מנהיגות - חלק ג - מעגלי המנהיגות | הרב אמנון יצחק

נציב יום: בלחש.... 

מעגלי המנהיגות

שלושת רובדי המנהיגות שהזכרנו, נבנים בנפש האדם נדבך אחר נדבך. ראשית, האדם חייב לבנות את המנהיגות האישית שלו, למלא אותה בתורה ויראת שמים. ורק אז יהיו לו הכוחות והיכולות לממש את שני הרבדים של המנהיגות הנוספים שהם: המשפחתית והציבורית. כמו שאמר הרבי מאפטא זיע"א ('ליקוטים חדשים' פרשת 'תרומה') "טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבְּרָאם אֱ-לֹקֵינוּ" (שחרית שבת) רומז על הצדיקים שהקב"ה נותן בהם כוח ועוז להיות מושלים בעצמם... ואח"כ נותן להם כח למשול גם בְּקֶרֶב תֵּבֵל.

כך כתב 'המגיד מדובנא' ('אהל יעקב' פרשת 'שופטים'): "כי ראשית הממשלה אשר למלך ישראל היתה שיהיה תחילה מלך ומושל על עצמו. וזה מה שנאמר "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" (משלי ח טו) כלומר המה מלכים תחילה על עצמם ואח"כ ימלכו על אחרים". "בִּי מְלָכִים" אחרי ש: "בִּי מְלָכִים" שאני מלך על עצמי, על "בִּי" אז "יִמְלֹכוּ".

אז "טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבְּרָא אֱ-לֹקֵינוּ, יְצָרָם בְּדַעַת בְּבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל: כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם, לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל:" אז בהתחלה נותן כוח על המנהיגים האלה, הצדיקים, להיות מושלים בעצמם, ובזכות זה הם זוכים למשול בקרב תבל.

יסוד זה למדים ממנהיגותו של יהושע בן נון, אמר הקב"ה למשה רבינו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (דברים כז יח) מה המשמעות? מה זה "רוּחַ בּוֹ" הנדרשת מן המנהיג? כך שואל 'הסבא מנובהרדוק' ('מדרגת האדם' חלק א עמוד נח). לביאור העניין יש להקדים ולהתבונן: מהי המהות של התפקיד של המנהיג?

בכל ציבור יש מגוון גדול של בני אדם שונים זה מזה בטבעם ובמידותיהם. וממילא גם בסוג הבעיות המטרידות אותם, וגם סוג ההדרכה הנצרכת להם. וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל: 'כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה - כך אין דעותיהם דומות זו לזו!' על כן המנהיג תפקידו לפתור את הבעיות ולפרוק מעליהם את המועקות, ולהדריך כל אחד כפי יכולותיו וכישרונותיו לעבר יעודו הרוחני, להיות בעל הבנה רחבה להבין לרוחו של כל אחד ואחד – לצורך זה עליו להיות 'איש אשכולות' אשר נהירים לו דרכי המחשבה של כל יחיד ויחיד! רק כך יוכל להעלות ארוכה למדויו של כל איש! ולהדריכו לעבר יעודו!

המנהיג צריך שיהיו בו שתי תכונות עיקריות; אחת: כישרון להכיר בני אדם באופן עמוק ויסודי. שתים: תבונה ושכל לפתור ולהדריך כל אחד לפי ענינו. על אדם כזה שאל משה רבינו מאת ה': "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" (במדבר כז טז) הכוונה: לומר ש: אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת הוא יודע למצוא איש שיוכל להבין חסרונם ותיקונם של צאן מרעיתו.

"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" יש בו את הרוח להיות מנהיג על עצמו "אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" קודם כל הרוח היא בו, הוא מושל על עצמו, אדם כזה ראוי להיות גם מנהיג של ציבור! בהיות רוחו חזקה עד שיכול למשול על טבעו ועל מידותיו וללכת בדרכי התורה והיראה בכל מצב! וכמו כן לפתור לעצמו את השאלות והתביעות על פי השקפה אמיתית של התורה, ללא פחד מכל רוחות שבעולם. אדם כזה יכול להנהיג את הציבור ולהעניק להם חינוך איש-איש לפי מדרגתו ומהותו.

כאן גילה הקב"ה את הסוד של המנהיג: שתלוי ביכולתו למשול על עצמו! אם האדם הפכפך, ואינו מושל ברוחו וכל נגיעה שיש לו מסיטה אותו משיקול הדעת הנכון, איך יוכל להנהיג את הציבור? 

הרי כל ה'מנהיגים' - זה רמאים וגנבים ונוכלים, אלה שהם 'משרתי ציבור' היום בממשלה המנשלה שמנשלת את האנשים מכל מה שיש להם!... 

הרי כאשר יהיה לו קשר עם אנשים - יתבלבל מיד! ויחניף מיד לכל אחד בהתאם לטובתו האישית. 

על זה יושב ביבי דיקי למשפט... על כל זה.

לכן אמר הקב"ה למשה רבינו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" שיכול לעצור ברוחו! שהיתה עבודתו 'לסדר את הספסלים' – כלומר מוכן לעסוק בכל תפקיד בלי שום לשים לב לכבודו. מבלי להתפעל: 'מה יאמרו הציבור?...' ולכן בחר בו ה' להיות ה-מנהיג שיוכל למלא את התפקיד בשלימות!

סדר ומהלך בניית המנהיגות

אם כן, הדרך להשפיע מתחילה תמיד מאישיותו של האדם, ומשם זה מוביל להשפיע על ילדיו ועל כל סביבתו. רק לאחר שאדם מתעלה במעלות התורה והיראה, ונהיה מנהיג אישי, יכול לעבור לשלב הבא: משפחתי. ואחר כך למנהיגות ציבורית לכל כלל ישראל. אין דרך אחרת: אם האדם ינסה ללכת בדרך אחרת – מנהיגותו לא תצלח, ויצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן!

כמו שאמר החזון איש לתלמידו, היה זה לאחר שאותו תלמיד התעסק הרבה בצרכי ציבור, אמר לו החזון איש: 'שיאסוף את ידיו מעסקי הציבור!' ואמר לו: "חילך לאורייתא!" הכוח שלך לתורה.

התלמיד ניסה להביע בפניו: 'כי הימים ימי סכנה מצד הפורצים, והשעה דורשת מכל יהודי לתרום חלקו במאבק, כמו שנאמר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לה'..." וב"עֵת לַעֲשׂוֹת לה'..." אז "...הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ!" (תהילים קיט קכו)

השיב לו החזון איש: "עליך לשקוע כליל בתורה. כשתלמד - תעשה בזה עבודה גדולה לטובת כלל ישראל!" והוסיף: "עצם המציאות של אדם גדול בתורה - משפיעה בסביבתו בלי גבול! משל לאדם המוזג משקה מתוך בקבוק לכוסיות קטנות, ריקניות, לבסוף הבקבוק מתרוקן והכוסיות אינן מוסיפות להתמלא עוד. אבל לא כן אם ממלאים את הבקבוק בלי הפסק עד שנשפך מעבר לשפתו, הרי ממילא כל הכוסות מסביב תתמלאנה, והבקבוק תמיד ישאר מלא!".

ראיה למהלך הזה הביא הגה"צ רבי דב יפה בשם מרן החזון איש: חז"ל מספרים על רבן יוחנן בן זכאי, 'למד ארבעים שנה, אחר כך לימד ארבעים שנה'. וכלום באותן ארבעים שנה שלמד לא היה את מי ללמד? כתוב שארבעים שנה הוא רק למד, ואחר כך ארבעים שנה הוא לימד, מה, בתוך הארבעים שנה שהוא למד לא יכול היה ללמד מישהו?

אלא משמע מכך כי זה הסדר הנכון, כך מצליחים ביותר. זאת אומרת, אחרי שאתה מלא – אז ממילא אתה יכול ללמד ואתה לא חסר. גם מרן החפץ חיים זתע"א עמל הרבה שנים להיות ה'חפץ חיים' ואחר כך הוא הפך את העולם בזמן קצר! 

הרב קנייבסקי שליט"א הוסיף: "שפעם השיב החזון איש לאברך אחד שנפשו חשקה בעסקנות: 'אתה שב ותלמד'. 

אז שאל האברך את החזון איש: 'מי לנו גדול מה'חפץ חיים' שהרבה בעסקנות?' 

השיב לו: 'נכון, אחרי שמונים שנה של לימוד התורה לשמה - אפשר לעסוק בעסקנות!'."

וההיסטוריה מוכיחה שמנהיג שאינו משתלם בעצמו תחילה במנהיגות אישית, אלא עובר מיד למנהיגות משפחתית או ציבורית – לא יכול להשפיע על אחרים, כי אין לו עם מה. כל כח ההשפעה של המנהיג הוא מכח התורה וההתעלות שלו. וגרוע מכך: הוא עצמו הולך ומתדרדר, והמנהיגות הציבורית – רק מגבירה את ההרס העצמי שלו. ישנם הטועים לסבור: כי אדם שיתעטר בכתר המנהיגות – ישתנה מאליו, או שהמנהיגות תחייב אותו להשתנות, אולם מדובר בטעות! שינוי אינו יכול להיווצר באמצעות גורם חיצוני, אלא מתוך רצון פנימי שאדם שואף לשינוי ומחולל אותו בעצמו, וזה בעמל אישי וביגיעה רבה!

רואים את השקרנים הנוכלים, שיודעים להטיף מה'אופוזיציה' ולומר: 'פהפפהפהפפהפה פה! פה! פה!' 

ואחר כך שהם מגיעים לשם, הם עושים בדיוק את ה''פהפפהפהפפהפה פה! פה! פה!' 

ומה התירוץ שהם עושים את מה שהם אמרו שאסור לעשות? 

- 'מה שרואים מכאן, לא רואים משם!' וככה הם מחרטטים את העולם.

מנהיגותו של רבי ירוחם:

בספרו "האדם ביקר" משרטט המשגיח הגאון הרב שלמה וולבה קווים לדמותו של מורו ורבו רבי ירוחם זצ"ל משגיח דישיבת מיר: "ראינו את האדמו"ר בישיבה כמנהיג גדול תקיף! ובעל הכרעה בכל העניינים של הפרט והכלל שהובאו לפניו" – כך התבטא הרב וולבה על רבו רבי ירוחם.

ועל מנהיג דגול זה כתב שם בפרק "דמות דיוקנו": "עדיין חשקה נפשנו להחיות לפנינו את דמות דיוקנו של האדמו"ר נשמתו עדן זכותו תעמוד לנו, שיביט עלינו וירומם אותנו מהשפלות שבה שקענו במרוצת הזמנים, הן אמת דמות דיוקנו משתקפת מכל מאמר שאמר, ולא רק 'קיים זה - מה שכתוב בזה!' אלא כפי שנאמר באקדמות מלין לחלק הראשון של ספרי מאמריו הקדושים, שכל דבריו מה שלמד ולימד - מעצמו יצאו וממקור נפשו חוצבו – מנשמתו הקדושה!

כמו שכתוב במשנה: "הוא היה אומר..." קודם כל "הוא היה" ואחר כך "אומר".

ליבו הזך, כוחות נפשו הטהורים, הם היו המעיינות שמהם שאב והוציא את רובי תורתו. נפשו היתה צרורה ונתונה בכל רמז והגה שיצא מפיו מתוך שידע את נפשו - ידע את א-לוקיו!

והנה עוד בימי חורפו רשם האדמו"ר בפנקס של קבלותיו ליום הכיפורים: "שבתי וראיתי כי אין אני ברשות עצמי כי אם ברשות אחרים ממש – והוא החומר עם אבותיו ותולדותיו אשר הם שולטים בקרבי!" זאת אומרת החומר עדיין שולט בי. "ולא די בזה כי גם יתנו שוחד להשכל להטעותו בדבריהם המעקשים אשר אך לגרש את האדם מן הטוב זהו כל רצונם, לכן קיבלתי עלי בלי נדר: ללמד עצמי לעשות את הדעת למושל בקרבי! אולי יעזרני ה', ועל זה קיבלתי עלי בלי נדר לעשות בכל יום חמש פעמים ענינים נגד הרצון, ובקנס: אם אחסיר איזה יום - עשר קאפיקעס!". (מאה שקל) על כל דבר שאני אעשה לא כנגד הרצון חמש פעמים ביום, לשבור את הרצון.

"הן הדעת היא היתה קו חייו, ומה נפלא כיצד זכה לדעתו הרחבה על ידי הליכה תמידית נגד הרצונות הטבעיים, ומשם לעיקר הגדול, כי תכלית בריאת האדם - לזולתו!" כל בריאת האדם – הוא נברא לזולתו. "השפע הזה של חסד בכל מצביו עד מסירות נפש ממש! שתקצר היריעה מלהכיל לתאר כל מסירותו לתלמידיו, ומעשי חסדו עם כל מי שבא במחיצתו, ובאותה מסירות נפש ניגש לכל מצוה ומצוה, בלי לוותר לעצמו במאומה - גם כשמצב בריאותו היה דורש שיקל מעצמו.

עוד זאת לקחה אוזננו, הרי תרי"ג מצוות ניתנו למשה רבנו עליו השלום; שס"ה מצוות לא תעשה - כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצוות עשה - כנגד רמ"ח איברים שבגוף (מכות כג.) הרי שהמצוות מכוונות כנגד ימים ואברים למלאותם לקדשם ולטהרם! ומה גדולה ונוראה היתה עבודת האדמו"ר רבי ירוחם בשני אלה אשר כל ימיו קיים מה שכתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ב): "ויחפש דרכיו ומעלליו בכל יום יפקדם לבקרים ולרגעים יבחנם" ורשם בפנקסו במשך שנים! על כל יום ויום; מתי קם ממטתו, בכמה דקות התלבש, כמה דקות התרחץ, וכך... עד שעת השכיבה!

וכמה שקידש אבריו - אין לנו מושג! אך זאת ראו כל באי בית מדרשו - כי כל תנועותיו היו מחושבות! עד שלא ראו אצלו תנועה מיותרת, עד כמה שניתן לראות שלט על עיניו, בלומדו בישיבה עם חברותא במשך חמש שעות רצופות! לא הרים את עיניו ולא הסתכל חוץ מארבע אמותיו, וברחובותיה של מיר היה הולך בראש מורד תפוס במחשבותיו מבלי להסב ראשו לצדדים... זוהי דמותו של מנהיג!!!"

המשך יבוא...