לעברך בברית השם ובאלתו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בלחש

אמן אמן באמן

לעברך בברית ה' אלוהיך ובעלתו אשר ה' אלוהיך

קורת עמך היום'.

עיקר חוכמת האדם להיות נגד עיניו האחרית.

מה יקרה בסופו?

כי זה אות כי כבר שב שכלו להיות

שורר בביתו.

כי זה כוח השכלי לקרב הרחוקות,

העתיד כהווה.

איזהו חכם הרואה את הנולד. עכשיו הוא רואה

בהווה את הנולד.

מי שיש לו כוח שכלי,

הוא יכול לקרב דבר רחוק ולראות אותו עכשיו.

הוא רואה את העתיד כבר כהווה.

וזה לא יכול להיות רק אם כבר העמיק בה חוכמה.

הוא מוציא מכוח אל הפועל

את הכוח של הנפש המשכלת.

הוא מבין את העונג של חוכמה ומדע.

הוא יודע להבדיל

הבדלה בין עובר לקיים.

החיים האלה עוברים חולפים. מה קיים זה הנצח.

לשם אתה מיועד.

ואם הוא יודע להבדיל,

אשריו ואשרי חלקו הוא בעל שכל.

הוא יודע להבדיל בין עונג מצומצם לעונג רחב בלי מצרים.

זאת אומרת העונג פה חולף אחרי דקות ונשכח.

העונג הנצחי

לא פוסק.

ויש גם הבדל בין עונג שהוא מעורב בעצבים ברובו,

לעונג זך ובהיר בלי שום תערובת של עצב.

רק כולו מחמדים בלי הפסק.

בקיצור, עיקר חוכמת האדם לנגד עיניו האחרית,

ושהשכל יקרב את המציאות האמיתית

מפני הדמיון החולף.

בזה יבטל את נועם התאוות הבהמיות

ואת הרצון השוטף למידות מגונות,

ואז יתעצם כוח השכל לעמוד על תכונתו של השכל,

ויוכל לקרב את העתיד לראות אותו כבר בהווה,

ויעמוד נגד עיניו מה יהיה עוצם החרטה באחרית,

אם יגיע לשם ולא יהיה מוכן,

כמה תהיה החרטה באחרית.

כי אז יתברר לו ההבדל בחוש בין עולם חולף לעולם קיים,

הוא יראה את זה בחוש.

ובפרט שאז כבר יחלפו ויעברו כל ההנאות המדומות,

ואז הצער יהיה קיים לזמן ארוך מאוד ועצום מאוד.

מי יכול לסבול זאת?

וזאת החוכמה האמיתית

שראוי להיקרא חכם בעבורה,

כי הוא מכיר דבר כמו שהוא.

הוא לא מדומיין

ולא יטפל בו המלאך דומא.

וזהו יסוד החוכמה.

ואם אדם יתבונן בדברים הקצרים האלה שאמרנו שהם מעט הכמות,

אבל הם רבי האיכות.

על זה קראת איתנו הקדוש ברוך הוא ברית

לעוברך בברית אדוני ובעלתו.

זאת אומרת עברנו בברית וכריתת ברית היא לא פוסקת וגם עלה שבועה.

אשר אדוני כורת עמך היום ולא איתכם לבדכם אנכי כורת את הברית

ואת העלה הזאת.

כי את אשר ישנו פה עמנו

ואת אשר איננו פה עמנו היום.

גם דורות הבאים עמדו במעמד הר סיני וגם עמדו

בברית והעלה והם מחויבים כולם לעמוד בזה.

הנה מבואר כי כמו שאנו מחויבים לקבל הברית,

כך אנחנו מחויבים לקבל העלה.

וקבלת העלה היא הידיעה

וההתבוננות בה.

כי לא היה רצון השם לקלל בניו לחינם.

עלה גם מלשון קללה.

לא רצה הקדוש ברוך הוא לקלל בניו לחינם.

אבל רצה להבין אותם, שיבינו שיש הכרחיות בקבלת הברית.

זה לא ברית ואפשר להפר אותה,

אלא יש עליה קללות

שחלילה יבואו אם לא מקיימים.

היינו העובר על התורה מוכרח,

חס ושלום, לעלות.

מזה התבוננו הבנים להתחזק בקיום התורה,

וזו הייתה הכוונה בהעברת

ישראל בברית ובעלה.

מי שאינו מכין את עצמו להבין את אחריתו,

אז ודאי שהוא עובר על העלה.

וכבר אמר הכתוב,

והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי.

זאת אומרת, הוא מרגיע את עצמו שלא יקרה לו שום דבר, שלום יהיה לי.

אומר הרמב״ן,

זיכרונו לברכה, שלום יהיה לי,

כי אינו מקבל עליו העלות.

ואז מה יקרה?

אז יעשן אף אדוני וקנאתו באיש ההוא.

וכתוב, ורבצה בו כל העלה הכתובה בספר הזה.

כל הקללות יחולו על ראשו.

והעלה מצאה כן לשכון אצלו.

יען כי אינו רוצה למרר את לבבו הערל.

הלב ערל, יש עורלת הלב, והוא לא מסיר אותה.

והוא לא רוצה למרר את הלב הערל, את העורלה הזאת.

ממילא ימררו את חייו.

והוא רוצה לפתות את עצמו, שלום יהיה לי.

למה הוא אומר את זה?

כי הוא רוצה לחיות בלחתו, בהרחבת הלב.

והרי זה כמי שממאן

בתורת השם וברפואתו.

הוא לא מעוניין, אני אסתדר לבד, הכל בסדר.

בזה הוא פורק עול מלכות שמיים,

ויעשן אף השם וקנאתו עליו, ותרבץ עליו כל העלה.

מי שמורגל בעיון דק,

מבין

כי מי שאינו עוסק בהכנת הבינה,

בעוצם החרטה,

מה שיהיה באחריתו,

הרי זה אדם שממש אומר שלום יהיה לי. הוא לא מתבונן בכלל בכל הדברים שדיברנו עד עכשיו.

באדם כזה, כמובן, הוא צפוי לקללות,

ואל יתפלא אחר כך על מה ולמה באו.

עוד דברים נוראים בבאורו של הרמב״ן, זיכרונו לברכה.

אמנם די במה שכתבנו,

כי האומר שלום יהיה לי,

שאינו משיב אל ליבו אחריתו כי רע ומר הוא,

והוא רוצה לחתו בהרחבת הלב.

והפסוק מעיד עליו כי חס ושלום יצא מרעה אל רעה,

כיוון שהוא הורגל בזה.

ואז למען שפות הרבה את הצמאה וגדול עוונו מנשוא.

ורבצה בו כל האלה רחמנה לצלן.

הרי מבואר גודל החיוב של ההתבוננות

להשכיל ולהיטיב.

להשתמש בשכל למה שאמרנו בתחילה, להתבונן באחרית.

זה תכף ומייד יכול להיות.

והנה מבואר בפסוק

כי העברת הברית והעלה היא גם למי שאיננו פה.

כוונת העלות,

זה כמו שכתוב, והנה טוב מאוד בבראשית,

זה מוות.

להכניע תנפשות.

זה שיש מוות זה טוב מאוד.

זה מכניע תנפשות.

וגם העלות

זה בא להכניע תנפשות, כל העונשים.

זה בא להכניע תנפשות.

לשמור על האדם

שלא יהיה חטא

ויקבל את השכר המובטח לו.

ואם כן את אשר איננו פה שלא היה אז

בעת שענו הלוויים בקול רם

וגם בעת ששאלה השם יתברך

על ידי משה רבנו את כל התוכחות,

האם הוא יכול להתפעל,

אדם בימינו,

כמו אלה ששמעו מפי משה רבנו פנים אל פנים,

מפה אל פה?

וגם במעמד הלוויים שהיו בהר חיבל והר גריזים

לפני כל ישראל?

ומהי העברה

בברית ובעלה? הרי לא עברנו אנחנו, הם עברו.

ועל כן כמו שביארנו שהכנות להתחכם ולהבין אחרית דבר מראשיתו

זה נקרא לעבור בברית.

ואם כן מי שאינו מקבל הרפואה של הקדוש ברוך הוא

זה כאילו אומר לקדוש ברוך הוא אי אפשר בתורתך ואי אפשר ברפואתך רחמנא נצלן.

כמו של לוט אמר

לאברהם אי אפשר

בך ובאלוקיך.

ועל כן מי האיש החכם ויבין את זאת?

ייקח את הרפואה של הקדוש ברוך הוא,

יתבונן באחריתו,

יסיק את המסקנות

ולא יצטרך לעלות בשווה ורפא לו.

אז אם כן,

עכשיו שאנחנו שבוע וחצי לפני ראש השנה,

זה הזמן להיכנס בברית השם ובעלתו לרפואתנו.

ולכן אנחנו תמיד מגיעים

לפני ראש השנה לפרשת ניצבים.

כי עם ישראל כשעמדו בברית הזאת היו בעלי תשובה גמורים.

ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד.

אז חובתנו עכשיו להשכיל

להתבונן באחרית, לראות את העתיד כבר בהווה,

לקיים את התורה כרצונו של הקדוש ברוך הוא,

ואז יהיה לנו טוב

כל הימים,

בין בעולם הזה

ובין בעולם הבא.

אמן.