מאמר א' על בין המצרים: 'חורבן בית המקדש'

(ספר תורת חסד חומש במדבר, מאמרים על ימי בין המצרים, מאמר א' 'חורבן בית המקדש' מעמוד שנב עד עמוד שסב')

השאלות

א. בגמרא במסכת תענית (דף כ"ט.) אמרו חז"ל, שעיקר שריפת בית המקדש היה בעשירי באב. ויפלא הדבר שאם כך, כיצד יתכן שבעשירי באב פוסקים מלצום ולנהוג בדיני אבלות, על אף שזהו הזמן של שיא החורבן?

ב. במדרש איכה הקשו: "מִזְמוֹר לְאָסָף" (תהלים פג') - הרי הפרק מתאר את חורבן בית המקדש, ואם כן, היה לו לומר "קינה לְאָסָף"? ותירצו: שהשמחה היא על שכילה הקב"ה זעמו בעצים ובאבנים ולא בבניו. אך תמוה: הלא עשרות מיליונים מתו, ואין המשל דומה לנמשל?

ג. ועוד יש להבין, האם יתכן בכלל לומר שהקב"ה פרק זעמו על עצים ואבנים? הלא אי אפשר להעלות כן על הדעת. אז מדוע נשרף בית המקדש?

ד. אמרו חז"ל, שבזמן החורבן היו כרובים מעורין זה בזה, וקשה: הרי זה בלתי נתפס? כזה גילוי אהבה של הקב"ה לעם ישראל דווקא בשיא הכאב?

ה. מדוע 'הָאוֹמֵר... "אֶחֱטָא, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר'? (יומא ח, ט) הרי אם עשה תשובה גמורה, למה שלא תתקבל תשובתו?

ו. מהי הסיבה שכשאומרים: 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' זוהי שיא השמחה של הקב"ה מאז שנחרב בית המקדש?

(התשובות בדרשה דלהלן;)

תהליך האבלות מי"ז בתמוז עד תשעה באב מחמיר והולך בהדרגה

בשלושת השבועות הקשים ביותר לעם ישראל מתקיים תהליך של אבלות.

תחילת התהליך בי"ז בתמוז - הכל צמים, ומכאן והלאה אסור לשמוע שירים, ולערוך חתונות לדעת הרמ"א והבן איש חי].

החל מראש חודש אב ישנה החמרה נוספת באבל - אסור לאכול בשר ולשתות יין. כמו כן, יש להחמיר שלא לקנות או ללבוש בגדים חדשים.

וכשמגיע השבוע שחל בו תשעה באב כבר נראים כאבלים ממש - אסור להסתפר, אסור לכבס וללבוש בגדים מכובסים. וכך מגיעים לערב תשעה באב, לסעודה המפסקת, שהיא מתקיימת בהרגשה של מעין אנינות על מת.

ובתשעה באב עצמו, כבר נוהגים אבלות גמורה - יושבים על הרצפה, לא מניחים תפילין וחולצים נעלים - שיא העיצבון כאבלות ממש,

אולם, תמוה מאוד: כיצד יתכן שההנהגות והאיסורים מצטברים והולכים רק עד לחצות היום, ואילו ממחצית היום ואילך כאילו "שוברים" במעט את האבלות - מניחים תפילין וקמים מהרצפה?! הלא חצות היום הוא שיא השיאים של החורבן, רגע לפני שריפת בית א-לוקינו???

יתר על כן, בליל עשירי באב - כאשר מצויים כביכול כבר "אחרי האבלות" ואוכלים ושותים - בבית המקדש המשיכה השריפה להשתולל במלוא עוזה.

ומה שמחדד את הקושיה: בגמרא במסכת תענית (דף כט, א') הביאו שני פסוקים הסותרים זה את זה: בספר מלכים כתוב שנבוזראדן בא בז' באב. ואילו בספר ירמיהו כתוב שבא בי' באב? ותירצו בגמרא: שבז' באב נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שלושה (3) ימים: ז', ח' וט'. ובתשיעי, סמוך לחשיכה, הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל יום העשירי כולו עד סמוך לחשיכה. עד כדי כך, שר' יוחנן טוען שעדיף היה לקבוע תענית בעשירי באב. ודחוהו בגמרא, שתחילת הפורענות, שהיתה בסוף תשיעי, עדיפה.

אם כן, כיון שהשריפה היתה בסוף היום התשיעי, כיצד יתכן שקודם לשריפה שהיתה סמוך לחשיכה - כבר במחצית יום התשיעי - עושים הקלה באבלות, וממש בעיצומה של השריפה כבר "קמים" מהאבלות ואוכלים ושותים?

"מִזְמוֹר לְאָסָף" 

במדרש רבה (איכה ד, יד) אמרו חז"ל, שלמעשה נשרף בית א-לוקינו באש מן השמים.

כיצד? ראו הכהנים ארבעה (4) מלאכים יורדים עם לפידי אש מן השמים. וזרקו את המפתחות כלפי השמים. יצאה יד מן השמים ולקחה את המפתחות, ואז יצאה בת קול ואמרה לנבוזראדן: "בית שרוף שרפת, קמח טחון טחנת" - הקב"ה בעצמו שרף את ביתו.

ועל זה הביאו את הפסוק: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍-לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" (תהלים עט, א) והקשו חז"ל: "מִזְמוֹר לְאָסָף"? הלא "קינה לְאָסָף" היה לו לומר?

אלא, תירצו במשל, למלך שעשה חופה לבנו, הכין המלך ארמון מפואר, שולחנות ערוכים ברוב פאר והדר ובכלי סעודה מיוחדים במינם, וכמובן גם תזמורת גדולה של כלי נגינה שתלווה את הארוע, אך אז, רגע לפני השמחה, גילה המלך שבנו יצא לתרבות רעה, ניגש המלך, וברוב זעמו קרע את המפות, שיבר את הכלים, והחריב את כל האולם.

לפתע, נטל אחד משרי המלך כינור והחל מזמר, צעקו לו כולם: 'עכשיו הזמן לזמר?!' 

השיב להם השר: 'מזמר אני על שכילה המלך חמתו בעצים ואבנים ולא חס ושלום בבנו.'

כך אמר דוד המלך "מִזְמוֹר לְאָסָף" על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים ולא בבניו.

אולם, תמוה מאוד: הלא אין המשל דומה לנמשל כלל וכלל? הרי בזמן החורבן לא רק עצים ואבנים נשרפו, אלא עשרות מיליונים מתו על ידי נבוזראדן שר הטבחים. ואפילו באותו הפרק עצמו של "מזמור לאסף" מפורש תאור נורא: "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וכו', שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר"?

"אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" 

אמרו חז"ל במסכת יומא (דף לח): אשת דואג בן יוסף, נפטר בעלה בזמן בית המקדש ונשאר לה בן קטן. ובכל שנה ושנה היתה נותנת לבית המקדש מתנה - זהב טהור שמשקלו כמשקל בנה. והנה, בעת המצור הרעב היה עצום כל כך, עד שאפילו אותה אשה, שאהבה את בנה אהבת אין קץ. שחטה את היקר לה מכל ואכלה את בשרו. 

קונן עליה הנביא ירמיהו: "אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב, כ). 

השיב לו הקב"ה ברוח הקודש: "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (שם).

ועל כך מסופר במסכת סנהדרין (דף צו, ב): שהיה בירושלים את זכריהו הנביא שהיה גדול וקדוש, כהן ובן דודו של יואש המלך. והוכיח זכריה הנביא את עם ישראל מידי יום ביומו שישובו אל ה' בתשובה, ביודעו כי לא יעזו לגעת בו לרעה.

אולם הדור היה במצב כה ירוד, עד שהמלך עצמו ציווה: 'להרוג את זכריה הנביא ביום הכיפורים! בעזרה!!' כך נהרג כהן, נביא ודיין, נשפך דם נקי ונטמאה העזרה ברצח שנעשה בעיצומו של יום הכיפורים שחל להיות בשבת. איזה חילול ה' נורא!!!

קודם שנהרג, המילים האחרונות שאמר זכריה בחייו היו: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט" (שמות ה, כא) אך העם כלל לא התיירא, עד כדי כך, שאפילו את דמו לא כיסו! מבהיל על הרעיון!

ואמרו חז"ל במדרש רבה (קהלת ג, כ): שלאחר מאתיים חמישים ושתיים (252) שנה, בעת שנבוזראדן נכנס להיכל, ראה את דמו של זכריה מבעבע ורותח, ושאל את הכהנים לפשר הדבר. חששו הכהנים לומר לו שעשו מעשה נתעב שכזה שמצדיק להביא עליהם פורענות, ולכן אמרו לו: 'שזהו דם פר'. שחט נבוזראדן פר, וראה שדמו שונה. המשיך ושחט בהמות רבות, אך נוכח שדמם אינו דומה לזה שבעזרה. איים נבוזראדן על הכהנים: שאם לא יגלו לו את האמת יהרוג אותם. אז סיפרו לו: שזהו דמו של נביא שלפני מאות בשנים חזה את החורבן, והרגוהו אנשי דורו ולא כיסו את דמו, ובדרך נס, לא נבלע הדם בקרקע המשכן זמן כה רב.

אמר נבוכדנצר: 'אני אפייס אותו!' שחט שם תלמידי חכמים, תינוקות של בית רבן, את כל הסנהדרין ופרחי הכהונה, ולא נרגע הדם.

אמר לו נבוכדנצר: 'זכריה! זכריה!! ראה, טובים שבעמך הרגתי, רצונך שאהרוג את כולם?!'

ורק אז נח הדם מזעמו, ונהרגו באותו יום כמיליון (1,000,000-) איש, מלבד מיליוני האנשים שנהרגו בדרך לגלות בבל הארוכה.

ועל כן התבאר, שנהרגו המונים מישראל, וממילא ברורה התמיהה - שאין המשל דומה לנמשל?!

יתר על כן, ישנו קושי נוסף על לשון המדרש: איך יתכן לומר כלפי הקב"ה, שהוא חס ושלום כמו אותו אב, ש: "פרק זעמו על עצים ואבנים ושבר כלים? הרי בלתי אפשרי להגיד כך? על כן שומה עלינו להבין מהו העומק הצפון במשל, ובעיקר, על מה שמח אסף?

במקום שבית המקדש יקרב את עם ישראל להקב"ה הוא גרם לריחוק 

מתרץ הרב שמשון פינקוס זצ"ל (עמוד כ' והלאה) תירוץ נפלא על שלושת (3) הקושיות כאחד:

משל לצייר מומחה, שביקש ליצור ציור מדהים ומיוחד. השקיע אותו צייר סכום כסף עצום, ונסע עד להרי האלפים על מנת להעלות על גבי נייר את נופם המרהיב. התיישב הצייר, ובמשך ימים כלילות שרטט ביד אומן ובדייקנות מופלאה פרט אחר פרט מן הנוף המופלא הנשקף לעיניו וכך, כעבור כמה חודשים הוציא לפועל את יצירת חייו, ציור ענק ומרהיב שכל רואיו השתוממו ממנו.

הצייר הנרגש, שעיניו לא שבעו מלהתבונן במפעל חייו, העומד פרוש במלוא הדרו לנגד עיניו, מיהר לקרוא לאשתו, שתבוא אף היא להתבונן ולהנות עד מאוד ממעשה ידיו. ואכן, אשת הצייר לקחה את הענין ברצינות רבה. היא שקעה כל כולה בציור, כשהיא מתעמקת בכל פרט ופרט בתמונה מנסה להיווכח האם הוא אכן זהה לנוף האמיתי, והאם הוא חי ומרהיב ביופיו כמו הטבע. וכך, כדי לראות את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר החלה אשת הצייר לפסוע לאחוריה, מבלי להסיר לרגע את עיניה מן הציור. רגליה נסוגו לאחוריהם פסיעה ועוד פסיעה, והיא כלל לא מודעת לעובדה כי תהום עמוקה פעורה מאחוריה!

בינתיים הבחינו החברים שעמדו סביבה במתרחש, והחלו לזעוק: 'היזהרי! תהום קטלנית מאחוריך!' אך אשת הצייר שקועה היתה עמוק בציור, וכלל לא שמעה את צעקותיהם.

בשלב זה, החל אף בעלה לרוץ לעברה ולצעוק: 'עצרי! סכנה!!' אך גם קולו המהדהד לא חדר לאוזניה. היא המשיכה לפסוע לאחור, וכבר היה כפסע בלבד שהפריד בינה לבין המוות.

לפתע, נשמע קול רעש חד. הנוכחים סובבו את ראשם, ולמול עיניהם הנדהמות נגלה הצייר כשהוא קורע את ציורו, את מפעל חייו, לגזרים.

סוף סוף התעוררה אשת הצייר משרעפיה.

"מה עשית"? זעקה אל בעלה: "הרסת את יצירת חייך"!

"הביטי לאחור" השיב בעלה בשלוה: "עוד רגע קט והיה נשאר מפעל חיים ללא חיים! קרעתי מפעל חיים רק בשבילך"!

הקב"ה שרף את ביתו - והציל את עמו

כך עם ישראל. בזמן בית המקדש ידעו והרגישו כולם, שמכל העולם כולו, רבבות-רבבות של בני אדם על פני תבל, בעלי חיים, ואפילו השרפים ואופני הקודש - הם הקרובים ביותר לקב"ה. ואף אם יחטאו או יכשלו - תמיד יוכלו להביא קרבן. וכמו שמובא בגמרא במסכת יומא (דף לט, א): למה נקרא שמו של בית המקדש "לבנון"? ("וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" ישעיה י, יד) – 'לפי שמלבין עוונותיהם של ישראל'.

ובפרט ביום הכיפורים נמחלו העוונות כליל, כמו שאמרו חז"ל בתחילת מסכת שבועות: שהשעיר לעזאזל כיפר ביום הכיפורים על הכל: על עשה ולא תעשה, שוגג ומזיד, כריתות ומיתות בית דין. ובשעה שהחוט נהפך מאדום ללבן, ידעו עם ישראל וראו במו עיניהם כי התכפר להם.

כך היו עם ישראל תמיד נקיים, והרגישו זכים וטהורים, בלא חטא. הם היו עשירים ויפים והצליחו בכל.

אך אז החלו לחטוא בעבודה זרה. מלכים רשעים ובעלי גאוה, כמו; מנשה, אחז, אמון ויהויקים, גרמו להם להיכשל בחטא זה. כל אחד מהם הכעיס יותר מקודמו, עד שהגיעו לכך שהכניסו צלם להיכל.

אולם, על אף שחטאו בבית ראשון בג' (3) עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ביום הכיפורים החוט נעשה לבן - כל עוונותיהם נמחלו. ועם ישראל היו רגועים ושלווים, וחשבו: שהכל כשורה.

ראה הקב"ה שבית המקדש בעצם גורם לריחוק מהבורא יתברך. הוא כביכול נעשה סיבה לחטוא! שכן על ידי בית המקדש ראו ישראל שנתכפר להם, ולכן סמכו עליו ועל הקורבנות שיקריבו בו, והמשיכו להתרחק יותר ויותר.

ואם כן - הלכו בדרך ההפוכה! כי מטרת העולם היא שעם ישראל יתקרבו להקב"ה, ובית המקדש הוא רק ה"אמצעי" לכך. והנה בפועל, בית המקדש עצמו היווה את הגורם לריחוק!

שריפת בית המקדש

אם כן, עם ישראל נמשלו לאשת הצייר, ואילו בית המקדש נמשל לציור הנפלא שבמשל.

עם ישראל הלכו אחורה, התרחקו מהקב"ה לעבר התהום.

והקב"ה צעק אליהם: "היזהרו, אתם מתרחקים"! ושלח נביאים - את ירמיהו וחבריו, שהתריעו בהם במשך תשעים (90) שנה, כמבואר בילקוט (מלכים רלד'). אבל עם ישראל היו כל כך שקועים בעוונותיהם, כה סמוכים ובטוחים היו שבית המקדש יכפר עליהם, עד שלא שמו לב שהם רגע לפני אבדון רח"ל! הם היו בריחוק עצום מהקב"ה, ולא היתה ברירה אלא לקרוע את הציור, לשרוף את בית המקדש.

כמו אבא שרואה את בנו הקטן רוכב על אופנים, ומתוך חוסר זהירות מוחלט נכנס בין שני (2) רכבים נוסעים. פיקוח נפש!

איזה עונש יתן אותו אב לבנו? האם יגער בו? יכה אותו? הרי את חייו הוא מסכן בנהיגתו הפראית.

אם כן, מה יעשה האב? ישבור את האופנים, יהרוס את הכלי שמסכן את הילד!

כך גם עשה הקב"ה. הוא לקח את בית המקדש, "הכלי" שנועד לקרב את עם ישראל לקב"ה, אך החל לגרום בעקיפין לריחוק ממנו, ושבר וכילה הבורא יתברך עצים ואבנים.

יום הכיפורים לא מכפר כשהוא הסיבה לחטא

וזהו שאמרו חז"ל בגמרא במסכת יומא (דף פו, ב): 'הָאוֹמֵר... "אֶחֱטָא, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר' ומדוע? הרי ודאי מדובר במי שעשה תשובה גמורה, שכן לולי התשובה כיצד יתכפר לו? אז אם כך, למה לא תועיל לו התשובה?

אומר הרב שמשון פינקוס זצ"ל: זהו שורש הענין. אם יום הכיפורים הוא הגורם לכך שאדם חטא, איך יכול אותו יום להיות סיבה לכפרתו? אדם שסומך על יום הכיפורים או על בית המקדש שיכפרו, יוצא שהם הם הסיבה לחטאיו, הם אלה שגרמו לו להרגשה ש: "הכל יהיה בסדר, הקב"ה לבסוף יסלח לי". וכיון שהוא מרשיע ומתרחק מהבורא יתברך, וסומך עליהם שיכפרו, ודאי וודאי שלא יכפרו עליו.

לכן אומרים: "מִזְמוֹר לְאָסָף" על הצלת עם ישראל, אכן, בית המקדש נשרף. אומנם הוא היה בית קדוש ונורא, אבל הוא רק עצים ואבנים כלפי הקב"ה.

בית המקדש הוא "כלי" לקרב את ישראל לבורא יתברך, ובשעה שנתרחקו בגללו, "שריפת המקדש" היא שמחה, שכן היא הצלת עם ישראל מכליה.

ולכן התבאר העומק הנורא - שבאמצע תשעה באב כבר קמים מהנהגות האבלות, ובליל עשירי באב אוכלים ומכבסים, והאבלות תמה ונשלמה! וזאת לרמז, שהשריפה עצמה הצילה את עם ישראל!!! שכן בעיצומה של הגלות הבינו עם ישראל כמה התרחקו מה' יתברך, עד שלא היה מנוס אלא לשרוף את בית ה' א-לוקינו.

וזו אם כן הסיבה, שדווקא בזמן השריפה כבר קמים מהאבלות, כיון שעצם השריפה היא-היא הצלת עם ישראל.

כרובים מעורין זה בזה

ולפי זה תובן, בעזרת ה' יתברך, תמיהה עצומה ונוראה:

כיצד יתכן שאמרו חז"ל: 'שבזמן החורבן הנורא כרובין היו מעורין זה בזה?' איך יכול להיות שבשיא העונש היה כזה גילוי אהבה?

והביאור נפלא: הקב"ה שרף את ביתו בשביל עם ישראל. כמו הצייר שקרע את מפעל חייו למען אשתו, כדי להציל אותה.

ומעתה הרגישו כולם לאיזה גילוי אהבה הם זכו. כי השכילו להבין ששרף ה' את ביתו ומיעט את כבודו, וזאת כדי להציל את עמו!

ובעודם מגיעים לבבל: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהלים קלז, א) וכו'. "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (שם, פסוקים ד-ה).

תוך כדי הגלות והייסורים הנוראים החלו הכיסופין להקב"ה, הרצון לקירבה לבורא עולם ולבית המקדש שחרב. ובזה היה חפצו של הבורא יתברך: שיזדעזע לבנו, וישוב אליו בלב שלם.

'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' 

ובהתאם לכך, יאירו דברי הגמרא במסכת ברכות (דף ג, א):

'אמר רבי יוסי: 'פעם אחת נכנסתי לחורבה מחורבות ירושלים, ושמעתי בת קול שאומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי היכלי, והגליתים בן האומות".

פגש שם את אליהו הנביא שאמר לו: דע לך, לא פעם אחת אומרת כן הבת קול, אלא בכל יום ויום אומרת כן שלוש (3) פעמים. ובשעה שעם ישראל נכנסים לבית הכנסת ואומרים: 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' - מנענע הקב"ה בראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו, מה לו לאב שהגלה לבניו, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

מקשה השפתי חיים (חלק ג' עמוד ש'): מה פשר העירוב הזה - עצב ("אוי לבנים") עם שמחה ["אשרי המלך"]? ובפרט יש להבין, מה המיוחד בקדיש שמשמח את הבורא?

מובא בגמרא במסכת סוטה (דף מט, א): "מיום שחרב בית המקדש, בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו". ואם כן, מקשה הגמרא, על מה העולם בכל זאת מתקיים?

ותירצו חז"ל: שהעולם מתקיים על שני (2) דברים:

א. קדושה דסדרא, היינו; "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" (ישעיה ו, ג) וכל שאר התפילה שאומרים ב: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (ישעיה נט, כ) ובה אומרים קדושה עם דברי תורה ופסוקים מיחזקאל וישעיה.

ב. 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' שאומרים אחרי דברי הגדה, שהם שילוב בין דברי תורה לקדושה.

ושוב יש להבין: מה יש בקדיש, קדושה ו: 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' שגורמים לכל השמחה הזו?

מבאר המהר"ל: שיש הבדל גדול בין כל הברכות כולן לבין קדיש. המון העם חושבים שברכה היא שבח ותפילה לבורא עולם, אך הדבר אינו כן. ברכה היא לשון "ריבוי" לשון שפע, שמבקשים מהבורא יתברך שישפיע עוד שפע גם בעתיד. מודים על העבר ומבקשים על העתיד.

אולם הקדיש לעומת זאת - ובפרט 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' - הוא בקשה לקרבת ה' ולגילוי שם שמים, ובעיקר בקשה על העתיד – 'יְהֵא' ובקשה על כל העולמות כולם 'לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא' ולכן זהו שיא השמחה, בקשה לגילוי כבוד שמים ולביאת משיח צדקנו.

ויאירו דברי הטור (סימן נו') שביאר ש: 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' היא חזרה על תחילת הקדיש – 'יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא' והכוונה לעתיד לבוא. בזמן מלחמת גוג ומגוג, שנאמר: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן" וכו' (עובדיה א, כא) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).

ועל כן: "שְׁמֵיהּ" - הכוונה "שם י-ה" שאיננו שלם עד שיכחד עמלק לעתיד לבוא. ועל זאת מתפללים: שיגיע במהרה הקץ, ויגדל שמו להוי"ה - 'יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שם י-ה רַבָּא' - ושמו הגדול יושלם.

ומהטעם הזה נאמר הקדיש בארמית, כדי שמלאכי השרת לא יבינו ויקנאו בעם ישראל על השבח והקילוס הגדול.

ממילא, כשאומרים: 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' מתערבת שמחה עם צער. צער על החורבן, ושמחה על כך שהחורבן גרם למשהו חיובי - לרצון לקרבת ה', אשר זוהי תכלית העולם: שנדבק בה' יתברך, ונחפוץ ונתפלל לגילוי כבוד שמים אמיתי בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

[ב"ה כבוד הרב שליט"א מסר דרשה זו בהרצאה הראשונה מסבב הרצאות באנגליה: 'מעכבי הגאולה השלמה' 05.08.2024]

[נ.ב. להשלמת הענין בעניית 'אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' לצפיה בהרצאה מפי כבוד הרב שליט"א: 'מעלת אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך' (ע"פ הספר 'דרך עץ החיים' מהרב פנחס ארלנגר שליט"א, אשכול פיס, נתניה 03.04.2024]

[קרדיט: גם מאמר זה על חומש במדבר מאמר בין המצרים מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם, חומש במדבר, פרשת מטות, מאמר: נקמת השי"ת - לחץ כאן].