פני הכרובים כילדים. מדוע? | הרב אמנון יצחק

נציב יום: להצלחת קהילות פז, אמן!!

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח)

מובן שאי אפשר לפרש את הדברים כפשוטם, כי הקב"ה הוא למעלה מן המקום. מה זה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם?" זה מקום מצומצם, הקב"ה הוא למעלה מן המקום הוא 'ממלא כל עלמין ואין מקום פנוי ממנו. וכבר משה תמה על דבר זה, כמו שאמרו חז"ל: "שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונרתע לאחוריו... בשעה שאמר לו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" אמר משה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מלכים-א ח כז) ואתה אומר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ?! אמר לו הקב"ה: "משה! לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה" (ילקו"ש רמז שסה).

לכאורה: מה מצא הקב"ה צורך לקבוע את משכנו למטה? חז"ל אומרים לנו: שזה כדי לתקן את חטא העגל. הכתוב אומר: "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי" (תהלים ג ג) מי אלה הרבים שאומרים? אלה אומות העולם, מה הם אומרים? אומה ששמעה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ!" (שמות כ ב) ולסוף ארבעים יום עשו את העגל? יש להם ישועה?! "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה" אז מה אמרו להם: ישראל? "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי" (תהלים ג ד) אתה הגנת עלי בזכות אבותי אברהם יצחק ויעקב, ששיכנת שכינתך בתוכנו שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.

ובודאי שיש טעמים כמוסים, אך אפשר להסביר גם באופן פשוט: כל אחד מבין ש'חטא העגל' לא היה כפשוטו! כי לא יתכן שבני ישראל אחרי שעלו במעלות עליונות כאלה, ש: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי!' אחרי ששמעו את "קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד לג) בקולות וברקים, שילכו ויעשו עגל מזהב ויקראו לפניו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ד) עכשיו עשיתם אותו! איך הוא העלה אתכם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם?! היתכן שהם יגידו כזה דבר?!

אלא הם רצו לראות בעגל סמל, בני ישראל לא יכלו עדין להתרומם למדרגה כזאת, שישוו לפניהם את ה' בכל עת ובכל שעה "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) והם ראו צורך בדמות שיכלו לחוש אותה בחושים, והיא תשמש להם כסמל, כי כשהיה משה אז הם ראו אותו בחוש, והוא מקשר בינם לבין הקב"ה, אבל לאחר שראו שאין משה, שמשה איננו, "לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב א) ביקשו לעשות להם: 'אלוקים' שיהיה סמל במקום משה.

גם עובדי אלילים בתחילה, הכירו: שה' בשמים! אבל הם עבדו לאלילים רק בתור 'סמלים', כמו שאומר הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק א הלכה א'), שבתחילה הם אמרו: שאם הם עובדים את המשרתים שלו - זה נותן לו כבוד בדיוק אותו דבר כמו שמכבדים אותו! רק להסתכל למרום ולא רואים כלום כאילו זה פחות קל מאשר לעשות משהו מוחש מולם! וכו' על זה הזהיר ה' בעשרת הדברות: (אהאהאהא...) "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ ג) "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ?" (ישעיה מ כה) אך לאחר שהתגלה: שאין העם מוכן עדיין להחזיק מעמד במדרגות גדולות, עדין הוא לא יכול להרגיש את ה' בקרבתו בלי אמצעים חושיים, אז ציוה הקב"ה: 'להקים משכן!' ושם יופיע לפניהם בענן מעל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, כדי שירגישו השראת שכינתו בתוכם. אתם רוצים בחוש? אין בעיה! אני מוכן לרדת, לצמצם שכינתי ואתם יהיה לכם בחוש, תראו את הענן מעל אוהל מועד, זהו.

אמנם הודות למשכן התקשר ה' עם ישראל, וחכמים מתארים את הקשר הזה: 'כקשר נישואין!' כתוב: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז א) חז"ל דורשים: "כלת" כתוב בלי וו, כאילו כתוב "כלת" מלשון כלה, 'חתן וכלה' יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה! (רש"י שם), ביום הקמת המשכן, זה היה כמו כלה הנכנסת לחופה. כלומר; שה' התקשר עם ישראל כדוגמת חתן עם כלתו.

יש להבדיל, יש אנשים שרים שירי שבת, ובמקום שצריך להגיד כלה לשון כילוי, אומרים כלּה (דגש בל'), בלשון כלה אשתו של החתן, יש הבדל בין כלה ל"כלה" כלּה {עם דגש בלמד} נכנסת לחופה, כלה - הלכה הכלה... אז צריך להבדיל.

כן מצינו במקום אחר: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא) בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זה אוהל מועד, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זה בית המקדש. (שיה"ר ב'). דהיינו; רואים פה שיש פה ענין של חיבור בין ישראל לבין אבינו שבשמים כחתן וכלה.

המשכן ובית המקדש בשעתם שימשו 'המרכז הרוחני של העם!' לכאן היו מתכנסים שלש פעמים בשנה, כאן הרגישו בחוש את השכינה, קיבלו מכאן השראה עליונה, במקום זה היו 'שואבים את רוח הקודש!' במקום הזה היה מרומם את העם ומקרב אותם לאביהם שבשמים, מכאן היתה מתפשטת השכינה לכל העם, לכן "בתוכו" לא נאמר אלא "בְּתוֹכָם - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" על ידי המשכן השרה ה' את שכינתו בתוך כל העם.

היום זה 'בית מקדש מעט' פה (קהילות פז בני ברק) שאנחנו נמצאים; שלוש פעמים ביום נפגשים בתפילות מעבר ללימוד הקבוע, וזה מקור 'המרכז של העם!' פה שואבים מהשכינה, יש ששואבים! ויש חושבים: 'שבאו "לבית העם"... יש כזה דבר "בית העם" בכל מיני ישובים יש 'בית העם' לא בית כנסת - "בית העם"...

גם מקומו של המשכן היה בתוך המרכז של כל המחנות, זאת אומרת הוא היה באמצע, כל השבטים היו חונים מסביב למשכן לכל הצדדים: מזרחה - היו השבטים; יהודה יששכר וזבולון. דרומה - ראובן שמעון וגד, מערבה - אפרים מנשה ובנימין. צפונה - דן אשר ונפתלי, והמשכן היווה את הנקודה המרכזית שכולם היו פונים כלפיה, כל שאיפותיהם ויעודיהם, זה המקום המקודש ביותר! ובתוך המקום המקודש במשכן; היה הארון והכפורת אשר עליו, שם היתה שורה השכינה, וגם קול אלוקים היה יוצא מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים שעל הַכַּפֹּרֶת" (במדבר ז פט).

אז היה ארון ועליו הַכַּפֹּרֶת ועליו שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה כ). בזה שקול ה' יוצא דוקא מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, יש פה רעיון עמוק! חז"ל אומרים: 'למה קוראו אותם כְּרֻבִים? משום שפניהם היו כפני תינוק, 'רביא' זה תינוק כְּרֻבִים כרביא כמו תינוק. שכן בבבל קוראים לינוקא רביא (חגיגה יג) לתינוק קוראים "רביא".

והנה ציוה ה': 'שבמקום הקדוש ביותר, בקודש הקדשים מעל ארון העדות ששם היה מרכז השכינה, יעמידו את שְׁנֵי הַכְּרֻבִים שהפנים שלהם כשני תינוקות, פנים של תינוקות!' וזה בא ללמד אותנו: שכל הֵמשך הקדושה של עם ישראל - תלוי בתינוקות, הם הערובה לקיומה של התורה!

בזכות מה ה' נתן את התורה? בזכות התינוקות. ובלעדם אין תקוה לנצחיותו של עם ישראל, 'אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן' (שבת קיט), לא רק עם ישראל מתקיים גם הסינים קיימים בגלל ההבל של התינוקות שמוציאים מפיהם כשלומדים תורה בבית המדרש. ולכן צריך: שהם יהיו עשויים הכרובים; חלק אחד עם הכפורת! ואסור להפריד ביניהם. אז ילדים צריכים להיות מחוברים לתורה מקטנותם דבוקים כמו שהכרובים דבוקים לכפורת.

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" שאיפות למעלה! "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה כ) ואיפה הפנים שלהם? כלפי הַכַּפֹּרֶת, מה יש שמה? את ה'עדות' למטה את הספר תורה ואת הלוחות. הַכְּרֻבִים שהם מסמלים את התינוקות הם הסֹכְכִים על ארון העדות, ופניהם צריכים להיות מכוונים ללימוד התורה שנמצאת בארון ומשם יוצא קול ה'.

יש עוד מקום שמוזכרים כְּרֻבִים; כשה' גרש את אדם הראשון מגן עדן כתוב: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג כד) שמה רש"י אומר: "כְּרֻבִים - מלאכי חבלה!" יה בא ביי... אמרנו כְּרֻבִים זה כמו פני תינוקות, איך אומר רש"י מלאכי חבלה?

למה פה מפרשים את המלה כְּרֻבִים לגנאי? גם שם הַכְּרֻבִים כתינוקות, אבל כיוון שהם עמדו מחוץ לשערי גן עדן, מחוץ לבית המדרש, הם עמדו כבר על יד לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, זה כבר מלאכי חבלה! ילדים שיוצאים מבית המדרש - הם הופכים להיות מלאכי חבלה!

שמה הם מסוכנים מאד, אם התינוקות מכוונים לדרך רעה - הם עלולים להביא חורבן לעולם! לכן דוד מלכנו אומר: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהלים קכז) בְּנֵי הַנְּעוּרִים שכח ואש הנעורים בידם, אם הם מחונכים לרעה - הם מביאים את כל המלחמות, הם מעוררים מהפכות וגורמים הרס וחורבן לעולם והם בבחינת 'מלאכי חבלה!' אבל אם הם צמודים לארון העדות לתורת ה' ופניהם אל הכפורת- הם ראויים לעמוד בקודש הקדשים ומביאים ברכה וגאולה לעולם!

אז למה אומר דוד המלך: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" חִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, החץ עדיין ביד של הגיבור, לאן שהוא רוצה הוא יכול לכוון אותו, ברגע שהוא שחרר אותו... גמרנו! הוא כבר עומד בזכות עצמו, אתה כבר לא יכול לשלוט עליו, צריך להחזיק את בְּנֵי הַנְּעוּרִים, כמו חיצים בְּיַד גִּבּוֹר לא לשחרר! אם תשחרר - ואי ואי ואי מה חץ יכול לעשות, איזה חורבן! צריך להחזיק אותם להחזיק חזק.

יש להוסיף: שאין כאן הכוונה רק לתינוקות כמו שאנחנו מבינים הילדים שלכם, לא מדובר רק עליהם, מדברים עליכם גם אתם 'תינוקות גדולים!' אלא כל העם צריכים להיות בחינת 'תינוקות!' ויש מפרשים: שהעמידו את הַכְּרֻבִים הדומים בפני תינוקות על ארון העדות, כדי ללמד: כי כל העם כקטון כגדול צריכים תמיד ללמוד את התורה כתינוקות! כי תורה לא גומרים אף פעם, תורה זה בלי סוף, וכל מה שלומדים בה יותר- מוצאים שיש ללמוד עוד ועוד ועוד ועוד, וכל ימיו חייב אדם לשבת כמו נער וללמוד את התורה, כמו תינוק שמתחיל מא' ב'.

ואכן אנחנו מוצאים שנער בתורה זה תואר! תואר. כתוב: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג יא) בן כמה הוא היה? חמשים ושש! נַעַר זה תואר, שכל הזמן הוא מתנער לעבודת ה' כל הזמן. זו מדרגה גדולה ביותר! אנחנו מוצאים גם תואר כזה אצל שמואל הנביא: "וְהַנַּעַר נָעַר" (שמואל-א א כד) וְהַנַּעַר נָעַר. ואף על כל עם ישראל אנו מוצאים את התואר 'נער': "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא א) אנחנו כבר בני 3,300 שנה ויותר קצת...! איך קוראים לנו נַעַר? זה מה שאוהב ה', שאנחנו בבחינת נַעַר כל הזמן, כל הזמן מתלמדים. ועל זה אמר שלמה המלך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב ו) גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מלהיות נַעַר! וימשיך כל ימיו להתחנך, כך אומר הגאון רבי ישראל סלנטר.

"חֲנֹךְ לַנַּעַר" תחנך: שכל הזמן יהיה נַעַר, חֲנֹךְ לַנַּעַר השאיפה להיות: נַעַר ו"גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר" מהבחינה הזאת להיות תמיד נַעַר. תמיד לומד! תמיד תמיד תמיד. לכן קוראים לחכמי ישראל: "תלמידי חכמים", למה? הם כל הזמן תלמידים, תלמידים, כל הזמן לומדים לומדים-לומדים.

הרב ברינבוים זצ"ל היה אומר: "תנו רבנן"!! אם "תנו" – "רבנן", אם לא "תנו" לא "רבנן" שנו רבותינו צריך לשנות כל הזמן ללמוד ללמוד-ללמוד ללמוד... אם לומדים-רבנן, אם לא לומדים... 

תמיד לומדים ומתעלים, וזה הקנה מידה להערכת האדם, האם הוא בבחינת נַעַר ותלמיד ובמדרגה של עולה – "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (משלי טו כד) תמיד צריך לעלות, כי אם לא עולים אתה כבר ב: שְּׁאוֹל מָטָּה. אין מצב ביניים אין עומד, זה או עולה או יורד.

משום כך העמידו את הכרובים בקודש הקדשים על אֲרוֹן הָעֵדוּת, להראות: שכל אדם חייב להיות כל ימי חייו כתינוק, כמו שתינוק עולה ומתפתח מיום ליום, כך צריך כל אדם במשך כל ימיו להיות עולה תמיד! זוהי, זוהי הבחירה שניתנה לאדם, וזוהי המטרה בחיים, ואם הוא נמצא במצב של עולה - אז הוא ממשיך את תכלית המשכן. זה הסיבה שה' נתן את המשכן: כדי לשרות שכינתו עליך, עליך! "בתוכם" אפילו שכבר בטל המשכן, אתה בונה משכן בתוך הלב שלך לבד. וחכמים אמרו לנו את זה: ש'שנים שיושבים ומדברים דברי תורה - שכינה ביניהם! ואפילו אחד יושב ועוסק בתורה - שכינה עמו!'

אז מה ההבדל? אלא רמת השכינה ששורה זה לפי כמה שלומדים; כמה שלומדים יותר - רמת השכינה גדולה יותר! ההתגלות בשפע יותר. נמצא: שכל אחד יכול להקים משכן לעצמו ולהביא את השכינה שתהא שרויה בתוכו. 

אז למדנו: שהקב"ה אוהב אותנו אם אנחנו בבחינת נַעַר, והתואר שקיבל יהושע בן נון: "נַעַר" זה מעלה גדולה מאוד! כל הזמן להתחדש בלימוד התורה, וכך אתה כמו הַכְּרֻבִים ואתה תביא להשראת שכינה עליך - אמן, אמן!!.

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".