לא אותו דבר. זה תלוי כמה הוא השקיע בזה. אז אם אדם רוצה ללמוד אודות הנאה ואושר ולחוש במלוא הטעם, אז צריך הכנה, צריך מאמץ, צריך להשקיע. אדם טועם יין. יין זה נוזל, מרטיף את הפה, בולעים, וזהו, נגמר. אש מתוק, אש פחות, אש יבש. אבל אם אתה רוצה להיות אנין טעם, אתה רוצה להיות טועם, יינן, יינן, אז אתה צריך קודם כל להתחיל בפקק. איזה פקק? פקק שם. איזה? מה? מו? אחרי זה לבחון את הצבע של היין. אחר כך מסובבים את היין בתוך הגביע ככה, מריחים, אחרי זה טועמים את היין, טועמים, לא לגימה פראית, ולגימה עדינה, מגלגלים בפה. ואז רואים את המרקם, והם מגרים את כל עצבי החישה, ומחלחלים את זה לכל אזורי הטעם השונים, ואז אתה יכול להבין, אם אתה מבין, איזה יין, מה שוויו, מה ערכו, ומה פעולתו. העולם שלנו עשיר באוצרות נפלאים, במראות, בריחות, פוטנציאל והישגים. אם אנחנו נזהרים לא להפריז בשתיית יין מובחר, אז אם אנחנו לא צריכים להתייחס בכבוד דומה גם לחיים עצמם, לא להתלהב ולהצטער עליהם, ואת כל תרבות המערב לחטוף, ומקדונלדס, ואת זה, ולקנות, וכמו ביין, צריך כל דבר לאט-לאט, לבדוק, לשקול. אז בואו נחזור לסיכום. מה עם שלושת הקריטריונים? שהם חלים על כל מחלקות ההנאה. דבר ראשון, אין שער חליפין בין סוגי ההנאה השונים. אי אפשר מחמשת הדרגות שדיברנו להמיר זה בזה, ניתן קצת יותר מזה על חשבון זה, אין דבר כזה. דבר שני, צריך להיזהר מהנאות מזויפות. ודבר שלישי, שתביא את המחיר המוצמדת לכל הנאה, מהי? מהי תווית המוצמדת לכל הנאה? מה המחיר? מה המחיר לכל הנאה? זה יפה, זה יפה. מאמץ, יפה. מאמץ. המאמץ קובע את המחיר ואת גודל ההנאה שאנחנו יכולים לזכות. אז נתחיל רגע בהנאה בהנאה חמישית, זה שתלוי באוויר מחוץ למטוס. ההנאות מהמחלקה החמישית הן הבסיסיות ביותר, והכי קל להשיג אותן. מדובר בחומר... גשמיות. אוכל טוב, בגדים, בתים נוחים, מוזיקה, נוף מדהים. המחלקה הזאת כוללת כל דבר שחמשת החושים מעורבים בהם. השם ברא את העולם החומרי כדי שניהנה ממנו. כמו שאנחנו אומרים בברכת האילנות, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריאות טובות ואילנות טובים, ליהנות בהם בני אדם. והגמרא מלמדת מי שיכול לטעום פרי חדש ולא עושה זאת, יצטרך ליתן על כך דין וחשבון בעולם הבא. הקב' ברוך הוא ברא לך פירות שתיהנה מהם, ואתה צריך להעריך את זה ולטעום יש אומרים פעם בשנה לפחות. מה מיוחד כל כך בפירות? הקב' ברוך הוא יכול לברוא לנו דייסה שיש בה את כל הוויטמינים שיש בפירות ואת כל המינרלים הנחוצים לקיומנו, ומספיק. אם זו המטרה, אבל פירות זה הלפתן שהקב' ברוך הוא הכין לנו במיוחד. זה ביטוי של אהבה, כמו שעושים לך סלט פירות, שייק פירות. מכינים לך בסוף הארוחה, איי איי איי. הקב' ברוך הוא אוהב אותנו, הוא דואג לתת לנו לא רק את המיקס, מיקס קח כדור עם ויטמינים וגמרנו. זאת אומרת, ואם ואם אני מכין למישהו שייקים ונותן לו את הכל באהבה וזה, והוא לא רוצה לטעום, לא, לא, תודה, לא. הוא פוגע בי, הוא מעליב אותי, התארחתי, הכנתי, קניתי לו מכל המינים של הפירות, הכל. עשיתי לו דבר זה ושמתי לו למעלה עוד כל מיני דברים וקישוטים, לא רוצה להגיד לכם הכל, שלא תתגרו עכשיו לפני שאתה עוד לא אכלתם ארוחת בוקר. והוא לא רוצה לטעום, לא רוצה כלום. זה מעליב, זה פוגע. הקב' ברוך הוא עושה לך כל כך הרבה פירות וזה, ואתה לא רוצה לטעום? לא רוצה לטעום? אבל יש הבדל בין לטעום פירות לבין לזלול פירות. לזלול פירות זה הנאה מופרזת במחלקה החמישית. זה יותר מדי ממשהו טוב. דבש מצאת אכול דייקה. פן תשבענו והכה אותו. אם אתה יותר מדי אוכל, גם דבר מתוק וטעים ובריא וויטמינים והכול, יש גבול כמה אתה יכול. לא להיות זולל וסובב. כשבולעים הנאות מהמחלקה החמישית מבלי להתענג עליהן, אז אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו כבר מקיאים, לא נהנים. יין הוא דבר נפלא, אבל כשהוא במידה, ואם אתה בולע בגרגרנות ותשתה בקבוק ויותר, אתה תקיא את מעיך. אם נאכל הרבה מאותו אוכל, נקוץ בו. לא נוכל לסבול יותר. ויכול להיות שלעולם לא נחזור לאכול אותו. כי הזיכרונות יהיו כל כך גרועים, שאתה לא תעז לגעת בזה. אז מה המפתח? איפה הבאלנס? מודעות. כשאנחנו מודעים, אז לא מאבדים שליטה, ולא מאפשרים לתאווה או לתיאבון להשתלט עלינו. איך אומר הרמב״ם? שליש מאכל, שליש שתייה ושליש ריק. ככה צריך לאכול. זה לא אומר שצריך לחיות חיי נזירות ופרישות. השם נתן לנו הנאות גשמיות. הם נועדו שנהנה ונשתמש בהם לעבודתו. הם מדרבנים. הם נותנים כוחות, כוחות סוס. וכמו שכתב המסילת ישרים, בהנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד. שתהיה לו נחת רוח, ביישוב הדעת, למען יוכל לפנות את ליבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. להגיע למחלקה הראשונה, להתקרב אל השם, קרבת השם לטוב. אז עלינו ליהנות מהנאות העולם, אבל ככלי, כאמצעי, כדרבון, להשיג את התכלית החשובה ביותר. והדבר נכון ביחס כל ההנאות השייכות למחלקה החמישית של האושר, שהשם, אבינוש בשמיים, ברא למעננו. מחלקה רביעית, אחרי הצהריים. רבי חנניהו ברגשי אומר