מאמר ב: עשוי ועקב

מאמר ב: עשוי ועקב (ספר תורת חסד, חומש בראשית, פרשת תולדות, עמודים רנד' - רסח')

[ב"ה כבוד הרב שליט"א מסר את הדרשה הנפלאה בהרצאה: נתניה - שנאת עשו ליעקב 04.12.2024]

השאלות:

א. מדוע על כל בריאת העולם נאמר: "כִּי טוֹב" (בראשית א, ד) ואילו על בריאת האדם לא נאמר "כי טוב"? וכי האדם איננו טוב?

ב. מהו עומק שמותיהם של יעקב ועֵשָׂו?

ג. מנין הגיע האות יו'ד ליעקב כשהפך מ: 'עקב' ליעקב?

ד. מפני מה בכו המלאכים על גבי עיניו של יצחק וגרמו לו לעיוורון? וכי לא היה להם מקום אחר לבכות בו?

ה. למה סיבב הקב"ה שיצחק יאהב את עֵשָׂו יותר מיעקב?

ו. מדוע היה צריך שהברכות יגיעו ליעקב במרמה?

ז. תשעה (9) טעמים הובאו בחז"ל לשאלה מפני מה נגזר על יצחק להתעוור! מהו החוט המקשר ביניהם?

...

האות יו'ד נלקחה מעֵשָׂו ונתנה ליעקב

מהו ביאור שמה של פרשת "תּוֹלְדֹת"? (בראשית כה, יט) - במאמר זה נבאר כי השם "תּוֹלְדֹת" מורה על עניין גדול שמדובר עליו בפרשה, והוא תולדותיהם של עם ישראל.

אין אנו עוסקים בפרשה זו רק בתולדותיו של יצחק - יעקב ועֵשָׂו, אלא אף בתולדותיהם של עם ישראל כולו.

בראשית הדברים, ננסה להבין את פשר שמותיהם של יעקב ועֵשָׂו:

עֵשָׂו - מבאר הרשב"ם: שהוא לשון עשוי. וכפי שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל: שעֵשָׂו נולד כאדם מבוגר, עם שיער וזקן, שיניים וציפורניים.

יעקב - ביאור שמו נכתב בתורה עצמה, שהוא משום ש: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כה, כו).

ויש לתמוה על שני (2) הדברים; [א] למה נקרא: "יַעֲקֹב" - ולא 'עקב'? מדוע נוספה האות יו'ד? [ב] ועוד נשאלת השאלה: למה נקרא "עֵשָׂו" (שם פסוק כה) ולא עשוי - לאן נעלמה האות יו'ד?

יתר על כן יש לתמוה: הלא שם האדם מורה על מהותו, וכי יתכן שיעקב נקרא בשם זה רק משום פרט טכני אחד קטן, שנראה לנו כה שולי - שאחז בעקבו של אחיו עֵשָׂו?

מבאר המשגיח הרב דומב שליט"א (בספרו להעיר להורות ולהשכיל חלק ו): יעקב ועֵשָׂו היו הפכים מושלמים;

עֵשָׂו – "אִישׁ שָׂעִר" (בראשית כז, יא) יעקב – "אִישׁ חָלָק" (שם). עֵשָׂו – "אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כה, כז) יעקב – "יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם).

ומעתה מוכרחים לומר - שבודאי השם עֵשָׂו הוא ההיפך מהשם יעקב.

ונבאר -

רק הבהמה נולדה מושלמת

בספר עץ יוסף (הקדמה לספר עין יעקב) מבאר: שישנו הבדל עצום בין בריאת האדם לבריאת הבהמות.

כל בעל חיים ברגע שנולד הריהו מושלם לגמרי. מסוגל הוא להאכיל את עצמו, ללכת, לקום ולישון כבעל חיים גדול, וכפי שאמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף סה, ב): "שור בן יומו קרוי שור".

אבל האדם, אין חסר ממנו. הרי תינוק שנולד, אם לא יטפלו בו מידית - לא יוכל לשרוד ואפילו לא יום אחד. שהרי אינו יכול לאכול לבדו ולא ללכת בכוחות עצמו, אינו יכול למצוא לעצמו מקום מגורים לבד, ולא לדאוג לניקיון גופו.

הרי האדם בשעה שנולד, הינו חסר אונים באופן מוחלט.

ומדוע ברא הקב"ה את האדם - בחיר הבריאה - באופן כזה שלא יוכל לדאוג לצרכיו בעצמו מרגע לידתו?

(סרטון מהרב שליט"א...)

ביאור הענין צפון במה שאנו אומרים בתפילה בכל בוקר: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג, יט) - כלומר, מהו היתרון של האדם על פני הַבְּהֵמָה? בכך שהאדם הוא אָיִן - כלום, חסר אונים.

ומהו היתרון בכך?

בדיוק מהטעם הזה שהאדם נולד כה חסר, הרי זהו האות והסימן: שעליו להשלים את עצמו. וכביכול באים לכל תינוק בשעה שנולד ואומרים לו מסר חשוב: "הרי אתה מתחיל את חייך מ: 'נקודת האפס' (0), ומעכשיו עליך להתחיל לגדול, ללמוד, לדבר וללכת, ובהמשך ללמוד תורה ולרכוש מידות נעלות.

כולם מתחילים מאותה נקודת התחלה, אבל הסולם שמוצב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה!

צא וכבוש את העולם!!!

ודוקא בעל חיים שנולד מושלם, הרי זה החיסרון הגדול ביותר:

נולד כבש - עכשיו הוא כבש - וישאר כל ימיו כבש.

לא נאמר על בריאת האדם "כי טוב"

נוסיף נופך עצום לענין מתחילת פרשת בראשית:

בכל הפסוקים המדברים על בריאת העולם נאמר על כל בריאה ובריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א, י).

שש (6) פעמים נאמר "כִּי טוֹב": על האור (שם פסוק ד), על היבשה והים (שם פסוק י), על העצים והדשא (שם פסוק יב). על השמש והירח (שם פסוק יח), על שרץ המים (שם פסוק כא) ועל חיית הארץ (שם פסוק כה) ורק על בריאה אחת לא נאמר "כי טוב" - האדם.

והדבר מפליא ביותר. ולפי הנ"ל יאירו הדברים כי האדם נברא חסר, ולכן אי אפשר לומר עליו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

וכמו שביום השני לא נאמר "כי טוב" (בראשית א, ח) כי לא נשלמה מלאכת המים עד היום השלישי - מכאן למדנו: שאין אומרים: "כִּי טוֹב" על דבר חסר.

ומתי משלים האדם את עצמו?

רק בשעה שנפטר והשלים את מלאכתו בזה העולם, לאחר שקנה לעצמו תורה ומעשים טובים כל ימי חייו, והתחתן והוליד בנים.

ודבר זה נוכל לראות במדרש רבה (ט', ה') שלאחר גמר בריאת העולם נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) ואמרו במדרש: "טוֹב מְאֹד" – 'זו המיתה'.

וזוהי תמיהה רבתית: וכי המיתה היא דבר טוב? ובפרט שצצה לה הגדרה חדשה: "טוֹב מְאֹד" - וכיצד יתכן שדוקא כאן בחרו חז"ל את הדבר העצוב ביותר, יום המיתה, והכריזו עליו שהוא "טוֹב מְאֹד"!

אלא לפי האמור לעיל התבאר, כי רק בשעה שהאדם השלים את תפקידו ומת, רק אז ראוי לומר עליו: "טוֹב מְאֹד" - כי רק במותו הופך הוא למושלם. נמצא אם כן, שדוקא על האדם לא נאמר "כי טוב" בשעה שנברא

אולם כשנפטר בשם טוב מן העולם (ברכות יז, א) כבר נאמר עליו: "טוֹב מְאֹד"!!!

אין יותר חסר ממושלם

ומעתה ננסה להבין את עומק שמותיהם של יעקב ועֵשָׂו:

השלימות שייכת אך ורק במלאכים ובבעלי חיים.

המלאך מושלם מבחינה רוחנית, ולכן נקרא "עומד" - כי אינו יכול לעלות או לרדת ממדרגתו ["וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" זכריה ג, ז].

ובעל חיים מושלם מבחינה גשמית. ואינו יכול לעלות למדרגה גבוהה ואין לו לאן לרדת. ורק האדם בתחילתו: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) ומשם צריך לעלות ולנסוק כלפי מעלה עד לדרגת מלאך.

וממילא עֵשָׂו שנולד מושלם כאדם גדול - אין חסר ממנו. הרי הוא כבעל חי מושלם, ואין גרוע מזה... ובזה נוכל להבין את עומק ההגדרה של אומות העולם: "עם הדומה לחמור" (קידושין סח, ב). ומאידך גיסא יעקב, מבאר בעל הכתב והקבלה - שכל מהות שמו היא מנקודת ההתחלה והאפס - מהעקב, ומשם מוטל עליו להמשיך עקב בצד אגודל, לאט-לאט לדרגת מלאך.

יעקב נוטל מעֵשָׂו את האות יו'ד 

בספר שבילי פנחס (תשע"ד) מוסיף דבר נפלא - שאלנו כבר לעיל: אם עֵשָׂו לשון עשו - לאן נעלמה האות יו'ד משמו, ואם יעקב לשון עקב - הכיצד נוספה יו'ד לשמו?

מבאר בעל המגלה עמוקות (תולדות, וישלח) דבר מופלא:

כשנאמר בתורה: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" - בא הדבר גם לרמז לנו: על העקב של השם עֵשָׂו - האות יו'ד שאמורה להיות בעקב עֵשָׂו - בסוף המילה עשוי, אשר אותה לקח יעקב לשמו.

וכך יעקב נוטל את האות יו'ד - שהיתה בסוף (עקב) שמו של עֵשָׂו.

לכן נקרא עֵשָׂו בשם זה ולא בשם עשוי, ואילו יעקב נקרא יעקב ולא עקב.

ורמז נוסף: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת" - מרמזת על האות יו"ד שנלקחה מעֵשָׂו ובאה ליעקב שאחז בה.

ובזוהר הקדוש (תיקוני זוהר יג, כט) מבואר: שמלחמה קשה ניטשה על האות יו'ד הזו, ועשו ניסה בכל דרך שיכול למנוע מיעקב לקחתה. כי עשו הוא בבחינת נחש הקדמוני, כמבואר בזוהר הקדוש (דף קלח, ב) וחפץ להמשיך ברוע מעלליו: "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו) ולכן איננו חפץ שאחיו יהפך ליעקב אלא כל מגמתו ורצונו - שישאר עקב!

ומהי אותה יו'ד?

מבאר רש"י הקדוש על הפסוק "אָז יָשִׁיר" - שהאות יו'ד מורה על חכמה. ומקורו מדברי הזוהר הקדוש (פנחס רלב) שכתב שהאות י' - היינו חכמה.

וכדברי האריז"ל המגלה: שכל עשרת (10) הספירות חבויות בשם הוי"ה והאות יו'ד הראשונה (1) היא כנגד חכמה.

ועל חכמה זו ניטשת מלחמה עקובה מדם בין יעקב שחפץ בחכמה כי 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא, ב) לבין עֵשָׂו שעליו נאמר: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע" (ירמיה ד, כב).

עוורונו של יצחק

ובתוספת עומק -

שאלת השאלות בפרשה זו היא, מדוע יצחק אבינו שהיה "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה) "זכה" לבן רשע כל כך שעשה את כל התועבות שבעולם?

ובפרט תמוה: מדוע העדיף יצחק לברך את בנו הרשע (בראשית כז, ד), ולא את יעקב הצדיק ממשיך דרכו? אתמהה?!?

ונראה להציע מהלך מחודש ולהעלותו על שולחן מלכים, 'מאן מלכי? רבנן!':

יצחק אבינו התעוור בגיל מאה עשרים ושלוש (123), שנאמר: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א) וטעמים רבים נאמרו מדוע ואיך התעוור;

שלושה (3) מתוכם הביא רש"י:

האחד (1), עיני יצחק התעוורו ונפגעו מחמת העשן שעלה מן העבודה זרה שהקטירו נשות עֵשָׂו.

ויש לתמוה על טעם זה כיצד רבקה נצלה ולא התעוורה? ויתר על כן, מפני מה לא הוציאן יצחק מביתו מאחר שהן גורמות לו לעיוורון?

השני (2), מדמעותיהם של מלאכי השרת בזמן העקידה, שנפלו לתוך עיניו וגרמו להן להתעוור.

ועל טעם זה קשה (1): הרי בזמן העקידה היה בן שלושים ושבע (37), ואז בכו המלאכים, ואם כך, למה התעוור רק בגיל מאה עשרים ושלוש, שנים רבות לאחר מכן?

ועוד יש להבין (2): וכי לא מצאו מלאכי השרת מקום אחר לבכות מלבד לתוך עיניו, של יצחק אבינו קודש קדשים?

והשלישי (3), על מנת שיטול יעקב את הברכות ללא ידיעת יצחק.

ואף טעם זה תמוה מאוד - מדוע היה צורך לעשות זאת במרמה, ולמה לא סובב הקב"ה שיצחק יכיר ברשעותו של עֵשָׂו ויברך את יעקב מרצונו?

מפני מה נתעוור יצחק אבינו;

טעמים נוספים נכתבו במדרש רבה (סה) שלא הובאו ברש"י:

הרביעי (4), כיון שנאמר על עֵשָׂו: "כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח) והיה עֵשָׂו מאכיל את אביו ושובה את ליבו, הרי היה זה כעין שוחד, ועל השוחד נאמר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים טז, יט) ואפילו קדוש עליון כיצחק אבינו לא נמלט מכך.

החמישי (5), מאחר והביט בפניו של עֵשָׂו הרשע - התעוור. וכמו שמבואר במסכת מגילה (דף כח, א): שאסור להסתכל בפניו של רשע. ורבותינו הביאו ראיה מיצחק שנעשה עיור.

ומפני מה באמת אסור להסתכל?

מבאר המהרש"א: שכשם שאסרה התורה להלין את המת, שנאמר: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג) כי זהו זלזול במלך מלכי המלכים שדמות דיוקנו תלוי על עץ בביזיון, כמו כן אסור להסתכל בפניו של רשע שהוא דמות דיוקנו של הקב"ה, והלך והרשיע.

ובספר כף החיים (קנו, יד) מבאר: שמחמת כן נזהרים צדיקים ואנשי מעשה שלא להביט באף אדם במבט נוקב. כי האריז"ל גילה לנו: שכמו שכשמביטים באדם קדוש נוצר רושם אדיר לטובה, כך להבדיל, כאשר מסתכלים בפניו של רשע נגרם נזק למסתכל!

[ורבנו הקדוש העיד על עצמו: שזכה לכל מעלתו, כיון שראה את רבי מאיר, וכל זאת אפילו שראה אותו רק מאחוריו!]

הששי (6), נאמר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) וכיון שבשעת העקידה יצחק הציץ בשכינה - נגזרה עליו: מיתה, ו: 'עיור חשוב כמת'. אולם לא התעוור מיד, כיון שלא רצה הקב"ה לצער את אברהם אבינו אוהבו.

השביעי (7), כדי שיצחק אבינו ישאר בביתו ולא יצא לשוק, על מנת שלא יראוהו אנשים, יצביעו עליו ויאמרו: "זהו אביו של הרשע הגדול!".

ובספר יפה תואר הקשה: שהרי עֵשָׂו החל להרשיע כאשר היה בן חמש עשרה (15), ובאותה שעה היה יצחק בן שבעים וחמש (75), ואם כן, מדוע התעוור רק עתה - בגיל מאה עשרים ושלוש?

אלא שמכאן הוכיח: שבתחילה באמת רשעותו של עֵשָׂו היתה פחותה עד שיכול היה לרמות את יצחק ולגרום לו שיחשוב כי הוא צדיק, ובאופן זה רימה אף את כולם. אולם לאחר מכן החל להרשיע עד שידעו כולם כי הוא רשע מרושע, ואילו היה יצחק יוצא לשוק היו הכל אומרים: "הנה אביו של הרשע הגדול!" ואז יצחק אבינו בודאי היה מרגיש בזה.

השמיני (8), מחמת קללתו של אבימלך, וכפי שמבואר במסכת מגילה (שם) על הפסוק: "הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם" (בראשית כ, טז) - שאמר אבימלך לשרה: "הואיל וכיסית ממני ולא גילית שאברהם הוא בעלך, וגרמת לי לכל הצער הזה, יהי רצון שיהיה לך בן כסוי עיניים".

יצחק ביקש יסורים

והתשיעי (9), מגלים חז"ל במדרש רבה (שם) מהי הסיבה המרכזית לכך שהתעוור יצחק, והיא - משום שהוא היה חפץ בכך!

וכמו שאמר רבי יהודה בן סימון, שכל אחד מהאבות הקדושים ביקש מהקב"ה דבר מה וקבלו:

אברהם - ביקש זיקנה, כיון שהיה מהלך ביחד עם בנו יצחק והיו נראים אותו דבר, ולא ידעו האנשים את מי לכבד.

אמר לו הקב"ה: "דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל! אכן כל העולם צריך לזקנה, ואתה תהיה הראשון שילבינו שערותיו, וזהו שנאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). 

יצחק - תבע יסורים, כיון שאדם שימות ללא יסורים - מידת הדין מתוחה כנגדו. ויצחק אבינו שהוא מידת הגבורה, הכיר וידע היטב עד כמה יש לפחד מן הדין. ובפרט שמבואר במדרשי חז"ל, שלאחר העקידה עלה יצחק אבינו לגן עדן ושהה שם שלוש (3) שנים, ואם כן היה בקיא בשבילי דשמיא, וידע שטוב לו לתבוע יסורים, כפי שאמרו חז"ל: 'שגן עדן נקנה ביסורים!'.

(נ.ב. ראה מהרב שליט"א הגילוי הנורא מר' יהודה שפירא לר' חיים גריינמן זצוק"ל: היסורים הם מתנות! סרטון מתוך הרצאה ניו ג'רזי: לבטל רצונות)

אמר לו הקב"ה: "דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל! אכן טוב לו לעולם שיהיו יסורים וצחצוחי כפרה קודם בואו של האדם לעולם האמת". ולכן כהו עינו של יצחק, ונתייסר בעיוורון חמישים ושבע (75) שנים תמימות.

יעקב - תבע חולי, כדי שהאדם קודם מותו ידע כי הוא הולך למות, ויכין עצמו קודם לכתו לעולם האמת. ואם ימות בפתע פתאום, איך יקבץ את בניו ובנותיו?! וימסור צוואה אחרונה ויגבש את משפחתו טרם לכתו לחיי העולם הבא.

אמר לו הקב"ה: "דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל"! שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה" (בראשית מח, א).

אם כן כתוב כאן חידוש עצום - שיצחק התעוור כיון שביקש יסורים.

אלא שיש להבין כאן שני (2) דברים:

האחד (1), מדוע נתנו לו ליצחק יסורים קשים כל כך כמו עיוורון? הלא סומא חשוב כמת?

והשני (2), למה דווקא יצחק הוא שהתעורר לבקש בקשה זו?

הקשר בין כל הסיבות

ננסה בס"ד להבהיר את החוט המקשר בין כל הטעמים שנאמרו כהסבר לעוורונו של יצחק.

יצחק אבינו מידת הגבורה שידע עד כמה מגיע עומק הדין בשמים, חפץ שתהיה כפרה בעולם הזה, לו ולזרעו; 

כפרה לעצמו - על כל אותם המעשים שיש בהם סרך כלשהו של עבירה. כגון; על כך שהביט בפניו של הרשע, ועל כך שראה את נשות עֵשָׂו המקטירות לעבודה זרה ולא מיחה בידן, וכמו כן על שהסתכל בפני השכינה, ועל "השוחד" שכביכול נטל מעֵשָׂו. ויסוריו, אף יש בהם כפרה לאברהם ושרה על פגיעה דקה מן הדקה באבימלך מלך גרר. 

כפרה לזרעו - יבואר על פי דברי הרמב"ן: 'שנח לו לאדם לסבול שבעים (70) שנה של יסורי איוב בעולם הזה, ולא רגע אחד (1) של יסורים בגיהנם!'.

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: אם אדם היה רואה את העונש על 'לאו' אחד מהתורה, היה מעדיף 70 שנה של יסורי איוב!)

ולכך, ביקש יצחק יסורים אף לזרעו, כדי שלא תהיה חס ושלום מידת הדין מתוחה על עם ישראל,

ובדי למלא בקשתו זו, ברא הקב"ה את תולדות יצחק באופן המופלא של יעקב מצד אחד - מול עֵשָׂו מצד שני. ועֵשָׂו יְיַסֵּר את זרעו כפי שביקש...

ובאותה השנה שביקש יצחק יסורין, ואיבד את מאור עיניו -

בדיוק באותו הזמן החל עֵשָׂו לרדוף את יעקב!!!

וממילא יצחק וגם יעקב החלו במסכת היסורין, מהו אות וסימן לבניהם? שגם עם ישראל יהיו מוכרחים בעתיד לעבור "מסלול יסורין" במשך אלפי שנים אצל כל אומה ואומה שיצאה מזרעו של עֵשָׂו!

ולכן בהכרח צריך שעֵשָׂו יוולד ליצחק אבינו שיקרב אותו ויאהב אותו אהבת נפש. ובפרט, יש צורך שאותן הברכות השמימיות "משאת נפשו" של עֵשָׂו - יגנבו בפתע פתאום על ידי אחיו...

כי בשביל היסורים, היה צורך לשמר את המצב של: 'עֵשָׂו שונא ליעקב!' בכל הדורות, וכדי שבשורש הדברים עֵשָׂו ישאר פגוע כל ימיו - הברכות - משאת נפשו נלקחו ממנו בגניבה, וכך השנאה גדלה והאש התלבתה, וכל רצונו היה: "וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא) בכל הדורות כולן.

וכפי שביאר הרא"ש את לשון הפסוק: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג) - וְרַב זמן יַעֲבֹד צָעִיר, ונתקיים בנו בעוונותינו הרבים במשך אלפיים (2,000) שנות גלות. וְלוֹ לבדו נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת (ע"פ שמואל-א ב, ג), שבכדי שתגדל השנאה - צריך לסובב תחילה שיצחק יאהב ויקרב את עֵשָׂו עד הקצה האחרון, ולבסוף גם יחפוץ ויבקש לברכו – ואז ברגע קט הברכות "יגנבו!"

כי זהו עומק רצונו של יצחק - יסורין!!!

רחמנותו של יצחק

אולם עדיין יש לבאר: כיצד זה יצחק אהב את עֵשָׂו?

והנה כבר שאלנו קודם: מדוע כשהמלאכים בכו בשעת העקידה נכנסו דמעותיהם לעיניו של יצחק, ולמה זה לא "נזהרו" מלפגוע בעיני קדשו של יצחק אבינו?

אלא צריך לומר: שהקב"ה, מסובב כל הסיבות, בדוקא ציוה אותם שיבכו שם. כי אילו דמעות הן? - דמעות של מלאכי רחמים! וזאת רצה ה' יתברך שדמעותיהם של מלאכי רחמים יפלו לתוך עיניו של יצחק.

ומאותה שעה, יצחק שהוא מידת הדין, מביט בעשיו בעינים של מידת הרחמים.

והעיניים הקדושות הללו, עיניים שספוגות בדמעותיהם של מלאכי רחמים, עיניים שהציצו בשכינה - אינן מסוגלות לסבול עשן של קטורת שהקריבו לעבודה זרה, לכן דווקא עיניו של יצחק נפגעו ולא של רבקה.

ועל כן גם לא גירש יצחק את עֵשָׂו ונשותיו, כיון שהביט עליהם במידת הרחמים.

ומעתה אור גדול -

בשעה שנודע ליצחק כי יעקב הוא זה שנתברך, הבין מיד את כל הענין: שעומק רצון ה' יתברך להתחיל מרגע זה פרק חדש בעולם של: 'עֵשָׂו שונא ליעקב!' ולכן המשיך באותה הדרך ואמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז, לג) והמשיך ללבות את שנאתו של עֵשָׂו ואמר לו: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ" (שם פסוק לז) - אתה העבד שלו!!!

ולפתע פתאום כבר אי אפשר לברך את עֵשָׂו, כי בדרך פלא "אוצר הברכות" נגמר....

ואין לזה כל תקנה: "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (שם). 

לבסוף התקנה היתה: כל כולה שנאה של עֵשָׂו ליעקב! "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וכו' וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (שם פסוק מ) תילחם ביעקב, כי כשאין "קוֹל יַעֲקֹב" - נדרשים יסורים - "יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב).

יַעֲקֹב - יעקף

נשוב לבאר את ענין האות יו'ד שנטל יעקב מעֵשָׂו.

הנה מסביר הספורנו: שפשר השם יַעֲקֹב הוא מלשון עקב. וללמדנו בא: שלאחר שכל הרשעה תכלה ומלכות אדום תיעלם, ישאר רק הסוף – העקב - יַעֲקֹב הצדיק.

וכמו שנאמר בירמיהו (מו, כח): "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה".

כי יַעֲקֹב - יעקף את עֵשָׂו...

ומבאר הספורנו: שאת השם יַעֲקֹב נתן לו הקב"ה בכבודו ובעצמו! כי יַעֲקֹב אינו רק שם, אלא הוא מהותו של יַעֲקֹב וזרעו.

אם כן, שלושה (3) דברים נטל יַעֲקֹב מעֵשָׂו: [א] את האות יו'ד כשנולדו – [ב] את הבכורה כשהיו בגיל בר מצוה (13) – [ג] ואת הברכות בגיל ששים ושלוש (63) -

והשנאה שנכנסה בלב עֵשָׂו בגין שלושת דברים אלו, המשיכה לפעפע בו בכל אלפי השנים! והיו חלק מרכזי והצתת התבערה בכל ארבעת (4) הגלויות הקשות והמרות.

ולכן נטל יַעֲקֹב דווקא את האות יו'ד המורה על חכמה, כי אמרו חז"ל במסכת תמיד (דף לה, א): "איזהו חכם? - הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד'. 

וכפי שבמשנה במסכת אבות (פרק ב, משנה ט): 'אמר רבי יוחנן בן זכאי לחמשת (5) תלמידיו לחפש: מהי המידה הטובה ביותר שידבק בה האדם? והנה רבי שמעון אמר, כי המידה הטובה ביותר היא - 'הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד'! וסבר רבי שמעון שמידה זו טובה יותר מלב טוב, עין טובה וחבר טוב שאמרו חבריו! 

ונשאלת השאלה: מה מיוחד במידה זו מכל המידות האחרות?

ומבארים רבינו יונה ורבי עובדיה מברטנורא: כי מידת 'הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד' היא אבן יסוד לכל הנהגתו של האדם בעולם הזה, ואם יתבונן מעט על מעשיו, ויראה שיש קץ לאחריתו, ויום מיתתו קרב ובא, כל חייו יזהר מהפסד עבירה ורק ירדוף אחר מצוה.

ולכן מידה זו היא הטובה ביותר שכדאי לאדם לבחור בה. 

ומעתה יובן: שאותה האות יו'ד שנטל יַעֲקֹב מעֵשָׂו היא החכמה – ראיות הנולד - שהיא המידה הטובה ביותר שקיימת.

ובקהלת (ב, יד) נאמר: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ".

ולכן נתווספה האות יו'ד בתחילת (ראשית) שמו של יַעֲקֹב למען ייטב לו באחריתו - בעקב.

וזהו עומק שמו יַעֲקֹב – יו'ד (חכמה לראות את הנולד שכדאי לו לסבול מאחיו התאום) עקב (כי בסוף, בעקב, יזכה לנצח נצחים)!!!

חצי עלי חצי עליך

בדעת זקנים מבאר הבדל מהותי בין ברכת יַעֲקֹב לברכתו של עֵשָׂו.

יַעֲקֹב נתברך: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם" (בראשית כז, כח) – "הָאֱלֹהִים" - מרמז על מידת הדין, כלומר רק אם תנהג כראוי ויגיע לך כדין - תוכל להנות מן העולם הזה.

ואילו עֵשָׂו נתברך: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" (שם פסוק לט) - כלומר, בין ראוי ובין שאינו ראוי יקבל את הברכה.

וזאת כיון שיצחק בחר לזרעו יסורים בעולם הזה כחכם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד'!

ומעתה יאירו דברי חז"ל במסכת שבת (דף פט, ב):

לעתיד לבוא בתחיית המתים, יבוא הקב"ה בדין ודברים עם האבות הקדושים.

יאמר הקב"ה לאברהם: "בניך חטאו". 

ואז ישיב אברהם תשובה מפתיעה ביותר: 'ימחו על קדושת שמך!'.

או אז יפנה הקב"ה אל יַעֲקֹב ויאמר לו: "בניך חטאו".

ואף יַעֲקֹב כאברהם ישיב: "ימחו על קדושת שמך". 

ובסופו של דבר יפנה הקב"ה אל יצחק ויאמר "בניך חטאו!'. 

וישיב לו יצחק: "וכי בני הם ולא בניך?! והלא במתן תורה אמרת: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).

ומוסיף יצחק ומחשב חשבון לטובתם של עם ישראל, ואומר כך: עד גיל עשרים (20) הרי אין מענישים בבית דין של מעלה, ומאחר שימי שנות חיי האדם בעולם הזה הם שבעים (70) שנה - אם כן, ישנם חמישים (50) שנה של עבירות.

מתוך חמישים השנים ישנם עשרים וחמש (25) שנים של לילה שבהם ישנים ואין עושים חטאים, בעידן של "טרום תקופת החשמל"...

אם כן נשאר רק חצי מהזמן - עשרים וחמש שנים שבהם אפשר לעשות עבירות.

מתוך זמן זה יש להוריד את הזמן שאדם צריך לאכול, לשתות ולדאוג לצרכי גופו, או להתפלל בבית הכנסת.

אם כך, יש רק שתים עשרה וחצי (12.5) שנה של עבירות.

ולגבי הזמן הזה יציע יצחק אבינו שלוש (3) אפשרויות:

[א] או האפשרות הטובה - שהקב"ה יכפר על זמן זה.

[ב] אם לא - יוסיף יצחק ויאמר: 'אזי חצי-חצי. חצי (1/2) עלי וחצי עליך.

[ג] ואם לא תסכים אף לזאת - אקח את כולם עלי, שהרי הקרבתי נפשי בעקידה לפניך.

ומדרש זה רמוז בפסוק בישעיהו (סג, טז): "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ".

רק מידת הדין יכולה לעורר רחמים

מקשים השל"ה הקדוש (פרשת וירא) והמהר"ל (נצח ישראל, יג) פלא עצום: מאחר שאברהם (מידת החסד), ויעקב (מידת התפארת, שאף בה כלול החסד) אינם מסוגלים לזכות את עם ישראל, כיצד יתכן שרק יצחק אבינו (מידת הדין הגמור) - יכול ללמד זכות?

מבאר השל"ה דבר נפלא:

רק יצחק אבינו, מידת הדין, הוא זה שיכול ללמד זכות על עם ישראל ומדוע?

כיון שיצחק בשל היותו מידת הדין, ביקש יסורים עליו ועל בניו כדי לכפר עליהם בעולם הזה.

ומאחר שישראל סבלו בארבע גלויות קשות ונוראות - לעתיד לבוא יהיו זכים יותר ונקיים מכל רבב חטא!!

ואם כן, נמצא שמידת הדין היא בעצם הרחמים הכי גדולים.

ולכן לעתיד לבוא יטען יצחק: "זכור לי מעשה העקידה", שאז נכנסו לעיניו דמעות של מלאכי השרת. "ואיזהו חכם הרואה את הנולד" – ובזכותן של אותן דמעות, עיניו צפו למרחוק וראו שטוב לו ולבניו לסבול בעולם הזה, על מנת שיצאו זכים ונקיים לעולם הבא.

ותוספת נופך קטנה לסיום -

יצחק נקרא בשם זה כיון ש: "צָחֲקָה שָׂרָה" (בראשית יח, יג). אלא שיש לשאול מדוע נקרא יצחק ולא "צחק"?

אלא כיון שהאות יו'ד היא חכמה, והיא מהותו של יצחק שראה את הנולד, וביקש רחמים על בניו, לכן נקרא יצחק!

כי האות יו'ד - הצטרפה גם ליצחק וגם ליעקב!

ובזכותו ינצלו ישראל לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!!!

 - - - 

[קרדיט: גם מאמר זה על חומש בראשית פרשת תולדות מהספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו! למאמר הקודם, חומש בראשית, פרשת תולדות, מאמר א: "תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" [לחץ כאן] 1. מדוע יצחק זקוק למאכל כדי לברך את עֵשָׂו? הרי אין מקובל שצדיק מבקש מאכל גשמי. 2. אמר יצחק לעֵשָׂו: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד" למה נצרך ללמדו כיצד לצוד? 3. "וְצוּדָה לִּי צָיִד" רש"י: "מההפקר ולא מן הגזל" וכי עד עתה לא חשש מגזל? ועוד...