החפץ חיים בשם עולם פרק י' יבואר ענין זריזות האדם לתורה, ושיש לכל אחד ואחד חלק בתורה.

כתוב בפסוק "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים" חמור גרם - חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור אבל חמור חזק שמטעינים אותו משוי כבד. כך יששכר, שבט של התורה, נמשל לחמור גרם. רובץ בין המשפטיים, היינו שדרכו של חמור לילך ביום ובלילה, ואין לו לינה בבית, לא שמענו אף פעם חמור אומר אני קופץ הביתה לנוח, אין מצב, יומם ולילה כשהוא רוצה לנוח הוא רובץ בין התחומים בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא. כך מפרש רש"י.

וזהו המשל שדרכו של תלמיד חכם לייגע את עצמו בתורה ביום ובלילה, ואינו נותן שום מנוח ותענוג לגופו, ומתי דרכו לנוח קצת? כשהוא מסיים איזה מסכתא שאז דרכו לעשות יומא טבא, יום טוב לכבוד התורה, כמו שאמרו חכמים ז"ל. ואח"כ כיון שנפש קצת חוזר ומתחיל מסכת חדשה ויגע בה ביום ובלילה, דומיא דיגיעת החמור הנזכר לעיל. זה מה שאמרו חכמים ז"ל, מסכת עבודה זרה דף ה'. תנא דבי אליהו, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא, ומה שדימו לענין שור וחמור את התלמיד חכם, כיון שכח השור נברא כדי לחרוש בו את האדמה, שתוכל אח"כ להוציא פריה כשזורעים בה, כמו שכתוב "ורוב תבואות בכח שור", ז"א התבואות שיוצאות מן האדמה הרבה זה בכוחו של השור, והחמור ענינו הוא רק שיהיה נושא עליו את התבואה שהוציאו כבר מן האדמה.

כך גם בענין לימוד התורה, מתחילה צריך לייגע את עצמו להבין את דברי התורה לחרוש, ואח"כ כשנתברר לו והדברים דברי התורה מבוררים, מצוה עליו לישא את דברי התורה כמו שכתוב "והיו הדברים האלה על לבבך". וכתוב "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", אז גם צריך לשאת את הדברי תורה עליו, וגם אסור לשכוח, והיינו ע"י שחוזר עליו כמה פעמים שלא תשכח ממנו, ומה שאמר בלשון לעולם תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי  תורה כשור לעול וכחמור למשא, שאל יחשוב לו האדם לסוגיה זו כבר ביררו אותה גדולים שלפנינו ואין לי שוב במה לעיין בה ולחדש בה דבר, ז"א אדם יאמר, תשמע זה כבר טחנו את הסוגיה הזאת הדק הדק ראשונים אחרונים וכו', אין פה כבר מה לחדש. אלא אמר, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור, גם אם חרשו פה, כל שנה חורשים מחדש את השדה, אתה לא אומר שנה שעברה השור חרש כבר, חורשים עוד פעם ועוד פעם זרעים ועוד פעם תבואות. כמו שאמרו חכמים ז"ל, דמה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו הוא מוצא בו טעם, אף דברי תורה כן. ז"א תינוק כל פעם הוא ממשמש בדד ומוציא חלב, ככה דברי תורה, כל זמן שאדם מתעסק בתורה אז מוצא טעם.

ובאמת יש לכל אחד ואחד מתלמידי חכמים חדרי חדרים בתורתו, כמו דאיתא בתנא דבי אליהו, ולכל אחד ואחד מזומן לו חלקו, וזה שאמר לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול, שיחשוב שלעצמו הרי הוא כמי שלא נחרשה עדיין, וכשיחרוש יוציא אח"כ ממנה גם כן פרי. אז כתוב פה שלכל תלמיד חכם יש חדרי חדרים בתורה, כי כתוב "ותן חלקנו בתורתך", וכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק בתורה פרטי שלו שאין לזולתו, והוא צריך לגלותו בעולם, אז לכן שלא יחשוב אדם מה יש לי לחדש, הוא פשוט לא חורש, אם לא חורשים לא יצא שום תבואה, אם תטייל על השדה כל היום תלך ותחזור, שום דבר רק תעלה אבק, אבל אם תחרוש ותחרוש יצא לך מזה תבואה.

וסיים הפסוק על זה "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" ולכאורה מה הסבל שלומדים תורה והחכמה שלה מתוקה מדבש? מה זה שכתוב "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול", איזה סבל? התורה מתוקה מדבש ונופת צופים.

אומר החפץ חיים, אני אסביר לך את הענין בדרך דמיון. איש עשיר סוחר באבנים טובות נסע למדינה רחוקה לסחור בכספו, ולקח איתו שלשת אלפי רובל כסף, וגם ארבע מאות רובל כסף על הוצאות הדרך, ז"א שלשת אלפים לקנות ולסחור, ארבע מאות זה מאתיים הלוך מאתיים חזור על הוצאות הדרך. הוא מפונק רגיל למרכבות מהודרות של עשירים והוא לן רק בחמישה כוכבים וכו'. טוב, בבואו לשם לקח אבנים טובות בשווי כל המעות שלו, ולא נשאר בידו רק מאתיים לחזור, והנה פגע בו איש אחד ואמר לו שמעתי על כבודו שהוא סוחר באבנים טובות, אולי יקנה כבודו גם ממני? והם אבנים יקרות מאד, ובזול גדול, ויענהו העשיר, כבר קניתי בכל מעותי שהיו לי, ויבקש אותו אעפ"כ תראה את סחורתי, כי אין כמוה בעולם, ויראהו והנה הארץ האירה מגודל בהירותה. ויאמר לו, אע"פ שהם שווים כמה אלפי רובל כסף, אני אתן לכבודו בעד מקח פחות שבפחותים, מפני שיצא עלי עלילות שקר ורוצים ליטול את כל נכסי, ובאם לא אמכרם מתחילה ירדו לטמיון. והעשיר החל לדאוג מאד מאד כי היה קשה לו להניח את האבנים היקרות האלה, וגם לקנותם לא היה ביכלתו, כי מעט הממון שנשא היה מאתיים רובל וצריך את זה להוצאות הנסיעה לביתו. התבונן בנפשו שלא להניח את המסחר בשום אופן, כי בזה יוכל להרויח כמה אלפי רובל כסף בבת אחת. ואודות הנסיעה לבית שהוא צריך לשהות בדרך איזה זמן, נו, יתנהג בהוצאה פחותה מאד כאחד העניים למשך זמן עד שיגיע לביתו, וענה לו אותו סוחר שנגש אליו אמר לו אני מצטער, אין בידי כי אם מאתיים רובל כסף, אז אני אקח מזה עשרים רובל על ההוצאות הכי הכרחיים, ויתרם אוכל לתת לך בעד האבנים טובות. ויתרצה האיש בדבר ויתנם לו, ויעש לו תיבה מיוחדת לאבנים הללו היקרות, והחל נוסע לביתו.

כשהיה במלון, לא ביקש מאכלתו כנהוג לעשירים, גם לא ביקש חדר מיוחד עבורו פירסט לסט כדרכו מאז, רק היתה לינתו עם שאר העגלונים העניים באכסדרה הכוללת לכולם. נו מה לעשות, כשאין כסף ככה המצב.

והנה, הגיע עשיר אחד לאכסניה ויכירהו, ויאמר לו כמדומה שכבודו הוא פלוני ופלוני, לא? ויען לו כן, כן הדבר. ויאמר לו אם כן אייך? אין זה לפי כבודך כלל. ויען לו, הלא ידוע שאפילו על מאה רובל כסף קודם שמשתכר האדם, כמה עגמת נפש יש לו. ובאלה השבועות האחדים שאני נוסע באופן זה בתנאים המחפירים הללו אני מרויח כמה אלפי רובל כסף. וסיפר לו את הענין כאשר הוא והראהו האבנים היקרות שהשיג על ידי מעט ממונו שנשאר לו מהוצאותיו, ויאירו עיני העשיר רעהו בראותו אותם. ויאמר לו, הנה כעת ראיתי כי האמת והצדק איתך, כי הדעת האמיתי מסכים לזה, אבל מכל מקום אני מתפלא, אני מתפלא עליך לפי מה שאני מכיר את טבעך, איך נתרצית? הלא נפשך הטבעית מנוגדת להנהגה זו. ויאמר לו אכן, נפשי עלי תשתוחח לפעמים, אך בראותי שהעצבון מתגבר עלי אני פותח את התיבה והאבנים היקרות מאירות נגד עיני ותיכף נהפך עלי ליבי לטובה ותגל נפשי עלי, וכך אני עושה בכל פעם שאני מרגיש קצת עצבון בנפשי.

אומר החפץ חיים כך הדבר ממש בענין האדם, האדם ירד לעולם הזה בכדי לסגל את נפשו לתורה ומעשים טובים, והם המה האבנים הטובות והיקרות מאד מאד, כמו שכתוב "יקרה היא מפנינים", אך לענין זה ידוע מה שנאמר באבות, כך דרכה של התורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. הכוונה שאדם יהיה מרוצה ומתרצה להתנהג בימים הקצרים בעולם הזה באופן הפחות מאד במאכלו ומשתהו ודירתו. כמו שכתוב בילקוט משלי, על הפסוק "אם נבלת והתנשא" - בן עזאי אומר, אם מנבל אדם עצמו ואוכל חרובים ותמרים ולובש בגדים צואים, הכוונה בגדים פחותים, יושב ומשמר על פתחיהם של תלמידי חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה. אם נבלת - אתה תזכה להתנשא.

ואז ישיג בודאי את חלקו בתורה אשר היא חמודה מכל עניני התבל, ויהיה לו נחת ועונג עבור זה לנצח נצחים, והגם שבאמת נפשו המשכלת בודאי תסכים לזה, כי באופן זה יקנה מימים קצרים את הסחורה היקרה מפנינים, אבל נפשו הטבעית גועלת בזה, כי אדם מעונג ומפוטבג ואוהב את כל העידונים. אז מה העצה היעוצה? שיתבונן תמיד בנפשו את הנועם הנצחי שיהיה לו עבור תורה ומעשים טובים, כשהוא עושה אותם בעמל נפשו, שהוא עמל נגד יצרו בעולם הזה, ואז אחרי ההתבוננות יאירו עיניו ולא יהיה עליו עבודת ה' למשא חס ושלום, רק הוא עצמו יטה שכמו לסבול את עול התורה והעבודה. כמו המעשה שאמרנו לדמיון עם אותו עשיר, אז בשביל להרויח כמה אלפי רובל כסף לא כדאי לסבול כמה שבועות, לשכב על הרצפה ואח"כ לחסוך את כל הרווחים האדירים במקום לבזבז ולא יצא שום דבר?! זה ודאי אפילו סוחר עשיר שהוא מעודן מבין את זה, ואפילו העשיר השני שפגש אותו הסכים עליו, רק התפלא איך אתה מסוגל לשכב על הרצפה, אומר לו כשאני נכנס ליאוש, לפעמים כן אני נכנס ליאוש, אבל אני פותח את הקופסא ואני רואה את היהלומים, ואני יודע מה יקרה כשאני אגיע לעיר וכשאני אמכור אותם כמה רווח יהיה לי, אני נרגע, הרצפה הופכת להיות מזרון פרדייז.

כל זה נכלל בכתוב "יששכר חמור גרם" ללמדנו שבעל תורה צריך לקבל על עצמו עול התורה בתמידות, להגות בה יומם ולילה, דומיא לחמור רגל תמיד למשא, ואל ייפלא בעינינו איך יקבל האדם על עצמו ברצון עול כבד כזה שזה נגד טבע נפשו, לזה משיב הפסוק ואומר "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", הוא פותח את הקופסא ומה הוא רואה, הוא רואה מנוחה, מה זה מנוחה? רמז לגן עדן של מעלה, "ושם ינוחו יגיעי כח", אוה, הוא פותח את הקופסא והוא רואה מה יש שם, "ואת הארץ כי נעמה", מרמז לגן עדן של מטה כידוע שהוא נמצא פה בכדור הארץ, איפה שהיה אדם הראשון, ואז אחרי שהוא רואה את גודל השכר שהוא עומד לקבל למרות הצער שעובר בעולם, "ויט שכמו לסבול", אדרבא, אחרי שרואים כזה דבר אז ודאי שמוכנים לסבול, בפרט שעל הסבל מקבלים עוד פי מאה.

וכעין פסוק זה יש בתהילים כ"ז. דוד המלך אומר פסוק מדהים, "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", אומר החפץ חיים, לכאורה הכתוב קשה מאד, למה משנה הפסוק מעבר לעתיד? אחת שאלתי - זה בעבר, אותה אבקש - זה בעתיד, למה השינוי? ומה זה שאמר ולבקר בהיכלו, ביקור זה לא בקביעות, אבל בתחילה אמר שבתי בבית ה' כל ימי חיי שזה בקביעות, אז למה אתה אומר בקביעות ואומר ביקור שזה לא קביעות?

נראה לבאר הכל בפשיטות והוא: דרך אדם שתמיד משתנה בקשתו מזמן לזמן, אם היה עני אז הוא מבקש בראש השנה לפני הקב"ה שיקצוב לו פרנסה על השנה החדשה סכום כסף ככה לשבוע, וה' עוזר לו ביותר והוא הפך להיות בזכות התפילות ה' נענה לו, בעל הבית לשנה הבאה. והתחדש עליו שנה חדשה, מבקש הפעם מה' יתברך פרנסה אבל לא כמו שנה שעברה, אלא שיקצוב לו לערך כמו שאר בעלי בתים שבעירו שלא יתבייש לפניהם. נו, עוזר לו הקב"ה גם בשנה זו ונעשה עשיר, ועכשיו הוא לא יבקש את מה שיש לו כבר, הוא מבקש עכשיו משהו חדש, מה הוא מבקש? שיעלה בנכסיו מעלה מעלה. וכן הוא לענין נשיאות, שהוא רוצה שיהיה נשיא, שיהיה שר. נו, וכשזכה להיות משרי חמישים יבקש מה' שיהיה משרי מאות, ואח"כ שרי אלפים, בקיצור הכלל תמיד משתנות עליו הקשות ובודאי יתבייש לבקש מלפני ה' כשהוא נעשה כבר מלך, את הבקשה שביקש כשהוא היה משרי העשרות. זה ודאי שלא מבקשים כזה דבר.

אבל דוד המלך ע"ה אמר אצלי לא כן הדבר, אני הייתי רועה צאן לאבי במדרגה השפלה, כמו שכתוב "ויקחני ממכלאות צאן" וביקשתי אז מלפני ה' בקשה אחת, וענה עתה שנתעליתי במעלה רמה מאד שנעשיתי מלך על כל ישראל, אעפ"כ לא אבקש רק אותה בקשה בעצמה ולא יותר, כדרך שאר השרים שמבקשים שיתגדל שררותם, ומהי בקשתי - אחת שאלתי, לא חוזר בי, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", שאלמד כל ימי תורה, ודבר זה לבד אבקש, אחת שאלתי ואתה אבקש, לא משנה כלום, גם עתה, מה הטעם? שעל ידי זה אני אשב, אשב עתה בימי חיי בעולם הזה בבית ה' ללמוד תורתו, ואני אזכה אח"כ לעתיד לחזות בנועם ה'. נועם ה' זה מרמז על גן עדן של מטה, כמו שכתוב "את הארץ כי נעמה" ולבקר בהיכלו זה רמז לגן עדן של מעלה, ועל זה אמר דוד המלך לשון ביקור, כי הוא לא רצה לומר על עצמו שהוא ישב שם בקביעות. מה שאין כך אם אברח עתה בחיי מבית ה' לא אזכה אח"כ לחזות בנועם ה', אם פה אתה לא יכול להסתופף בחצרות ה' איך תרצה לשבת בחצרות ה' שם אתה לא תהיה מסוגל, הרי פה אתה לא יכול לשבת שעה שעתיים שלש ארבע חמש שש שעות רצוף, אם אתה לא יכול איך תוכל שם? אם פה אתה לא יכול לדבר רצוף דברי תורה איך תוכל לנצח לדבר דברי תורה? אם היום אתה לא מסוגל לשמוע דברי  תורה אבל אתה אומר שאתה לא מבין, מה יהיה למעלה כשתגיע, ששמה מדברים כבר לא בפשט אלא מדברים דברים גבוהים ברומו של עולם, מה יהיה איתך שם? זה יהיה בשבילך סינית, זה יהיה עונש.

ומזה הפסוק יוצא מוסר השכל לאדם, שעיקר בקשותיו יהיו תמיד בימי חייו לזכות לתורה ועבודת ה', שהטעם מה שאמר לחזות בנועם ה' זה שייך לכולם, כל אחד יכול לזכות להיות בגן עדן תחתון לפחות, אבל זה תלוי, אם הוא רוצה באמת לחזות בנועם ה'.

והנה בעוונות הרבים היום מצוי אצל איזה אנשים שיש להם פנאי באמצע היום ללימוד התורה, כי אין להם שום עסק, אך בביתו מצוי טרדה על ידי בנים הקטנים שיש לו וכדומה, ובבית המדרש הוא מתבייש ללכת באמצע היום, מה הוא מתבייש? שלא יאמרו עליו שהוא נעשה פרוש, הא, גם אתה בנביאים, אתה גם כן מהאברכים, הופה, גם אתה בעל בטחון, אתה גם כן לא עובד, משליך את הפרנסה על אשתך ואומר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, הא יבטלן יעצלן, הוא מתבייש, יבואו אליו בטענות יגידו לו ככה ויגידו לו ככה.

אבל לא זהו דרך ה', אדם לא ימנע עצמו מדברי תורה ע"י דברים נקלים והבלים כאלה, וכבר מובא בשו"ע או"ח סימן א', ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך, זה הלכה ראשונה, בלי זה אי אפשר לקיים שום דבר בשו"ע, כל דבר הוא יגיד זה לא זה זה ... ולא לחינם קראה אותנו התורה בשם עבדים, כנאמר עבדי הם, אשר הוצאתי אותם להורות, שכמו עבדי המלך בכל מקום שהם באים הם מודיעים, אני עבד המלך, והם לא מתביישים בזה, כך האישה ישראלי בעבודת ה' יתברך, שה' יתברך הוא מלך מלכי המלכים, בודאי צריך להתכבד שהוא זכה לשרת אותו ולעשות את רצונו ולא להתבייש חס ושלום. ואנו צריכים ללמוד מדוד המלך ע"ה, שאפילו שהיה מלך ובודאי היו לו כמה היכלות בביתו ללמוד בהם, אעפ"כ אמר "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" כי באמת בבית המדרש יש הצלחה יותר בלימוד, כמו שמובא ביו"ד, שכל הלומד בבית המדרש לא במהרה הוא משכח. אז צריך להיות זריז לעבודת ה' לימוד התורה, ולקבוע לו עיתים באופן רציני כי מה יתפרנס לעולם הבא, לא יהיה לו שום דבר, מה יבוא עם בדיחות שהוא שמע למטה, סיפורים מה הוא יגיד, משלים דמיונות, מה יגיד? אדם צריך להתמצא בתורה הקדושה, הוא יגיע לשם צריך לדבר באותה שפה, שמה מדברים רק את השפה הזאת, אין שפה אחרת. אם פה בעולם הזה אומרים לנו "ודברת בם" ולא בדברים בטלים, אז שמה ודאי זה עולם האמת, לא מדברים דברים בטלים, אז מה תדבר אם אתה לא יודע כלום, מה תדבר? יכנסו איתך ישר לסוגיה, מה אתה תבין? אם לא תכין את עצמך זה כלום גורנישט.

לכן אמרנו העצה, לגרוס, לגרוס שבע דפים ביום גמרא, שבע דפים ביום גמרא תוך שנה מסיימים את הש"ס, אם יפטר אדם לחיי העולם הבא לפחות הוא באם עם תלמודו בידו, ילמדו אותו את כל התורה שבעל פה, הכל ילמדו אותו, למה כי הוא עבר על הכל, הכל נמצא אצלו בפנים בקופסא, הכל בקופסא. אז הוא עוד לא זכה שיתבארו לו כל הדברים ויתבהרו, אבל שמה זה המקום נצח נ צחים. זו עצתו של החפץ חיים, זו ברכתו של הרב קניבסקי והרב טשינמצן וזו היתה המלצתו והסכמתו של הרב אלישיב, וכך ראוי לעשות ולא כעצת הטפשים שאומרים אה, זה לא לימוד בכלל וזה לא כלום... כן, מי ש יכול ללמוד בעיון והוא שוקד על התורה ודאי, צריך ללמוד בעיון וצריך גם ללמוד בגרסה. צריך ליגרס אינש והדר ליסבר, צריך גם וגם, צריך גם בקיאות וגם עיון, אבל מי שאין עיתו בידיו והוא טרוד בכל מיני שטויות והבלים בינתיים, אם זה עבודה וסידורים וטרדות וקשקושים ויש בזה כל מינישמות, אז הבן אדם הזה מה יעשה, מה ילך מהעולם הזה בלי כלום? אז אומרםי לו בא, שעה אחת זה אתה כן יכול, שעה אחת תשקיע תקרא שבע דפים, הבנת יותר הבנת פחות - סע, העיקר בשמים ראו שאתה למדת, תגיע למעלה יסביר לך, "ודגלו עלי אהבה" אפילו ודילוגו עלי אהבה, רק קח על עצמך תעשה משהו עם עצמך, וכל כמה ימים אתה גומר מסכת, כל כמה ימים גומר מסכת. וככה אתה עובר תוך שנה. למעלה מאלפיים איש כבר זכו לעשות דבר כזה. נו, אז אפשר שעוד כמה יצטרפו ויזכו. צריך להיות זריז בתורה, החפץ חיים אומר צריך להיות זריז, ממש צריך להיות חמור, חמור יששכר חמור גרם, צריך לשאת את התורה עלי,ו אבל מה זה, משא קטן, שעה זה משא קטן לעומת כל המשאות שאנשים אחרים סוחבים, כל אחד בעבודתו ובמלאכתו, יש כאלה סוחבים מזגנים עליהם, יש כאלה צבע, יש כאלה פיגומים, יש כאלה זה, כל אחד סוחב על עצמו משהו אחר, יש כל מיני סוגי חמורים, אבל יש חמור אחד מובחר - יששכר חמור גרם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...