כסף וזהב בבית המדרש, למה? | הרב אמנון יצחק

 "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב)

מפרש רש"י: "וְיִקְחוּ לִי - לי לשמי". מקשים המפרשים: הלוא מצינו בחז"ל שאמרו: "לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה ובמצוות וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ" ומדוע במצווה זו צוותה התורה דוקא לִשְׁמָהּ? יש לומר: כי אע"פ שמצווה שלא לשמה גם כן נחשבת מצווה ומקבלים עליה שכר, "אין הקב"ה מקפח שכר - אפילו של שיחה נאה!" אבל מכל מקום ממצווה שלא לשמה לא יכולים לעשות מקום השראת שכינה, כמו שכתוב: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות כה ח) אז כדי להשרות שכינה צריך שיהיה לִשְׁמָהּ גמור, ובלי לִשְׁמָהּ אי אפשר "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י" זה לשמי, כדי שיהיה מקום להשראת השכינה צריך להיות לשמה דוקא בכוונה טהורה ורצויה. 

בספר "אוהל יעקב" מבאר את הפרשה וזה לשונו: "כי מה שבחר הקב"ה כסף וזהב ודומיהם, וציווה לעשות לו מהם משכן, ולא ציווה לעשות לו משכן מאורות עליונים הנאותים לו, לא מאהבת ה' את הדברים האלה, אך מחמת שהם יקרים בעיני האדם. ובתת האדם הדבר הנאהב לו נדבה לה' - ממילא גם אהבתו ניתנה עמו!". הבנתם למה בבית הכנסת הזה יש הרבה כסף וזהב? למה? אומר ה"אוהל יעקב": מה שבחר הקב"ה כסף וזהב ודומיהם, וציווה לעשות לו מהם משכן, ולא ציווה לעשות לו משכן מאורות עליונים הכוונה מ'לדים' כן, למה לא מאורות עליונים הנאותים לו הנאותים לו. 

לא מאהבת ה' את הדברים האלה אך מחמת שהם יקרים בעיני האדם, ובתת האדם הדבר הנאהב לו נדבה לה' ממילא גם אהבתו ניתנה עמו. לא מאהבת ה' את הדברים האלה, לא בגלל שהוא אוהב כסף וזהב לא, אלא מחמת שהם יקרים בעיני האדם, כי כסף וזהב יקר בעיני האדם. ובתת האדם הדבר הנאהב לו נדבה, מה אתה אוהב? אתה אוהב כסף וזהב! אם אתה נותן את הכסף והזהב שלך לה', אז אתה גם את האהבה שלך נותן עם הזהב ועם הכסף. 

זאת אומרת בתוך הנתינה בתוך הנדבה יש את האהבה שלך מעבר לזהב והכסף, כי את אהבת הדבר הנאהב עליך נתת ביחד עם הכסף והזהב. אין לך דבר ואין לך מקום המובחר יותר לקב"ה - כי אם אהבת ישראל! אהבת ישראל, כשישראל אוהבים לקב"ה - זה המקום והדבר הכי הכי הכי מובחר לקב"ה. 

שאלה בקהל: (לא ברור) 

הרב: אתה אוהב את הכסף גם בלי לאהוב אותו כי אתה אוהב כי יש לך הערכה לכסף, גם צבעו יפה ואתה נכסף והוא גם בעל ערך... אז כיוון שאתה אוהב את זה, אם אתה אוהב נגיד פלטיניום, אז פלטיניום זה גם כן מראה את האהבה, ובמה שאתה אוהב את ה' ומה שאתה אוהב בעצמך אתה נותן לה' אתה מכניס את האהבה שלך בדבר שאתה נותן. 

אז הוא אומר: אין לך דבר ואין לך מקום המובחר יותר לקב"ה כי אם אהבת ישראל. ויצטרף אהבה פרטית של איש ישראל יעשה ממנה בית לשכינה! הקב"ה מהאהבה שלך הוא עושה בית לשכינה. במקום שאוהבים אותו שם הקב"ה שוכן. איפה שלא אהבים אותו, שקין נתן לו מן הגרוע - אז לא שרתה שכינה וה' לא שעה לו על הקרבן. אבל כשהבל נתן מהחלב - אז ה' שעה לתפילתו וקיבל את הקרבן שלו! כשנותנים את הלב עם הדבר, שם הקב"ה משרה, שמה הוא מסכים, שמה הוא מוכן ושמה הוא יתן. 

אז כשאדם ישראלי נותן אהבה פרטית שלו, לעשות ממנה בית לשכינה. והיה ראוי שיצווה הקב"ה: 'שיתן כל איש ישראל חלק אהבתו את ה' לעשות ממנו משכן!'. אך איך יצויר הדבר לקחת ענין רוחני, את האהבה של כל איש בלב העמוק, איך אפשר לקחת את האהבה לבנות על זה משכן? לזה ציווה הקב"ה: 'שיתן כל אחד נדבה חפץ גשמי!' - ובזה יהיה נותן חלק אהבתו אל ה', כי בתוך החלק הגשמי צבור אהבה, כי ההערכה ואהבת החפץ הזה היא נמצאת בתוך החפץ עצמו. ממילא על זה יכול הקב"ה להשכין את שכנתו, אז בונים את המשכן מכסף וזהב ודומיהם; ואז על זה כיון שהוא צבור אהבה כולו אהבה כולו רָצוּף אַהֲבָה (שיר השירים ג י) הקב"ה משרה שכינתו על זה. 

כי אם יתן איש דבר שאהבתו אליו חזקה כמו כסף וזהב וכדומה, נמצא שהוא נותן עם החפץ ההוא חלק אהבתו שהוא רוחש לחפץ כנזכר לעיל". עד כאן לשונו של ה"אוהל יעקב". 

בא המחבר ואומר: "ולעניות דעתי נראה לבאר את העניין באופן אחר: מה שהקב"ה ציווה: 'להביא כסף וזהב לעשות מהם משכן!', מפני שכל תכלית המשכן לא היתה שהשראת השכינה תהיה רק במשכן. זה לא התכלית שהשכינה תהיה במשכן ביריעות העיזים. אלא התורה אמרה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בְּתוֹכָם, בתוך כל איש ישראל ה' רוצה להשרות את השכינה. בתוכו לא נאמר וְעָשׂוּ לִי משכן וְשָׁכַנְתִּי בתוכו כתוב בְּתוֹכָם הכוונה של התורה היא: שהמשכן יביא קדושה בכל החיים הגשמיים. המשכן הוא יביא את הקדושה לכל החיים הגשמיים! המטבח של ישראל - צריך להיות בית המקדש, שיהיה בתכלית הכשרות בהשגחות שאמרנו, לא בהשגחות פחותות. 

זאת אומרת המטבח צריך להיות בית המקדש; כמו שהיה בבית מקדש מטבחיים ששם היו טובחים את הבהמות לקרבנות, אותו דבר, צריך שהמטבח של ישראל יהיה בית מקדש בתכלית הכשרות. חדר האוכל צריך להיות בית המקדש, כמו שאכלו הכהנים את הקרבנות מה שהותר להם. כל מה שאוכל צריך שלא יהיה בו חס ושלום גזלה וצריך שיתן מלחמו לרעבים, זה בית מקדש. חדר השינה ודאי שצריך להיות בית מקדש ממש לשמור על טהרת המשפחה. 

וכן כל אחד במסחרו צריך להיות בית מקדש "ההֵן שֶׁלְּךְ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְךְ צֶדֶק" כל מה שאתה אומר "הן" - הן, "לאו" - לאו. "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט לו) כל המשקולות שלך צריך שיהיו בכשרות לא מזויפים, אתה לא תזייף, לא תונה במשקל, לא תונה את האנשים בדיבור, לא לגזול אותם, וכן הלאה, כל הדברים האלה צריך שיהיה מקדש מקודש. לכן ציוותה התורה: לעשות את המשכן בכסף וזהב! לקדש את הכסף והזהב, הרי עם והכסף אנחנו קונים את כל הדברים את כל החפצים עושים מסחר וכו' וכו' שהכל יהיה מקודש כמו שמהכסף והזהב בנו מקדש - ככה בכסף והזהב שלך אתה תקדש את כל החיים הגשמיים שלך על כל מה שהזכרנו. 

שכל פרוטה ופרוטה שאדם רוכש תהיה מקודשת ולא יהיה בה גזלה, לא יהיה בה אונאה, לא יהיה בה ריבית, לא יהיה בה כסף ביטול תורה ותפילה! שהכסף לא יגרום לביטול תורה ותפילה. וכן מצינו אצל הכהן הגדול שחז"ל אומרים: "שהמכנסיים של הכהן הגדול היו מכפרים על גילוי עריות, ו"אבנט" זה חגורה שהיתה לו, היתה מכפרת על הרהור הלב, כי היא חוצצת בין הערווה לבין הלב. ה"ציץ" היה מכפר על עזות מצח. ה"מעיל" היה מכפר על הרציחה!". כל כך היה מקדש הכהן הגדול את הדברים הגשמיים שלו, עד שהבגדים שלו הביאו כפרה על בני ישראל. 

וכן מצינו בחז"ל: "שהשולחן של אדם מכפר!". שולחנו של אדם מכפר, פעם הקרבנות היו מכפרים, מזבח היה מכפר, היום שולחנו של אדם מכפר. לכן צריך להתייחס לשולחן בכבוד, לא כמו הטיפשים ששמים את הרגלים על השולחן, וכל מיני דברים מאוסים, ועולים על השולחן בשביל לעשות כל מיני דברים וכו' וכו'. כי יכולים להגיע למדרגה כזו לקדש את השולחן שיהיה כמו מזבח. וזה רצון התורה: שתהיה קדושה בכל הדברים הגשמיים! לא מספיק שישמור על הקדושה רק בשעה שהוא מתפלל ולומד, ואח"כ יהיה איש חילוני... אלא בכל מה שעושה יעשה בקדושה ובזה מקיימים "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח). 

אם כן, מכאן ראינו שני טעמים לסיבת בקשת הקב"ה: 'שיביאו כסף וזהב לבית המקדש!' לא מאהבתו את הכסף ולא את הזהב אלא כיון שהם נחשבים בעיני בני אדם, ובנתינתם את מה שהם אוהבים מצטרפת בתרומה הזאת מצטרפת אהבתם. וזה הדבר במיוחד ביותר אצל הקב"ה שעליו הוא משרה שכינה. מי שאוהב את הקב"ה אהבה אמתית, לא רק אהבה שאוהב אותו ואח"כ עושה דברים אחרים... אוהב ומקיים בעצמו את רצונו יתברך - ה' משרה שכינתו עליו! זה טעם אחד. טעם שני של הכסף והזהב: כיוון שזה השימושים שאנחנו עושים בהם בכל ענייני הגשמיות, אז כמו שהמקדש מקודש בכסף וזהב, צריך שהכסף והזהב שלנו יקדשו את החיים שלנו בכל חלקיהן. דהיינו; טהרת הבית, טהרת השולחן, טהרת כל הדברים שבהם אנחנו מתעסקים ביום יום, טהרת המסחר וכו' וכו'. 

אז זה הטעם שהקב"ה ביקש: 'כסף וזהב!'. וזה הטעם שגם אנחנו עשינו הרבה כסף וזהב פה (בבית מקדש מעט 'קהילות פז'), כיוון שאנחנו אוהבים הקב"ה ומכיוון שאנשים מתפעלים מהכסף והזהב - אז זה מראה את אהבתנו וחיבתנו לקב"ה! יישר כח לכל המתעסקים במלאכת הקודש, ולכל התורמים ולכל הפועלים ולכולם - שזוכים להשרות שכינה בבית מקדש מעט "קהילות פז" - ברוכים תהיו לה'! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".