תורה שניתנה ל-40 יום | הרב אמנון יצחק שליט"א

תורה שניתנה ל-40 יום

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד י"ח)

(שיר השירים רבה ח') ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין, והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה מטון חד בית חקלא. אמר רבי יוחנן: הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא מטון חד בית כרם. ואמר רבי יוחנן: הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא. מטון חד בית זיתא ואמר: כמו כן. שרי ר' חייא בר אבא בכי, א"ל: מה את בכי? א"ל: בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום. א"ל: חייא בני ונקלה זו בעיניך, מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה ימים, שנאמר (שמות כ') כי ששת ימים עשה ה', אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר: (שם ל"ד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום. וכתיב: (דברים ט') ואשב בהר ארבעים יום. כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה. בוז יבוזו לו. עד כאן ילקוט שמות רמז שס"ה.

מה אמרנו? רבי יוחנן היה מטייל מטבריה לציפורי והיה נסמך על כתפיו של רבי חייא בר אבא, הגיעו לשדה אחד ואמר זה היה שלי ומכרתי אותו כי רציתי ללמוד בתורה, אחר כך הגיעו לבית זית אחד ואמר זה הבית זית היה שלי ומכרתי אותו כי רציתי ללמוד תורה, התחיל רבי חייא בר אבא לבכות, שאל אותו רבי יוחנן למה אתה בוכה? אני בוכה שלא השארת שום דבר לזקנתך. אז אמר לו רבי יוחנן חיא, חיא בני, תגיד לי זה קל בעיניך שאני מכרתי דבר שניתן לשישה וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה? מה, לא עשיתי עסק טוב? מכרתי דבר שניתן לשישה ימים. כל העולם כולו לא נברא אלא לשישה ימים, מספיק שישה ימים לברוא את כל העולם כולו. אבל התורה ניתנה לארבעים יום, וזה אומר הפסוק "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (שמות ל"ד כ"ח) אז זה עסקה טובה מאוד.

כשנפטר רבי יוחנן, היה הדור שלו קורא עליו את הפסוק "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה" שאהב רבי יוחנן את התורה "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח' ז') זאת אומרת אם אדם ייתן את כל ממונו באהבה שאהב רבי יוחנן, כאילו להגיד שזה יהיה שווה ערך למה שאהב רבי יוחנן את התורה, תיתן מיליארדים, בוז יבוזו לו. לא היה שום ערך בעולם ששווה כמו אהבת התורה, שהרי מכר את כל מה שיש לו, נשאר חסר כל בשביל שהוא רוצה ללמוד תורה.

ויש להתבונן, גם אם המצב של רבי יוחנן היה דחוק, מה היה לו לרבי חייא לבכות על כך? וכי מה ההבדל אם פעם היו שייכים לו כל הנכסים, או אם לא היו לו מעולם? אחד שהיה לו נכסים ואין לו עכשיו ואחד שלא היה לו בכלל, מה ההבדל? לשניהם אין. סוף סוף עכשיו אין לו כלום. אז מה התועלת בבכי על דבר שהיה? מה זה מועיל? מה התועלת בבכי?

ועוד, מה צריך להביא ראיה שהתורה חשובה יותר? מאיפה מביאים ראיה? מזה שמשה היה בהר ארבעים יום. והרי בכל התורה אנחנו מוצאים שהיא חשובה יותר מכל ענייני העולם הזה, ושהיא עיקר החיים, "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים ל"ב מ"ז). אז מה ההסבר?

אפשר לומר שהיו ביניהם חילוקי דעות על דרך התורה, שהרי ודאי רבי חייא בר אבא ידע שהתורה חשובה יותר מכל ענייני העולם הזה, "כָּל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (כמו משלי ג' ט"ו). אולם אם כבר היו לו לרבי יוחנן כל אותם הנכסים, לא היה צריך למכור אותם להביא את עצמו לידי ניסיון גדול לקיים את התורה מעוני ודחקות, שהנכסים יביאו לו רווח ויתפרנס מהם מתוך כבוד והרחבה. אז אפשר להגיד שזו הייתה דעתו ושיטתו של רבי חייא בר אבא, ולכן הוא הצטער למה הוא לא הניח לו נכסים שיוכל ללמוד בהרחבה.

אולם רבי יוחנן השיב לו כי הדרך הנכונה היא דווקא ללמוד תורה מתוך הדחק, ואת זה אנחנו לומדים ממשה רבנו, שכן הוא נצרך להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה. מה שה' יכול לתת לו בארבעים יום, הוא יכול לתת לו גם ביום אחד. הרי בסופו של דבר משה רבנו לא הצליח ללמוד את כל התורה כולה, הקב"ה נתן לו אותה במתנה, אז היה יכול לתת לו מהתחלה.

אין זה אלא מפני שהיה זקוק משה רבנו ליצירה חדשה, כמו יצירת הוולד שצריכה ארבעים יום. כדי ליצור ולד, שייגמר צורתו צריך ארבעים יום, והוא היה צריך לפשוט את עצמו מענייני החומר לגמרי, ורק בדרך זו זכה שתינתן התורה על ידו. אם העובר צריך ארבעים יום כדי שייגמר בשלמות בצורתו, משה רבנו היה צריך הפוך, ללכת רוורס כמו שאומרים, אחורה, ולהתרוקן לגמרי מן החומר. אז ארבעים יום וארבעים לילה, עד שביטל את החומר לגמרי.

אז זאת אומרת, רבי יוחנן סובר שהדרך הנכונה היא מתוך הדחק, והוא לומד את זה ממי? ממשה רבנו שהיה נזקק להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולכן, כל אחד ואחד עד כמה שהוא יכול להפסיק את ההתקשרות לענייני החומר והמידות של הטבע, בה במידה הוא זוכה לקנייני התורה. כמה אדם זוכה? כמה שהוא מקושר פחות לחומר. 'וטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה ברווח' ללא צער, אבות דרבי נתן ג'. זה מה שמסביר לו רבי יוחנן - כל העולם נברא בשישה ימים והתורה ניתנה לארבעים יום. היינו כי זו היא גם כן בריאה. התורה היא גם כן בריאה, הבריאה הראשונה נבראה של כל עולם החומר בשישה ימים, אבל הבריאה הרוחנית של התורה בארבעים יום, שדווקא רק בזו הדרך זכה משה לתורה, וזו היא הדרך של קניין תורה לגבי כולם.

אז כל אחד ואחד זה הדרך לקנות תורה. ועד כמה הייתה גדולה אהבתו של רבי יוחנן לתורה אנחנו לומדים ממעשה בגמרא, ש'רבי אלעזר חלש, אמר ליה: אמאי קא בכית?' רבי אלעזר היה חולה, ורבי יוחנן בא לבקר אותו, והם דיברו שמה, הוא אמר לו על מה אתה בוכה? אם תורה, אז אחד המרבה ואחד הממעיט לא חסר לך, אם אתה חושב שחסר לך ועל זה אתה בוכה, הוא ראה אותו מצטער. אם זה על פרנסה, בקיצור על כל דבר השיב לו. בסוף אמר לו אם זה בגלל שמתו לך ילדים, 'ואי משום בני - דין גרמא דעשיראה ביר', הוציא לו עצם שנותרה לו מעשרה בנים, רבי יוחנן קבר עשרה בנים ולקח מהאחרון עצם, יש אומרים שן, יש אומרים... ולקח עצם והיה הולך לנחם אבלים, והיה רואה שקשה להם להתנחם, אומר להם מה, נפטר לכם אבא, אמא, בן, בת, אני עשרה קברתי וזה מה שנשאר לי מכל הילדים, וקיבלתי תנחומים, קבלו תנחומים.

אז מפרשים התוספות שבזה היה נוהג לנחם אבלים, ורואים מזה שחיי המשפחה קשים שהיו לו שמתו כל בניו בחייו לא עשה עליו רושם רב, ועוד היה מסוגל להחזיק בידו את הדוגמא כדי לנחם בזה אחרים. אבל יש עוד עובדה נוספת שמראה על מה כן הוא יכול להצטער, בעת שאנש רבי יוחנן לריש לקיש ומת ריש לקיש, מובא בגמרא שהיה צועק עד שיצא מדעתו.

הווה קא צווח דשף דעתיה מיניה, בעו רבנן רחמיה עליה ונח נפשיה. חכמים התפללו עליו שימות! ונפטר, בבא מציעא פד. יכלו רבנן לבקש רחמים עליו שיחזור לשפיות דעתו, למה יגיד: שימות?' איך, איך הם מעיזים לכזה גדול בישראל 'שימות!' שיתפללו עליו! איזה לב צריך להיות 'שימות'? שימות? – שיחיה! 'שיחיה ויחזור לדעתו'. אבל הם ידעו שזה לא יועיל כלום, אם יחזירו אותו לשפיות - הוא עוד פעם ישתגע! יצא מדעתו, למה? 

כי החסרון ברווחא דשמעתא הביאו למצב זה. זאת אומרת מה שהוא היה לומד עם ריש לקיש, הוא היה מקשה עליו 24 קושיות ריש לקיש! על כל דבר שהם למדו והוא היה נותן 24 תירוצים, וככה הייתה מתרבה, מתרבה התורה בזכות המקשן ריש לקיש  שהיה מקשה קושיות, אז הביאו לו מישהו ככה להחליף, אז כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן היה אומר 'תניא דמסייעיה ליה' הביא לו עוד, כן עוד מקור שמה שאתה אומר זה נכון, 

'מה אני צריך אותך? אני צריך מישהו שיקשה עליי קושיות! שמזה התורה מתרחבת!!' אז בגלל... לא שהוא לא יכול ללמוד, אז הלך ריש לקיש שלום, עכשיו אתה נשארת? יש תורה!  אומר: 'אבל זה לא אותה תורה! תורה שהייתה מתרחבת! ומתרחבת מהקושיות של ריש לקיש - את זה הוא לא היה יכול לסבול!'. ובו ברגע שאין את ריש לקיש , ואין את רווחא דשמעתא הוא יחלה שוב הפעם. 

אז רואים מפה כמה הייתה לו אהבה לתורה ועצומה, על עשרה ילדים - הוא לא קונן ולא התאונן ויכול לקחת עצם קטנה בשביל לנחם אחרים – בזה אין לו בעיה, אבל שהתורה שלו לא תתרחב? לא שתתמעט, זה הוא לא יכול לסבול.  עד שיצא מדעתו, ואין תקנה ! חכמים הבינו שאין תקנה, לכן התפללו עליו שייגמר לו הצער. 

ואנחנו מוצאים עוד פעם את שיטתו של רבי יוחנן פעם נוספת בגמרא בתענית כא': אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא היו לומדים תורה בכולל, דחיקא להוא מילתא טובא, המצב היה קשה1 אין מה לאכול, עוני מצב דחוק אמרי: 'ניקם ניזיל ונעביד עיסקא' אין מה לעשות! נלך נקום ונלך לעשות איזה עסק איזה עבודה נמצא לנו, 'ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון". אין מה לעשות תמיד יהיה מצב שיהיה אביון, אמר ליה רבי יוחנן: 'איהדר ואקיים בנפשאי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". 

פה זה מקוצר אבל במעשה שמובא הם  נשענו לשבת לאכול ליד כותל, ורבי יוחנן שמע שני מלאכים אחד אומר לשני: 'אלה עזבו את התורה! נהפוך עליהם את הכותל!! "כי הוא חייך ואורך ימיך" עזבו את התורה? נהפוך עליהם את הכותל!" רבי יוחנן שאל את אלפא: "שמעת משהו?" אמר לו: "לא!" אז הוא הבין שזה מכוון אליו אם הוא רק שמע, אז הוא אמר: "אני אחזור בחזרה!" והוא חזר רבי יוחנן והביא לנו את 'התלמוד הירושלמי'. 

אז רבי יוחנן, אתם רואים מה קורה? לפעמים אדם אין לו ביטחון לא בגלל שהוא לא בוטח בהשם, בוטח!  אבל המציאות היא שאין! אין, אין מה לאכול! אבל כשהוא שמע את המלאך שרוצים להרוג אותם בגלל שהם עזבו את התורה אז הוא חזר! ומאיפה יהיה אוכל עכשיו? מאיפה יהיה עכשיו אוכל ואיך הוא הצליח לשרוד אחרי זה? ה' ממציא לכל! מכל מקום!! יש נסיונות לפעמים ככה הופ... מחליקים בניסיון ולא מצליחים, והוא עמד על זה וחזר בחזרה! 

נראה שהויכוח בין אילפא ורבי יוחנן היה בעיקרו בעניין של מסירות נפש האם לקיים את הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" או לקבל את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"? ואם היה רבי יוחנן מקיים דווקא את הפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון אז לא היה לנו תלמוד ירושלמי! ובכלל לא היה כל הש"ס מלא מדברי רבי יוחנן!! כי הוא היה פועל דחק, וזהו, לא הייתה תורתו. 

ואפשר לחזק את דברינו גם ממה שמבוא בגמרא על רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון, כתוב על רבי יוסי, הוא היה נכד של רבי שמעון בר יוחאי, הוא היה בן של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, והוא היה מצב גרוע מאוד! עשה דברים שלא ייעשו!! הגמרא מתארת - ה' ירחם! בקיצור, רבי - רבנו הקדוש החזיר אותו בתשובה!! הוא דאג לזה, והוא חזר והגיע למעלות של אבא שלו - וסבא שלו! רבי יוסי. 

רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון 'כי נח נפשיה אמטיוהו למערתא דאבוהו' כשהוא נפטר הביאו אותו למערה של אבא שלו, איפה שקבור  רבי שמעון ורבי אלעזר, 'הווה הדרא לה עכנאה למערתא', אמר ליה: 'עכנא פתח פיך וייכנס בן אצל אביו' לא פתחא להו, לא הסכים להכניס אותו! הנחש עמד שם בפתח ולא נתן לו להיכנס. כסבורים העם לומר: 'שזה גדול מזה!' יצתה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה!', 

נכון שאתה הגעת למדרגה של האבא, אבל אתה לא יכול להכנס! כי אתה למדת תורה ברווח, אבא שלך למד תורה בצער מערה!! 13 שנה היה בתוך החול!!! לומד, רק מחרובים ומים, ללמוד בצורה כזאת בתנאים כאלה מחפירים - אין לך את המעלה הזאת. אז רואים שמעלה של תורה שהיא בצער לעומת מעלה של תורה שהיא לא בצער ויש עוד דוגמאות בגמרא - זה עולם אחר לגמרי! אז אתה לא ראוי להיכנס לפה. מקום קדוש! איפה שהם טמונים רבי שמעון ורבי אלעזר – הוא לא יכול להכנס. 

מזה רואים כי הצער הוא מדרגה אחרת לגמרי, וזו הדרך המובילה לגובהי גבהים במעלת המדרגות, ולכן הסמיך רבי יוחנן את דרכו, למה הדרך שלו היתה למכור את כל רכושו בשביל ללמוד תורה? הוא הסמיך את זה על "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה!" כי רק מי שמתרומם לגובי מרומים של קבלת התורה בהשוואה לששת ימים של בריאת שמים וארץ, רק הוא יכול לעשות את החשבון: 'שכדאי להפקיר את הכל! - כדי לזכות בתורה!!' אז הוא לא השאיר לעצמו שום דבר! 

ונזכיר את ריש לקיש, ריש לקיש, שאמר כשהוא הניח 'קבא דמוריקא' (גיטין מז, א) [זכור לי זה ריש לקיש, אבל טוב קופץ לי עכשיו הקושיה הזאת: הרי המית אותו רבי יוחנן ומתי הוא הספיק להגיד על זה...?] בכל אופן הוא הניח אחריו קבא דמוריקא ואמר על זה את הפסוק (תהלים מט, יא): "ועזבו לאחרים חילם" זאת אומרת מה, הוא השאיר אחריו משהו קטן כמו נגיד פטרוזיליה חבילה אחת! והוא אומר ועזבו לאחרים חילם, ועזבו לאחרים חילם. 

איך אפשר להגיד, איזה חילם? איזה כסף זה, מה זה שווה? כמה יש פה, שתי שקלים, שלושה שקלים, הוא לא, הוא לא אמר על זה; שבעצם השווי של הכסף מפריע לו, אלא בשביל להשיג את זה - הוא היה צריך לטרוח משהו! וערך הזמן שהיה צריך להשיג את זה, ואת הערך של זה - שזה הלך לטמיון! כי זה לא נוצל, לא נוצל, הזמן הזה שלא נוצל -  על זה הוא בכה. 

זאת אומרת לנצל את הזמן! ולכן מי שמחובר לחומר - אז לא רק שהוא מחובר לחומר, אז זה גם מונע ממנו הרבה זמן - כי הוא צריך לשמור על החומר צריך לטפל בחומר וכן הלאה. לכן רבי יוחנן העדיף שלא להתעסק עם זה, מכר את כל מה שיש לו כי הוא רוצה ללמוד תורה. ואז הוא אומר: 'שהעסקה הכי טובה שהוא עשה זה עצם זה שהוא החליף שישה ימים בארבעים יום!' 

רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.