"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה לארץ". בילקוט מובא: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אני הקפדתי, אהרון מה חטא? האשמה שה' מאשים, מאשים כביכול את משה ואהרון "יען לא האמנת בי להקדישני". ומשה אומר לפני הקב"ה: ריבונו של אני הקפדתי, אהרון מה חטא?  לפי כן, הכתוב מקלסו- "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך".

 אנשים שהטבע והחומריות שולטים עליהם, משתדלים דווקא לשתף אחרים במכשולות שלהם, כדי למעט את עלבונם, כדי למעט את עוונם. כעניין פרעה הרשע שאפילו בשעת וידוי שלו אמר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". שיתף את עמו והטיל גם עליהם את האשמה. מה עמו עשו? החליט את כל ההחלטות. אבל זה טבעם של האנשים שהחומר שירת בהם, כשהם עושים טעויות הם אומרים שכולם עשו. כדי למעט עלבונות ועונשם. אבל משה רבנו, איש האלוהים, הסיר את האשמה מאהרון אחיו ולא שיתף אותו בדבר הכאת הסלע. אף שהקב"ה משתף את אהרון בתביעה "יען לא האמנתם בי להקדישני", וכולל את אהרון ומעניש אותו יחד עם משה. משה מקבל על עצמו בלבד את העונש וטוען ש"אהרון מה חטא?".

בהמשך המאמר של חכמים: ואהרון מצידו היה יכול לומר ''מה? אני לא חטאתי''! אבל הוא שתק! וכבש את כוחו ולא לימד על עצמו סנגוריה ומשה רבנו מקלסו, משבח אותו. משמע, שהיה יכול לגונן על עצמו והיה לו לאהרון במה להצטדק, אבל הוא לא עשה זאת. שתק וכבש את כח ההצטדקות. ואיפה משה מקלס אותו? "האומר לאביו ואמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע". אומר המדרש מה הכוונה שמשבח אותו בזה משה רבנו? "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו"- לא עמד, לומר עשה בשביל אבא, עשה בשביל אמא, שלא תכנס שכולה בשלושה בניה. הוא לא ניסה לעורר רחמים אצל הקב"ה. מרים חלילה נפטרה, עכשיו אנחנו שנינו נקבל עונש, אז האמא תכנס שכולה בשלושה בניה. "ואת אחיו לא הכיר"- שלא היה לו עסק עם אחיו ב"שמעו נא המורים". מי אמר "שמעו נא המורים"? משה רבנו אמר. אז הוא היה יכול להגיד אני אמרתי שמעו נא המורים? "ואת בניו לא ידע"- שנשרפו בניו גם שתק. זאת אומרת משבח אותו משה רבנו שהיה לו מקום לטעון טענות, להצטדק ולהגיד שהוא לא בעסק בכלל. וגם שנשרפו בניו הוא שותק. זאת אומרת, אהרון היה לו כח השתיקה. למרות שהיה לו היכולת להצטדק, הוא לא מצטדק. משה להיפוך. יכול לשתף אחרים בכישלונו, והא נוטל הכל על עצמו, לבד. 

הרי לפנינו דוגמה מגדולי ומורי עמנו, משה ואהרון. איך משה משתדל ותייגע להסיר את השותפות. הוא מקבל על עצמו את האחריות לטעות הזו, כדי למעט ולסלק את אשמת אהרון וכדי להצדיקו ולזכותו. באומרו שלא היה שותף כל עיקר בעניין. לא בהכאת הסלע, כמו שלא היה שותף באמירת "שמעו נא המורים", הרי רק משה התבטא כך ואמר. ואילו אהרון מצידו, לא השתדל להצטדק. לא עשה דבר כדי להשתמט מן הטענה ולא השתמש בהצדקות. הגם שהיו לו נימוקים מאוד עדינים. אפשר להתחשב עם צער ההורים. שהאמא לא תהיה שכולים משלושה בנים. זה נימוק מעורר רחמים. 

כתוב: "ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרון, את התוף בידה", למה היא נקראת אחות אהרון? מה היא לא אחות של מה גם? אלה אחות אהרון, לפי שמסר נפשו עלייה כשנצטרעה. לפיכך, היא נקראת על שמו "אחות אהרון". ונשאלת השאלה, לכאורה, איזו מסירות מיוחדת רואים באהרון? הלא מי שהתפלל באמת זה משה רבנו. "ויצעק משה אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה". וגם מה שייך בכלל מסירות נפש בתפילה? אלא נראה לומר כי מסירות הנפש של אהרון הייתה שביקש ממשה אחיו שיתפלל על אחותם מרים. נו אז מה מסירות נפש שמבקשים? שאמר למשה: "בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת אשר נועלנו ואשר חטאנו". הוא אומר בלשון רבים. אהרון כלל את עצמו בחטא הדיבור יחד עם מרים. הוא שיתף את עצמו בעניין וייחס גם לעצמו חלק מן הדבר. התורה עצמה אינה מגלה לנו את הדבר הזה על חלקו של אהרון בחטא הזה. חטא לשון הרע, התורה לא גילתה לנו שאהרון היה שותף. 

רבי עקיבא שדרש על הפסוק: "ויחר אף ה' בם", אז הוא אומר: מלמד שאף אחרון הצטרע. זאת אומרת, זה מוחבא במילה "בם". "ויחר אף ה' בם"- בשווה. מה היא נצטרעה אף הוא נצטרע. מיד הגיב על זה רבי יהודה בן בתירא ואמר לרבי עקיבא: עקיבא! בן כך ובן כך, אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדברך, התורה כיסהו ואתה מגלה אותו? ואם התורה רצתה לכסות? אפילו אם זה היה וזה נכון, אז אם היא כיסתה למה אתה מגלה? ואם לאו, היא לא כיסתה. באמת הוא לא חטא. אז אתה מוציא לעז על אותו צדיק. אז בן כך ובן כך, אתה עומד להיענש. אם התורה מכסה, הרי על מרים היא לא כיסתה, פרסם אותה הכתוב. אם התורה מכסה, הרי זה הוכחה שאין לחייב את אהרון ואין להאשים אותו בחטא הדיבור. והטענה עליו כה חלושה, עד שאין להאשים אותו בגלוי. זה לא כמו מרים, גם אם זה טענה, אבל היא חלושה. והתורה אומרת: לא! לא צריך לפשרם את זה. אך מכל מקום, אהרון כן מאשים את עצמו. הוא משתתף בעניין ואומר "אשר נועלנו ואשר חטאנו". בשווה הוא אומר. 

שואל: ????????

הרב: נצטרע.

שואל: ???????

הרב: כן. אבל התורה רוצה לכסות.

שואל: ???????

הרב: לא! היא רוצה שידעו, אבל בסתר, בשקט. יש דברים שהתורה רוצה שיבינו, אבל היא לא אומרת את זה בפירוש. ויש פעמים שהתורה אומרת בדיוק הפוך. היא אומרת יותר גרוע ממה שהיה. "וישכב את בלהה". לא היה דבר כזה! הוא רק בלבל את יצועי אביו. אבל התורה אומרת שזה נחשב המעשה הזה כאילו עשה פעולה במציאות. או כמו שכתוב על חפני ופנחס: "וישכבו את הנשים". חס ושלום! הם לא עשו כזה דבר. הם רק הלינו אותן, חוץ לביתן עוד לילה אחד ושינו את קיניהן, ושהו את קיניהן. אבל התורה רואה את זה כל כך בחומרה, שהיא אומרת את זה בלשון בוטה כזאת, כאילו היה פה מעשה ממש. כי כל המעכב את אשת חברו, כאילו בא עלייה. אז רואים כשהיא רוצה לפרסם היא עושה פרסום אפילו ממה שצריך, וכשהיא רוצה לכסות, אז היא מכסה והיא אומרת "בם" ומי שמבין, מבין. אבל היא לא רוצה שישוו את זה לזה. אבל אהרון מרגיש נועלנו אותו הדבר. זאת אומרת, מעשה טיפשות עשינו והוא כולל את עצמו עם מרים, בדיוק אותו הדבר. יותר מזה, לפי זה, הוא גם לא מבקש שיתפלל עליו. הוא מוסר את נפשו גם בזה שהוא אומר תתפלל עלייה. ומה איך? אתה גם כן. אם אתה מצורע אז אתה מצורע, מה איתך? שיתפלל על שניכם. לא! מוסר נפש, אני לא מעניין אותי מעצמי, שאחותי תסור ממנה הצרעת. אז היא נקראת "אחות אהרון" על המעשה הזה. 

דוד המלך עליו השלום, האשים את עצמו במה שמנה את ישראל בלא שקלים. אסור למנות את ישראל ככה... זה מביא מגפה, והוא מנה את ישראל בלא שקלים, אבל הוא האשים את עצמו שבגלל זה בא מגפה בתוך בני ישראל. ואמר: "הנה אנוכי חטאתי ואלה הצאן מה חטאו? תהיה נא ידך בי ובבית אבי". ככה הוא מבקש. אבל לא באחרים. מה הם אשמים? למה ימותו אחרים? ככה היא דרכם של הצדיקים, מורי וגדולי עמנו. 

ועכשיו נראה מידתו של הקב"ה ונראה מה הוא מלמד אותנו. לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. בשר ודם כשהוא יותר למלחמה, יוצא בבני אדם מרובים. וכשהוא יוצא לשלום, יוצא יחידי. אבל מי שאמר "והיה העולם", אינו כן. כשהוא יוצר למלחמה, אינו יוצא אלא יחידי, שנאמר : "ה' איש מלחמה, ה' שמו". יצא לבד למלחמה. וכשהוא יוצא לשלום, יוצא באלפים ורבבות. שנאמר: "רכב אלוקים רבותים אלפי שנאן". אז בשר ודם למלחמה לוקח איתו רבים, שיגוננו עליו. הוא לא חש אם ימותו הרבה או לא ימותו הרבה. הוא לא מצמצם בכוחות שתהיה פחות פגיעה. הוא רוצה להיות בטוח שינצחו בשבילו. הקב"ה לא. יוצר יחידי למלחמה. אבל כשיש שלום, שעושים מסע לאפריקה בכמה מדינות, הולכים לבד. למה? שאת כל ההסכמים הביטחוניים, הכלכליים ומהמדיניים ואחרים, הכל יזקף לביבי. אז לכן, שהולכים לשלום, הולכים לבד. שהכל יקרא על שמו. אבל אל הקב"ה לא כך. שהוא בא לעשות שלום בעולם, מביא את התורה בהר סיני, אז הוא בא עם "רבותים אלפי שנאן", 22 אלף מחנות של מלאכים שיורדים איתו לשלום.  

טבעם של אנשים שהם אוהבים את עצמם ואינם חסים על חייהם של אחרים. אף על אלו שהם בני אומתם ומולדתם. הם מעוניינים למעט את סכנת עצמם, ולכן הם יוצאים למלחמה בני אדם מרובים. כמו שלקחו במלחמה האחרונה "צוציק איתן", לקחו 85 אלף חיילים והשתמשו בסה"כ בעשרת אלפים. אבל שיהיה. ואז המרגמות יכולות לפגוע בריבוי האוכלוסין וככה מתים רבים. למה? שיהיה בטוח. אבל מה? איך אתם עושים אותם בכינוס כזה בלי מקום מוגן, בלי שום דבר. יודעים איפה הם נמצאים, מטרה למרגמות. מה זה מעניין?! העיקר שיהיה! כח אדם מוכן, הכל בסדר. זאת אומרת, כל בן אדם דואג אפילו על חשבון ומולדתו וכו', וכו', למעט הסכנה מעצמו, מהפשלה שתהיה, או ממה שאחר כך יאשימו אותו. כל זה להבטיח את עצמם ואת חייהם. אבל שלמלך יוצא להשיג שלום, הוא רוצה לצאת יחידי, שכל ההישג והשגת השלום יקרא על שמו. ואם יצליח משא ומתן בינו ובין האויב, יוכל לייחס רק לעצמו את ההישג, כי הכל בא אודות לכישרונותיו וחוכמתו. הנה אתם רואים לקח שמונה שנים עד ששחררנו את השבוי. ומי יצא לקבל אותו עם צילומים? ביבי! ואיפה כל אלה שבעצם דחפו? הרי לא רצית, לא פעלת, רק הלחץ התקשורתי, הלחץ של הציבור, כל ההפגנות, כל מה שעשו זה מה שהלחיץ אותך ובסוף, בסוף נכנסת ושילמת אלף מחבלים בשביל שבוי אחד וכו', וכו'. אבל מי הלך לקטוף את הכל? מי נתן את החיבוק לשבוי שחזר? ביבי! אבל אתה הכי פחות שייך בזה. יכולת לעשות את זה מזמן. שיש שלום, שיש הצלחות אז אדם רוצה להיות יחידי, זה אני! אני ואפס זולתי.

אבל הקב"ה מקור האמת והצדק לימד את בניו את ההפך מזה. כי במלחמה צריך המנהיג לשלום נתיניו, ומטעם זה יש לו למעט את סכנת העם, לצמצם את מספר החיילים היוצאים לחזית. שיהיה מספרם רק כפי הכרח, כדי למנוע שרבים ייפלו בחרב השונא. וכנגד זה, בשביל להביא את השלום, אל לו לצאת יחידי! כדי שלא ליחס אחר כך את הצלחת השלום רק לעצמו. אלא ישתף בכך מחכמיו, יועציו ומשרתיו שגם הם ייקחו חלק במהלך ניהול השיחות עם האויב, כך שהכבוד על השגת השלום, יתחלק בין כולם ולא יזקף רק על שמו ולזכותו בלבד. 

אז למדנו דבר חשוב: שהאמיתיים, הצדיקים האמתיים, שיש פאשלות הם לוקחים על עצמם הכל ולא רוצים לשתף אחרים ומנקים את האחרים מכל אשמה. אפילו אם יש משהו. וכשיש הצלחות, הם חולקים אותם עם כולם. אבל טבע האדם, הרגיל, זה בדיוק הפוך. תמיד הוא  מערבב את כולם ש... הוא לא יחידי, יש הרבה כאן שגם עשו ככה וככה, וככה. ואם יש הצלחות, זה רק הוא מצליח. רק הוא מצליח! נו! צריך לעבוד על זה שבהתבוננות הזו, כל אחד צריך לראות איפה הוא נמצא. כמה הוא מחבר את האנשים להצלחות שלו וכמה הוא מונע מאחרים את הפאשלות שלו.  "בזאת יבחנו".