זהירות ממאכלות אסורות

זהירות ממאכלות אסורות

פתח דבר:

דברינו הבאים יתמקדו בענין מרכזי וחשוב עד למאוד בחייו של כל איש ישראל, ועל אף שהדברים ידועים והוא אחד מיסודות הדת כמדומני שעדיין הדברים צריכים חיזוק, הן במשקל הנכון וההערכה המדויקת, והן בהנהגה והזהירות למעשה הנצרכים בדבר זה אשר הוא בעל השפעה ישירה על גופנו ונפשנו של כל אחד מאיתנו ובני ביתו.

הנושא המדובר הוא הזהירות הנצרכת מלהיכשל חלילה במאכלות אסורות. נבאר בעזרי"ת כיצד תיתכן בזה התרשלות וחוסר זהירות בזה, מה הם הנזקים וההפסדים למי שלא נשמר מהם כראוי, נעמוד על חומרת הדברים, וננקוט בדוגמאות מחייהם של גדולי ישראל אשר מסרו נפשם על מנת לא להיכשל במאכלות אסורות. 

מאידך גיסא נדגיש את הפן החיובי של הנזהרים והנשמרים ממאכלות אסורות, ויש בזה סגולה מיוחדת לעלייה בתורה וביראת שמים. 

אפשר לומר בצורה ברורה: המדרגה הראשונה בסולם העלייה היא הזהירות מלאכול דבר איסור.

דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו

נתקלים אנו לפעמים בביטוים מפיהם של בני אדם שניכר שהם נובעים מתוך קלות דעת או מתוך בורות גמורה. 

וכך זה נשמע: "הרי יש על המוצר "הכשר" והאחריות היא על כתפי הרב המכשיר". או משפט נפוץ: "כל ההכשרים הם רק פוליטיקה". לעתים מדובר באמירה המקילה בחומרת הדברים ואומרים: "מה כבר יכול להיות במרכיבים? נבילות וטריפות?! ודאי שלא! ממה כבר יש לחשוש".

כל מי שמעט שכל בקדקודו מבין שטענות מעין אלו קלושות ביותר, ואין בהם כל קמצוץ של אמת.

"התיעוב יעשה מעשה בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת"...

כותב האור החיים הקדוש זצ"ל בפרשת שמיני (ויקרא יא, מג) על הפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - שצריכים ישראל להיזהר לבל יכניסו לפיהם דבר שאסור אפילו בהיסח הדעת... כי התיעוב יעשה מעשה בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת.

הרי לנו שאף אכילה ללא כוונה עלולה להשפיע לרעה על האוכל דבר איסור חלילה.

על מה שיבח עצמו יחזקאל הנביא? 

על הטענה המצויה בפי בני אדם: "מה זה כבר משנה באיזה הכשר מדובר? העיקר שיש הכשר"! יש להשיב: בוודאי שזה משנה! 

נניח למשל מוצר מסוים אשר יש עליו "הכשר" של רב אלמוני, ומאידך רב פלוני מפקפק בכשרותו - בוודאי שראוי להחמיר ולהימנע מאכילתו. וכמובא בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק טו אות ג', ד') שעל כגון דא יחזקאל הנביא היה משבח את עצמו ש"לא אכל מבהמה שהורה בה חכם" - אפילו שהיא מותרת, וכל שכן אם יהיה בו צד איסור שראוי להתרחק ממנו. 

הלוא ישנן פרטי הלכות רבות מספור אשר נפל בהם מחלוקת הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי - זה אוסר וזה מתיר. וברור ללא כל צל של ספק שיחזקאל הנביא ע"ה לא היה אוכל בכגון דא משום שלדעת הפוסק שאסור - "שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" - כלומר לגביו נחשב הדבר כחתיכת איסור, והדבר חמור יותר מ"בהמה שהורה בה חכם". 

וכבר כתב בספר חובות הלבבות (שער התשובה פרק ה'): החסידים היו פורשים משבעים שערים של היתר מיראת שער אחד משערי האיסור.

יש מוצרים שמוכרחים להתיר אותם...

כל בר דעת מבין שאי אפשר לסמוך על כל חותמת "כשר" על כל מוצר שהוא. 

הלוא ידוע שיש המעניקים "הכשר" גם על מקרים בהם יש חששות ופקפוקים לרוב אלא שסומכים על חזקות שונות או קולות מפוקפקות. 

ושמעתי פעם מרב המכשיר אחד שליט"א שהתבטא על מוצר מסוים כי למרות שהיו עליו חששות ופקפוקים אין ספור הרבנים הוכרחו להכשיר אותו כי הדבר היה לדבריהם בגדר "עגונה"... אשר חייבים למצוא דרך להתיר אותה! ודי לנו בזה.

"למה אתה לא נותן לילדך עוף מבושל בחלב"?...

כאשר קוראים את המרכיבים של המוצר יש המפטירים: "אין כאן נבילות וטריפות", לכל היותר אולי יש בזה איסור דרבנן...

אמנם, על כגון דא ראוי להביא את המעשה הבא: יהודי אחד הגיע יחד עם בנו בן חמש למעונו של מרן החזון איש זצ"ל, תוך כדי הדברים האב נתן לבנו סוכריה והוא אכלה.

שאל אותו החזון איש זצ"ל: "האם עישרת את הסוכריה טרם נתן אותה הילד אל פיו"?

האבא ענה: "הלוא אין כאן שאלה דאורייתא, אולי יש בזה קצת טעם מיץ פירות, ולפי רוב השיטות התרומות והמעשרות בזה הוא רק מדרבנן, מה כבר יכול להיות"?...

החזון איש זצ"ל הגיב ואמר לו על אתר: "נו, למה אתה לא נותן לילדך עוף מבושל בחלב"...

האבא נבהל וצעק: "אבל אסור לאכול בשר בחלב"!

"זה גם רק מדרבנן" - השיב החזון איש זצ"ל.

כלומר: כפי שאנו נזהרים מאכילת עוף מבושל בחלב מפני שהדבר פשוט בעינינו לאיסור גמור, כך עלינו להישמר מכל דבר שיש בו פקפוק גם אם לא מדובר בחשש נבילות וטריפות.

החפץ חיים זצ"ל: "איך יכניס את עצמו בסכנת מות"?

וכבר האריך לתמוה בזה רבינו החפץ חיים זצ"ל בספרו דבר בעתו (שער ההתחזקות פרק א'), וזת"ד: יש להפליא מאוד על מה נעשה כהיום הפקר, בעוונותינו הרבים כל אלו האיסורים של מאכלות אסורות אצל הרבה והרבה מצעירי עמנו. ואחת הסיבות שהחפץ חיים זצ"ל מונה שם היא מפני שלא נחשב בעיניהם לעוון כלל, ועל כן נתרשלו ידיו משמירתו.

ממשיך החפץ חיים זצ"ל ואומר: ובאמת יפלא הדבר, דאילו אם היה רואה באיזה בית אכסניא שנפל במאכלים סם המות שטבעו להמית את האוכלו במשך איזה שעות, ויפרסם הדבר ולא שמעו לקולו, ויאכלו רבים וישתו. הבעבור זה יקל לנפשו לאכול גם הוא עמהם?! הלא הוא יודע שמוות בסיר, ובודאי במשך איזה שעות ימותו כל האוכלין. ויתרבה היללות והצווחות בעיר! ואם כי הם לא ישמעו לקולו, על כל פנים הוא שיודע בברור את הדבר, איך יכניס את עצמו בסכנת מות?

כן הוא ממש בענין הזה, וכמו שידוע שכאשר החטא הוא במזיד - ובפרט כשהוא בעניני האכילה - הוא מזיק לנפש ממש כמו סם המות לגוף (כמבואר בזוהר הקדוש פר' שמיני), וכל שכן לפי מה שידוע שמתערב בעניני אכילתם גם כן חלב ודם, שמפורש בתורה שחייב איש ישראל האוכלו כרת, והאוכל כזית אחת מהן מכרית את נפשו מארץ החיים, ואיך יפעל בעצמו להימשך אחרי חבריו השוטים ולהפקיר את נפשו לאבדון נצח ח"ו? 

ועיין שם עוד בדברים החוצבים להבות אש, וסיים שם בזה הלשון: וכמה צריך להתבהל לב האדם בהתבוננו אל המאמרים הנוראים האלה, שגילו לנו חז"ל את גודל העונש והקילקול שעושה האדם לעצמו בעולם הנצח על ידי שאינו נזהר ממאכלות האסורות בעולם הזה. וכל איש אשר רוח בו, יתחזק בזה בכל נפשו ומאודו, ולאחר פטירתו ישוב נפשו אל ה' טהורה, שלמה וקדושה, כאשר נתנה אליו, ותהא נפשו זוכה לחיי הנצח ולהנות מזיו השכינה, והוא עידון הגדול מכל העידונים.

וכמדומני שדי לנו בדברים אלו בכדי לזרז נפשנו להיזהר מכל חשש איסור.

"מה שאינני יודע מה יש בו, אני לא מכניס לפה"!

הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל שהה פעם ביום חם במקום שלא היו מצויים בו מים, ונכדו אשר רצה שסבו הגדול זצ"ל לא יצמא, קנה משקה באחת החנויות, אך רבינו זצ"ל סירב לשתות באומרו כי מעולם לא הכניס לפיו ממשקאות אלו...

הנכד תמה: וכי סבא חושש שה"הכשר" אינו טוב דיו? השיב לו רבינו זצ"ל: "למרות שאינני חושש ואני מכיר את ה"הכשר", מכל מקום מוצר שאין אני יודע מה יש בו, אני לא מכניס לפה"!

"צריך לדעת בבירור מה מכניסים לפה ומה מוציאים מהפה", הוסיף בחיוך...

זאת היא ההשקפה הברורה: לא מכניסים לפה דבר שאין אנו יודעים בוודאות מהו!

החזון איש זצ"ל: "מלא לאכול - לא מתחרטים"! 

היה זה כאשר התעוררה שאלה בנוגע לכשרותו של מאכל מסוים, ונאמרו טעמים רבים להיתר, אך החזון איש זצ"ל התבטא: "מלא לאכול לא מתחרטים"! 

משפט אשר צריך לשמש לנו כמורה דרך בעניני האכילה בכלל ובדברים שיש עליהם צד פקפוק בפרט!

"מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים" 

וכך כותב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) בזה"ל: 

"והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור!

אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש, אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא"...

והדברים ברורים ופשוטים בתכלית.

"מאכל" - "אם - כל" - בו תלוי הכל!

נייחד דברים על החשיבות העצומה הטמונה במאכליו של אדם ומכאן גם הצורך וההכרח להיזהר בזה.

השל"ה הקדוש זצ"ל כותב (שער האותיות אות ק') כי המאכל הוא אם כל חי, ובכוחו לקדש ובכוחו לטמא, ולפיכך האותיות "מאכל" הם נוטריקון "אם - כל", כי בזה תלוי כל האדם.

החסיד יעב"ץ זצ"ל כותב בפירושו על מסכת אבות (פ"ג מ"ד): אם שרתה האמונה באומתנו הלא הוא על דבר קדושת האומה, וקדושתה תלויה בדבר המאכלות, כי מן המאכל הטהור יעשה הגוף טהור להאציל עליו רוח אלוקים. כי למאכלות מבוא גדול לקדושה או להפך.

וכעין זה כותב האבני נזר זצ"ל בתשובה (יו"ד ע"ט): "בהשמר עצמם משרצים, עיקר קדושת ישראל תלוי בזה".

חולה בעל סיכויי חיים עליו להימנע ממאכלים!

עתה ננסה להבין מדוע רק כלל ישראל מצווים על מאכלות אסורות ואילו שאר בני האומות יכולים הם לאכול ככל העולה על רוחם, וכך מובא במדרש רבה (ויקרא פר' יג אות ב'): 

"אמר רבי תנחום בר חנילאי: משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה. אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה. כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העולם הבא כתיב בהם (בראשית ל, ג): "כירק עשב נתתי לכם את כל", אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא (ויקרא יא, ב): "זאת הבהמה אשר תאכלו".

חז"ל ממשילים את העכו"ם לחולה שאין לו למעשה סיכויי חיים, על כן אין כל צורך למנוע ממנו מיני מאכל המזיקים לו כי מה כבר יש לו להפסיד, אבל כלל ישראל דומים לחולה בעל אחוזים טובים לשרוד, ולפיכך הקב"ה שהוא רופא כל בשר הפרישם מן המזיק להם.

"הקדושה וצחצחות הנפש אינן סובלות שום מיאוס" 

המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל ממשיל זאת לכלב אשר איננו משחית את מעיו וקיבתו אם יאכל חמאה סרוחה, כן גם אומות העולם אינם מקלקלים את עצמם ולא מטמטמים את מוחם ונפשם באכילת נבילות וטריפות. 

ומה שמאכלות הנ"ל מזיקים לישראל, אות ומופת הוא לעדינות קדושתם וזכות וצחות מהותם הרוחנית, כי הקדושה וצחצחות הנפש אינן סובלות שום מיאוס.

ולפיכך לא ציוה הקב"ה את הגוים להיזהר ממאכלות האסורות, כי בין כה וכה לא תועיל להם הזהירות מאומה, אבל כלל ישראל מפאת עדינות נפשם וקדושתם אין נפשם מסוגלת לסבול מאכלות אסורות.

"אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה - דיי"! 

במסכת בבא מציעא (דף סא:) אומרים חז"ל דבר נורא: 

"תנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקב"ה אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאים בשרצים דיי". ופירש רש"י זצ"ל: "שהן מעולים ונאים, ואינן נמאסים בשקצים הללו, להכי כתב לשון עילוי, שמעלה גדולה היא אצלם".

כלומר: כל סדר יציאת מצרים על כל האותות והמופתים היתה כדאית רק בשביל המעלה העצומה של ההימנעות מאכילת שקצים ורמשים!

"כל עמל האדם - לפיהו" - לשמר פיו ממאכלות אסורות!

בזוהר הקדוש מצינו דבר נפלא (פר' שמיני דף מב.): 

רבי יוסי פתח ואמר: (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו" - הבטתי בדבריו של שלמה המלך ע"ה וכולם אחוזים בחכמה עליונה, כי מה שכתב "כל עמל האדם לפיהו" - פסוק שנאמר על השעה שהאדם נידון בעולם העליון, וכל הדין והסבל בעולם הבא שם נוקמים ממנו נקמת עולם, אין זה אלא בשביל מה שחטא בפיו - שלא נשמר ממאכלות אסורות וטימא נפשו בהם, ולא נדבק בצד החיים - צד ימין שהוא צד הקדושה, ע"כ תמצית הדברים. 

הרי לנו דבר נורא: עיקר עמל האדם הוא "לפיהו" - לשמר את פיו מלאכול מאכלות אסורות!

מכך למדים אנו על החשיבות הגדולה והעצומה של הזהירות ממאכלות אסורות, ומכאן מודעא רבה כי ישנה נחיצות גדולה להשקיע כוחות ומחשבה בכדי להישמר מהן כדבעי.

מדוע התוה"ק החמירה כל כך במאכלות אסורות?

והמתבונן בדבר ימצא נקודה מעניינת עד למאוד, הלוא התורה הקדושה החמירה מאוד באיסורי מאכלות אסורות מה שלא מצינו בשאר עבירות, ודקדקה ומנתה איסורים רבים:

נבילה, טריפה, חלב, דם, אבר מן החי, גיד הנשה, בשר בחלב, שתיית יין נסך, אכילת שרצים אשר בכל אכילת שרץ לוקה כמה מלקיות כמבואר במסכת מכות (דף טז:): "אכל נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש". 

וכן נצטווינו בציווים רבים בנוגע לגידולי הארץ - כגון אכילת טבל, ערלה, כלאי הכרם, חדש, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, ביכורים. 

בחלקם החמירה התורה וענשה את האוכל בכרת או במיתה בידי שמים, כאכילת דם, חלב, תרומה וטבל. וחלקם אסורים גם בהנאה כבשר בחלב, ערלה, כלאיים.

חומרה יתירה החמירה התורה הקדושה בדיני מאכלות אסורות, שאף כלים שאין בהם אלא בליעות אסור להשתמש בהם כשהם בני יומן, ובכלי חרס הבלוע בו איסור כל הכלי נפסד מחמתו. וכן מצינו חומרה מיוחדת בהרחקות שבין בשר בחלב וכן עוד הרבה כיוצא בזה.

ועלינו להבין מדוע מאכלות אסורות כל כך חמורות מה שלא מצינו בשאר איסורי תורה גם באלו שעונשם חמור יותר.

"כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל"

וכנראה התשובה לכך טמונה בנזק הגדול הנגרם לאדם אשר נכשל במאכלות האסורות חלילה.

ראשית כל עלינו לדעת שכשהאדם אוכל נבילות ודברים אסורים אזי גופו נהיה חלק מהחתיכה של האיסור, וכמו שכתב האבן עזרא זצ"ל (ויקרא יא, מג): "כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל", עכ"ל. 

דהיינו שכל מה שאדם אוכל הוא נהפך לחלק מבשרו, ואם כן אם אוכלים דברים טמאים רח"ל הם נהפכים להיות בשר מבשרו וחלק ממהותו!

מאכלות אסורות מולידות דעות פסולות!

הפסד נוסף יש במאכלות אסורות שהם גורמים לאוכלם להפוך לאפיקורוס רח"ל! מפני שבכוחם להוליד בטבעו וממילא גם בדעותיו כפירה ואפיקורסות רח"ל. 

וכבר כתב החתם סופר זצ"ל (סוף פרשת קדושים) שרוב אפיקורסות רח"ל מתנוצץ באדם על ידי אכילות נבילות וטריפות!

וראה עוד בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' ז) שכתב: "ודבר זה ידוע שאין דבר עבירה כמאכלות אסורות שמטמטם הלב הישראל, ובעווה"ר על ידי זה יצאו כמעט מן הדת כמה קהלות בארץ לועז על ידי השוחט ובודק הקלים ואכלו ונתפטמו בטריפות, וגברו עליהם דיעות זרות עד שפקרו ונאבדו מתוך קהל הקדוש", עכ"ל.

נורא!

הנכשל במאכלות אסורות עולות בדעתו מחשבות כפרניות

ידוע שהרמב"ם זצ"ל נשאל מבני מדינה אחת: תחיית המתים מן התורה מנין? ומה שדרשו חז"ל למקור הדברים שמא יש לדחות זאת כך וכך. 

הרמב"ם זצ"ל לא רצה להשיבם בעצמו, אלא ציווה לתלמידו הגאון רבי שמואל אבן תבון זצ"ל להשיבם כי מן הסתם נכשלו במאכלות אסורות וזה הוליד בדמם, וממילא במוחם השואב חיות מן הדם - התנגדות לתורה ולמצוותיה, ורק על כן מסוגלים הם להעלות מחשבה כפרנית מעין זו כאילו ח"ו תחיית המתים אינה מן התורה.

וראה לשון הדגל מחנה אפרים זצ"ל (פר' עקב) בשם אביו זקנו הבעל שם טוב זצ"ל מה שהשיב להם הגאון רבי שמואל אבן תבון זצ"ל, וזה תמצית דבריו: על פי חכמת הטבע מכל המאכל והמשקה נעשה דם, והדם מזדכך בכבד ועולה אל הלב ומהלב יורד המובחר אל המוח ושם השכל והחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו, נעשה דמו צלול וטהור, לבו ומוחו טהורים להשיג אמיתות האמונה, וכל רמ"ח אבריו קדושים וטהורים. וכן להיפך ח"ו, נעשה שכלו עכור ומעופש בדעות זרות ורמ"ח אבריו נטמאים.

אנשים הללו בודאי טמאים ונטמא דמם, ולבם ומוחם נטמטם במאכלות אסורות, לכך חיותם נוטה לאפיקורסות, ולא יוכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנויים על פי שכל אלוקי עולם, עכת"ד.

וכך מובא בצפנת פענח (פרשת יתרו) בה הוא גם מביא אגרת זו של הרמב"ם זצ"ל, שכל מה שבאו לידי הרהורי כפירה רח"ל הכל מכח שאכלו נבילות וטריפות ונטמטמו.

מסיבה זו - הבנים יוצאים לתרבות רעה והם עזי הפנים של הדור!

הפרי חדש זצ"ל כותב דבר נורא (יו"ד סי' פא): "ולפי שבזמנינו אין נזהרים מענינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם העזי פנים של הדור, ואין יראת ה' נוגעת בלבם ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בני קיבולי מוסר נינהו".

וכעין זה כותב הרמ"א זצ"ל (יו"ד סי' פא ס"ז) שמטעם זה לא יינוק תינוק חלב מן המצרית, משום שחלב עובדי כוכבים מטמטם הלב ומוליד בתינוק טבע רע.

מאכלות אסורות מסלקות מהאדם את "צלם אלוקים"!

עוד רעה הנגרמת לאדם כתוצאה מאכילת מאכלות אסורות - צלם האלוקים מסתלק ממנו וכמבואר בזוהר הקדוש (פר' משפטים) ומביאו החפץ חיים זצ"ל בספרו נצח ישראל (פרק כח).

ובביאור הדברים ראיתי בספר אהל משה (פר' שמיני): כל קיום גופו הגשמי של האדם שהוא צלם אלוקים הוא באמצעות המאכלות הבאים לפיו ולמעיו, ואם כן רצונו יתברך שגוף האדם שהוא בצלם אלוקים מוכרח שיהיה כל קיומו באמצעות מאכלות אשר נוצרו בקדושה וטהרה ועל ידי קיום כל המצוות השייכים בהם, ורק באופן זה יכול האדם לעבוד עבודת הקודש על ידי גופו הגשמי, ובזה הופך גם גופו לקדוש ושומר צלם אלוקים שבו כראוי. 

ועל כגון דא נאמר בפסוק (בראשית ט, ב): "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים". וכמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף קנא.) שאפילו תינוק בן יומו חי אינו צריך לשומרו מהעכברים, שכל זמן שהאדם חי אימתו מוטלת על הבריות.

עוד מצינו בחז"ל: אדם הנשמר ממאכלות אסורות - גופו שמור מכל מזיקים וחובלים, וכמבואר בזוהר הקדוש (פר' משפטים) שהסיבה שדניאל חנניה מישאל ועזריה ניצלו מגוב האריות הוא משום שנזהרו ממאכלות אסורות.

כיצד נשמרה גופת החייל בשלימותה במשך מאה שנה?

נביא על כך מעשה נורא המופיע בספר של החברא קדישא של פולין (ראה קול יהודה פרשת משפטים):

היה זה כאשר הממשלה הפולנית גזרה לפנות בית קברות בעיירה אחת לצורך בניית כביש, ובכל הקברים שפונו לא היו אלא שתי גופות שלמות ללא כל פגם וחיסרון, האחת של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש, והשנייה של חייל אחד פשוט. כשהתפרסמו הדברים תמהו על כך השומעים, מדוע זכה החייל שגופתו נשארה שלימה...

כשחקרו את הדברים התברר שאותו חייל שירת בצבא הפולני, והוא הקפיד מאוד שלא לטעום מפיגוליהם. כאשר נודע לאחד הקצינים שהחייל היהודי אינו אוכל את המוגש לו, חרה לו הדבר מאוד והוא ציווה להכריחו לאכול בשר חזיר. החייל נאבק בכל כוחותיו, הוא סגר את פיו ולא הסכים בשום אופן להכניס את המאכל לפיו, עד שלבסוף הכניסו לו בכח את הבשר, אך הוא לא בלע אותו עד שנחנק למוות...

לאחר מאה שנה כאשר הוצא מקברו היה גופו שלם ורענן!

מנין שאב המן הרשע את כוחותיו "להשמיד להרוג ולאבד"?

לאחר שהתברר כי אדם השומר עצמו ממאכלות אסורות בזה הוא שומר את נפשו מכל מיני מזיקים וחובלים, חיות ושרצים, הרי מכלל הן אתה שומע לאו - מי שאינו שומר עצמו ממאכלות אסורות הוא בעצמו מעניק כח לכוחות הרוע והרשע לשלוט עליו.

פנינה נפלאה אמר על כך הגאון רבי קלמן קראהן זצ"ל בביאור דברי הגמרא במסכת חולין (דף קלט:): "המן מן התורה מנין"? התשובה היא: "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" (בראשית ג, יא).

ביאורים רבים נאמרו בדברי חז"ל אלו מה באים הם ללמדנו. אחד הביאורים בזה: "המן מן התורה - מנין"? כלומר: המן הרשע אשר כל מגמתו היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים (אסתר ג, יג) מנין? מנין הכוחות שאותם שואב המן של אותו הדור ושבכל הדורות המבקש להרוג להשמיד ולהרע לכלל ישראל?

על כך עונה הגמרא: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת". כלומר: הדרך היחידה שכוחות הרע יכולים לשלוט על אדם היא כאשר יש בו פגם בענייני מאכלות אסורות שאיננו נזהר כל הצורך מאכילת איסור, ואזי "המן מן התורה" - התורה בעצמה מעניקה רשות לכוחות הרע לשלוט על איש ישראל ח"ו.

לפי מה שהתבאר ניתן להמתיק את הדברים: מי שאינו נזהר ממאכלות אסורות הוא פוגם ב"צלם אלוקים" שבו, ושוב אין לו את השמירה שיש לכל אדם אשר בו צלם אלוקים, אשר גם הבהמות החיות והעופות יראים ממנו.

נורא!

עבירה מטמטמת לבו של אדם 

הפסד נוסף הנובע מאכילת מאכלות אסורות:

ידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף לט.) שאכילת איסור אוטמת וסותמת לבו של אדם מכל חכמה, וזה לשון הגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - אל תקרי "ונטמתם בם" אלא "ונטמטם בם", שעבירה מטמטמת לבו של אדם. ופירש רש"י זצ"ל: "מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה".

וכתב הנצי"ב מוולאז'ין זצ"ל בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כ) שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב ומזיקים יותר משאר איסורים, ועל כן יש לחוש מלהאכיל קטן מאכל איסור יותר מאשר יחלל שבת! אמנם מה שאסור מהתורה אין נפקא מינה בין חילול שבת למאכלות אסורות, אבל באיסור דרבנן איסור מאכל חמור יותר.

הטמטום - גם כאשר המאכל אינו אסור מצד עצמו

ומצינו חידוש גדול: הטמטום וסתימת לבו של האדם הנגרמים מאכילת דבר איסור בעצם כבשר נבילות וטריפות וכיוצא בזה, היא גם כאשר המאכל כשר מצד עצמו והאיסור מגיע לו מצד אחר, גם על כגון דא נאמר שהוא מטמטם לבו של האדם! ונביא כמה דוגמאות לדבר:

הגמרא במסכת יומא (דף פב:) מספרת על אשה מעוברת שהריחה מאכל ביום הכיפורים ובאו לפני רבי חנינא ושאלוהו מה דינה, ואמר להם שילכו וילחשו לה באזנה שיום הכיפורים היום אולי תתיישב דעתה ותוכל להתאפק. עשו כן ולחשו באוזנה ולא קיבלה את הדברים. קרא רבי חנינא על העובר את הפסוק בתהלים (נח, ד): "זורו רשעים מרחם". ואכן יצא ממנה רשע שהתכנה בשם "שבתאי אוצר פירות".

על כל פנים למדנו מכך שאפילו כאשר המאכל אינו אסור בחפצא, שהרי ביום הכיפורים האיסור הוא על האכילה ולא על המאכל, בכל זאת גורמת אכילתו לנזק בנפש האוכל והוא משפיע עליו לרעה.

מאכל האסור מחמת גזירת חכמים

מעשה נורא אירע לפני כמאתיים שנה.

ילד אחד בן טובים היה מתקשה מאוד בלימודו. אמו הביאה אותו לפני הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל ובכתה לפניו שהוא כבר בן חמש עשרה, והבנתו בלימוד היא כשל ילד בן חמש. אמר לה הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל: כנראה בנך אכל מאכלות אסורות המטמטמים את הלב מלקלוט דברי תורה...

בצר לה סיפרה את הדברים לבעלה, והוא ניסה לחקור ולדרוש כיצד קרה הדבר, הרי הילד אינו אוכל רק בבית ושם הם מקפידים מאוד על כשרות המאכלים...

לאחר בירור מקיף עלה בידו שפעם אכל עוף בחתונה. הלך האב אצל בעל האולם, והוא ענה לשאלתו כי השוחט הרגיל שחט את העוף והכל היה כשר. פנה האב לשוחט בענין, והלה שנבהל מהשאלה, אמר: אמנם השחיטה כשרה היתה אבל לאחר זמן נודע לי שהחתונה נערכה באיסור מאחר והאשה התגרשה בגט שהגאון בעל התניא זצ"ל פסלו, ולא ידעתי בזה רק לאחר זמן.

ואכן עיין בשו"ע הרב של בעל התניא זצ"ל (חלק יו"ד - חו"מ בסופו בחלק השו"ת סי' לט) בענין גט מסוים שהוא פסול דאורייתא והוא אוסר בתשובתו להשיאה, וסיים את דבריו: "ולגזור בכלל ובפרט בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף. ואם יעברו ח"ו תהא שחיטתן נבילה"... 

ואכן לבסוף הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל הציע שהנער יעלה לארץ ישראל וילמד מתוך הדחק ואולי כך הקב"ה יסייע בידו לגלות את מוחו ולבו לתורה. וכן היה שנשלח לבדו לארץ ישראל, ולאט לאט ראה פרי בעמלו.

וחידוש רב יש בזה, דאף שנחשב הבשר לנבילה רק מחמת גזירתו של הגאון בעל התניא זצ"ל, יש בכוחו להשפיע לרעה על נפש האוכל ולטמטם את שכלו.

נורא מאוד!

כיצד נוצרים בילד תאוות רעות ומידות גרועות?

ובענין זה יש להביא עוד מה שמובא בספר אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשם הגאון רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל על מה שהוא מן התימה, שאנו רואים לעתים ילדים בקטנותם ההולכים לבית רבם ומתמידים בלימוד תורתם, ומתפללים בכוונה ועונים אמן יהא שמיה רבה ואמן, ומיישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים ח"ו במידות גרועות ומבטלים התורה והתפילה.

ותמוה מאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם הוא הבל שאין בו חטא, והיה מן הראוי שתעמוד למשען להם ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה... 

ואמר הוא זצ"ל שסיבת הדבר הוא על שאבותם האכילו אותם ממון של גזל, שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים ושב להם לבשר מבשרם ועל ידי זה נולדו בהם תאוות ומידות גרועות.

הרי לנו שגם כאשר עצם המאכל כשר, אלא שרובץ עליו איסור לאוכלו ממקום אחר - מכל מקום הוא גורם נזק ורעה לאוכלו!

מעשה עם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

נביא בענין זה דוגמא נוספת, מעשה שאירע ב"חיידר עץ חיים":

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל נהג לבחון את התלמידים מידי פעם בפעם. תלמיד אחד אשר בדרך כלל ידע את תלמודו, אירע פעם שלא ידע להשיב על השאלות. הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל התעניין עליו אצל המלמד, ואכן גם הוא אמר כי לאחרונה הוא מגלה חוסר הבנה בלימודו. 

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ביקש מהתלמיד שיספר לו מה הוא אוכל, ומתוך הדברים התברר שבאחד הימים עבר אותו תלמיד על יד עץ תפוחים, והוא קטף ממנו תפוח אחד ואכלו בלי רשות...

אמר הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל: זהו שאמרו חז"ל שמאכלות אסורות מטמטמות את הלב, שהם סותמות את חכמתו של אדם.

גם מכך למדנו כפי שעמד בזה בספר "להעיר להורות ולהשכיל" שאפילו בדבר שאינו חפצא של איסור - אלא שיש באכילתו פעולת איסור - גם הוא גורם לטמטום הלב.

אם כבר אכל מאכלות אסורות קשה לפעול עבורו מאומה...

בוא וראה עד כמה חמור מצבו של מי שנכשל בזה חלילה: 

יהודי אחד ניגש אל החפץ חיים זצ"ל בדמעות שליש ובשיברון לב כשהוא מבקש ומתחנן על נפש בנו, שיבקש עליו רחמים כי התחבר לחבורת מרעים ריקים ופוחזים, אשר השפיעו עליו לסור מדרך הישר רח"ל.

כששמע זאת החפץ חיים זצ"ל, שאל את האב, האם בנו הגיע למצב בו כבר נכשל פעם במאכלות אסורות? האב השיב בצער: אכן כן, בני כבר אכל מאכלות אסורות...

אם כך - אמר החפץ חיים זצ"ל: קשה מאוד לפעול ולעשות עבורו מאומה...

אמר האב לחפץ חיים זצ"ל: אמנם בני אכל פעם מאכלות אסורות אך תיכף לאחר מכן הקיא את מה שאכל...

השיב החפץ חיים זצ"ל ואמר לו: אם כן, אפשר עדיין לפעול! 

הרמח"ל זצ"ל: "מאכלות אסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם"

וכל דברינו עד כאן כבר כלולים בתמצות נפלא בלשונו של הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא):

"וכך אמרו בספרא (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - אם מטמאים אתם בם, סופכם לטמא בם. והיינו, כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא שאמרו גם כן "ונטמתם בם" אל תקרי ונטמתם אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב, ו): "כי ה' יתן חכמה". והנה הוא נשאר בהמי וחמרי משוקע בגסות העולם הזה". 

ומסיים הרמח"ל זצ"ל את דבריו: "והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו", עכ"ל.

הסוד של "סמינרי הקירוב"...

יסודות אלו שנתבארו ידועים ובדוקים אצל כל הרבנים העוסקים בקירוב רחוקים. 

אי אפשר לפעול כמעט מאומה בלב המתקרב אלא אם ראשית כל הוא נמנע מלאכול מאכלות אסורות. 

וכך התבטא פעם אחד מהעומדים בראש ארגון לפעילות של חזרה בתשובה: כאשר מתכננים "סמינר קירוב", הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון זה יום או יומיים ללא הרצאות, די בכך שינפשו ויטיילו, כך הם יזכו בזמן האמור לאכול אוכל כשר בלבד, רק אחר כך יש להתחיל את מסכת ההרצאות...

באופן הזה ניתן להשפיע על לבו ומוחו של אדם!

"ראשית כל יזהרו ממאכלות אסורות"!

וכך הוה עובדא באדם שעסק בקירוב רחוקים ושאל את הגאון בעל ה"בית ישראל" מגור זצ"ל כיצד יכוון את המתקרבים בראשית דרכם, הלוא עדיין הם אינם יכולים לקבל על עצמם עול המצוות בשלמות, על איזה דבר ישתדל לעוררם תחילה?

ענהו הבית ישראל זצ"ל: ראשית כל יזהרו ממאכלות אסורות, כי אם לא הרי הם יטמטמו להם את הלב, ובין כך לא תוכל לפעול אצלם כלום...

הרב שך זצ"ל: "אמור להם שיכשירו את המטבח"!

כעין זה מסופר על בני משפחה שרצו לשנות את דרכם ולהתחיל להתקרב אל היהדות, היה להם קושי מובן מאליו לקבל על עצמם יותר מידי דברים והם שאלו את רבם במה להתחיל. הרב חכך בדעתו והחליט לשאול בזה את דעתו של מרן הרב שך זצ"ל.

"ומה חשבת לומר להם"? - שאלו הרב שך זצ"ל.

אני מתלבט בין שמירת שבת לטהרה, הלוא מדובר באיסורי כרת וסקילה ומיסודות היהדות.

אך מרן הרב שך זצ"ל הפתיע אותו ואמר: "אמור להם שיכשירו את המטבח ושיקבלו על עצמם שמירת כשרות מלאה, בבית ומחוצה לו". לתמיהתו של הרב נימק מרן זצ"ל את דבריו: "הלוא מאכלות אסורות מטמטמים את הלב, וכשהלב אטום הוא אינו פתוח לקבל דבר, אך אם יקבלו על עצמם שמירת כשרות כהלכתה, לבם יטהר ויפתח, ואז בבוא הזמן יקבלו עליהם עול תורה ומצוות במלואו"!

זו הסיבה מדוע התורה הקדושה הרבתה לאסור לנו אכילת דברים שונים ומגוונים מה שלא מצינו בשאר המצוות, כי בזה תלוי קיום גופו ונפשו של אדם, ומי שאיננו נזהר בזה לבו אטום וסתום מלקבל כל דבר חכמה והוא איננו יכול לשאוף לקרבת ה'. 

נורא!

"מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום ברוך הוא"

ובזה נפתח לנו הצוהר להבין מדוע גדולי ישראל החמירו על עצמם בענייני אכילה בזהירות מופלגת לבל יכשלו בשום נדנוד של איסור.

כדאי להביא בזה פסק נורא מרבינו החתם סופר זצ"ל (עיין שו"ת חת"ס או"ח סי' פג) בחומר עניינם של מאכלות אסורות.

רבינו זצ"ל נשאל על יתום קטן בר שטיא עתיר נכסים אשר קרוביו ביקשו עבורו מנוח בכדי שייטב לו בעולם הזה למסרו בבית חינוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות יודיעום, אך הוא מסור בידי בעלי דת אחר אשר לא מבני עמנו, ואי אפשר להמציא לו שם מאכליו ומשקיו ויתר צרכיו על פי דת תורתנו הקדושה והוא עתה כבן ז' שנים. תמצית השאלה היא האם מותר למוסרו בידיהם בכדי לרפאות אותו ולהביאו לכלל דעת.

לאחר שנשא ונתן באריכות העלה בסופו של דבר להיתר, ובתנאי קודם למעשה שכאשר יגיע הנער לגיל י"ג שנים ויום אחד יוציאוהו משם. וסיים החתם סופר זצ"ל במשפט נורא, וז"ל: "זה נראה לפי עניות דעתי מעיקר הדין, ומכל מקום העידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום ברוך הוא, וה' יחננו דעת בינה והשכל, ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה".

ודי לנו בזה לראות עד היכן הדברים מגיעים!

מדוע אמר אליעזר: "עבד אברהם אנכי"?

סיפור נפלא יש על רבינו החפץ חיים זצ"ל: 

פעם הזדמן לעיירה פלונית וכדרכו בקודש לא גילה את זהותו, הוא ישב בקצה השולחן בבית הכנסת ולמד.

כאשר ביקשו אחד מבעלי הבתים להזמינו למעונו לסעודת השבת, אמר לו: "אני בעל מחבר החפץ חיים"!

נדהם הלה ותמה באוזניו: "ומדוע לא גיליתם זאת עד לרגע זה"?

ענה החפץ חיים זצ"ל: "כאשר לבן הזמין את אליעזר לאכול, נענה אליעזר ואמר: "עבד אברהם אנכי", הוא התכוון לומר: אני נזהר בכשרות... אף אני מונע את עצמי מפרסום בכדי שלא יעניקו לי כבוד, אבל כאשר מזמינים אותי לסעודה, אני מגלה זהותי כדי שלא יכשילוני חלילה במאכלים שיש בהם פקפוק".

סיפור המאלפנו בינה ודעת! הרי ידוע עד כמה היה מרן החפץ חיים זצ"ל משתדל וטורח להחביא את זהותו בכדי לברוח מן הפרסום ממנו סלד כל כך. לדעתו כל פיסת פרסום וכבוד הניתנת לאדם בעולם הזה, מגרעת משכרו בעולם הבא. 

אף על פי כן כשהדבר היה נוגע לעניני כשרות ומאכלות אסורות, העדיף לפרסם עצמו ובלבד שלא יכשל באכילת דבר שיש בו צד פקפוק!

נוח לו שיהיה נחנק מקודם אם יש במאכל נדנוד איסור ח"ו

וכבר אמר בעל החידושי הרי"ם זצ"ל: 

הרב הקדוש מפרשיסחא זצ"ל לימד אותנו כוונת אכילה בפשיטות, שעל כל לעיסה ולעיסה יבקש מהקב"ה שלא יאונה לו ח"ו מאכל של איסור, ויקבל עליו שנוח לו שיהיה נחנק מקודם באם יש בהמאכל נדנוד איסור ח"ו.

וכמו שהזהיר הגאון בעל המהרש"ל זצ"ל את תלמידו הגדול רבינו השל"ה הקדוש זצ"ל (ע' שער האותיות אות ק'): 

"ואני בבחרותי למדתי תורה אצל הרב הגדול המופלג החסיד מהר"ר שלמה זצ"ל, כשנפטרתי ממנו לילך לנשואין שלי, אמרתי לו: רבי ברכני, וציווה עלי מה לעשות. אמר לי בזה הלשון: קדש עצמך בשני ענינים אלו, בקדושת מאכל ובקדושת הביאה, והוי זהיר במאוד להרחיב אלף אמה ממה שנוגע לאיסור, והתקדש במאוד בקדושתם, כי שאר מצוות התורה אינם עושים רושם גופני, אבל אלו שני הדברים, האכילה מקיים הגוף, והביאה מהווה הגוף, והרושם הזה עומד תמיד. עד כאן היה לשון פה קדוש זלה"ה", עכ"ל.

הרי לנו איזו חשיבות היתה בעיני המהרש"ל זצ"ל לזהירות ממאכלות אסורות, וזה מה שראה לנכון להזהיר את תלמידו הגדול בעל השל"ה הקדוש זצ"ל.

מדוע נסמכו פרשת שמיני, תזריע ומצורע זו לזו?

נסיים בדבריו הנפלאים של הרמב"ן זצ"ל (איגרת הקודש להרמב"ן זצ"ל פרק ד') אשר כפי שהוא בעצמו קובע שהם "מפתח גדול", וז"ל: 

"והנני מוסר בידך מפתח גדול, דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים סמך השי"ת בתורתו הקדושה פרשת אישה כי תזריע למאכלות אסורות - פרשת שמיני וכו'. וסמך מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים. ופרשת כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות האסורות הווין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לא הרי נגעים מתחדשים עליהם וכו' באותן מאכלות האסורות", עכת"ד.

נפלא!

ביארנו בס"ד סיבות שונות הגורמות להתרשלות בעניני המאכלים, וכן ראינו כי התורה הקדושה החמירה מאוד בכל מה שנוגע לאכילת האדם, נוכחנו בחומרת הדברים - הנזקים הגדולים הנמשכים לאדם בסיבתן, והתבאר לנו כי ראשית הדרך להשיג כל מעלה היא בזהירות מופלגת ממאכלות אסורות.

ה' יעזרנו שיעלה בידינו להתחזק בזה, וכבר אמרו חז"ל: בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, והבא להטהר מסייעין אותו!