הלכות מנהגים, התרת נדרים וצום ערב ראש השנה: מנהג שהפך לנדר, גדרי התרה ואכילה לפני הצום

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו בסימן תקפא לאף סעיף ב'

נוהגים להתענות בערב ראש השנה.

המקור של המנהג מדברי המדרש,

גם בירושלמי נאמר הדבר,

נהגו לצום בערב ראש השנה והמדרש מביא לנו כמשל

את הסיפור שהיה בעיר שמרדה במלך.

היו צריכים לתת מס, אנחנו לא משלמים מס, מצפצפים על המלך.

המלך אסף עליהם את הצבא והם ידעו שאין להם סיכוי להילחם ולנצח את המלך,

ולכן החליטו להיכנע. שלחו משלחת ראשונה כדי לפייס את המלך,

ואז, בזכות המשלחת הזו, ויתר להם על שליש.

התקרבו יותר לצבא והמלך ושלחו להם משלחת יותר גדולה,

רבים ונכבדים מאלה, ובזכותם סלח המלך על עוד שליש.

כשהתקרב לפתח העיר יצאו כל בני העיר לקראתו,

ואז מחה להם לגמרי. כך גם הנמשל.

עם ישראל, במשך השנה חתן אבינו פשענו.

מתקרב ראש השנה, ערב ראש השנה, חסידים ואנשי מעשה צמים,

ובזכותם הקדוש ברוך הוא מוחה לנו על שליש.

מגיעים עשרת ימי תשובה,

גם הבינוניים,

גם הם,

משפרים את המעשים שלהם, מוסיפים מצוות, מעשים טובים, מטענים,

ובזכותם הקדוש ברוך הוא מוחל עוד שליש.

מגיע יום הכיפורים, יום אדיר בימי שנה.

כל עם ישראל, גם הרקנים שבך מלאים מצוות כרימון,

גם הם יוצאים כדי לשמוע,

כדי לקבל את פני אבינו שבשמיים,

ולכן הקדוש ברוך הוא מוחל באותו היום, יום הכיפורים, את הכול, כי ביום הזה יכפר עליכם.

אם כך, כיפור מוותר לנו, הקדוש ברוך הוא, על שליש.

תראה את החשיבות של ערב ראש השנה, שגם בו הקדוש ברוך הוא מוותר על שליש,

ולכן אדם שהוא בריא וחזק,

כדאי שינהג לצום בערב ראש השנה.

כמובן, לא יממה שלמה,

אלא מ-5 בבוקר, מעמוד השחר,

עד הלילה.

אדם שהוא חלש,

לא כדאי שיצום.

צריך להביא בחשבון,

יש לו את צום ערב ראש השנה,

אחרי זה יש לנו את הצום של צום גדליה אחרי ראש השנה, ובסוף יום הכיפורים.

אם האדם הזה יצום שלושה צומות,

בתוך 11 יום יכול להיות שביום הכיפורים לא ירגיש טוב ואז הוא יצטרך לאכול ולשתות.

אז הוא עושה חומרה בידי רבנן,

ובסוף עלול להיכשל בנושא של הצום, יום הכיפורים, שהוא דאורייתא שיש בו כרת.

ולכן אדם חלש, לא כדאי שיצום.

לפעמים הוא יכול לעשות כעין פשרה לצום חצה.

יום שלישי, כח בעדון,

כשהוא מתפלל מנחה, מגיע לקטע אלוהי לצורך לשני מרע,

ויאמר בפירוש שהוא מקבל עליו את הצום עד הצהריים,

חצי יום.

יצום מעמוד השחר מ-5 בבוקר עד הצהריים 12 ו-40, יהיה לו כבר מותר לאכול ולשתות, זה לא יזיק לו. בקלות רבה הוא יוכל לעשות את זה,

ישתף את עצמו בצער הציבור,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אדם צעיר לימים,

שברוך השם היה לו כוח וצם, הכול היה בסדר,

הגיע לגיל זיקנה.

ובגיל 90 אי-אפשר לעשות את הצומות האלה.

הוא בא לרב ושואל, מה אני עושה?

הרב אומר לו, אתה צריך להפסיק מהצום של ערב ראש השנה,

אבל צריך לעשות התרה.

מרן פירט לנו את הנושא ביורי דעה, סימן רשי דלת.

כל מנהג טוב שאדם נהג ועשה שלושה פעמים,

חייב להתיר. לא יכול להפסיק באותו המנהג בלי התרה,

חל עליו הדבר כנדר מדרבנן,

ולכן ילך לרב שיעשה לו התרה.

כאן הוא רוצה להפסיק את המנהג לגמרי.

בשנה הבאה הוא יהיה בן 91. הוא לא יהיה יותר צעיר, הוא הולך ומזדקן.

ואם השנה הוא לא יכול, כלבחון בשנה הבאה.

ולכן כאן,

כשהוא רוצה לחדול ולהפסיק לגמרי מהמנהג,

הוא חייב במקרה הזה לעשות התרה.

אבל אדם צעיר לימים בן 30,

בשנה הזו הוא לא יכול לצום בגלל שהוא לא מרגיש טוב ויש לו שפעת.

אתה שואל אותו מה יהיה שנה הבאה,

בשנה הבאה הוא עדיין צעיר.

הוא אומר לך, בעזרת השם אני אצום.

כאן הוא רוצה להפסיק את המנהג שלו באופן זמני.

האם צריך התרה או לא? דנו בזה,

אשך המגן אברהם דגול מרבבה שפת הים ועוד.

והמסקנה,

אומר הדגול מרבבה, כיוון שכאן האדם הזה דעתו להמשיך,

הוא לא עוקר את כל המנהג. רק השנה באופן זמני הוא רוצה להקל.

דעתו של הרב שאין צורך בהתרה, כך גם אם יש ברית מילה. נולד לו בן ובדיוק ביום ערב ראש השנה הוא רוצה לאכול ולשתות בסעודת המילה.

האם צריך ללכת קודם לעשות התרה או שיכול לאכול בסעודת המילה בלי התרה?

שוב, השנה הזו יש לך ברית מילה.

מי אומר ששנה הבאה תהיה לו עוד פעם ברית מילה בערב ראש השנה?

גם זה דבר לא צפוי.

ולכן, לפי דברי הדגול מרבבה,

שני הדוגמאות, גם בזה וגם בזה, לא צריך התרה.

אבל הגאון רבי יוסף מאיו בספרו על שפת הים,

הוא אומר שצריך התרה גם בזה.

הרב חי ופעל לפני כמאתיים שנה בטורקיה.

היה חברו של הגאון רבי יוסף חזן, בעל חקרי לב, סבו של רבי חיים פלאצ'י.

הם היו יחד שם, היו לומדים הרבה שנים,

אלא שהחקרנב בסוף ימיו עלה כאן לארץ ישראל ובחרו אותו,

הוא היה כאן הראשון לציון וישראל.

אבל הרב נשאר שם.

ספר פאת ים רומז את השם שלו.

ים ראשי תיבות, יוסף מאיו, ושם בסימן ח' באור החיים הוא דן בשאלה הזו.

והרב לומד מדברי מרן בית יוסף שצריך התרה.

גם הדגול מרבבה וגם הגאון רבי יוסף מאיו ושפת הים,

שניהם מתמודדים איך ללמוד מדברי מרן הבית יוסף בסימן קסא.

שם הדוגמה של מרן היא כך,

כשאדם בא לאכול לחם חייב לנטילת ידיים.

האם חייב ליטול את ידיו עד סוף כף היד,

או מספיק ליטול את הידיים עד סוף קשרי אצבעתם?

יש לנו מחלוקת שקולה בפוסקים בנושא הזה.

ומרן מסכם, יש לנו ברוך השם מים בשפע,

אנחנו מחמירים.

איך נאמר שם?

הנה משהי מלוך אופניים היה,

יאהבו לי מלוך אופניי טבעותה.

ואני שופך הרבה מים, בשמים גם ייתנו לנו שפע,

ולכן אנחנו מחמירים.

אבל מרן מסיים.

כשאדם בא להחמיר, פעם ראשונה כשהוא בא להחמיר בגיל הבר-מצווה, יגיד כך,

אני מחמיר, נוטל את הידיים עד סוף כף היד, בלי נדר.

למה? בשביל מה צריך להדגיש בלי נדר? מרן מסביר שאם אי-פעם, באיזה מקום לא יהיה לו הרבה מים,

ייאלץ ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, יוכל לעשות כאלה דברי מרן.

הגאון רבי יוסף מאיו בשפת הים, הוא אומר לך,

שמה זה מקרה חד-פעמי,

מקרה יוצא מן הכלל שאין לו מים.

מחר יהיה לו מים. כל החיים הוא ימשיך ליטול את ידיו עד סוף כף היד.

בשביל מקרה אחד מרן מחייב לומר בלי נדר. משמע, אם לא אמר בלי נדר צריך יהיה לחפש רבנים שעשו להתרה.

ולכן הרב לא מחלק בין אם הוא לגמרי מבטל את המנהג או שזה רק באופן זמני.

גם בזה וגם בזה הרב מצריך שיהיה התרה.

אבל לעומתו הדגון ברבן לא מפרש כך את מרן, אלא הוא אומר, אם לא יאמר בלי נדר אז הוא יצטרך לחכות לפניו ארבעה מילים,

אחריו מיל, אבל לא יצטרך לעשות התרה.

זה הוויכוח,

איך לפרש את דברי מרן שם בבית יוסף.

הוויכוח מסתעף לנושא שלנו, להלכה.

כמעט כל עם ישראל עושים מטרה בערב ראש השנה.

בלאו הכי עושים מטרה.

למה שלא יעשה גם הוא התרה ויכוון על הדבר הזה? ילך מראש לחכם,

יגיד לו, הייתי נועה כל השנים לצום בערב ראש השנה.

אני מתחרט שלא אמרתי בלי נדר.

ישו כאן חרטה דמעיקרה שלא אמר בלי נדר,

וכשהרב אומר יחד עם כולם מותרים לך, מותרים לכם,

מכוון גם על האדם הזה, מכוון בפירוש עליו,

ואז...

הוא עשה את העטרה, דיבא דקולה עלמא, גם לדעת שפת הים, גם כן הדבר הועיל וטוב, בלאו הכי עושים עטרה, למה שלא תעשה את זה? מרן בהלכות נדרים מדגיש,

במקרים כאלה אין צורך לספר לכולם,

להודיע,

היה לי מנהג כזה ואני רוצה, לא צריך להודיע.

מספיק שאמרת לרב, הודעת לרב,

הרב עשה לך את הפתח הרטה דמעיקרה על שלא אמר בלי נדר,

הרב אמר יחד עם כולם מותרים לכם, אז כאן גדול אחי עושים את העטרה,

כדאי מאוד שיחמיר כדעת הרב שפת הים,

זו העצה, היעוצה ולכתחילה. יש לנו גם דוגמאות אחרות מעין זה וגם שם תחול המחלוקת שאמרנו, כגון אישה מניקה,

מניקה בפועל,

קשה לה לחכות אחרי אכילת בשר שש שעות לאכול מאכלי גבינה ולשתות חלם.

מה הדין?

אומר הגאון רבי עבדאללה סומך בספרו זבחי צדק,

יורד ליד סימן פטט, הוא אומר,

לא צריכה לחכות שש שעות,

אלא מייד אחרי ברכת המזון תצעצח את השיניים ואחרי זה תוכל לאכול מהגבינה, תוכל לשתות מהחלם.

אלה דברי הזבחי צדק.

כותב על זה הרב אוירבך בספר נשמת אברהם, יורד ליד סימן פטט.

נכון, איתרנו לה, אבל צריך במקרה הזה שתעשה עטרה.

מגיל הבת-מצווה, מגיל 12,

היא נזהרה, תמיד היא חיכת אחרי אכילת בשר שש שעות.

פתאום עכשיו היא רוצה להקל,

אי-אפשר לעקור את זה סתם כך, אינה צריכה עטרה.

כמו מי הרב הולך, כמו שפת הים.

הרי כאן היא לא באה לעקור לכל החיים.

רק בתקופה הזו, כמה חודשים,

אם היא ניקה בפועל, היא רוצה להקל ולשתות חלב.

אחרי שהיא תגמול את בנה, תפסיק להניק, היא תחזור עוד הפעם לעיקר הדין,

כמו שאמרו לנו הרמב״ם והשולחן הארוך, להמתין שש שעות.

גם היא תמתין, גם היא תחכה שש שעות. אין ספק בדבר.

אלא מה? כל זה באופן זמני.

אם לפי דברי הדגון מרבבה, לא צריכה שום מטרה, שום דבר לא צריכה,

אם זה דבר זמני.

הרב חשש למה שאמר הרב,

שפת הים,

ולכן, גם במקרה הזה, תייעץ לה שתעשה עטרה.

לפעמים האישה הזו ביישנית.

אני אלך לרב לעשות עטרה? אני מתביישת.

יש לה עצה אחרת.

תאמר לבעלה, תמנה את בעלה שליח,

שהוא ילך, יעשה בשבילה את העטרה. ושוב, היא מתחרטת שלא אמרה בלי נדר.

זכר אתה דמעי קרה.

ואז הרב יעשה את העטרה.

רק כשהרב צריך לשים לב,

הוא לא יכול להגיד מותרים לך.

הרי הבעל לא הוא מניק,

לא הוא צריך את העטרה.

אלא יגידו אותם השלושה שעושים את העטרה,

מותרים לה, מותרים לה.

זה הניסוח שיגידו,

כדי שבאמת מכאן ולבא תוכל להקל בדבר.

כל זמן שאם היא נקרא בפועל, תוכל לאכול מהגבינות, תוכל לשתות מהחלב, מיד אחרי שגמרה ברכת המזון, צחצחה שיניים,

יהיה לה את ההיתר,

תהיה לה את הקולה הזו, כמן שאם היא נקרא בפועל, גם שם מסתעפת המחלוקת וגם שם אנחנו נחמיר בלכתחילה,

כאן בירושלים עיר הקודש.

יש לנו בן פרת יוסף, הרבה רבנים,

לא קשה לך למצוא חכם שלמד מסכת נדרים, שבקיא בהלכות נדרים,

שיצרף יחד עמו עוד שניים כדי שיעשו את ההתרה.

בכלות רבה אפשר לעשות את ההתרה וכדאי מאוד לנהוג ולעשות כן בלכתחילה.

אבל יש דברים שאתה אומר את זה לא רק כעצה אלא עיקר הדין, כגון אדם שהיה רגיל לעשות כל שנה כפרות עם תרנגולים.

האדם הזה היה קונה תרנגולים לפי מספר הנפשות שיש בביתו,

לא רק לעצמו,

גם על הילדים,

היה לוקח לכל אחת תרנגול,

זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול לשחיטה תלך ותיכנס אתה לחיים טובים ולשלום.

היה עושה כך כל השנים, שם כבר אין לו כוח, קשה לו לרוץ אחרי זה לשוחט,

אחר כך למרוט את הנוצות. זה כאב ראש גדול,

שהאנשים האלה בערב כיפור יעשו את כל העבודה הזו, זה קשה.

אז הוא הולך ואומר,

במקום לעשות כפרות בפועל אני אתן את הכסף.

יש לי עשרה נפשות, עשרה תרנגולים. כמה עולה עשרה תרנגולים?

200 שקל.

הוא הולך לגבאי, הולך לדוד רבין, נותן לו את ה-200 שקל על כל העשרה נפשות וגומר את העסק.

אבל לפי הקבלה זה לא מספיק.

לא מספיק שאדם ייתן את הממון, צריך ממש נפש תחת נפש.

התרנגולים מכונים בשם כרה גברה כאילו זה במקומו ואז האדמה יכולה לעין.

אם זה לא תרנגולים זה לא טוב, זה לא שווה.

לפי הקבלה,

יום ערב כיפור, יום שישי בבוקר באשמורת,

עושים את הכפרות וכו',

יש סדר, יש כל דבר ודבר, צריך להיות בדיוק ולא בערך.

ושוב האדם הזה נהג יותר משלושה פעמים.

צריך לעשות התרה כאן.

שנה זו קשה לו, השנה זו הוא לא יעשה את הכפרות האלה אנתרנגולים.

בשנה הבאה הוא כן יעשה, הוא מפסיק לגמרי.

ולכן גם כאן מן הראוי שיעשה התרה כדי שלא ייכשל בעוון של איסור נדרים ברבנה.

כך גם בדברים אחרים.

יש הרבה אנשים, מגיע הפסח והם יודעים את ההלכות, יודעים את ההלכה, יודעים את הדין,

אבל מחמירים.

הכוס הזה עשוי מזכוכית,

ישתמש בו כל השנה כולה בחמץ.

מגיע הפסח, לפי דעת מרן בסימן תנא,

סעיף כו,

לא צריך שום הכשר, שום דבר, לא הגעלה, לא שום דבר.

תשטוף אותו, זה מספיק. הדור הנקס הזה,

זכוכית חזקה, לא בולע ולא פולעת. זה הדין.

האדם הזה החמיר.

להחמיר על עצמו, למה לא? רוצה לחשוש, הרמה אומר, הזכוכית זה כמו כלי חרס, בולע ואינו פולט, מה הוא היה עושה בכל ערב פסח?

היה קונה זכוכית אחרת, היה קונה כוסות חדשים, את אלה היה משאיר לאחר הפסח. רוצה להחמיר, למה לא?

אחרי שהחמיר כך שלושה פעמים, עכשיו הוא רוצה לבטל את המנהג.

גם בזה יצטרך ללכת לחכם שיעשה להטרה.

אבל,

אם הוא בא אצלי לבית, מתארח אצלי.

הוא מחמיר, וימשיך להחמיר בבית שלו.

אבל אני מגיש לו בכוס הזה, מגיש לו בפסח, כוס תאי.

הוא רוצה לשתות.

כאן ההיתרה כולה שהוא רוצה, חד-פעמי,

סך הכול פעם אחת שהוא מתארח אצלי,

אבל הוא לא מתכוון לעקור לגמרי את המנהג שלו.

מה שהוא נהג להחמיר בכנסת זכוכית הוא ימשיך להחמיר בבית שלו.

רק אצלי הוא רוצה, מעוניין לשתות כוס תה.

האם מה שהוא עושה פעם אחת, חד-פעמי,

גם בשביל זה צריך הטרה או לא?

זה הוויכוח שיש בין הדגון מרבבה לבין שפת הים וכיוצא בזה.

או,

יש אנשים רבים מחמירים בפסח, חומרה שקרובה לדין,

לא אוכלים מצות רגילות,

אלא הוא אוכל מצות שמורה משעת קצירה. זה מה שהוא עושה.

לא קונה לבית מעיקרה מצות,

אלא רק המצות המיוחדות האלה.

הזמינו אותו לברית מילה.

הגיע לשם,

הוא רוצה גם לזכות לאכול סעודת מצווה.

הוא שואל את אבי הבן, איזה מצות אלה?

הוא אומר לו, מצות רגילות.

אני לא מחמיר.

עכשיו, הוא רוצה לאכול שם סעודת מצווה.

האם מותר לו?

או, יש שם חכמים, תלך קודם לחכמים, יעשו לך תה מיוחדת,

ורק לאחר מכן יוכל לאכול מהמצות הרגילות.

כאן הוא לא עוקר לגמרי את המנהג.

מה שהוא יחמיר הוא ימשיך להחמיר בביתו,

לאכול אך ורק מצות שמורה משעת קצירה.

באופן חד-פעמי, בשביל הברית מילה, סעודת המילה,

הוא רוצה להקל.

גם בזה, לפי דעת הדגול ברבבה, לא צריך התרה.

לפי דעת שפת הים, גם בזה צריך התרה. ולכן,

אם הוא יודע מראש, האדם הזה,

שהוא רוצה גם לאכול בסעודת המילה,

יש לו עצה שלא יצטרך לחפש רבנים שיעשו להתרה.

העצה היא,

יביא יחד עמו מצות,

משארותם צרודות בסמנותם על שכמם.

יביא אתו שניים-שלושה מצות שמורה משעת קצירה ויאכל שם.

מה, חייב להיות שיאכל על חשבון אבי הבן,

שיהיה מלא מופת?

יכול לאכול גם על חשבונו הפרטי, גם זה נקרא סעודת מצווה למהדרין.

אז יכול בקלות רבה לעקוף את המחלוקת,

יביא איתו שניים-שלושה מצות בתיק, זה הפתרון הכי טוב.

מתי הוא מסתבך?

כשהאדם הזה לא שם לב, שכח,

הגיע לשם,

ושם הוא רוצה לאכול מהמצות הרגילות,

כאן הוא נכנס לסלע המחלוקת.

וכן,

כל כיוצא בזה, כל דבר שהוא בגדר חומרה וחסידות,

אם האדם...

איזה נהג שלושה פעמים עשה כך ובא אמר בלי נהדר כשרוצה להפסיק מאותו המנהג לגמרי כאן כבר אין מחלוקת אליבא דיקול עלמא צריך שהחכם יעשה לו התראה ולכן אדם שהיה נוהג בכל מוצאי שבת לא לעשות מלאכה בשעה שמונה שמונה ורבע אלא היה מחכה עד צד הכוכבים דרבן אותם עד תשע תשע וחמישה רק אז היה עושה מלאכה עכשיו הוא אומר קשה לי אני רוצה

להפסיק מהמנהג הזה אני רוצה בשמונה ורבע להתחיל לעשות מלאכה קודם כול תבחן אותו, תשאל למה נהגת?

אם הוא לא ידע את הדין היה נדמה לו שעיקר הדין הלכה כרבנותם כאן זה נקרא מנהג בטעות הוא טעה, על טעות לא צריך את הטעה הוא יכול להפסיק מהמנהג בלי שום מטרה אבל אם הוא יודע את ההלכה הוא יודע שההלכה כהגאונים נגד רבנותם ומרן ואפילו אחי הוא החמיר

ברגע שהוא רוצה להפסיק מהמנהג שלו הוא חייב ללכת לחכם שיעשה לו עטרה אבל אם האדם הזה מחמיר כרבנותם ודעתו להמשיך להחמיר הלאה אלא מאי? הילד שלו לא מרגיש טוב הוא רוצה לקחת את הילד בשעה שמונה ורבע לקחת אותו לחדר מיון או למגן דוד אין בו סכנה, אפילו אחי הוא לא רוצה שהילד הזה יתייסר עוד שעה הוא רוצה מיד לקחת אותו

כאן הוא לא בא לעקור לגמרי את החומרה אלא הוא יחמיר, ימשיך להחמיר בכל מוצאי שבת האחרים באופן זמני, חד-פעמי הוא עושה את הדבר הזה האם במקרה הזה צריך עטרה, צריך קודם שהרב יעשה לו עטרה או בלי עטרה גם שם יש לך את המחלוקת האמורה לפי דעת דגון מרבבה קבע שדעתו להמשיך הוא לא צריך עטרה, יכול בשמונה ורבע לקחת את הילד לחדר מיון,

קח אותו תעשה מה שאתה צריך כיוון שלפי הגאונים יצא השבת הכל מותר ולא חייב לחפש את הרבנים שיעשו לו קודם עטרה על המנהג הזה אבל יש דברים שאינם בגדר חסידות וחומרה אלא הדברים האלה חומרה שקרובה לדין שם צריך להיזהר בדבר יכול להיות ששם הרב לא יסכים לעשות לו עטרה כגון

האדם הזה ראה אנשים לומדים דף יומי כל יום דף, כל יום דף שבע שנים גומרים את כל השעס מצח בעיניו זה דבר יפה מאוד והתחיל הלך כמה ימים עכשיו לומדים מסכת שבועות המסכת קצת קשה הוא לא מבין הרבה נמאס לו בא לרב תעשה לי עטרה אני לא רוצה ללכת יותר לדף היומי אין לי חשק הרב לא יעשה לו עטרה, אסור.

האדם הזה עשה מצווה גדולה תן לו שימשיך אסור לנו לעשות לאדם הזה עטרה אומר הרדבס אדם שעושה עטרה לאדם כזה אותו הדיין נהיה חלילה בנידוי כיוון שהוא עשה עטרה על דבר של מצווה אלא אל תגיד לו

זה קשה?

יש היום הרבה ספרים, הרבה מפרשים.

עם הפירוש של הרב עדין, יש גמרא חברותא, יש כמה סוגי גמרות שמפרשים בלשון יפה, תכין, לפני שאתה בא לחכם לשמוע את השיעור, תכין קודם,

ואז תוכל להבין, תוכל ליהנות מזה.

אבל לעשות לו עטרה על דבר כזה אי אפשר בשום אופן. וכן כל כך יוצא בזה. אדם שאמר אני אלמד, אפילו אם לא אמר בפה,

נהג כך שלושה פעמים,

זה נהיה כמו נדר על האדם הזה.

בנדר של מצווה, לבוא ולהפקיע דבר כזה,

אין סמכות לחכמים לבוא ולעשות כן.

אלא אם כן, אם האדם הזה אומר, תראה, את הגמרא אני לא מבין.

אבל יש בית כנסת ליד זה, שם הרב אומר דברי הלכה.

אני לא אלך הביתה, חס ושלום.

אני קבעתי ללמוד משעה 20-21,

אני אמשיך ללמוד.

במקום גמרא, אני אלך ללמוד הלכה.

בזה אין שום בעיה.

הוא לא עוקר חלילה את המצווה. אדרבא, הוא עולה כיתה. קודם הוא למד גמרא, עכשיו הוא לומד דבר יותר טוב, דבר שנחוץ לו, לומד הלכה למעשה.

אז בזה הוא לא צריך עטרה מעיקרה.

אדם שהיה רגיל לתרום 100 שקל,

עכשיו הוא רוצה לתרום מכאן והלאה 200 שקל.

תגיד לו, תעשה עטרה, עכשיו אתה לא נותן 100? עכשיו הוא נותן 200. אז אותו דבר גם כאן. גם בדבר הזה, ברוך השם, הוא ממשיך במצווה, על זה אין שאלה מעיקרה.

אבל אם האדם הזה,

אחרי שהוא יפסיק מלימוד הגמרא,

הוא ילך הביתה.

הוא הולך לעזור לאשתו להשכיב את הילדים או דבר אחר.

כאן, בחי גוונה, הוא מפסיק ממה שהתחייב מהנדר דרבנה,

וכאן בלי ספק שאסור לו לנהוג ולעשות כך.

יש את הבעיה הזו גם לגבי מעשר כספים.

ברוך השם, אשר הם ישראל,

נטבעים ונותנים, רובם נותנים מעשר כספים.

איך מחשבנים את המעשר, האם ברוטו או נטו?

גם בדבר הזה יש מחלוקת גדולה בדברי הפוסקים.

ואני אמחיש דוגמה.

האדם הזה מרוויח כל חודש 5,000 שקל.

הוא היה נותן מדי חודש בחודשו, היה מוציא 500 שקל,

היה מחלק את זה, נותן את זה לישיבה, הכול היה בסדר.

עכשיו הוא התחתן, משלם גם משכנתה, גם שכירות,

וקשה לו הדבר מאוד.

הוא אומר, במקום ברוטו אני רוצה לתת נטו. מה זה נטו?

הוא לקח את ה-5,000 שקלים, את המשכורת,

וחלק מזה אכל, חלק מזה שילם חובות,

נשאר לו חיסכון בסוף החודש 100 שקל.

מה-100 שקל מהחיסכון הוא רוצה לתת 10 שקלים.

זה נקרא נטו.

האם זה מספיק?

זה נקרא מעשר כספים או לא?

מרן בתשובה באבקת אוכל מביא אחד מדברי הפוסקים,

שכן, שגם זה נקרא מעשר כספים.

אבל האדם הזה נתן שלושה פעמים ברוטו, נתן 500. עכשיו הוא רוצה להפסיק.

אחרי שאדם התחייב ונתן, חל עליו הדבר כנדר.

איך האדם הזה יוכל להביא את זה?

מפסיק מהמנהג הטוב הזה ללכת לחכם שעשה לו אתרה אולי זה דומה לדוגמה הקודמת, יש בעיה ולכן נייעץ לו עצה אחרת. תגיד לו, תראה, אתה לא מפסיק מהמנהג לתת ברוטו אמרת ברוטו, תמשיך לתת 500 מהברוטו. אלא מאי? קודם היית נותן את זה לישיבה כעת תעשה את ה-500 שקל האלה גמח גמילות חסדים גמילות חסדים לא

רק להלוות לאחרים גם הוא יכול לקחת לעצמו הלוואה בינתיים המצב שלו דחוק בינתיים ייקח את זה כהלוואה יום מן הימים או שיזכה בפיס או דבר אחר תהיה לו כסף יחזיר את כל מה שלקח אז במקרה הזה הוא ממשיך לתת מעשר כספים מהברוטו אלא מאי?

בינתיים כיוון שמצבו הכלכלי לא טוב הוא דחוק מאוד שיעשה את הכסף הזה כגמח

ביום מן הימים יוכל בעזרת השם להחזיר לפרוע את הכל כאן יש לו עצה, כאן הוא לא צריך להגיע לחכם שיעשה לו התרה שיעשה לו בטח למה לא אמרתי בלי נדר כן אמר לא אמר כל הדברים האלה מיותרים יוכל לנהוג בדרך האמורה אבל יש דברים שאין לך הרבה עצות אין לך הרבה מה לעשות וקשה מאוד יהיה לעשות לו התרה כגון

אדם שנהג לא נטלטל ביום שבת לרשות הרבים לא היה מוציא בכיס שום דבר לא פיצוחים ולא דברים אחרים זה היה המנהג שלו יותר משלושה שבתות נהג ועשה כאלה עכשיו הוא אומר קשה לי האדם הולך ביום שבת מטייל בלי סוכריות בלי מלבס וקשה אז הוא הולך לרב כבוד הרב תעשה לי התרה מי אמר שהתרה תועיל לו?

הרי בגוש-דן יש שני מיליון תושבים, יותר מ-60 ריבות.

גם כאן, גם בירושלים, יש יותר מ-700,000 תושבים, יותר מ-60 ריבות ולמדנו בעירובין ז' שהעירוב, צורת הפתח, יכולה להועיל במקום שאין רשות הרבים פה גם הכביש והמדרכה הם רחבים יותר מ-8 מטר, יותר מ-16 רמה גם יש 60 ריבות ואני באתי כול עלמא כמעט רשות הרבים דאורייתא

כן, מי אמר שצורת הפתח הזו יכולה להועיל? אתה עושה לו אתרה ואתה אומר לו, כן, אתה יכול עכשיו ללכת ולטלטל, מי אמר שהוא יכול?

גם אחרי האתרה ספק אם האדם הזה רשאי לטלטל. אם האדם הזה גר באיזה מושב,

יכול להיות שבמושבים,

בעיירות הקטנות שאין שם 60 ריבות, אולי שם יכול להיות שהאתרה כן טועלת אבל בירושלים שיש 60 ריבות ולגבי תל-אביב

כולה נחשבת כעיר אחת מבחינה זו, גם שם יש יותר מ-60 ריבות,

ספק גדול אם האתרה טועלת. ולכן, אדם כזה שבא לחכם,

יגיד לו, נהגת מנהג מצוין, מנהג טוב,

תמשיך עם זה.

אל תפסיק מהמנהג הזה, לא כ...

לא כדאי, לא רצוי שאפסיק, אלא ייזהר גם הלאה, לא נטלטל שום דבר. כמו שאמרתי, יש מקומות בודדים שהעירוב הוא טוב,

אם זה במושבים,

כל המושבים אנשים דתיים,

הרב של המקום מפקח על העירוב,

הכל נעשה במאה אחוז, גם בירושלים.

יש שכונות בודדות שוועד השכונה דואג שהעירוב יהיה מהודר, משוכלל,

כמו שכונת גבעת משה,

גוש שמוני וכיוצא בזה.

יש מקומות בודדים שהעירוב הוא טוב,

אבל ככלל,

ברוב המקומות בעולם העירוב הוא חלש,

הרבה פעמים לא עונה על דרישות ההלכה.

פעמים רבות יש שם גויים או מחללי שבת שדינם כגויים. הרבה פעמים יש שם תקלות ואתה מתיר עכשיו, עושה עטרה לאדם הזה,

ספק אם העטרה תועיל. כאן זה לא סתם חומרה, זו חומרה שקרובה לדין,

ולכן החכם לא ימהר לעשות לו עטרה על הדבר הזה,

אלא טוב יותר שייעץ לו שימשיך בחומרה הזו, וכן כל כיוצא בזה.

כל דבר שאדם רוצה להתיר צריך לפרט לחכם.

הוא לא יכול להגיד לחכם,

אני חייב לשמור על זכות השתיקה.

אני לא יכול לגלות לרב, זה סוד הנדר שלי, וכבודו יעשה לי עטרה.

אין דבר כזה.

התקנה של חכמים בכל נדר ונדר חובה לספר לרב מה זה.

והירושלמי ממחיש לנו את הדוגמה.

זאת אומרת, היה אחת כזה שלא רוצה לגלות לרב מה הנדר.

הרב אמר לו, אם ככה אני לא עושה לך עטרה,

אתה חייב לגלות.

ואז הוא גילה,

אמר, הנדר שלו היה שיותר לא ישחק בקובייה.

הוא רוצה שהרב יעשה לו עטרה,

כדי שיוכל ללכת עכשיו לבית-קפה לשחק בקובייה.

אז ענה לו הרב, ברוך הבוחר בהם ובמשנתם.

אם לא היה הדין הזה, היה טועה, היה עושה לו עטרה,

היה מכשיל אותו בעוון הזה שילך לשחק בקובייה.

טוב שחכמינו תיקנו, חייבו אותנו קודם כול לשמוע שיפרט את הנדר,

ויש נדרים שלא מועיל להם. כמו שאמרנו, שום דבר לא יעזור לו, לא יועיל לו.

גם אם ירצה להתיר, חכמינו יגידו לו, אסור לשחק בקובייה. אדם כזה, אסור לעדות מדרבנן,

אם הוא ימשיך לשחק. איזה הווה אמנה שנעשה לה התרה.

כך גם, כמו דוגמה שם, של הירושלמי,

כך גם בדוגמאות אחרות.

הרב ישמע, יתבונן,

יראה אם בדבר הזה יש חומרה דעתי לידי כולה או לא, לפי זה הרב יתבונן,

אם יעשה לו את העטרה,

אם לא.

אנשים רבים נהגו, החמירו על עצמם, ואולי גם הוא אמר בנדר,

שלא יקנה טלוויזיה לבית.

ועכשיו הוא נשבר.

הוא הולך לרב, כבוד הרב, אני נדרתי כך וכך,

שלא להכניס טלוויזיה.

עכשיו הוא רוצה שהרב יעשה לו עטרה.

מנה ואמנה, מה פתאום.

הרב יעשה לו עטרה כדי שיכניס את המכשיר הטמא הזה לבית,

כדי שיכשיל את עצמו ואת בני ביתו במראות נגעים, ואינה ואמנה.

שיעסק הדבר הזה, ברור הדבר שבחיי גוונה אין על מה לדבר, הרב אסור לו לעשות התרה על דברים שכאלה,

אין היתר בחיי גוונה.

וכן כל כיוצא בזה. כל מה שאמרנו התרה, על מה מועיל התרה?

דבר שהוא מותר לגמרי. חומרה, חסידות, כל הדוגמה שאמרנו, צום בערב ראש השנה,

זה בגדר חומרה, חסידות. לפי הדין, מותר לאכול ולשתות בערב ראש השנה.

בחיי גוונה, היה לו מנהג,

אם הוא רוצה להפר את המנהג על-ידי התרה, יועיל.

היה נוהג לצום בשובבים או נוהג לצום בערב ראש חודש, עכשיו קשה לו.

שוב, ילך לרב, יעשה התרה.

אבל דברים שהם דין,

בוודאי שגם אם יעשה התרה לאכול חזיר,

לא יעזור לו שום דבר, התרה זו אפס,

גם אחרי ההתרה אסור לו לאכול חזיר.

ההתרה לא תועיל לעקור את מה שהתורה אסרה או מה שחכמינו אסרו. על זה, על כגון זה, לא מועילה התרה.

כל מה שאמרנו, צריך התרה על מנהגים טובים.

מנהג שיש בו תועלת,

דבר כזה שהוא מנהג טוב, הוא נהג שלושה פעמים.

אבל דברים שאינם מנהגים טובים,

גם אם הוא נהג אותם שלושה פעמים, בוודאי שלא צריך התרה.

קל וחומר אם זה עוון.

פעם ישב לידי איזה ליצן אחד,

אומר לי, אני הלילה בלי נדר הולך לקולנוע.

מה זה בלי נדר?

ואם הוא ילך שלושה פעמים, אז מה זה יהיה נדר? ילך לקולנוע? זה עוון.

ודאי שעל זה אין הווה מנה. טוב, אבל הליצנים, יש להם שפה מיוחדת.

אין קושייה על הליצנים, הם מדברים איך שהם רוצים.

מכל מקום, בדברים שההלכה מחייבת אותנו,

ודברים כאלה אין הווה מנה להתיר, אלא על דברים שהם בגדר חומרה.

לאחרונים דנו על מה שאנחנו אומרים בליל יום הכיפורים.

אנחנו עושים כעין תנאי,

אומרים כאן נדרה,

ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו לשלום.

נדרה נא לה נדרה, אשרנא לה אשרי וכו'.

האם הדבר הזה מועיל או לא?

והמסקנה היא, על דברים שהאדם עשה ונשכח ממנו,

לא שם לב,

על זה באמת מועיל כאן נדרה. על זה יועיל מה שאנחנו נאמר בערב ראש שנה או בערב יום הכיפורים, ההתרה שם תועיל.

אבל כשאדם יודע,

יודע שהוא היה צאן בכל ערב ראש שנה,

וכעת הוא רוצה להפסיק מאותו המנהג, על דברים שאדם יודע אותם,

אבל כגון זה אתה לא יכול להסתמך מלכתחילה על מה שאנחנו נאמר כאן נדרה,

אי-אפשר להסתמך על אותם הדברים. תראו בספר שולחן שלמה על כיפור, שם יש קונטרס מיוחד שכתב הרב אוירבך על הנושא הזה. הוא מסביר קודם את העניין של כאן נדרה, מביא לנו את דברי הגמרא והראשונים ומזכיר בסוף את דברי האחרונים.

גם שאר חכמי הדורות דנו בהרחבה בנושא הזה,

ורק על הנשכחות מאיתנו...

הדבר יכול להועיל, אבל על אותם נדרים ומנהגים שאדם יודע בוודאי, זוכר אותם ורוצה להפסיק, רוצה לחדון מהם,

אין לו היתר אלא אם כן יעשה התרה,

בלי התרה לא יוכל לחדון מאותם המנהגים, כיוון שהוא יודע וזוכר אותם ולכן ילך לחכם כדי שיעשה לו התרה.

אדם שהיה רגיל בימי חג הסוכות לא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה,

שום דבר לא עושה אלא הכול בסוכה, אכילה ושתייה אפילו כוס מים.

ועכשיו קשה לו, אני נוסע לפעמים ואני רוצה באמצע הדרך לשתות מים וקשה לו להחמיר, למצוא בכל מקום סוכה כדי לשתות מים.

שוב, גם כאן, החומרה הזו הוזכרה במשנה, בגמרא. נכון שזה לא דין, אבל זו חומרה.

ולכן, אם הוא רוצה להפר את המנהג הזה,

ילך לחכם שיעשה לו התרה,

גם זה בכלל.

אבל אם האדם הזה נהג ורוצה להמשיך במנהג,

בעזרת השם עד מאה-ועשרים שנה כל האכילה ושתייה אפילו מים יהיו רק בסוכה.

רק פעם אחת, חד-פעמי,

רוצה מחוץ לסוכה. עשו כאן ברית מילה,

ואחרי המילה נותנים לו לשתות כוס יין.

אומרים לו, בכבוד, תברך על הכוס.

אחרי שהוא גומר, ברוך אתה ה' קורא את הברית,

הוא רוצה לטעום מהיין.

ולא עשו את הברית מילה בסוכה, עשו את זה כאן, בבית הכנסת.

לא יטעם מהיין, זה ספק ברכה לבטלה.

טוב, גם כאן, הוא לא בא לעקור לגמרי את המנהג.

גם זה, לפי דברי הדגול מרבבה,

לא צריך לבוא ולעשות התרה,

יכול גם בלי התרה להקל בדבר. מה שאין כן, כשהוא רוצה לגמרי לעקור,

אין לו כוח להמשיך במנהג הזה. ויש לו כוונה,

בעזרת השם,

כל השנים הבאות ילך רק על עיקר הדין.

לחם, עוגות וסוכה.

אבל מה אם הוא רוצה לשתות מחוץ לסוכה?

הוא רוצה לעקור לגמרי,

שם באמת התחייב ללכת לחכם.

והיום אין לנו חכם אחד שיעשה התרה,

אפילו אם הוא מומחה,

אלא לעולם צריך שלושה. החכם הזה לוקח אתו עוד שניים, הוא מוצא לו פתח, חרטה דבעיקרה, שלא אמר בלי נדר,

ואז יוכל להקל באותו עניין, להקל בדבר. הוא עדין גם בחומרות אחרות ובכל הדברים יוכל לנהוג ולעשות כן.

הרמ״ה כותב, אדם שקשה לו לא מסוגל לצום בערב ראש השנה, אלא אם כן,

לפני שהוא הולך לישון הוא עושה תנאי, אני רוצה לקום בשלוש ולאכול.

על ידי שהוא יאכל בשלוש יהיה לו כוח לצום.

הרמ״ה מקל בדבר.

עוד מאחרוני אשכנזים נטו להקל בדבר כדי שלא יהיה דומה לחגים של הגויים.

אבל על פי דברי הזוהר, הדבר הזה אסור לגמרי.

לפי הזוהר,

על אף שנאמר לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו, הכוונה היא, אדם שישן, שן עד קבע,

וקם אחרי זה, רוצה לאכול בשעה שתיים-שלוש,

ויכול

השנה דבר סוף. אין לו היתר לעשות כן עד שיגיע זמן התפילה,

יתפלל שחרית, ורק אחרי השחרית יהיה מותר לו לאכול ולשתות.

מי שלא עושה כן, לפי דברי הזוהר,

חייב מיטה בר מינה. עד כדי כך הדבר חמור, חייב מיטה בידי שמאי.

אם כך, אומר רבנו יוסף חיים,

האדם הזה רוצה לעשות חומרה, לצום בערב ראש השנה.

תשקול את הדברים.

מצד אחד, חומרה, לצום בערב ראש השנה,

ומצד שני, לפי הזוהר, חייב מיטה.

לא רק שאסור לאכול, אלא אם יאכל,

יענש חלילה מיטה בידי שמים.

ולכן הרב ממליץ שיוותר לגמרי על החומרה.

מוטב שלא יצום בערב ראש השנה ממה שאצטרך לקום מוקדם ולאכול.

לא רק לגבי הצום של ערב ראש השנה.

בוא הדין גם הצומות של ימי השובבים,

או הצום של ערב ראש חודש, וכיוצא בזה.

לכולם הרב אומר שיוותר ומלמד שלא יעבור על דברי הזוהר,

כך דעת רבים מגדולי האחרונים.

האדמו״ר הזקן רבנו זלמן לא אומר כך.

הוא נמשך יותר אחרי דברי הרמה.

לפי דברי רבנו זלמן מוטב שיצום ויקום מוקדם ויוכל. להלכה אנחנו נוקטים שם ואל תעשה.

יותר טוב שיוותר לגמרי על הצום,

ולא יאכל בשעה 14-15,

לא יעבור בקום ועשה על דברי הזוהר.

לפעמים האדם הזה אומר, תראה, אני לא צריך לאכול.

לאכול אני אכלתי ארוחת ערב טובה בשעה 10,

אלא הוא רוצה לקום בשעה 15 רק לשתות.

האם גם בשתייה הזוהר אוסר או לא?

לדעת רוב הפוסקים, רוב המקובלים,

בשתייה אין את הבעיה הזאת.

זה אומר, לא תאכלו על הדם, האכילה מוסיפה דם.

או אתה שותה משקה מתוק, יש שם סוכר, יש שם הרבה קלוריות,

זה מוסיף דם.

אבל אם הוא שותה רק מים, במים אין שום קלוריות,

בזה אין שום בעיה בדבר. אמנם הרב נחמן מברס-להב חולק,

לפי דעתו אפילו מים עליבת הזוהר אסור,

אבל רובה דרובה של הפוסקים והמקובלים אמרו שלגבי מים הדבר מוטב. ולכן,

אם האדם הזה רוצה לצום בערב ראש השנה,

הוא אומר לך,

אני לא צריך לאכול.

הוא רוצה רק לקום ולשתות בימים החמים האלה, כדי שיהיה לו נוח יותר לעבור את הצום הזה ולא יהיה כל היום צמא, אין לך נמא ונוכל להתיר לו,

אלא שצריך בכל הדברים האלה להגיד בפירוש שדעתו לשתות. לא רק לגבי האכילה צריך להתנות,

אלא גם לגבי השתייה ובעזרת השם יזכה גם אותו האדם ואנחנו לכתיבה וחתימה טובה.

אמן כן יהי רצון, רבי חנניה בן העקרשייה ובן.