"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאותם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושילח ביד איש איתי המדברה". איתא בגמרא ביומא, דף ס"ז, מיקירי ירושלים היו מלוים אותו מידי שנה עד סוכה הראשונה, עשר סוכות הוקמו לאורך הדרך של מוליך השער לעזאזל, משמע שהסוכה הראשונה היתה במרחק אלפיים אמה בירושלים שזהו תחום שבת. ותמוה הדבר, הלא נסיון גדול הוא שבני ירושלים אשר יכלו לשאוב שפע של קדושה מן המעמד הנשגב של עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, ויתרו על המעמד הכי גדול והסכימו לצאת מתחומי בית המקדש בעיצומו של היום הקדוש, אנחנו רואים שהגמרא אומרת, מי זה יקירי ירושלים? מיקירי ירושלים היו מלווים אותו, את האיש העיתי שהיה הולך לשלח את השעיר, היו מלוים אותו מידי שנה עד סוכה ראשונה מרחק אלפיים אמה והדבר תמוה, כי זה נסיון גדול מאד, בני ירושלים שיכלו לשאוב שפע של קדושה מהמעמד הנשגב של עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, מה שאנחנו אומרים סדר העבודה ומתרגשים ומתפעלים, הם יכלו לראות את זה ממש, ויתרו על המעמד הכי גדול והסכימו לצאת מתחומי בית המקדש בעיצומו של היום הקדוש, למה? כדי להנעים את דרכו של מוליך השעיר מחוץ לחומות ירושלים, כדי להיות לו לצוותא כדי לשמח אדם שנפשו בחרה במצוה זו, כי הלא המוה היא להוליך את השעיר שנשלח לעזאזל והכל כשרים להוליכו, ומן הדין גם ישראלים כשרים להוליך, ולא רק כהנים. אלא שקבעו שדווקא הכהנים יוליכו, וכיון שכהן הוא המוליך בחרו אלו מיקירי ירושלים במידת החסד להרחיב את דעתו של הכהן המוליך את השעיר, ולכן ראויים היו לשבח אלו הבאים להשתתף ולהיות צוותא ולשמח את המוליך, אע"פ שבחר בעצמו את המצוה הזו, ולכן נקראו יקירי ירושלים, שויתרו גם הם על העונג וההתרוממות שהיו במקדש רק כדי ליהנות אחרים. וזהו לימוד גדול איך שילמד האדם לוותר על כל ההנאות, אפילו על הנאה רוחנית וגם על עליה רוחנית רק כדי להקל על אחרים ולהנאותם. 

אז אתם נקראים היום יקירי קהילות פז, שאתם ויתרתם על החג, ובמקום מנגל נשמתם אבק, והרמתם, ובניתם בית כנסת מהמסד, מהמסד עד לטפחות, ביום אחד לפרק 320 מטר מרובע בלטות ולהעמיס ארבעים קוב, זה לא יאומן כי יסופר, זה אפילו בובקט לא יכול לעשות. זה נקרא יקירי קהילת פז. בגלל שאחד החליט לעשות מצוה לשלח את השעיר, בגלל שאחד החליט לעשות בית כנסת אז אתם צריכים להנאותו וללוות אותו ולהשתדל במצוה שלו, זה יקירי קהילות פז. יש לכם תעודה ממני עכשיו.

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, אז היו אנשים שהיו טמאים, טמאים, למה הם היו טמאים לנפש אדם? והם לא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא במועדו, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל? וכי אנחנו אשמים שאנחנו נטמאנו, שאנחנו נפסיד את המצוה הגדולה של הקרבת הקרבן? וברש"י, ראויה היתה פרשה זו להיאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם שמגלגלין זכות ע"י זכאי. ז"א פסח שני נקבע בזכות האנשים האלה שהם נטמאו ביום המיוחד ולא יכלו להקריב את הקרבן. ותמוה הענין, הכי יש מישהו בעל זכות יתרה וגדולה מזו של משה רבינו ע"ה איש האלהים ורבן של כל ישראל שכתוב ברש"י שראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהן שמגלגלין זכות ע"י זכאי, מה, היתה להם זכות יותר מאשר משה רבינו מזכה הרבים שזכותו הרבים תלויה בו? 

אלא כנראה שיש ענין מיוחד של מסירת נפש שהצטיינו בזה אלה הטמאים לנפש אדם, כי הם הראו והוכיחו התנדבות רבתי ומיוחדת, ומשום כך נחשב להם הדבר לזכות יתרה עד שתכתב ותיאמר פרשה זו על ידם, לפי מאן דאמר אחד הם טיפלו בארונו של יוסף, לכן הם נטמאו, ולפי מאן דאמר אחר הם נטמאו אחר שטיפלו בגופותיהם של נדב ואביהו, ועל ידי שהתעסקו במת מצוה נגרם להם ההפסד הגדול של העדר היכולת בהשתתפות בחגיגות עם הגדולה והנשגבה, הם התעלו במידת המסירות באופן נפלא, מוכנים היו לוותר על המעמד הכה גדול בשביל המצוה של התעסקות במת מצוה. 

חגיגת הקרבת קרבן הפסח היתה המעמד הכי גדול שהיה לבני ישראל מאז שיצאו למצרים. זו היתה עת דודים של התקרבות לה' יתברך, הזדמנות נפלאה להיות ביחד עם כל ישראל, להמצא בחבורת בני משפחתם הקרובים ביותר, ולשיר בקהל את שירת החירות משעבוד. והנה על כל זה פעלו בנפשם לוותר, כל זה הם ויתרו על מנת לטפל במת מצוה, מוכנים היו לוותר על הנאה עילאית ואפילו טבעית בכדי לקיים מצוה שאין עליה הרבה קופצים, מצוה הכרוכה בלא מעט צער, להתעסק עם מת ואנינות הדעת, ובגללה צריך לוותר ולהפסיד את כל עונג החג למשך שבעה ימים. 

כדי לקרב את הדבר אל החושים ולהעריך את מלוא המשמעות שלו, צריך אדם לעמוד ולחשוב, האם היה מוכן לוותר על שמחת חתונה של בנו יקירו, כדי לבקר אצל עני חולה ומדוכא ביסורים ולשמש אותו, לעודד אותו, לנחם אותו ולהחיותו? האמנם יש בכוחו הרגיל של אדם להתרומם עד כדי כך? עד כדי ויתור על שמחה מוצדקת ועל הנאה שמגיעה לו מצד הדין ומצד היושר, ובמקום זה לנוע ולנוד לטובת מי שהוא בודד וגלמוד? יש מעשה באחד מגדולי ישראל שליל פסח, מחכים כל בני המשפחה, והוא מתאחר ולא יודעים איפה הוא נעלם, ויוצאים לחפש ולא מוצאים, כחצי שעה לפני חצות הוא הגיע הביתה ואמר מהר מהר מהר נצטרך לעשות את הסדר, אחרי שהוא גמר את הסדר בחצי שעה כדי שיספיק לאכול את האפיקומן, אז שאלו אותו מה היה, מה קרה איך נעלמת מה קרה? אז הוא אמר להם, התברר לי שיש אלמנה שאין מי שיעשה לה את הסדר, והיא והילדים שלה איבדו את הבעל לפני כמה זמן והם יצטרכו להיות בסדר לבד ולא יודעים לעשות את הסדר, אז הוא הלך ועשה להם את הסדר ושמה הוא האריך, לא בחצי שעה, כדי לשמח אותם ושלא ירגישו שום מחסור וכו', והשאיר לעצמו את פרק הזמן בשביל לסיים גם אצלו את הסדר בבית. זה גדולי ישראל. אז אתם חושבים שיש מישהו שמוכן לעשות כזה דבר, לוותר? החבר'ה פה אתה אומר. 

רבותי, מספר פה הכותב, זכורני מאורע אחד מימי נעורי שנשאר חרוט על לוח ליבי, מאורע שהתרחש בשנים הראשונות שלאחר המהפכה ברוסיה, כאשר נאלצו אז כל הישיבות לברוח וכמובן שהצטרכו למצוא דרכי עקיפין לבריחה ולגנוב את דעת ממשלת הזדון במסירות נפש נסעו הנודדים דרך יערות ומדבריות, והסכנה היתה מצד שומרי הגבול משני הצדדים, אלה שבתחנת היציאה ברוסיה והשניה בכניסה למדינת פולין, שבורים ורצוצים, יותר מאיתנו, עייפים רעבים ומעונים מפחד, הגענו כמה מאות בני תורה ממדינות שונות אל המנוחה, ואזכרה ימים מקדם שתקופה זו היתה רוממה ונשגבה, רוח התורה והמוסר היה בשיא המדרגה, וכשהגיע חג הסוכות עלתה השמחה למדרגה עליונה ביותר, ובמיוחד אחרי שעברנו את כל הרדיפות של עריצי המשטר של מדינת רוסיה הכופרת, השמחה התפשטה בכל רחבי העיר, אלפים באו לראות ולהתענג בהשראת השמחה הזו. והנה, באמצע החגיגה והשתפכות הנפש ניגש אלי אחד מראשי ההנהלה וביקשני לצאת לבקר אחד שחלה פתאום, שהיה מגדולי בעלי תשובה שחזר לתלמודו, ונפל עלי הגורל לשמשו ולשרתו במשך כל יום חג שמיני עצרת, וזוכר אני כי לפי מצבי וגילי אז, ולפי התדבקותי בשמחת החג ובדיבוק חברים, היתה עלי המשימה הזו ממש נסיון וקרבן גדול, מאורע זה צייר והמחיש לי אז בזעיר אנפין את המושג של הנסיון האמור בענין המצוות של אלו הטמאים שנטמאו מרצונם כדי להתעסק במצוה של מת מצוה, וכן הוא הדבר באלו יקירי ירושלים, שעזבו בעצם יום הכיפורים את ירושלים כולם שמחים וששים, גילוי שכינה, כהן גדול, באמצע המעמד הגדול והנשגב של היום הקדוש, הם מצטרפים להיות צוותא להנעים לאדם שמוליך את השעיר לעזאזל, והכל כדי להנאותו. 

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שבזכות הבית הכנסת שיבנה כאן, נזכה כולנו להנאות את עם ישראל מהתפילות ומהשיעורים שיצאו מכאן, ועם המסירות הנפש הזאת שהתחילו עם הבלטות רק בשביל לעקור את הבלטות הישנות כדי להעמיד את בית הכנסת החדש, אפשר יהיה אולי להושיע את עם ישראל. 

אמן. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר...