חובות הלבבות - שער הבטחון | יח | פרק ה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נמצאים בשער הביטחון, פרק חמישי.

שיעור שמונה עשרה.

אתמול היה שבע עשרה.

כתבת גם.

אבל ההפרש שבין הבוטח על האלוהים וזולתו

בעניין התעסקו בסיבות הטרף,

זאת אומרת, עכשיו אנחנו נבער את ההבדל בין מי שעוסק באמצעי פרנסה והוא בוטח על האלוקים

לבין מי שעוסק באמצעי הפרנסה והוא לא בוטח עליו.

ההפרש שבין הבוטח על האלוהים וזולתו

בעניין התעסקו בסיבות הטרף

אומר,

אומר רבנו בחיין, אני אסביר לך מה ההבדל ביניהם,

כי הבוטח באלוהים

ייבדל מזולת הבוטח עליו בשבעה עניינים.

יש הפרש ביניהם.

בין העובד ובוטח

ובין העובד ואינו בוטח, שבעה דברים.

אחד מהם,

כי הבוטח באלוהים רוצה בדינו בכל ענייניו.

מי שבוטח באלוקים מקבל את כל דיני הקדוש ברוך הוא ובוטח.

מה שהקדוש ברוך הוא עושה עימו,

אין לו בעיה.

ומודה לו על הטובה ועל הרעה.

אותו הדבר, הוא בוטח בו

בדינו בכל ענייניו. אם זה דין

שמעניק לו טובה או דין שמעניק לו רעה, אותו הדבר.

כמו שאמר, אדוני נתן ואדוני לקח,

יהי שם אדוני מבורך.

כמו שכתוב, חסד ומשפט, השירה.

אם זה חסד,

השירה.

אם זה משפט,

השירה.

בכל מקרה משורר לקדוש ברוך הוא,

מקבל הכול.

ואמרו ריבותינו זכרונם לברכה, אם חסד, השירה,

ואם משפט, השירה.

ואמרו בברכות נ״ד, חייב אדם לברך על הרעה

כשם שמברך על הטובה.

מה זה חייב?

חייב זה חייב.

חייב לברך

על הרעה.

בעל הרעה, נפטר לו מישהו.

צריך להגיד ברוך דין האמת, בשמחה,

כמו שמברך הטוב והמטיב שנולד לו בן.

אותו דבר, בשמחה.

חייב אדם לברך על הרעה

כשם שמברך על הטובה.

באשר איננו בוטח באלוהים,

זה ההיפוך שלו,

מתהלל על הטובה.

כשבא לו טובות מאת השם, מתהלל, אני בא, אתה יודע מה היה? בא בו, בירי, גא בו.

כמו שנאמר, כי הלל רשע על תאוות נפשו,

כי הוא קיבל את מה שהוא מתהווה,

מה שהוא רצה,

הוא קיבל.

אז הלל רשע, על זה הוא מהלל.

כי הלל רשע על תאוות נפשו.

ובוצע ברך נאץ השם.

זה נקרא בוצע ברך נאץ השם. הוא מנאץ את השם.

למה?

כי הוא מתקצף באלוהים על הרע.

אבל אם יבוא לו רע מאת השם, הוא מתקצף. מה קרה? מה עשיתי? מה? למה ככה? למה אני ככה? למה הוא לא ככה? למה?

מתקצף

כמו שנאמר והיה כי ירעב והתקצף

וקילל במלכו ובאלוהיו

ופנה למעלה.

זאת אומרת, ישעיה הנביא אומר, אדם כזה רשע

הוא קצת הרעיב אותו השם על מעשיו הרעים והמקולקלים, קצת, לא מה שמגיע לו.

והוא כבר מתקצב ומקלל מלכו, אלוהיו, כולם מקלל, כל מי ששאן לדרך מקלל.

אז זה דבר אחד, הבדל בין מי שעובד למרות שהוא עובד ובוטח בשם

לבין מי שעובד ולא בוטח בשם.

כן?

זה מקבל את דיניו, שמח בטובה וברעה, מברך על הכול,

אין לו שום בעיה.

והשני, רק כשטוב לו, הוא בסדר, מברך, כשלא,

מקלל.

טוב, זה הבדל אחד. הבדל שני,

כי הבוטח באלוהים, נפשו במנוחה וליבו שלו מצד הגזרות.

אה, לא מעניין אותו כל הגזרות,

מה שצריך להיות, לא צריך להיות.

זה לא מעסיק אותו.

כל מצב שהשם גוזר עליו מקובל.

לדעתו, כיוון שהוא יודע,

כי הבורא ינהיגן לטובתו בעולמו ואחריתו.

כל מה שהקדוש ברוך הוא מגולל עליו,

מביא עליו.

כל זה ודאי, ודאי, ודאי של אבא טוב ורחום,

שדואג לי בעולם הזה ולעולם הבא.

הוא יודע את החשבונות, מה טוב בשבילי.

ואני סומך עליו במאה אחוז,

שמה שהוא עושה איתי זה ודאי לטובתי.

כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים סב'

אך לאלוהים דומי נפשי,

כי ממנו תקוותי.

אני, נפשי,

אין לה שום טענה, אני דומם, לא מדבר.

הכל טוב,

הכל טוב, דומי נפשי,

כי ממנו תקוותי. למי אני יכול לקוות?

רק רשם ידברך. מי יכול? במי אני תלוי? הכל זה בואי ידברך.

אבל אשר איננו בוטה באלוהים, הצד השני,

הוא בצער תדיר, כל הזמן הוא בצער,

כל הזמן.

אין מצב שהוא לא בצער. גם אם יהיה לו טוב, הוא בצער.

למה הוא בצער?

כי גם כשהוא בטוב זה לא בדיוק הטוב שהוא רוצה עוד.

אז תמיד הוא בצער.

הוא בצער תדיר, ודאגה ארוכה, דאגה, תמיד הוא דואג. מה יהיה אם יהיה ככה? מה יהיה אם יהיה ככה? מה יהיה אם ככה? כל הזמן.

ואבל, ועצם, כל הזמן.

לא ימושו ממנו בטובה וברע.

בטובה,

מפני מיעוט רצותו במצבו. הוא לא מרוצה מהמצב שבו הוא נתון. תמיד הוא רוצה יותר.

בשאיפתו להוסיף

ולהרבות ולכנוס עוד, עוד הוא רוצה עוד יותר, עוד, עוד.

עוד של רכוש, עוד כסף, עוד כבוד, עוד, הכל עוד.

עוד.

הוא ברעה, מפני שהוא קץ בה, הוא לא רוצה רעות.

והיא כנגד תאוותו וטבעו ומידותיו.

אז זאת אומרת,

גם כשיש לו רעה, הוא ודאי שקץ בה, כי זה נגד הטבע שלו,

נגד התאווה שהוא חושק בה,

ונגד המידות שלו, שזה מפריע לו.

וכן אמר החכם במשלי טו, טו,

כל ימי עני רעים

וטוב לב משתה תמיד.

אני, כל ימיו רעים,

לא מרוצה ממצבו, גם אם נתנו לו, נתנו לו מספיק. יש כאלה אפילו זורקים את הכסף שאתה נותן להם, כי הגמנת אותה להם קצת,

וכאלה, כאלה, כאלה.

וכל ימי עני רעים.

אבל טוב לב, משתה תמיד. מי שליבו טוב עם הקדוש ברוך הוא,

משתה תמיד אצלו זה נקרא. כאילו הוא באמצע משתה. כל הזמן הוא כאילו במצב של משתה בשיא.

אין לו שום בעיה, עם שום מצב.

זה בוטח אפילו ועובד, אתם שומעים?

והשלישי,

הבדל שלישי, כי הבוטח באלוהים,

ואם מתעסק בסיבות,

ואף על פי שהוא מתעסק בסיבות לכל מיני דברים,

לא יסמוך בליבו עליהן גם כשהוא הולך לעבודה, אם זה עבודת כפיים, אם זה באדמה,

אם זה בשדה,

אם הוא יכר, אם זה סוחר,

אם זה משהו.

לא יסמוך בליבו על הסיבות, מה שהוא עושה, מה שהוא מתנהל וכו',

ולא ייקבע מהן לא תועלת ולא נזק.

מבלתי רצון האל הוא בטוח שהקדוש ברוך הוא יגלגל לו על ידי הסיבות האלה הצלחה או היא הצלחה איך שהוא רוצה, וזה לא משנה מה הוא עושה, איך יעשה,

שום דבר.

זה ברור לו.

אך מתעסק בהם לבחור בעבודת הבורא,

אשר ציווה להתעסק בעולם יהיה שבול זינו.

אז למה הוא כן עובד?

למה הוא כן עובד בכלל אם הוא כל כך בוטח בשם?

הוא אומר, משום שה' ציווה להתעסק בעולם, שיהיה עולם מיושב.

צריכים לעשות פרדס?

מאיפה יהיה אתרוגים?

צריכים לעשות עבודה שיהיו פירות? מאיפה תהיה תבואה? מאיפה זה?

אז צריכים להתעסק. אז הוא מתעסק רק בגלל שצריכים לקיים יישוב הארץ,

אבל לא בגלל שהוא לא בוטח, הוא בוטח בשם, אבל הוא עושה את זה רק בגלל שהוא צריך להתעסק.

ואם תגיעהו תועלת

או יידחה בהן הנזק,

זאת אומרת, או תועלת או היפוך,

יודע האלוהים לבדו על זה.

יודע האלוהים על זה.

זאת אומרת,

אם תגיעהו תועלת

או יידחה בהן הנזק,

או שנדחה ממנו נזק ולא בא עליו נזק.

אז הוא יודה את האלוהים לבדו על זה, רק את האלוקים הוא יודה, לא יגיד שהתועלת באה בגללו, בגלל חוכמתו, בגלל תטושייתו

וכן הלאה. לא,

הוא מודה רק לאלוהים לבדו, ולא יוסיף בהם אהבה וחיבה יתרה.

לא כמו אחד פתח נגיד פיצה והולך לו,

אז פתאום הוא אומר, או,

זהו, זה המקצוע, זה מה שאני צריך, עכשיו תראה, כל הזמן זה פיצות, וזה, וזה, וזה,

ותולה את אהבתו, וסומך עכשיו על הפיצה.

לא ירבה, לא אהבה ולא חיבה יתרה בשום דבר בהתעסקו.

רק יודה לאלוקים.

הוא יכול לתת לו, ויכול לא לתת לו.

ולא תנוח נפשו עליהן יותר, על הסיבות.

אך יחזק ביטחונו באלוהים,

ויסמוך ליבו עליו מבלעדי הסיבות.

הסיבות

זה לא הגורם שמביא לו את התועלת או דוחה ממנו את הנזק.

לא.

זה רק האלוקים.

והוא לא יתקשר לסיבות יותר.

אם נהיה הצלחה ויהיה שגשוג,

הוא לא יתחבר לזה יותר.

הוא לא יאהב אותם יותר.

הוא לא יעריך אותם יותר. הוא לא יתלה בהם יותר.

כלום.

רק באלוקים.

כי הוא ידע, כי יבוא לו תרפו כשירצה השם,

מאיזה עניין שירצה.

אבל הוא גם לא ימאס בהם עבור זה.

נגיד שהסיבות לא הביאו לו דברים טובים,

אז הוא יגיד, בשביל מה אני צריך את זה? עזוב אותי, לא רוצה שום דבר.

הוא גם לא יניח מלהתעסק בהם, לעבודת הבורא.

ואם זה סיבות מסוג כזה, שזה עיסוק לבורא,

אז הוא לא יגיד, כיוון שלא יוצא לי מזה שום דבר, אז אני מפסיק.

הוא ימשיך.

נגיד שנה אחת הוא זרע ולא יצא היבול. אז מה הוא יגיד? אני לא עושה יותר עזוב בשביל מה להיות ככה.

כל השנה עשיתי עבודה, בסוף לא יצא כלום.

אם הוא הבין מלכתחילה שזה רצון הבורא,

אז הוא עושה אותו בין אם ייטיב לו משם, לא ייטיב לו משם.

הוא עושה את העיסוק בגלל שהוא מבין שזה רצון הבורא.

או אם נגיד שהוא הולך עכשיו ועושה עיסוק, נגיד,

מתחסד עם הבריות בעבודה מסוימת,

ויש לו הצלחה או אין לו הצלחה. פעמים יש לו, פעמים אין לו.

אז ברגע שלא יהיה לו, הוא כאילו מתייאש, הוא אומר, לא, אתה רואה, לא, את זה אנשים לא מעריכים, לא זה, לא נותנים,

עושים לו שום דבר והוא עוזר.

לא, הוא לא ישנה,

כי הוא בוטח בשם, הוא בכלל לא תלה בסיבות.

הוא עושה את ההשתדלות, מה שצריך לעשות, שלום על ישראל.

הוא לא מוצא בזה שום חוץ מגזירת הבורא ורצון הבורא. שום דבר לא.

אז השם רוצה שיקצצו לו.

ומה, אם קיצצו לו מפה והשם רצה לתת לו יותר, אז אתה חושב שלא ייתנו לו במקום אחר?

אם נגזר על המזונות בראש השנה, מה שנגזר יגיע אליו.

מפה או משם או משם או מפה, מה זה משנה מאיפה יגיע?

או שהוא יקבל מתנה. מה, הוא צריך לקבל את זה במשכורת?

אי אפשר לקבל מתנות.

יכולים לתת לו מקרר, חייבים לתת לו כסף?

פתאום בא אחד ואומר לו, שמע, יש לי מקרר חדש,

לא השתמשתי, אשתי לא מצאה חן בעיניי, אני רוצה לתת לך, אתה רוצה?

הנה, אתמול מישהו תרם לנו מקרר, 150 קוב.

אמר חדש כמעט, זה פה שם, אם אתם רוצים, בבקשה, בואו תיקחו.

לקחנו שלום על ישראל.

נו, מה,

תכננו את זה? לא תכננו?

הוא מבסוט, אנחנו מבסוטים, כולם מבסוטים, יופי.

הוא מבסוט שלקחו ממנו, אנחנו מבסוטים שלקחנו,

על הכיפה.

מה הבעיה?

ואשר איננו בוטח באלוהים,

הוא מתעסק בסיבות לביטחונו עליהן,

שהן מועילות אותו ודוחות את הנזק מעליו.

זאת אומרת,

ההיפוך של הבוטח זה האינו בוטח.

הוא לא בוטח באלוהים.

הוא מתעסק בסיבות כי הוא בוטח עליהן, שהסיבות יביאו.

שמע, אם אתה לא תעבוד, לא יהיה לך מה לאכול.

אז הוא בוטח בסיבות.

והוא בוטח עליהן שהן מועילות,

והן דוחות מעליו את הנזק, שהוא לא יהיה עני,

והוא לא יהיה אומלל, ולא יהיה מושפל, ולא יהיה מבוזה, ולא, ולא, ולא, ולא.

בזה הוא תולה.

והוא מאמין שהן מועילות אותו,

והוא משבח אותן. זו העבודה.

מה אתה עובד בזה? תעבוד בזה, מה שאני עושה, תראה כמה מרוויחים,

ככה הוא אומר.

וישבח את השתדלותו בהן,

ויבחר אותן, ולא יפנה אל זולתן.

זה הג'וב, חביבי, פיצות.

נגמר.

ואם אינן מועילים לו,

לא יניח אותן וימאסן,

וישוב חפצו מהן.

אז אם הן לא מועילות לו,

הוא מניח אותן ומואס בהן.

ושב חפצו מהן.

לא מאמין בהן עכשיו.

הוא אומר, לא, זה כבר לא הולך עכשיו.

פיצות זה לא הולך עכשיו. זה לפני פסח טוב, עכשיו זה לא טוב. זה לא עובד עכשיו.

כמו שאמר הכתוב בחבקוק, על כן יזבח לחרמו ויקטר למחמרתו.

חרמו זה המצודה שלו,

במחמרתו זה גם כן.

אלה הם כלי הציד שלו שבו הוא צד

את הדגים, או את החיות, או את העופות וכו'.

והוא מזבח ומקטר להם, כאילו, זה העבודה הזרה שלו. להם הוא עובד, הוא מאמין בהם. זה כמו היפנים, מאמינים בכסף.

תשאל את היפנים, מה האלוהים שלו יראה לך את הכסף?

זה האלוהים שלו.

אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשה לך.

יש כאלה, זה האלוהים שלהם.

מפלגת העבודה?

כן.

בהרביעי?

כי הבוטח באלוהים,

כשיוותר לו דבר על מזונו,

יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו.

מה אתה צריך כסף?

בשביל שיהיה לך מזון.

יש לו מזון.

ויש לו אוכל, המקרר מלא, הכול, יש לו לחודש, חודשיים, הכול בסדר. יש לו.

יש לו אוכל, ברוך השם, יש לו מזונו,

יש לו מלבוש,

יש לו, הכול בסדר.

אבל עכשיו יש לו יותר, יש לו הרבה יותר.

יש לו יותר מזה.

הבוטח באלוהים, כשיוותר לו דבר על מזונו,

הוא לא משאיר אצלו.

הוא מוציא את זה למה שיפיק את רצון הבורא יתברך

בנדיבות לב וטוב לבב.

הוא מחפש מה לעשות.

אם זה מצוות,

נכתוב לעצמו ספר תורה שחייב כל יהודי,

מזוזות מהודרות, תפילין מהודר, מגילה, כל מיני דברים שהוא צריך, הוא בעצמו למצוות.

ציציות יפות, טלית נאה, כל מיני דברים כאלה.

או לזולתו.

לשכן שלו אין, לזה אין, לפה אין, ההוא חסר, זה רעף, זה ככה, זה פה, זה שם.

אז ביותר את מה שנותר לו מעל מזונו,

הוא נותן בנדיבות נפשו וטוב לבבו, כמו שכתוב

בדברי הימים א', כ' ט', י' ד'.

כי ממך הכול

ומידך נתנו לך.

אנחנו קיבלנו מידך.

מה אנחנו עושים, מה שנשאר.

ומידך נתנו לך. גם מה שאנחנו נותנים אחר כך,

זה מידך אנחנו נותנים.

מה זה שלנו?

זה לא שלנו.

אבל מי שאיננו בוטח באלוהים,

איננו רואה העולם בכל אשר בו,

די פרנסתו וסיפוק צורכו.

אפילו תיתן לו את כל העולם. אם ייתן לי בלק מלוא ביתו, כסף וזהב,

עיניים גדולות,

כל העולם לא מספיק לו די פרנסתו וסיפוק צורכו.

הוא חס על ממונו,

מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו.

אפילו שיש לו הרבה,

הוא חס קמצן,

לא משחרר,

לא לעבודת הבורא

ולא לחובות בני אדם, שהוא חייב לתת צדקה וחסד וכו', לא משחרר.

ואיננו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו ויישאר לזולתו.

מה יקרה בסופו של דבר?

שהבן אדם הזה לא ייהנה מהכסף שלו, הוא לא ירגיש אותו בכלל,

עד שזה יאבד ממנו ויישאר לזולתו.

כמו שאמר החכם,

יש מפזר

ונוסף עוד.

זה שמשחרר,

מפזר, נוסף לו עוד, כי השם אומר, או,

זה אני נותן.

לא מעביר.

יופי, זה גבאי נאמן.

לא לוקח על עצמו.

אז יש מפזר ונוסף עוד.

וחוסך מיושר,

אך למחסור.

אבל זה שחוסך לא רוצה לתת בדרך ישרה מה שמגיע, מה שצריך, מה שראוי,

אז יהיה לו אך למחסור.

כל החיסכון שלו יהיה למחסור בשבילו.

הוא יפסיד את ממונו.

או שייצא לו בעניין רע,

או שיקחו לו את הממון, או שיקחו אותו מהממון, תלוי מה יעשו איתו.

דבר חמישי,

כי הבוטח באלוהים הוא מתעסק בסיבות העולם להכין צידה לאחריתו וסיפוק לבית מועדו.

ומה שהתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסקת.

בו ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו או מביא להמרות הבורא איננו מתעסק בו,

שלא יביא לעצמו מתווה תחת הארוחה במקום רפואה יביא לעצמו צרה ומצוקה ומחלה.

זאת אומרת,

הבוטח באלוקים הוא עוסק באמצעים גשמיים

כדי להכין על ידם צידה לדרך שנפשו תצטרך ללכת

אחרי מותו.

אומלאי

שתוכל להתקיים ממנו במעון הנצחי.

לכן, אותם האמצעים שברור לו

שלא יפריעו לו לקיים את התורה בשלמות

ולהגיע לחיי העולם הבא,

הוא עוסק בהם. זאת אומרת, עבודה שתאפשר לו גם ללמוד ולקיים מצוות,

ולא תבטל אותו במצווה, ולא יהיו שם עבירות,

ולא יגרמו עבירות על ידו,

אלא יתקיימו על ידי זה מצוות על ידו.

ואותם האמצעים שהם עלולים חלילה לפגוע אפילו במשהו בקיום התורה,

או שהוא עלול להמרות על ידי אותה עבודה את רצון הבורא,

הוא לא עוסק בהם, כדי שלא יביא על עצמו מחלה במקום רפואה.

זה הבוטח באלוהים. אז הוא יודע מה לבחור.

גם כשהוא צריך להתעסק באיזה דבר,

אז הוא מתעסק בזה רק באופן הזה.

לעומתו, מי שאינו בוטח באלוהים,

בוטח על הסיבות ותנוח דעתו עליהן, ולא ירחק מדבר מהן.

טוב, לא, טוב, מה זה מעניין אותו? הכסף מכניס כסף?

מה אכפת לו בכלל?

ויתעסק במשובח או במגונה מהן,

ולא חושב על אחרית עניינו,

כמו שאמר בהן

שלמה המלך במשנה י' ד' טז,

חכם ירא ושרמר החכם ירא, מישהו חכם והוא ירא,

ושר מרע.

זאת אומרת,

אבל ההמשך של הפסוק,

הכסיל מתעבר ובוטח.

הכסיל הוא טיפש.

הוא מתעבר בעברה ובוטח, שיהיה לו טוב.

איי, איי, איי.

אז לכן,

מי שאינו בוטח, בוטח על האמצעים עצמם,

וסומך עצמו,

סומך את עצמו עליהם,

ועושה בכל אמצעי שבלדו, לא מבדיל, בין משובח, בין מגונה,

ולא חושב מה יהיה איתו אחרי מותו,

ועל שניהם אמר שלמה, פסוק אחד,

חכם ירא ושר מרע,

וכסיל מתעבר ובוטח.

אז חכם ירא מה העונש והוא שר מרע, והכסיל מתעבר ומתחזק לעבור על רצון השם,

ובוטח שלא יאונה לו רע.

והשישי,

כי הבוטח באלוהים הוא אהוב לכל כיתות בני אדם,

ודעתם נוחה עליו,

מפני שהם בטוחים מהזקתו.

למה? כי מי שבוטע באלוקים הוא לא נתפל לאנשים, הוא לא מנצל אותם, הוא לא יגנוב אותם, הוא לא ישקר אותם,

הוא בוטע באלוקים, אז ממה הוא צריך?

לעשות השתדלות מהסוג של עבירה.

אז כולם לא מודאגים ממנו. מזה הם בטוחים, זה על הכיפך, זה אני יכול להשאיר את הבית פתוח, הכול.

כן, הבן אדם הזה,

אני בטוח איתו.

וליבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו לא על נשאיהם

ולא על ממונם.

זה אדם שבוטח באלוקים, ירא שמים,

אין חשש ממנו.

והוא גם כן בטוח מהם,

מפני שהוא יודע שהתועלת והנזק אינם ביד נברא ולא ביכולתו. מה יש לו לפחד מאנשים?

הוא יודע שהכל מיתו יתברך,

על כן איננו מפחד מאזקתם,

כאשר איננו גם מקווה להנאתם.

מה זה אנשים?

שלום, שלום, אפשר לעזור, אפשר פה שלום, זהו.

לא מצפה מהם, לא מחניף להם, לא רומז להם, לא שום דבר.

לא מצפה לשולחנם.

חי פנן, לא מודאג, לא מוטרד, אף אחד לא יכול להזיק בלי גזירת הבורא.

כמובן, שלא יכניס את עצמו במקום סכנה, כמובן שלא יתגרה באנשים, כמובן שלא...

כשהוא מתנהל בדרך שהוא בוטח בשם,

אין לו מה לחוש משום אדם, ולא צריך לצפות ולייחל להם בכלום.

ועל כן איננו מפחד מאזעקתם,

כאשר איננו מקווה מהנאתם.

וכשהוא בטוח מהם והם טוחים ממנו,

הוא יאהב אותם והם יאהבו אותו,

כמו שכתוב ואומר בתהילים ל״ב,

בה בוטח באדוני חסד יסובבנו.

ומי שאיננו בוטח באלוהים, שימו להם,

אין לו אוהב,

כמו לפיד.

מפני שהוא בכל עת חומד אותם, הוא מקנא בם,

וחושב כל טובה שתגיע אליהם,

שרה ממנו.

הוא חושב שהוא ייתן להם, אז זה ילך ממנו.

אז הוא לא נותן שום אמצעים לחרדים, הוא לא אוהב אותם, הם לא אוהבים אותו.

מוריד להם 0% על הדירות, זה רק למי ששירת בצבא שלוש שנים. מי שלא, לא יקבל.

הכול הוא עושה מתוך שנאה.

אז הוא לא אוהב ולא אוהבים אותו.

והוא חושב שכל טובה שתגיע אליהם זה על חשבונו, שרה ממנו.

ושתרפיהם לקוחים מתרפו, והמזונות שלהם לוקחים מהטרף שלו, וכל מה שנמנע ממנו תאוותיו זה בעבורם ובידם להגיעו אל תאוותיו. הם מונעים ממנו כביכול.

ואם תבוא לו רעה ופגע בממונו ובניו,

יחשוב כי הוא מאיתם, תמיד יחפש את מי להאשים.

ושבידם להעביר הנזק ולדחות את הרעה מעליו. אתם לא עזרתם לי, אתם לא עשיתם, אתם כן עשיתם.

כל הזמן הוא מחפש אשמים.

כאילו זה לא ביד השם, זה רק ביד האנשים.

וכיוון שקדמו אלה הקדמות בנפשו,

יבוא בעבור זה למאוס אותם, לדבר בהם,

לקלל אותם, לשנוא אותם.

ואדם זהו הנמאס בשני העולמות,

והמגונה בשני המעונים.

כמו שאמר הכתוב במשלי יוזן,

עיקש לב,

לא ימצא טוב.

אדם כזה שליבו מחוקש,

מעוקל ומפותל,

רע ורשע,

אדם כזה לא ימצא טוב, בעזרת השם, אמן.

רבי יחנן יאמר הקדשיום ומאיר עושו הקדוש ברוך הוא וכל ישראל אביו וכל תרוסוות שנה אמור אדם אביו וסלמם וסלמם וגוי יחדל תורו, יא דירא.