מאמר ד': "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ"

ספר תורת חסד, חומש בראשית, פרשת ויצא, מאמר ד': "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" עמודים: שלח-שמט.

[ב"ה כבוד הרב שליט"א לימד את המאמר הזה בשיעור: רחל מבכה על בניה 14.12.2024]

השאלות:

א] ידועה הקושיא העצומה, שבמסכת יומא (דף כ"ח, ב) מבואר, שהאבות הקדושים קִיְּמוּ את כל התורה כולה. אם כן, כיצד נשא יעקב שתי (2) אחיות?

ב] מה אמר יעקב ללאה, בבוקר כְּשֶׁרָאָהּ: "וְהִנֵּה הִוא לֵאָה"? (בראשית כט, כה) ומה היה הדו שיח ביניהם, על המרמה של לאה?

ג] מדוע רק לאה נקברה עם יעקב במערת המכפלה? וכיצד יתכן, שרחל שמסרה את הסימנים - במקום להיות אשתו של יעקב, ולהקבר עימו - הפסידה מכך?

ד] מדוע נפטרה רחל מיד כשילדה את בנימין, אחרון השבטים, ולמה דַּוְקָא בכניסה לארץ ישראל?

ה] מדוע הקב"ה הציל את עם ישראל בזמן החורבן, רק בזכות רחל - "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"? (ירמיה לא, טו-טז) וכי מעשה העקדה, מילה בגיל זקנה, וקפיצה לאור כשדים - אינם מעשים חשובים ונעלים יותר?

ו] מדוע טענה לאה בפני רחל: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל, טו) - וכי רחל "לקחה" את יעקב, והלא רחל היא זו שמסרה ללאה את הסימנים, ולולי זה, לאה היתה נישאת בכלל לעֵשָׂו?

...

יעקב נתן 'חומש' (20%) עבור שלושה (3) דברים

רש"י הביא את דברי המדרש, שיעקב אבינו קודם בואו ללבן, למד תורה אצל שם ועבר במשך י"ד (14) שנה. ולאחר מכן, עבד עבור נשותיו, גם כן, י"ד (14) שנה. ויש לבאר מה מיוחד במספר הזה?

מבאר רבי חַיִּים, אח המהר"ל, כתוב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ, ח) 'מעשר' (10%) משבעים (70) הוא שבע (7). ויעקב הבטיח: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ, כב) - חומש וחמישית משבעים הם בדיוק יד'.

ועל כן, הוציא יעקב חמישית מֵחַיָּיו על שלושה דברים: [א] על אשה [שעבר יד' שנה]. [ב] על תורה [שלמד י"ד שנה]. וכמובן שהוציא גם חומש מממונו: "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" ורומז על כך הפסוק: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) - יעקב מידת האמת, ו: אֱמֶת ראשי תיבות: אשה, ממון, תורה.

כיצד נשא ב' (2) אחיות

וכיצד באמת נשא יעקב ב' אחיות?

בחובות הלבבות ביאר, שהצדיקים הראשונים, כמו חנוך, נח, והאבות הקדושים - שִׂכְלָם היה זך, והיו עובדים את הקב"ה בשלמות, ועל כן, לא נצרכו להרבה מִצְווֹת על מנת לעבוד את הקב"ה. ורק כשירדו בני ישראל למצרים, ונתגברו הַתַּאֲווֹת - היו צריכים תרי"ג (613) מִצְווֹת, בכדי להתחזק ולגבור על יצרם, ועל כן, יכל יעקב לישא ב' אחיות.

אך עֲדַיִן קשים הדברים. כי אם הָיִינוּ אומרים שיעקב קִיֵּם רק מעט מן הַמִּצְווֹת - היה מובן שלכן נשא שתי אחיות. אולם, מאחר שֶׁקִּיֵּם את כל התורה, מדוע לא קִיֵּם את האיסור: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר"? (ויקרא יח, יח).

השיב הכתב סופר בביאור נפלא, שהטעם שלא לישא ב' אחיות הוא, כיון שנעשות צרות זו לזו, כמו שמפורש בפסוק: "לֹא תִקָּח לִצְרֹר" ועל כן, כשראה יעקב שרחל לא מקנאת, ואינה צרה לאחותה לאה, אלא אדרבא! מסרה לה את הסימנים - מוכח שאוהבות הן זו את זו, ומותר לישא את שתיהן.

ועל פי זה מוסיף, שכאשר לאה ילדה בנים, ורחל נשארה עקרה, כתוב: "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (בראשית ל, א). וטענה רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (שם) - משום שעכשיו, כשהיא מקנאת - שוב חוזר האיסור: "לִצְרֹר" ולכן היא, שנישאה אחרונה, עלולה חס ושלום למות.

ועל אף המהלך הנפלא, עֲדַיִן קשים הדברים. שהרי צִוּוּיֵי התורה, לאסור לקחת ב' אחיות, אינו תלוי בטעם, וממילא, גם אם הטעם אינו תקף במצב הזה - האיסור בעינו עומד, ואם כן איך נשא יעקב ב' אחיות?

והדברים יבוארו על פי תירוצי הרמב"ן והמלבי"ם:

המלבי"ם מְיַשֵּׁב, שיעקב נשא אותן - על פי הדיבור! שכן, ציוה אותו הקב"ה: לישא את רחל ולאה למען מטרה נעלה; להקים י"ב (12) שבטים - שבטי י-ה!

ולפיכך, מובן היטב, שברגע שנולד הבן האחרון, בנימין - תם התפקיד וגם נשלם, וחזר האיסור למקומו, ולכן נפטרה דַּוְקָא רחל – האחרונה שנישאה ליעקב!

והרמב"ן מְיַשֵּׁב, שאת כל התורה קִיְּמוּ רק בהיותם בארץ ישראל, ועל כן, כשיעקב היה בחרן, בחו"ל (בחוץ לארץ) - נשא ב' אחיות.

ושוב מובן היטב, מדוע, כמה שעות לפני שנכנס לארץ ישראל - בהיותו סמוך לקבר רחל, נפטרה אשתו - שכן, בארץ ישראל כבר אסור היה לו לישא ב' אחיות.

לאה נישאת במרמה, כיון שיעקב קיבל ברכות במרמה

ועל פי הדברים הללו יאיר באור יקרות, מדוע היתה רחל צריכה למות, מיד ברגע לידת בנימין - סמוך מאד לכניסה לארץ ישראל: כיון שהיא היתה השניה (2). היא זו שנשאה באיסור.

ומדוע היתה רחל אחרונה?

מפני שגילתה ללאה את הסימנים. כמו שהוזכר בדברי המדרש שהובאו לעיל, ששבע (7) שנים קודם לכן, בזמן שפגש יעקב ברחל על הבאר - רצו כבר להתחתן, אך רחל הזהירה אותו: שאביה רמאי, וינסה להשיא את לאה תחילה. ואז מסר לה יעקב סימנים: "חנה" (ראשי תיבות) - חלה, נדה, הדלקת הנר, שלושת (3) הַמִּצְווֹת המיוחדות באשה.

והנה, חלפו שבע (7) שנים, ולבן רצה לבצע את זממו, ולהחליף את לאה ברחל, וכשראתה רחל, שלאה עלולה לְהִתְבַּיֵּשׁ מאוד - הלכה ומסרה לה את הסימנים. וביום החתונה, כשיעקב שאל מהם הסימנים - לאה השיבה לו!

ובאמת, מבואר בהמשך המדרש, שיעקב כעס על לאה, שכן בבוקר: "וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה) 

אמר לה יעקב: 'רמאית בת רמאי!' בלילה קראתי לך: 'רחל' 

ואמרת לי: 'כן',...' 

אמרה לו לאה: 'לכל תלמיד יש מורה שמלמד אותו, ואני למדתי ממך, שהלא יצחק קרא: "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" (בראשית כז, כא) 

וגם אתה אמרת: 'כן'

ומוסיף העץ יוסף, שלא ויכוח סרק היה כאן, אלא לאה השיבה ליעקב תשובה ניצחת:

'אתה ניגשת לקחת את הברכות, בְּצִוּוּי אמך,

 - ואני נגשתי לחופה, בְּצִוּוּי אבי. 

אתה רצית להיבנות רוחנית - להיות שלם, על ידי הברכות,

 - ואני רציתי להיות שלמה - אחת מארבע (1/4) אמהות, ולהינשא לך.

ובתבואת שור (חלק ב בהקדמה) הביא רמז עצום לדו שיח הזה, מהתורה! שכן, כתוב: "וְהִנֵּה הִוא לֵאָה". "הוא" במקום "היא". כי לאה טענה: עשיתי כמוהו - "הוא" יעקב.

ופנינה נוספת לענק הגדול יש להביא מדברי הישועת יעקב (אורח חיים סימן רמ סעיף קטן ג) שטענה לאה ליעקב: 'הלא אמרו כולם: 'הגדול לגדולה והקטן לקטנה'. ואם כך, קודם שקנית את הבכורה - באמת רחל היתה ראויה לך. אבל, לאחר שקנית את הבכורה אתה הוא הגדול, ולכן בדין אמרת: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט) כי זוהי האמת - אתה הבכור. וממילא, אני היא אשתך - הגדול לגדולה!

(נ.ב. מאמר ד: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה")

ללאה, התפקיד החשוב להיות אשת יעקב. ולרחל, התפקיד להיות אמא לשבטים

ומיד בסמוך מפורש בתורה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כט, לא) - פירש הרמב"ן: ששנאה יעקב על שרימתה אותו, ואפילו רצה לגרש אותה. ולמרות שאביה הכריחה להכנס לחופה, מכל מקום, היה על לאה לרמוז לו. אבל כיון שעשתה לשם שמים, והאלוקים ידע כי כדי להינשא אל הצדיק עשתה כן - נתן לה בנים. ואז, מפורש במדרש (רבה עא, ב) חזר בו יעקב, ולא רצה לגרשה, ואמר: 'וכי לאמן של אלו אתן גט?!' 

ובלידת ראובן, מפורש בפסוק על לאה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כט, לב). 

וכן בשמעון אמרה: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה" (שם לג). 

ובלוי אמרה: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (שם לד). 

וביהודה אמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (שם לה) על רוב הטובה שעשה לה ה".

ומיד לאחר מכן נאמר: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (שם ל, א). 

מדוע "מֵתָה אָנֹכִי"? האם אין טעם לְחַיֶּיהָ? והלא היא אשתו של יעקב?

אלא, עומק נפלא משתקף מכאן.

ללאה יש מטרה: להיות אשתו של יעקב!

ולרחל יש מטרה אחרת: להעמיד שבטים! כשנולד יוסף אמרה רחל: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד) - כבר התפללה על הילד הבא.

ואם כן, שאיפותיה של לאה, רצונה להיות אשתו של יעקב, בחיר האבות התגשמו: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (בראשית ל, כ) - שמות ילדיה הם על ההשתוקקות להיות אשת יעקב. ולכן גם נקברה עמו!

לעומת זאת רחל, מטרתה אחרת: הבנים. לכן, לא נקברה עם יעקב, אלא במקום אחר לגמרי, מקום שיעזור לבנים שלה! כפי שיבואר בהמשך:

תאור חורבן בית המקדש

שכן, עֲדַיִן נותר דבר פלא: הלא אם רחל לא היתה מוסרת את הסימנים - היא היתה אשתו היחידה של יעקב, והיתה גם נקברת עמו - אז איך יתכן שהפסידה ממעשה טוב?

במדרש רבה (פתיחה לאיכה) מתואר המצב המצמרר של עם ישראל בתקופת חורבן בית ראשון (1):

נבוזראדן רב הטבחים, שרף את בית המקדש, ומליונים רבים מעם ישראל נשחטו על ידי חַיָּלָיו, ועוד מיליונים רבים לקח לגלות ארוכה עד בבל.

והנה, היו הגולים במצב נורא, ללא אוכל, קשורים בשלשלאות של ברזל מעונים כל הדרך. באותה שעה באו האבות הקדושים, והתחננו לקב"ה שיחוס על בניו.

בא אברהם אבינו וביקש: 'זכור לי ה' את זכות העקידה - בן שניתן לי בגיל מאה (100) שנה, לא חסתי ולא חמלתי עליו - אנא ה', תחוס על בניך בזכות זה!'. 

אך הקב"ה לא שעה לתפילתו. 

בא יצחק וביקש: 'אנא ה', זכור נא, כיצד מסרתי נפשי על קידוש ה', וחוס על בני!'

 - אולם, גם הוא לא נענה.

בא יעקב וביקש: 'אנא ה', זכור עשרים (20) שנה שֶׁהָיִיתִי בבית לבן, זכור מעשי, ורוב חַיַּי שעברו בצער על בני!'

 - אבל גם ליעקב, הקב"ה לא ענה.

בא משה רבינו הרועה הנאמן, שבמשך ארבעים (40) שנה דאג לעם שלם במסירות נפש - ולא סלח הקב"ה.

ואז, בגלות, בדרך לבבל, הגיעו בני ישראל אל קבר רחל, סמוך ליציאה מארץ ישראל.

ומדוע נקברה רחל שם, באמצע הדרך, ולא בתוך העיר?

במדרש מבואר, שכשיעקב ציוה את בנו יוסף: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט) 

אמר לו יעקב: 'יודע אני שיש בלבך עלי, על שקברתי את אמך בדרך, ועכשיו את עצמי - מבקש אני שתקבור במערה. אבל דע לך, שעל פי הדיבור עשיתי, כדי שעם ישראל בגלות, יוכלו להתפלל על נפשם אצל רחל - והקב"ה יציל את בניה בזכותה!'. 

ובאמת עם ישראל בכו שם! בְּכִי תַּמְרוּרִים!!

ואז הגיעה רחל: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד). 

ולה ענה הקב"ה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (שם טו-טז).

לאה בכלל לא ידעה שרחל נתנה לה משהו 

והכל בזכות מסירת הסימנים.

ומה יש במעשה הזה, שגדול יותר מהעקידה, ממסירות הנפש של כל האבות הקדושים, ומרעיא מהימנא - משה, נביא ה'?

רבי שלום שבדרון זצ"ל, מעמיד כאן נדבך ראשון (1) לביאור מעשה עצום

הנה יש לְעַיֵּן: מדוע בכלל מסרה רחל סימנים ללאה? הלא אם חששה שֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ, יכולה היתה לעצור את החתונה כליל, על ידי שתספר לאביה שיש סימנים, וממילא לא יצליח לרמות את יעקב! וכך, כלל לא היו מגיעים למצב של אי נעימות מתחת לחופה, ומאידך, היא עצמה יכולה היתה להינשא ליעקב.

אך אם היתה עושה כן, לאה היתה נפגעת מאד, כי הנה, כמעט וכבר נישאה ליעקב, אך ברגע האחרון הענין בוטל - בגלל סימנים שיעקב מסר רק כדי שישא דוקא את רחל ולא אותה. ואומנם, לא היה זה ביזיון קבל עם ועדה - תחת החופה, אך ודאי פגיעה אמיתית היתה כאן, בצנעה.

לכן, באה רחל, ומסרה את הסימנים. אבל הגדילה רחל לעשות, וכלל לא אמרה לה שאלו סימנים מוסכמים בינה לבין יעקב, שהרי אם תאמר לה היא תפגע - שהרי היא תבין שיעקב לא רצה בה. לכך אמרה ללאה בסתמיות: 'אחותי לאה, כעת את נישאת, דעי לך שיש הלכות מיוחדות לכלה: חנ"ה; חלה, נדה, הדלקת הנר'.

ונמצא שרחל ויתרה ויתור עצום, כשמסרה את הסימנים, אך לאה כלל לא ידעה שנותנים לה משהו כה גדול!

ועל פי זה נבין היטב, את מה שתטען לאה כלפי רחל, בעתיד, כשראובן בא עם הדודאים: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" (בראשית ל, טו):

וכי כיצד יכלה לטעון כך? והלא רק בזכות הויתור של רחל זכתה בכלל להינשא ליעקב!! 

אלא, לאה כלל לא ידעה, כמה רחל ויתרה לה. וזהו החסד העצום ביותר שאפשר לעשות - חסד, כאשר הזולת כלל אינו מרגיש שהוא חַיָּב על כך משהו!!!

קנאה - המניע של העולם

אך ננסה להעמיד כאן נדבך שני (2) להבנת מעשה מסירת הסימנים, כפי שמביא הרה"ג ברוך רוזנבלום שליט"א:

רבנו בחיי (כד הקמח, אות ק') מבאר את הפסוק: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד, ד) כל המניע של האדם, לקום בבוקר, ליצור משהו, לפעול איזו פעולה - הכל הוא קנאה. הקנאה של האדם, שהשני לא יהיה יותר ממנו [באשה, בילדים, בחכמה, בעושר, בכמות הצדקה שנותן, וכן הלאה...]. היא הכח שמניע את העולם!

אבל יש שני (2) סוגים של קנאה: טוב ורע. קנאת החומריות - עושר, רכושנות, יופי וכו' - שהיא הקנאה האסורה. לעומתה, 'קנאת סופרים - תרבה חכמה!' קנאה, להיות טוב כמו האחר, לעשות מעשים טובים כפי שהוא עושה - זוהי קנאה מבורכת.

מכל מקום זהו הסוג הקל והפשוט יותר של הקנאה, למרות שגם עליה קשה עד מאוד להתגבר, ויש קנאה חזקה בהרבה ממנה.

שכן, הסוג הקל: קנאה – 'מדוע לשני יש, ולי אין?!'.

וכמו קין, שקינא בהבל על שהקב"ה שָׁעָה למִנְחָתוֹ ואילו למנחתו שלו - לא שָׁעָה (בראשית ד,ד-ה). וכמו הנחש שקינא: 'מדוע לאדם הראשון יש את חוה ולו אין?!' וכך גם אדם המקנא בחברו, על דברים שהתברך בהם בניגוד אליו – 'למה לי אין, ולו יש?!'.

אבל הסוג השני (2) של הקנאה, קשה הרבה יותר:

לדוגמא מלך שהודח. ואז, רואה אדם אחר שמולך על ארצו שלו. ויושב על כסאו שלו. וקנאה כזו - אי אפשר לסבול!

וכך גם עשיר שירד מנכסיו, ומעקלים ממנו את ביתו וכל רכושו. ובא עשיר אחר וגר בטירה שלו, ונהג אחר נוהג ברכבו, ותופס את מקומו.

שמא תאמר שאפשר להתגבר על כך:

קנאה - שלא עמד בה אדם מעולם

הנה, משה רבינו, גדול הנביאים, שהקב"ה העיד עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג)

 - כשאלדד ומידד התנבאו במחנה, 

אמר יהושע למשה רבינו: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח) - כי פגעו בכבודך. 

ובכל זאת, משה רבינו, מחל על כבודו ואמר: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (שם כט).

מאידך, במדרש רבה (וילך): משה רבינו התפלל כמנין "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג, כג 515) על מנת להיכנס לארץ ישראל,

ולבסוף אמר לו הקב"ה: 'הגיע תורו של יהושע למלוך!' 

אמר משה רבינו: 'אם כך, שיהושע יהיה המנהיג, ואני העוזר - ובלבד שאכנס לארץ ישראל.' 

הסכים הקב"ה, והגיע משה רבינו לביתו של יהושע. 

נבהל יהושע: 'הלא אני צריך לבוא אל הרב!'. 

אמר משה רבינו: 'הקב"ה קבע, שמהיום אתה המנהיג.'

נכנסו לאוהל מועד, ונגלה ה' ליהושע, חצץ עמוד הענן ביניהם - והפעם משה רבינו היה בחוץ. 

כשיצא יהושע, שאלו משה רבינו: 'מה אמר לך ה'?' 

אמר לו יהושע: 'כְּשֶׁהָיִיתָ אתה המנהיג - לא אמרת לי, ובצדק - כיון שהקב"ה רצה שרק אתה תשמע, ועכשיו רוצה הקב"ה שרק אני אדע'.

מיד צעק משה רבינו: "מאה (100) מיתות, ולא קנאה אחת"! (1) מוכן אני למות מאה פעמים - ולא לכזאת קנאה, שמישהו אחר תופס את מקומי. 

כמובן שאין לנו מושג בדרגות של משה רבינו, וברור שכל רצונו היה לדבוק בקב"ה, ולהתיחד עם הדבור. ואף על פי כן, רואים כאן 'קנאת סופרים' בדרגה הקשה ביותר - עד שגדול הנביאים מכריז הכרזה נחרצת כל כך: 'מאה מתות ולא קנאה אחת!'.

ומי כן עמד בקנאה זו?

רחל!!!

שכן, כשרחל מסרה את הסימנים ללאה - היתה לכך משמעות עצומה: 

בכך היא בעצם הסכימה שלאה תהיה האמא של כלל ישראל! שהרי עֲדַיִן לא ידעו שיהיו ארבע (4) נשים, וראיה לדבר, שהלא יעקב רצה לשאת רק את רחל ולא את לאה. ורק לאחר מכן, נודע שיעקב צריך להינשא גם ללאה ולשפחות.

יוצא אם כן, שברגע זה, רחל נתנה את המקום שלה! במקום שהיא תהיה האמא של כלל ישראל - י"ב (12) השבטים, ואשתו של יעקב אבינו – היא נתנה את מקומה שלה ללאה. 

היחידה בכל ההיסטוריה שנתנה את מקומה שלה. עמדה בניסיון הקנאה שבדרגה הקשה ביותר!

רק רחל שלא קנאה, יכולה לטעון לקב"ה: 'אל תקנא שעבדו עבודה זרה!'

ולכן, רק רחל יכלה לטעון בזמן החורבן, שהקב"ה יחוס על בניה: 

שכן, מבאר הסבא מקלם על פי דברי חז"ל במסכת עבודה זרה (דף נח, ב) וכך מסופר שם:

שאל אגריפס המלך, את רבן גמליאל: 'מדוע מתקנא הקב"ה על חטא עבודה זרה - "אֵל קַנָּא"? (דברים ו, טו) וכי מתקנא עשיר בעני?! הלא רק חכם מתקנא בחכם, וגיבור בגיבור? ואם כן, כיצד הקב"ה מתקנא בעבודה זרה, רפש וטיט?'

ענה לו רבן גמליאל: 'דומה הדבר לנישואין: אדם נושא אשה (1), ולאחר מכן, מחפש אשה שניה (2). אם יקח אשה שניה חשובה מן הראשונה הראשונה באמת תשנא אותה - אבל לפחות תבין אותו, כי בשניה יש מעלות רבות. אך אם השניה תהיה פחותה ממנה - מיד תקנא הראשונה: מה הוא מצא באשה זו שאין בה?!

כך הקב"ה: עם ישראל מאורסים לו, כמו שכתוב: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) "מוֹרָשָׁה" כלומר מאורסה. ובשביל מי עזבו עם ישראל את הקב"ה? בשביל עבודה זרה!? "עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים" (ירמיה ב, יג) ולכן, הקב"ה "אֵל קַנָּא".

ומשום כך, גם כשבאים כל האבות הקדושים, ומזכירים את הזכויות העצומות שיש להם - כל זה לא עוזר, כי אין זכויותיהם יכולים למנוע את קנאת ה'.

אבל לרחל - יש טענה עצומה להקב"ה: 'אני לא קנאתי באחותי - נתתי לה להקים את עם ישראל, נתתי לה את המקום שלי, ומה לך הקב"ה כי תקנא בעבודה זרה?' 

וכזאת תשובה הקב"ה באמת שומע 'מידה כנגד מידה'!!!

ואמר הקב"ה: "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טו-טז) - בזכותך, עם ישראל ניצל. ובזכותך, יבנה בית המקדש השני.

רחל רק מַרְוִיחָה ממסירת הסימנים

ואם כן, הכל מובן: רחל לא הפסידה ממסירת הסימנים, אלא רק הִרְוִיחָה פַּעֲמַיִם! (2)

כי בזכות זה, הקב"ה יחוס על בניה, על עם ישראל בגלות, ורחל – הרי כל מטרתה - הם הבנים!!

ובנוסף, הרוויחה גם בעודה בַּחַיִּים, הרבה קודם הגלות. שכן, רחל - עקרה היתה! וכיצד נפקדה? "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל" (בראשית ל, כב) שמסרה סימנים... משום כך נבין שאם לא היתה מוסרת - אומנם היתה מתחתנת, אבל ילדים לא היו לה, ואז ממילא היה יעקב נושא את לאה. אולם, בזכות הסימנים זכתה לילדים: יוסף ובנימין!

וכך, הרויחה פַּעֲמַיִם (2): [א] ילדה שני (2) בנים, [ב] והצילה את בניה בגלות!

מוסיף החתם סופר ומבאר, שבעצם רחל גם ויתרה פַּעֲמַיִם (2): האחד (1), כשמסרה את הסימנים. והשני (2), כשלאה אמרה: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" (בראשית ל, טו) - ורחל שתקה ולא הגיבה כלום.

דוד ויהונתן

ופנינה אחרונה, שאמר הגאון הרב רוזנבלום: יהונתן, בנו של שאול המלך, היה צריך להיות יורש העצר אחרי שאול - המלך הבא.

וכשרדף שאול אחרי דוד, ורצה להורגו - יהונתן עזר לדוד לברוח, ואף עשה עמו הסכם: אתה, דוד - תמלוך, ואני - אהיה המשנה למלך. 

ויפלא הדבר כיצד היה יהונתן מסוגל להתגבר על הקנאה, ולתת את המלכות שלו לשני? והלא מעלה כה נשגבה לא הצליח איש לזכות לה מלבד רחל?

מבאר הרמ"ע מפאנו ביאור מדהים: דוד המלך, הספיד את יהונתן, כאשר שאול ויהונתן נהרגו במלחמה מול הפלשתים: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל-ב א, כו) - ולכאורה לא מובן - מה פשר ההספד הזה?

אלא, אמר דוד המלך: יהונתן, אתה הָיִיתָ מוכן לתת לי את המלכות שלך. לא קנאת בי. ומאיפה שאבת כוחות כאלה? "מֵאַהֲבַת נָשִׁים" - לאה ורחל! כמו שרחל ויתרה ללאה, כך אתה יהונתן בן שאול, משבט בנימין, צאצא של רחל - ויתרת לי, לדוד, שאני משבט יהודה, צאצא של לאה.

"נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" - הפלא של האהבה העצומה, והיכולת שלא לקנא, הוא פלא עצום. ומנין נלקח? "מֵאַהֲבַת נָשִׁים" מרחל שמסרה סימנים ללאה!!!

- - - 

קרדיט: גם מאמר זה על חומש בראשית פרשת ויצא מהספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו! למאמר הקודם, חומש בראשית, פרשת ויצא, מאמר ג': שערי תפילה, ושערי דמעה [לחץ כאן] 1. כנגד מה תפילת העמידה - 18? 120 אנשי כנסת הגדולה תקנו 18 ברכות על הסדר, על איזה סדר? 2. שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה אולם שערי דמעה לא ננעלו מדוע שערי דמעה תמיד פתוחים? ומדוע דוקא אחרי החורבן ננעלו? 3. למה רק לאחר הברכות, רצה יעקב להתחתן? בגיל 63! 4. ואחרי ציווי הוריו לשא אשה הלך 14 שנה?