שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ מס' 1

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב תורו מבורך.

אז נקריא קודם את השאלה, ואחרי זה נראה איך בגמרא מתייחסת לסוגי השאלות האלה.

בלכת אברהם ברחוב,

הבחין בפקח עירוני שמהלך מרכב חונה למשנהו.

הוא מצמיד לכל רכב שלו הוא שם במתחם שבסמוך לו כסף עבור החנייה,

דוח בסך 250 שקל.

ברחמנותו על הנהגים שלף מכיסו מטבעות של חמישה שקלים ושלשלם לכל המתחמים שהחונים בסמוך עליהם לא שילמו.

זה היה מנהג של הרבה נהגים שחונים בלי לשלב וסומכים על הנס שהפקח לא יתפוס אבל במקרה היה פקח שעובר ולכל אחד ככה אחד אחרי השני רושם לו דוח אז הלך אחד ואמר בואו אני ארחם על הנהגים ואני אשים לכל אחד לכל מתחין כסף שקל חמישה שקלים.

בד בבד התעורר חושו המסחרי והוא החליט לבקש מכל נהג חמישים שקל בחושבו שהנהגים יסמכו לשלם לו חמישים שקלים במקום תשלום בטוח של 250 שקלים.

הוא ראה שהדוח שהפקח מצמיד זה 250 שקלים לכל רכב

והוא אמר בואו אני ארוויח חמישים שקל וכולם יסמכו, כולם יצאו עם רווח פה מהסיפור.

הנהג חסך 200 שקל ואני הרווחתי חמישים.

אברהם המתין במקום

ומשיצאו הנהגים לעבר רכבם סיפר להם את אשר נחסך מהם.

הראה להם את הדוח שהוצמד לרכבים שחנו בתחילת הרחוב

לפני שהוא הספיק לשים את החמישה שקלים בשאר המתחינים.

והם ראו את הדוח והם הבינו שזה מה שהיה עלול להגיע גם אליהם לולא הרחמנות של אברהם.

הוא ביקש מכל אחד 50 שקלים עבור מה שחסך מהם 250 שקלים.

הוא לא שיער למה יזכה.

תחת הכרת הטוב הנהגים הגיבו נזעמות על דרישתו.

חלקם פנו לרכבם ומיד עזבו את השטח מבלי לשלם לו כלום.

הרי במקרים כאלה כל אחד נהיה רב לעצמו, כל אחד

שוקל בדעתו בשיקול דעת מאוד מאוד כבד,

שלא לוקח יותר מאלפית שנייה,

ובשיקול דעת הזה חלק מהנהגים החליטו מה פתאום לא צריכים לשלם, תפסו את הרכב ויצאו מהשטח.

וחלק האנושיים שבהם דחפו לידו חמישה שקלים.

סכום הכסף ששלשל אברהם במתחן עבורם.

הם החליטו, בכל אופן הוא השקיע בשביל עמוד חמישה שקלים, זה מגיע לו על פי דין, בוודאי מגיע לו, את זה ניתן לו. חמישים שקלים ודאי לא מגיע לו.

תוך כדי דין ודברים, זה מה שקורה בדרך כלל כשאדם פוסק לעצמו בלי לשאול,

רב, מה באמת צריך לעשות בכזה מקרה?

צריכים לרשום את הפרטים, אם אתה לא יודע אם לשלם או לא, ולא מתחשק לך לשלם כרגע,

לפנים משורת הדין, על הצד שאתה לא חייב.

תרשום את הפרטים של אברהם ותגיד אני אברר את זה עם רב, אחרי זה הוא מגיע לך, אני אשלח לך כסף, זה מה שצריך לעשות.

אנשים בדרך כלל נוהגים למהר ולפסוק לעצמם, במיוחד

בחושן משפט,

בדרך כלל אדם תמיד חושב שהוא יודע,

אבל מה לעשות שבדרך כלל תמיד הידיעה של הבן אדם זה תמיד משהו בטובתו.

בדרך כלל תמיד אדם,

לא מצוי שאדם יפסוק מעצמו בלי לשאול רב לחובתו ולטובת השני.

זה מה שקורה בדרך כלל.

לכן מי שרוצה תמיד לדעת מה ההלכה כדי לא להיקשת בגזל צריך לציין את השאלה,

לקחת את הכתובת של אותו אדם ולברר את זה עם רב.

זה חלק אחד של השאלה. החלק השני, תוך כדי דין ודברים התברר שנהג בשם משה שלשל כסף למדחן הסמוך בטעות. היה אחד הנהגים שלפני זמן, עוד לפני שהפקח הגיע, הוא שלשל כסף,

הוא כן חשב שהוא יתנהג כהוגן,

שם כסף במתחן,

אבל הוא שם כסף במתחן שלא שייך לחניה שלו.

זה היה סמוך לו והוא שם במתחן של מכונית שחנתה ליד.

על כן טען משה שאינו צריך לשלם לאברהם, שהרי הנהג שזכה בכסף שהוכנס במתחן לסמוך לו חייב לו את הכסף, שהרי על ידי כספו ניצול מהדו״ח.

הוא אומר, משה, אני בסך הכול הצלתי את הנהג השני מהדו״ח,

אז ברור שהנהג השני ישתמש בחמישה שקלים שלי,

שיחזיר לי את החמישה שקלים,

או לחילופין שיחזיר את זה ישר לאברהם. מה שאני חייב לאברהם על זה שהוא שם במתחן שלי את החמישה שקלים,

שייקח את זה מהנהג שאני שמתי אצלו.

זאת אומרת שהוא לא קיבל דוח לא בגלל אברהם,

הנהג הסמוך,

מי חסך לו את הדוח? משה.

אבל זה היה בטעות.

אז משה אומר, תשמע,

אני בסך הכול חסכתי לך,

אני גם עשיתי כמו אברהם, שמתי לך חמישה שקלים. אם מגיע, על הצד שמגיע לאברהם,

אז בבקשה, אז גם אתה חייב לי, נכון?

על הצד שאני חייב לשלם לאברהם,

אז גם אתה חייב לשלם לי, כי אני גם הצלתי אותך מהדו״ח, נכון? גם הוא הוציל את השכן שלו. אברהם הציל אותי, נכון. אברהם הציל אותי, אני הצלתי אותך, יאללה, תשלם ישר לאברהם ונגמור את הסיפור.

על כן טען משה שאינו צריך לשלם לאברהם,

שהרי הנהג שזכה בכסף שהוכנס למטחן הסמוך לו חייב לא את הכסף, שהרי על ידי כספו ניצול מהדוח

ואברהם יכול לתבוע את הכסף ישר מהנהג השני.

משה אומר אני חייב לאברהם על זה שאברהם שם במטחן שלי חמישה שקלים אבל גם אני שמתי במטחן של השכן שלי חמישה שקלים בבקשה, על הצד ש... אני לא יודע מה הלכה על הצד שאני חייב לאברהם, אז גם הנהג הזה חייב לי, נכון?

בבקשה שאברהם ילך לנהג ויבקש בנו את החמישה שקלים ישר.

הנהג השני טען לעומתו,

מכיוון שהכסף הונח במדחן שלו בטעות,

אינו חייב כלום.

אתה שמת בטעות, לא על מנת להציל אותי, אני לא חייב לך כלום.

עד כאן השאלה, השאלה מי מהנהגים חייב לשלם וכמה.

אפשר נשמע אולי מה יש לכם לומר,

בלי ללמוד, מה נראה לכם, לכל אחד שיש להביע דעה בנושא.

מה אתה היית אומר?

למה חמישים שקל, מה?

זה מספר נכון.

במחיר הזה אני מוכן לעבוד בשבילך.

אני מוכן לעבוד בשבילך במחיר הזה. עשיתי לך שירות במחיר הזה, וזה שווה לך.

זה לא שזה לא שווה לך, זה מחיר ששווה מאוד.

מה הנהג בשם משה שונה מכל הנהגים האחרים, מלבד שהוא עשה טובה להגיש? לא, הוא לא שונה.

הוא גם, הוא אומר, אני לא יודע אם אני חייב לאברהם או לא.

הוא ראה את הוויכוח בין כל הנהגים. חלק מהנהגים אמרו, הם חייבים, לא חייב. חלק מהנהגים אמרו, הוא חייב. אז הוא אומר, אני אותו דבר, נכון?

הוא רק שואל, האם הנהג השני שמשה שם אצלו, חייב לו?

על הצד שהוא חייב לי, אז הוא חייב, שייתן, זה ישר.

השאלה בשאלה השנייה, בסך הכול, לא, לא. השאלה בסך הכול, האם הנהג השני חייב לשלם למשה?

הנהג שהונח אצלו בטעות חייב לשלם למשה. האם זו אותה שאלה או לא אותה שאלה?

משה טען זה אותו שאלה אם אני חייב לאברהם אז גם הנהג השני חייב לי אותו שאלה אברהם הציל אותי אני הצלתי אותו הנהג השני טוען לא זה בטעות

אני אומר לך אני לא חייב אתה לא התכוונת להציל אותי זה בטעות

ממילא אתה לא חייב סוף כל סוף אתה ניצלת

נכון אפילו שזה בטעות לא משנה יפה זה משה אומר סוף כל סוף ניצלת בוא ואומר שמת בלי כוונה להציל אותה אני לא חייב לך הלך לך כזה לא חייב לך

זה סברה שהתווכחו בהם השאלה אם אני חייב להציל אם יש לי

התמייבות לתבוע על דבר שאני בכלל לא יכול לעשות לשני. זו השאלה.

זה גם, נכון. אני לא יכול לעשות לשני,

אבל בכל אופן עזרתי לו. עזרתי לו. השאלה אם אני יכול לתבוע על דבר שלא ביקשתי. נכון. זה לא נכון. מה שהשאלה אתה מבטיח, האם אני באמת יכול לתבוע,

לתבוע דבר שלא ביקשו ממך. נכון. אני בא, עושה לשנייה. עושה לשנייה טוב. יפה, יפה. תסגר לו, הוא משפץ לו, עכשיו תשלם. מה פתאום מישהו מבין? זה הבסיס לשאלה, בהחלט. זה הבסיס לשאלה.

מה?

הבסיס.

השתיים שבעתו, לפנים משורתי, אמרתי, אני עושה, לא, מה להציע? מה נראה לך? שם תשלם לי. משתיהם?

אף אחד לא חייב. כן, אף אחד לא חייב לדבר על ביתו.

על השאלה השנייה, אתה אומר שהוא שם ביתו, הוא לא חייב לשלם, ועל השאלה הראשונה,

שאר הנהגים חייבים לשלם לעבוד?

באמת לעזור לזה, יכול להיות שהוא כן היה צריך לשלם,

בתוך זה שהוא רוצה לעזור.

אז הוא טוען שנראה לו שבחלק הראשון של השאלה הזאת,

זאת אומרת, כל הנהגים חייבים לשלם לאברהם,

בגלל שהוא התכוון לעזור להם.

ובשאלה השנייה, הנהג השני לא חייב למשה, כי זה היה בתור, כמו הטענה של הנהג, ככה...

אם שמתי את השקלים אחרי שכבר קיבלת, אחרי שהפקח ראה שאין שום דבר כזה.

לא, הפקח לא ראה. הפקח היה עסוק עם כתיבת הדוח במכוניות למעלה, בתחילת הרחוב.

והוא הלך לאט-לאט, הפקח, עד שהוא רושם דוח, אתה יודע, פרטים, וזה לוקח זמן.

בינתיים הוא רואה אותו באמצע העבודה הזאת, הוא מיד הלך, שילשל, והפקח בא, אחרי זה עשה, עבר מהר מהר, רואה לכולם יש כסף, נגמר.

בוא נראה סיטואציה, מי אמר שהפקח הזה,

בדיוק כשהוא יגיע ל... כשהוא הגיע, בוא נמר עשה כמה מכוניות, פה הוא יפסיק, לא יודע, קראו לו קריאה, הלך.

מאיזה ביטחון זה שבטוח שהדוח יינתן?

אה. מאיפה הביטחון הזה שאכן הדוח יינתן? נו, ומה הדין כשאין ביטחון, ועל ספק?

אם אין לזה לא והם לשלם, בכלל זה.

זה גם צעד, אולי באמת אין ביטחון שהפקח ירושלים. היית מוכן... הוא שואל, אתה היית מוכן להמר על זה? רגע, רגע, אם הנהג הזה שחונה שם בצד השני של הרחוב רואה את הפקח, הוא לא היה רץ מייד לשלשל כסף במנחם? אם הנהג היה רואה את זה, הוא היה רץ מייד לשלשל כסף במנחם?

הוא היה סומך על הצעד הזה שהפקח פתאום יקראו לו בפלאפון בגלל שישתוק עולה?

בוא נעשה סקר.

תביעה אחרת דומה, כן? הוא לא שם חמישה שקלים,

הוא ראה את הפקח מגיע,

הוא רץ לנהג, אמר לו, קרא לו, תשמע, תצא החוצה,

אתה יודע מה, ניצל ותתן לי חמישים שקל.

לא.

לא, לא. למה לא? עושה טובה, מה? למה לא? הוא אומר, השירות הזה שעשית לך שווה חמישים שקל, נו, מה אתם אומרים? הוא לא חייב לתת. לא חייב. אז הם שווים אותם חמישה שקלים, או שהוא אמר לו, הצלתי לך. יפה. ביחס לחמישים שקלים זה אותו דבר. ביחס לתביעה של חמישים שקלים זה דבר צודק. נכון. בין אם הוא... בהחלט. הנה יש לנו כאן תחילת תשובה. חמישים שקלים,

אין שום סיבה בהלכה שיוכלו לתבוע, מכיוון שלכאורה, מכיוון שאתה סתם מבקש.

זה לא עלה לך כלום, לא טרחת קשה, לא הזעת בשמש, לא צעדת במירכלה של שעתיים הליכה בשביל השקיעה,

לא השקיעה, אלא זה סתם ניצול, זה נקרא ניצול. לא עשית עבודה על השני, אתה סתם מנצל את המצוקה של השני בשביל... בשביל להביא הכסף, נכון? זה נסיבה יותר מ-50 שקלים.

אם זו טרחה שבאמת שווה כסף,

הוא באמת הסתובב הרבה זמן כדי להשיג חמישה שקלים, לפרוט כסף או דברים כאלה,

זו באמת טרחה ששווה כסף.

יכול להיות שעל זה נדבר שיש צד שהוא כן יכול לתבוע את זה.

אבל אם זה לא טרחה שווה כסף, היה לו בדיוק 5 שקלים בכיס, הלך וסר,

אין שום סיבה, זה סתם ניצול, זה נכון.

מה שאמרתם זה נכון מאוד. החמישה לא רק. החמישה עוד לא דיברנו על החמישה.

איזה חמישה שקלים? הוא שם בטעות?

את החמישה שקלים שהוא שם, שהיה אברהם שם לכולם.

אברהם לא רוצה לשלם לו את הכסף. איזה? את החמישה שקלים? שוב, חמישה שקלים. למה? למה? מדוע?

מי ביקש ממנו בכלל? הוא הציל אותם מדרות ראשית. האיציל לא הציל. מי אמר לו? הם היו צריכים להיזהר.

היינו צריכים להיזהר. לא ניזהר.

הוא עשה מצווה. בסך הכול הוא עשה מצווה.

הם לא היו מלחם?

זה היה 156 שקלים.

זה היה קרוב לעצמו. טענה מצוינת. קודם כל אדם קרוב לעצמו. טענה מצוינת. אדם קרוב לעצמו. כנראה אנחנו מניחים שהדובר שלנו הזה,

הוא תמיד מקפיד לשים, אפילו על חניה של רגע, מיד שם שקל.

בסדר.

אבל אנחנו,

אנחנו מכירים את הציבור, ואנשים הולכים לרגע וסומכים על זה שבינתיים הפקח לא יגיע.

ואחרי ש... ואם קורה תקלה, אז באמת הם היו רוצים נורא שיצילו אותם. משה לא יכול לתבוע.

משה לא יכול לתבוע. מדוע?

למה?

למה? אתה יצא צריך להסתכל איפה הרגע שלך חונה בשביל לשים את ה... במבחן.

הוא דפק את עצמו בזה. יש לו בעיה. הוא דפק את עצמו. יש לו בעיה. פעם הוא בא, יעשו את זה.

אז לכן מגיע לו... זה השופט הומי.

זה בית משפט, השופט אומן לו דבר כזה. מה כואב, איזה כואב. אם הוא יצליח להוכיח שהוא שם במבחן השני בבית משפט,

אז ירחמו עליו אולי.

אבל בדרך כלל אי אפשר להוכיח את זה.

טוב, שמענו את הצדדים של הציבור, עכשיו נראה איך ניגשים לזה בגמרא.

אז ראשית כל, הבסיס, כמו שאמר הרב הזה,

הבסיס לשאלה זה בעצם למה באמת שאדם

התחייב לשלם. האם יש בהלכה כזה דבר שאדם חייב לשלם

על דבר שהוא עשה בלי שהבעלים ביקש ממנו לעשות?

יש כזה דבר בהלכה או אין כזה דבר בהלכה?

הבסיס הוא שיש כזה דבר בהלכה.

יש הלכה, היורד לשדה חברו

ונטעה שלא ברשות,

אז הוא חייב לשלם לו.

אם בן אדם ירד לשדה והשביח אותה, חרש אותה, זרע אותה, נטע ביצים,

אילן, אף אחד לא ביקש ממנו.

בסך הכל הושבח השדה כתוצאה

הוא חייב לו על מה שהוא עשה

כמה בדיוק לשלם, אז זה תלוי מה הוא באמת היה צריך את זה, או שלא היה צריך, אם הוא באמת צריך לעשות את זה, אז הוא יכול לשלם לו כמו שעולה פועל.

זה עמל, זה ראוי שישלם, השאלה כמה.

ראוי, ראוי. זה עמל, הוא עובד על זה, על השדה, מישהו, אנחנו מדברים עכשיו, מה ההלכה, האם ההלכה מחייבת לשלם או לא? מה שראוי לשלם בתור שזה יושר ויפה,

זה כל אחד,

זה נתון לשיקול דעתו.

אחד יגיד, אתה עשית מעשה ממש אצילי, קח חמישים שקל, קח מאה שקלים.

זה אין לי שום טענות שהוא ישלם.

אבל אנחנו מדברים, האם חייבים לשלם על פי דין? האם הוא יכול לתבוע את זה בבית דין?

האם אפשר לתבוע? זה שזה יפה לשלם זה נכון, זה מאוד יפה לא לשלם. זה יפה לשלם זה מאוד מאוד מאוד לא יפה לא לשלם.

ההוא בסך הכול עשה לך טובה והשקיע מכיסו חמישה שקלים,

השקיע בשביל זה, זה לא יפה לא לשלם. ההוא התחשב בך.

הרי בסך הכל, אם לא תשלם לו עכשיו, הוא כבר לא יוציא מעולם אנשים.

זה לא יפה.

אז אין ספק שזה ראוי והוגן לשלם, וזה מאוד לא יפה לא לשלם למי שעשה לך טובה.

אנחנו מדברים, האם הוא יכול לתבוע את זה בדין תורה, על פי דין, בבית דין, האם הוא יכול לתבוע את הכסף הזה?

או שהוא יכול להגיד, אני לא ביקשתי ממך, עשית לי מעשה בלי שתתבקש,

אני לא מכיר אותך.

אני חייב לשלם אם שכרתי מישהו. לא שכרתי, לא דיברת לך, לא חייב.

הוא לא חייב לו.

אנחנו שואלים האם הוא חייב על פי דין לשלם.

זה ידיד ממנו, מה שישלם לו. למה?

כי הוא לא, על מה, על מה, על מה שהוא ישלם.

על זה שהוא השקיע בשבילך חמישה שקלים. אבל לא ביקשתי ממך.

הוא בסך הכול השקיע והרווחת מזה.

או, אז אתה אומר שדבר שלא ביקשתי, מה פתאום שהוא ישלם? אז מצאנו שיש כן דין שחייבים לשלם. אם אחד ירד לשדה חברו,

אדם נכנס לשדה של החברו והשביח אותה,

או נכנס לבית שלך ושיאתם לך בלי שביקשתם ממנו,

אתה חייב לשלם לו את השבח של הבית.

כמה שהבית עכשיו שווה ישלם. בלי לבקש ממנו. בלי לבקש.

רב שמעון דיברנו על צבאיש, הוא נכנס לבית.

הוא אומר לו, אתה רוצה שנצברך את הבית? אמרתי לו, אתה רוצה, תצבע.

לא חייב לשלם לו.

סליחה, מה? אם זה שבח, אם זה נהיה הבית יותר יפה וזה עמד לכך, וזה...

כתוב בגמרא, יורד לשדה חברו ונטעה שלו ברשות, חייב לשלם לו.

לא, פה הוא כאילו בעל השני שם לו חמישה שקלים בלי שהשני יידע, ועל ידי זה השני הרוויח 250 שקלים.

ניצונה.

ניצונה. יפה.

עסקנו.

אז הוא עומד על נקודה נפלאה.

מה שלמדנו בגמרא, שאם אחד משביח לשני את הנכסים שלו, הוא חייב,

הוא חייב לשלם לו. זה הכול,

כשבאמת עכשיו רואים את הפירות, רואים את התוצאות.

יש בשדה את הפירות, יש את הנטיות, השדה חרושה, יש על מה לשלם.

השקעת בנכסים שלי, והנה, הנכסים שלי עכשיו נראים אחרת, הם מושבחים, שווים יותר.

אבל כאן אנחנו מדברים על סיפור שאני השקעתי חמישה שקלים והנכסים שלו לא השביחו.

חסכתי ממנו הפסד של 250 שקלים.

האם גם על זה חייבים לשלם או לא?

זה מה שאנחנו עומדים עכשיו ללמוד, את החלק הזה. האם,

אני עשיתי פעולה שעל ידי זה נחסך ממך תשלומים, אם אתה חייב או לא חייב.

זה הנושא.

אז יש על זה הרבה גמרות בש״ס, על הנושא הזה. אנחנו נלמד היום שלושה סוגיות שקשורות לזה בקצרה,

ונראה איך היה לך למעשה.

הגמרא הראשונה, נדפדף דף, עמוד אחד.

הגמרא, המשנה אומרת, יש שם משנה,

אולי נקרא את המשנה בקיצור,

המודר הנאה מחברו, כן? זה נמצא בדף ל״ג, עמוד א', בנדרי.

המודר הנאה מחברו, שוקל לו את שקלו,

ופורע לו את חובו, ומחזיר לו את אבילתו.

אדם היה מודר הנאה מחברו, זאת אומרת, הוא נדר שהוא לא ייהנה מחברו.

נדר זה נדר, עשה נדר, אני נודר, כך הוא אמר,

שאני לא ייהנה מממונו של חברי, שחברי לא ייהנה אותי מנכסיו.

כתוב בכל אופן שחברו מותר ללכת,

לחברו מותר ללכת ולפרוע את חובו.

זאת אומרת, אני נדרתי שאני לא ייהנה מחברי,

ואני חייב חוב גדול למישהו,

הולך אותו ידיד שלי, במירכאות, שאני נדרתי לא ליהנות ממנו,

ומשלם לי את חובי.

משלם את חובי.

הוא עשה בשכל, הוא יודע שככה, כשעל ידי שנותנים כסף לשני, אז על ידי זה בשר הקונים חברי בחזרה.

ההוא נדר ממנו,

ענה, הוא לא רוצה להיות חבר שלו, אז הוא הלך, משלם לו את החוב.

משלם לו את החוב, אז הוא כבר, כן.

אם רייב שונאך אכילאו לחם נכון.

אומרת המשנה שמותר לעשות את זה.

והשאלה נשאלת, מדוע מותר לעשות את זה?

הרי הוא נהנה ממנו.

הנה עכשיו הוא הלך, שילם, אין חוב יותר.

הוא מחק לי את החוב, הוא נהנה ממנו.

אומרת הגמרא,

עלמא עברוכי ארי בעלמא הוא ושרי.

אומרת הגמרא, אתה יודע למה זה מותר?

עלמא, סימן, עברוכי ארי בעלמא הוא ושרי.

שכאן זה נקרא כמו להבריח ארי בעלמא ורוטר. מה זה נקרא להבריח ארי בעלמא?

אני רואה אדם שאריה מתקרב לעדר שלו ובא לטרוף כמה כבשים.

אני מסלק מכאן את האריה, אני לוקח מקל, מאיים על האריה והאריה בורח.

אני מסלק את האריה.

זה נקרא שנהניתי ממנו? עכשיו זה נקרא שבעל הכבשים נהנה מזה שהבריח את האריה או לא?

אומרת הגמרא, לא, הוא לא נהנה ממנו.

הוא בסך הכל סילם...ההוא גרם שאני לא אפסיד.

הוא גרם שאני לא יפסיד.

הוא לא יצר לי הנאה, הוא לא עשה לי משהו חיובי,

הוא רק עשה שהאריה לא יבוא לטרוף לי את הכבשים. הוא סילק את האריה, אז כאילו שמעולם לא היה אריה.

הוא החזיר את המצב לכתבותו.

הכבשים נשארו כמו שהיו.

ואם אריה יהיה פוצע אותו, אז אתה שילם לו?

לא.

לא? אז אותו דין פה.

או, רגע, רגע, נכון, אנחנו מגיעים לזה, נכון, נכון, נכון, יפה.

אולי נקרא את הגמרא עד הסוף, ואז נחזור שוב לשאלה שלנו.

נקרא את הגמרא, נכון, זה מה שאנחנו באים להוכיח, זה מה שאנחנו באים ללמוד.

נכון, אנחנו באים ללמוד בדיוק את הנושא הזה.

אז הנה, יש לנו כאן גמרא בדיוק על הנושא הזה. אומרת הגמרא,

אם ההוא בא לפרוע את חובו,

אז זה לא נקרא שהמודר נהנה ממני. מדוע?

כי ההוא בסך הכול סילק את המלווה שלא יבוא לתבוע ממני.

אני לא הערכתי כסף מזה שפרעו את חובי,

אני לא הערכתי כסף.

אני רק הייתי חייב כסף, הייתי צריך להפסיד כסף.

אני חייב לשלם כסף למלווה.

ההוא בא, שילם למלווה, הכסף נשאר אצלי כמו שהיה, אני לא מפסיד אותו. הוא יעזיר לו איזה פעם? הוא לא יחזיר לו לעולם. או שהוא עשה את זה ככה.

לא, לא, לא. ההוא הלך, עשה לו טובה, שילם לו כסף.

שילם כסף למלווה.

גמרנו.

עכשיו, אומרת הגמרא,

אם כתוב במשנה שמותר לעשות את זה,

זאת אומרת שזה לא נחשב שהמודר נהנה מהפורע הזה, מזה שפרע את החוב. המודר לא נהנה ממנו. מדוע זה נקרא שהוא לא נהנה?

כי זה כמו מבריח הרי. הוא רק סילק את האריה שלא יבוא לטרוף לו את הכבשית. אותו דבר, הוא רק סילק את הבעל חוב שלא יבוא לטרוף לי את הכסף, נכון? אותו דבר על אברהם. אותו דבר. עלמא עברוך, ארי בעלמא הוא ושארי. אבל שמה מדובר, רגע, עוד לא, אנחנו נגיד,

פה אני קיבלתי את ההלמאה קודם, אבל אני קיבלתי את זה. אנחנו נגמור את הגמרא ונראה אם זה דומה או לא. בסדר? אני רוצה לסיים רק לקרוא ברשותכם את הגמרא, שיהיה לנו ברור מה כתוב בגמרא. בסדר? פה איזה מדובר פה רואה לו את חובו שלא חייב לשלם לו אחרי זה, או שבעצם חייב לשלם לו? הוא לא חייב לשלם לו. אם הוא היה חייב לשלם לו והוא אומר אל תשלם לי, אז ודאי שזה נקרא שהוא נהנה. הוא אומר שהוא חייב לשלם, ובאמת הוא חייב לשלם. מדברים על החלק הזה שהיה לו פירעון עכשיו.

והוא הבריח את הארי לעוד חודש.

מה זה קרה הבריח לעוד חודש?

שהוא הלווה למלווה, שהוא הלווה למלווה?

בתקווה בלול הגיע זמן הפירון. והוא הלך והלווה כסף למלווה לחודש?

והוא נתן כסף למלווה. מה זה נתן? הלווה לו לחודש?

הוא נתן כסף למלווה. הוא נתן, הכוונה הוא פרע את חובו, הוא מחק, אף אחד לא חייב לי יותר כסף. הוא פרע את חובו, ואז את אומרת שאתה חייב לי. מי זה אני? המודר?

המדיר? המדיר.

חייב ל...

למודר,

סתם הלוואה שלושים יום עוד חודש. זה נקרא מבריא חריש, שתעזל עוד חודש.

איפה כתוב שכתוב?

כי כאן כתוב שפורע את חובו,

והוא לא צריך לתבוע ממנו את זה אחר כך. איפה כתוב ש? במשנה כתוב פורע את חובו, משמע שמותר לו לפרוע ולא לבקש ממנו כסף אחר כך. מותר לו לפרוע. לפרוע ולא לבקש כסף. ואז זה לא נקרא שהוא נהנה. לא, לא, לא. במשנה כתוב פורע את חובו. פורע לא כתוב דוחה את חובו. פורע את חובו, הפירוש,

פרעתי לך את החוב. אתה אומר יפה מאוד, אנחנו עוד מעט נדבר על כזה ציור.

אבל על מה המשנה דיברה? פורע את חובו שפרעת את החוב,

ובגלל זה ההוא לא מבקש ממני כסף,

ואני לא חייב לך כסף. מדוע?

כי זה לא נקרא שהכנסת לי כסף לחשבון.

לא הכנסת לי כסף לחשבון, הכנסת להוא, וממילא ההוא לא גובה ממני.

זה לא נקרא שנהניתי מכספך,

מכיוון שכך מותר לעשות את זה במודר הנאה. ולכן זה אומר שאתה לא נהנה?

זה מה שאומרת הגמרא. אם כתוב במשנה שמותר,

זאת אומרת שזה לא נקרא שאני נהנה ישיר מהנכסים של ההוא.

אה, ישיר צריך... כן.

אם ההוא... מותר לזה שנהדרתי ממנו הנאה להבריח את הארייה מהכבשים שלי,

כי הנכסים שלי לא נהנים ממנו.

אני לא נהנה מזה שהוא הבריח את הארי, הוא בסך הכול עשה שהארייה לא יבוא לטרוף לי את הכבשים.

אני לא נהנה מהמדיר. זה לא נקרא שאני קיבלתי ממנו משהו חיובי.

הוא רק סילק ממני את המזיק שלא יבוא להזיק לי.

מודר הנאה, מה שאסור לו זה ליהנות באופן חיובי,

לקבל ממנו הנאה.

וכאן כשהוא הבריח את הארי, הוא לא קיבל הנאה.

ההוא עשה לו שירות, יפה מאוד, אבל הוא לא קיבל ממנו הנאה.

אז זה מותר. יפה. זה שהצמיח לי פירות בשדה, הוא עשה לי משהו חיובי.

כאן הוא בסך הכל, הוא לא הענה אותי, הוא בסך הכל סילק שאני לא אנזק.

אז לא קיבלתי ממנו אליי משהו, לא קיבלתי אליי, הוא רק השאיר את המצב כקד מותו, כמו שהיה מקודם.

בלי מזיקים, בלי שאריה יבוא לטרוף את הכבשים,

או כאן בלי שהמלווה יבוא ויגבה ממני חוף.

אז זה מותר, זה לא נקרא שאני נהנה.

אתה הבנת?

אז מילא אומרת הגמרא,

עלמא עברוך ארי, בעלמא ובשארי.

מן טענה,

מי אומר שלפרוע חוף זה כמו מבריח ארי?

אמר רבי אושיה, זו דברי חנן היא.

את זה אמר חנן.

איזה חנן?

אז נדלק שתי שורות בגמרא ונראה מה זה חנן.

מאי חנן, אומרת הגמרא.

דילגנו שתי שורות, כן.

מאי חנן, דתנן.

למדנו במסכת כתובות,

במשנה כתוב כך,

במסכת כתובות דף קז עמוד ב' מי שהלך למדינת הים

ועמד אחד ופרנס את אשתו. אנחנו יודעים שכל בעל חייב לפרנס את אשתו. זה אחד מהחיובים של הבעל לאשתו.

זה להביא לה כל יום פרנסה שיהיה לה לאכול ושל הבגדים.

זה החיובים של הבעל לאשתו.

הלך אחד, נסע למדינת הים ולא חוזר.

נו, הבעל חייב...

כסף לאשתו, והוא לא חוזר, אז מה צריך לעשות?

עמד אחד פרנס את אשתו.

בא אחד ואמר,

אני אעשה לך טובה, אני מפרנס אותך.

נתן לה כסף, בגדית.

חנן אומר, איבד את מעותיו.

אתה לא יכול לתבוע את זה בחזרה מהבעל.

איבד את מעותיו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו יישבע כמה הוציא וייטול.

בני כהנים גדולים אומרים, לא,

זה נקרא שאתה הענית את הבעל,

והבעל חייב לשלם.

למה נקרא שהעניתי את הבעל?

הרי אמרנו שמבריח הרי,

מבריח הרי ודאי פטור, אם אני הברחתי הרי מהשני הוא פטור. לא, לא, זוג זה אחד.

לא, לא. זה כמו שתי אנשים, אני, הבעל חייב לאישה,

ואני נתתי לאישה כדי לפטור את הבעל מחובו.

ועכשיו כתוב שבני כהנים אומרים שהבעל חייב לשלם לו. למה הבעל חייב לשלם?

כי זה כמו שהשקעת בנכסים שלי.

אתה פרעת את חובי,

פרעת את חובי וסילקת את הבעל חוב שלי שלא יפרע ממני, כאילו.

כאילו.

אז אתה חייב לשלם לי. למה אתה חייב לשלם לי?

למה אתה חייב לשלם?

אתה אומר שחוב זה אחרת. בני כהנים גדולים אומרים חוב זה אחרת.

מדוע חוב זה אחרת? חוב זה נקרא שהנכסים שלי כבר משועבדים לחוב. אני כבר חייב לך.

אז כשאתה פרעת את חובי זה כמו שהכנסת לי כסף לחשבון.

כמו שהבאת לי משהו חיובי.

ככה סבור בני כהנים. חנן סובר? לא, מה פתאום.

משועבדים, זה נכון,

אבל זה לא נקרא שהכנסת לי כסף לחשבון.

אז נחלקו מה זה משועבד אותי? נחלקו האם מתייחסים לזה כקבלת כסף חיובית,

מכיוון שכאילו בני כהנים גדולים אומרים,

כשאני חייב כסף זה כאילו שכבר חסר לי כסף.

וכשאתה פורע ובגלל זה נמחק החוב כאילו שנכנס לי כסף בחזרה. אז זה לא נקרא מבריח אבי.

בא חנן ואומר, לא ככה מתייחסים לזה, לא.

חנן אומר, זה לא ככה,

זה נקרא שאני יש לי כסף, אני חייב אותו, זה נכון, אבל הוא עדיין אצלי, הוא עדיין ברשותי,

אתה סילקת את המלווה שלא יפרע אותו,

זה כמו שסילקת את האריה.

נכס משועבד שווה 20 שקל, עכשיו זה עלה מחיר ל-50 שקל. יפה מאוד, אתה שואל.

נכס משועבד שווה 20 שקל, ועכשיו זה שווה 50, אז הוא שואל שזה אישי.

שעכשיו העלית את ערך הנכס.

יפה, יפה. אז מה שנכס משועבד שווה פחות, הוא לא שווה פחות בעצם,

הוא שווה אצלי פחות, כי יש מישהו שצריך לגבות ממני.

זה לא שערך הנכס עולה, הוא רק שווה במקרה.

לי, לי הוא שווה פחות, בגלל שמישהו צריך לגבות את זה. זה לא נקרא שהשבחתי נכס. הרב,

הכסף שהשירות ברה בשבילו,

הוא כבר נעלם הכסף הזה פעם.

כדי שהוא לא בורח את זה עכשיו,

לא יחזיר לו. לא, אבל כל הנכסים משועבדים לגבות את החוב.

כאילו שיש לי, עכשיו יש לך הרבה כסף בבנק.

מהכסף הזה אתה צריך לשלם את החוב. הוא השביח את בעל החוב.

זה סברו בני כהנים גדולים. זה כמו שהכנסת כסף לבעל החוב, כי חלק מהכסף אמור להינתן.

לא, אבל הוא נעלם מזה, מהחוב.

אף פעם. לא, זה לא ממך.

זה לא ממך.

לא ממני שנים. אינה מלווה.

כן. אז את הטענה הזו אני לא קיבלתי ממך.

הטענה שקיבלתי ממך זה מה שעכשיו לא גובים ממני כסף.

אה, לא. יפה.

שעותה. יפה. אז עכשיו זה נחלקו חנן ובני כהנים גדולים. האם פריית חוב זה כמו מבריח אריה? אז עכשיו נחזור למה שהגמרא אומרת.

עלמא, המשנה שלנו סוברת, עברוך ארי בעלמא, הוא שפורע חובו של חברו,

זה נחשב בסך הכל כאילו הוא רק סילק

את המזיק שלא יבוא להזיק לי,

את המלווה שלא יבוא לקחת לי כסף, כמו שהוא סילק את האריה שלא יבוא להזיק לי.

והוא לא נתן לי משהו חיובי, ממילא אני לא קיבלתי ממנו. אם לא קיבלתי,

אז אני פטור.

מה שלמדנו, שהיורה לשדה חברו והשביחה,

אני חייב לשלם לו, זה כשקיבלתי ממך משהו. אני לא יכול להתעלם להגיד לא קיבלתי.

קיבלתי.

אבל כשאדם עושה משהו ואני לא אמור לו, אני יכול שלא לדעת מזה בכלל.

ההוא הבריח את האריה, ההוא בא לספר לי שיברח את האריה.

איפה? בנכסים שלי אני לא רואה שום דבר. זה נשאר כמו אתמול.

עשית לי טובה, יישר כוח, אני מודה לך מאוד, אני אשלח לך מתנה לכבוד ראש השנה.

אבל זה לא נקרא שקיבלתי ממך נכס, שקיבלתי ממך ממון.

אז על זה אומרת הגמרא שחנן סובר, שפטור.

ובהלוואה נחלקו. אומרת הגמרא, אמר רבי דוסה בן ארקינס,

כדבריהם,

אמר רבי יוחנן בן זכאי,

יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי.

זאת אומרת שההלכה כמו חנן,

שמי שפורע חובו של חברו,

אז ההוא פטור לשלם. הוא אומר, אתה יברח את הארי, אני מודה לך מאוד,

אבל אני לא קיבלתי ממך כלום, אני לא חייב לשלם לך.

עשית מצווה, באמת,

אני מודה לך מאוד, אני מעריך את זה מאוד, אבל אני לא חייב לשלם לך.

זה מה שכתוב כאן בגמרא.

עכשיו,

נחזור לרגע אחד לציור שלנו. לפי זה בציור שלנו, מה אתם אומרים?

הוא לא חייב לשלם. הוא לא חייב לשלם? הוא רק הבריח ארי.

מה עשה בסך הכול אברהם? עבר במטחנים,

שם כסף, האריה הזה, הפקח,

רואה את העצם ששם מולו, והוא הולך הלאה, כן? הוא בסך הכול יבריח את הארי שלא יבוא ויגבה ממני 250 שקלים.

הוא לא נתן לי משהו חיובי.

את החמישה שקלים אולי זה מקרה שקיבלתי?

לא.

חמישה שקלים זה לא אני קיבלתי,

את חמישה שקלים הוא נתן לאריה.

לעירייה, לאריה.

הוא נתן לאריה שלא יטרוף. זה האריות, לא האריות. הוא לקח עצם, שם לאריה, ובגלל זה אריה לא טרף לי את הכבשים.

הוא שמתי עצם לאריה, שמתי כבשה לאריה משלי,

אריה טרף אותה, בגלל זה לא אכל לך את הכבשים.

אני לא קיבלתי את זה. את החמישה שקלים שמת על העירייה. אי שחנה, הוא היה ערב במודע שהוא חונה ללא תשלום. אז מה קרה? בסדר, זה רק מחזק את הדבר.

לא, אבל הוא חנה לטוב שלום, אבל הוא שמח על זה, אתה יודע, איך אומרים, במדינה שלנו כולם סומכים, יהיה בסדר, אנחנו רגילים, אני לא, הוא לקח את הסיכון, הוא כבר לקח את הסיכון. אבל הוא נורא נורא נורא היה עצוב אם היה נוכח שיגבו ממנו

250 שקלים. תשמע, אם היו שמים לו פעם דוח של 250 שקלים, אחרי שנה אחר כך הוא היה שם כל פעם את החמישה שקלים.

זה בן אדם שהולך לעשות... הוא לא חושב, אדם סומך על זה שיהיה בסדר.

כמה אנשים חונים ברחוב במקומות שאסור לחנות וסומכים על זה שעכשיו פקח לא יעבור, כמה אנשים עושים את זה?

אנשים נוסעים במהירות וסומכים על זה שעכשיו לא יהיה משטרה.

מה אפשר לעשות? ככה זה בני אדם.

אבל הם לא רוצים בשום אופן לשלם 250 שקלים.

זה לא אומר שהוא לקח על עצמו את זה שאני מוכן לשלם 250 שקלים, ודאי שלא.

אני לא רוצה ואני שמח שהצילו אותי.

אז לפי איך שיוצא כאן בגמרא, לכאורה יש לנו רק גמרא אחת, יש לנו עוד שתי גמרות לדמור, נכון?

בגמרא הזו יוצא לנו שאם אני מבריח את האריה שלא יבוא לגבות ממני כסף,

אז זה לא נקרא שקיבלתי ממנו כסף,

מי שקיבל זה הירייה, ואתה שמת את מעותך על קרן הצבי,

ואני יכול לקחת את המכונית שלי ולנסוע בלי להסתכל עליך בכלל.

זה לא יפה, זה יפה לפצות אותו, הוא באמת עשה לך טובה. אבל אנחנו מדברים מה חייבים על פי די.

זה מה שיוצא לכאורה.

הטענה הזו שאומרים שהוא לא צריך לשלם,

הוא יכול לספר לו סיפור.

מי היה כאן פקח?

אה, הוא מביא לו את אותו חניה שהוא שם לכל ה... אתה ראית?

הוא מביא לו אנשים שראו את זה שהפקח היה, הוא מביא אנשים.

זה לא בעיה, היום הוא רק מצלם ככה והוא הולך ויישב ללכת הביתה, זה לא היה נורא.

הביא לו הוכחות מוחלטות שאילולא החמישה שקלים הפקח היה מגיע,

ואנשים ראו שהפקח המשיך לפה והסתכל על כל המתחינים,

ועם הטופס ביד והפקח התעצבן למה עכשיו נחסק ממנו עמלה,

המלגה, התמלוגים על הקנסות, הנה כולם פה עם מתחינים, מה קרה להם היום?

הרעייה עליו לא הוכיח שהוא, זה הרעייה עליו, התובע הרעייה עליו. נכון, אבל הוא הביא עדים,

הנה כולם ראיתם איך שהפקח הזה עבר פה ובגלל המתחינים שהיו בכסף,

בגלל זה הוא לא שם לכם דוח.

הוא הביא ראיה שכולם, כולם ראו את זה.

עכשיו נעבור, זה גמרא אחת, שלפי הגמרא הזו לכאורה יוצא שאין מה לשלם, בגלל שלא כיבדתי ממך דבר חיובי.

נעבור בבקשה דף, אולי נדלק קודם לעמוד 4. מסרת בבא קמא,

למעלה בדף קטו עמוד ב'

בעמוד 4 אצלכם, יש למעלה משנה.

נראה מה הסיפור פה. שטף, בשורה השנייה,

שטף נחל חמורו וחמור חברו.

היה נחל או נהר עלה על גדותיו,

החמור טייל לשפת הנהר, פתאום הנחל התרומם עלה על גדותיו, היה שיטפונות,

והנחל הולך לשטוף את כל החמורים שעמדו שם בשפת הנחל.

שלא יפה מנה של חברו 200,

הוא רואה את החמור שלו, כחוש, מסכן, מילא.

הנחל לשטוף אותו, מילא.

אבל החמור של חברו, חמור ששווה 200,

פי שתיים מהחמור שלו.

הוא אדם צדיק.

הוא אומר, טוב, אני את שלי מוכן להפסיד, אבל מה עם של החבר שלי? הנה, הנחל עכשיו עולה לשטוף.

עזב את שלו, הלך ותפס את החמור של חברו.

הניח זה את שלו והציל את של חברו.

עזב את החמור שלו,

את החמור שלו, מסכן, הנחל שטף,

ולקח אותו,

וזהו, הוא יותר לא ראה אותו.

ואת של חברו, הלך, טרח, סחב אותו, הציל אותו החוצה מהנחל.

אומרת הגמרא, המשנה, אין לו אלא שכרו.

את החמור שלו,

בעל החמור השני לא צריך לשלם,

אבל שכר העבודה הוא צריך לשלם.

אתה טרחת, עבדת, עמדת קשה, היה לך קשה לסחוב את החמור.

לא בטוח שכאן מדובר בכלל שהוא סחב את החמור. יכול להיות שכאן מדובר שהוא בנה סכר ליד הנחל כדי שהוא לא יבוא לשטוף.

הוא עבד, נראה בכספות.

הוא בנה סכר, הוא עבד קשה כדי שהנחל, הוא ראה את הנחל עומד פה לגוש, והחמור בכלל,

זה מעניין אותו, הוא שם לב לזה כמו חמור.

והבן אדם הלך, סחב שקי חול, בנה מסביב לנחל כדי שהחמור לא יינזק, לסחוב את החמור לא היה לו אפשרות.

עמל קשה, הזיה,

תשלם כמה ששווה העבודה הזו.

זה מה שכתוב במשנה.

והנה כאן נשאלת השאלה, למה שישלם?

אני שכרתי אותך,

שכרתי אותך להציל את החמור שלי,

עשית לי טובה, הצלת את החמור, באמת אני חייב לך מתנה לכבוד ראש השנה,

אבל למה אני חייב לשלם לך שכר עבודה?

על מה ולמה? אני ביקשתי ממך.

הברחת לי את הארי בסך הכל, הברחת את הנהר.

הנהר בא כאילו לטרוף לי את החמור,

לבלור עלי את החמור,

הברחת לי את הנחל.

בדיוק כמו סיפור.

את החמור שלו הוא לא יכול לתבוע, כתוב.

כן, אבל בגלל שהפסיד משהו במגלחן, נפסד משהו. אז בגלל זה הוא יכול לתבוע שכר עבודה?

לא.

החלטתי להציל את שני, להציל את שני, אני עשיתי פה משהו. גם לולא זה. הדין נכון גם לולא החמור שלו. למה? אם החמור נדון... החמור שלך, בא בעל החמור.

החמור נדון לבדון, אז נגיד לו חמור. יפה. בשדה, היורד לשדה חבירו בשדה, בבוקר אני ירדתי לשדה,

ראיתי אותה איך שהייתה נראית, מוזנחת,

עם קוצים ועם דרדרים. בצהריים אני בא לשדה,

ברוך השם, כולה פורחת, הכל מנוקש, הכל עדור.

יפהפה. השדה שלי השביחה.

ההוא עשה את זה שלא ברשות, אבל השדה השביחה, לכן אני חייב.

אני חייב לשלם לזה שהשביח. כאן,

בבוקר ראיתי את החמור שלי רועה על שפת הנחל,

בצהריים אני בא, אני רואה את החמור שלי רועה על שפת הנחל,

שום דבר בחמור לא השתנה.

אז הוא בא ומספר לי, אדוני, היה פה נחל שעמד לגלוש ולסחוב לך את החמור ולבלוע, תראה את החמור שלי, מה קרה איתו, הוא נסחב ואין לי חמור, הצעד אחד... הוא אומר, הכל טוב ויפה, אבל החמור שלי לא קרה לו כלום,

הוא נשאר אותו דבר כמו שהיה, הברחת לי את הארי, סילקת את הנזק,

למה שאני שלם לך?

זה בדיוק כמו הסוגיה שלמדנו מקודם,

מבריח אחרים מנכסי חברו, פטור.

אם החמור היה אמור לאבד,

אז זה כאילו לא נמצא.

הוא הביא לוחמו. ואם הכבשים היו אמורים להתערף על ידי אריה, אם הכבשים היו אמורים להתערף על ידי אריה, אם זה בטוח, בטוח, בטוח,

אז זה כמו שאני אביא לך כבשים, מה ההבדלים עוד חמש דקות? יפה מאוד, יפה מאוד, יפה מאוד. הוא אמר חילוק, ועוד מעט נראה אם החילוק הזה נכון או לא, החילוק הזה כתוב בתוספת, עוד מעט.

אז לכאורה הגמרות האלה סותרות,

אז נראה גמרא שלישית, גמרא שלישית שכתוב דין אחר לגמרי.

מה הדין? באחד, הנה יש לנו את הגמרא בעמוד שלוש.

הסיפור שמסופר כאן,

צילמו רק את דף נח עמוד א', אבל זה מתחיל הסוגיה ממשנה בדף נז עמוד ב' בבבא קמא.

כתוב שם

כזה סיפור.

הייתה כבשה שהלכה ברחוב,

הלכה ברחוב,

ועל ידה היה מדרון.

היא הלכה ברחוב,

ועל שפת מדרון.

בא מדרון למטה,

מה היה שם? הייתה שם גינה של מישהו פרטי. הייתה גינה פרטית של מישהו. בגינה צמחו עגבניות.

צמחו עגבניות למטה.

הלכה כבשה,

ונתקלה שם באבן, בראש ההר שם,

והתגלגלה למדרון על העגבניות.

הוא בא לבהמה, רץ למטה. מי יודע מה קרה לבהמה?

מה קרה לה?

שברה את הרגל שם... מה קרה לה? בואו נראה.

הוא מסתכל מלמעלה למטה, הוא רואה, או, זה שדה עגבניות. אה, השתבח שמו לעד.

ברוך השם, יש פה עגבניות, לא קרה לה כלום. אם זה היה אספלט,

כבר לא הייתה לי בהמה.

בסך הכל עגבניות, נו, ברוך השם, העגבניות הצילו לי את הבהמה.

בא בעל עגבניות וצועק, מה קרה לעגבניות שלי? מה עשית? הרסת לי את העגבניות. מה, בדיוק על העגבניות היא צריכה ליפול?

האם בעל הבהמה צריך לשלם לו על מה שהעגבניות התקלקלו מהבהמה,

מהבהמה, או לא צריך לשלם.

אומרת הגמרא על זה כך.

אבל נהנית לה?

אומרת הגמרא,

הנה אולי נתחיל פה מהאמצע, אבל נחבטה

אימה מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ומה שנהנית נמי לא משלם, כמה שמלם.

אומרת הגמרא,

הוא חייב לשלם כמה שהוא נהנה מעגבניות,

לא כמה שעולים מעגבניות,

אלא כמה שהוא נהנה מעגבניות,

כמה שהוא ניצל את העגבניות.

לא יותר אבל. לא יותר.

לא יותר. מדוע? אומרת הגמרא, הייתי חושב, אומרת הגמרא, נחבטה אימה מבריח ארי מנכסי חברו הוא,

הייתי חושב שהוא פטור מלשלם על העגבניות, כי העגבניות בסך הכל

נחשבים כמבריח ארי מנכסי חברו,

ומה שנהנית נמי לא משלם,

כמה אשמאלם?

נו, אתם מבינים את שתי הצדדים? למה שזה יהיה כמו מבריח ארי? למה שלא יהיה כמו מבריח ארי?

בואו נחשוב.

מה פעלו פה העגבניות? העגבניות האלה הושתלו לי בחסר שלי? קיבלתי אותן?

לא.

לא קיבלתי כלום מהעגבניות האלה. בסך הכל מה?

העגבניות שימשו לי לסלק

את הנזק שיש באדמה.

לתת את החבטה.

כן? נטרלת החבטה.

אז בסך הכל סילקו לי את הנזק מהבהמה שלי.

זה כמו שעגבניות, שמתי אותם לאריה שיאכל, והוא לא בא לטרוף את הכבשה שלי.

מבריח הרי מנכסי חברו.

אז זה ממש מבריח הרי, אומרת הגמרא.

ובכל אופן כתוב שהוא כן משלם על העגבניות.

שואלת הגמרא, אז זה אומרת הגמרא, זה החידוש פה.

הייתי חושב שזה כמו מבריח הרי מנכסי חברו ואין לו על מה לשלם.

כמה אשמאלן שהוא כן חייב לשלם. הוא חייב לשלם על העגבניות, מה שנהנית מהם,

שלידי זה הבהמה שלך,

הכבשה לא נזוקה.

אולי הם יאכלו את הגבניות, אז זאת אומרת, הוא צריך לשלם את החמישה שקלים, הוא פטור מלשלם את החמישים.

או, יפה, את החמישה שקלים מוצר לשלם, נכון?

זה מה שיוצא, אבל השאלה למה? מה זה החלט ממבריח ארי?

אולי, מי אמר שהסיפור של הפקח דומה לעגבניות, אולי זה דומה למבריח ארי?

מי אמר? אנחנו צריכים לדעת מה החילוק בין זה לזה?

מה החילוק? הוא לוקח את הבעיה.

זה ששמת את החמישה שקלים, הוא לוקח את העגבניות.

אנחנו נראה, עוד מעט נעבור, עוד מעט כמובן נחזור שוב לסיפור שלנו,

נגמור קודם את הגמרא. הוא בלם, בלם את המכה.

שואלת הגמרא, ואימה אחי נמי,

ואימה אחי נמי, את השאלה הזו שואלת הגמרא בעצם, ואימה אחי נמי. ובאמת אני אגיד כך, מדוע בעצם שזה לא יהיה כך, שזה לא יקרה מבריח אחרים ונכסי חברו?

מדוע שאני חייב לשלם על עגבניות?

הרי כידוע הכלל,

מתי אני חייב לשלם על ממונו של השני? כאשר אני קיבלתי אותם, קיבלתי מזה משהו.

כאן לא קיבלתי, בסך הכל הוא חסך ממני חבטה.

זה כמו מבריח אחרים, מדוע לא?

אומרת הגמרא,

מתרצת הגמרא כך, מבריח אחרים מנכסי חברו מדעתו,

היי לאו מדעתו.

אומרת הגמרא, תדע לך שזה שונה.

מבריח אחרים מנכסי חברו, אתה באת עם המקלות,

או באת עם כבשה שלך ונתת לאריה לאכול כדי שהוא לא יבוא לטרוף לי את הכבשים.

אז אתה באת מדעתך לעשות את זה, נכון? לכן אתה פטור.

עוד מעט אנחנו נסביר מדוע.

אבל כאן,

כאן

זה לא מדעתו.

בעל עגבניות לא ידע מזה בכלל שהבהמה נופלת. הוא לא הלך ושם את העגבניות כדי שהבהמה לא תכבט פה.

היה לו עגבניות, צמחו לו בגינה. שלא היה נוצר. הוא לא מדעתו.

לא מדעתו, אתה חייב לשלם,

גם אם זה רק מבריח אריה.

עזר ועזרה. רגע, שנייה. בגידתו הוא מהמר.

אינם היא מבריח אריה מנכסי חברו לאת לפסיידה.

היי, את לפסיידה. מבריח אריה מנכסי חברו. מה בסך הכל הוא עשה, אומרת עכשיו הגמרא?

ובסך הכל

הוא הלך ועבד, טרח. הוא רדף אחרי אריה עם אבנים, עם מקלות, בסך הכל טרח. מה הוא מבקש? דמי עבודה.

לכן הוא פטור. הוא פטור מלשלם לו. אבל כאן הוא הפסיד.

נו, ומה הדין במבריח אריה כשהוא שם לו כבשה לפי זה?

מה הדין אם הוא שם לו כבשה?

אז כן חייב לשלם.

כן חייב לשלם.

אז תוספות,

כבר אומר לנו כאן,

שלא ייתכן שהגמרא מתפרשת כאן

שמבריח אריה מנכסי חברו מדעתו, אי לאו מדעתו, ואם זה לאו מדעתו אז הוא חייב לשלם אפילו שאין פסיידה.

והנה ממבריח אריה מנכסי חברו לאת לפסיידה האיית לפסיידה,

וכל מקום שיש פסיידה הוא חייב אפילו שזה מדעתו.

לא ככה.

לא ככה. במבריח הרי אני פטור מלשלם

כשזה מדעתו, אפילו כשיש פסיידה.

וכשאין פסיידה אני פטור מלשלם אפילו שזה לא מדעתו.

בשביל שתהיה חייב לשלם צריכים שיתקיימו שני התנאים.

מה שגמר אומרת הנמי הכוונה צריכים את שתי התנאים בשביל להתחייב.

צריכים את שתי התנאים.

א',

שזה יהיה שלא מדעתו, ובית, איתלסיידה.

כן, בסדר. אבל אם חסר אחד מהתנאים, אני פטור מלשלם לך.

בשביל, שוב, בשביל להתחייב לשלם על הברחת הראי, אתה חי... צריכים שיתקיימו שתי תנאים. שלא מדעתו של הניזק? שלא מדעתו של הניזק. של הניזק. כן.

שלא מדעתו של הניזק, כמו במקרה שלנו, שנחבט על העגבניות שלי, בלי שבעל העגבניות ידע מזה. מה הסבר כבר?

ותנאי שני, שהוא באמת הפסיד עגבניות.

אבל אם זה רק טורח,

אז אני פטור מלשלם.

את זה מוכיחים תוספות, שזה הפשוט בגמר, שצריכים את שתי התנאים בשביל להתחייב במבריח הראי,

מהדין הזה של פורע חובו של חברו.

פורע חובו של חברו, מה הדין?

פטור.

אומרת הגמרא, כי זה מבריח הראי.

שם איתלסיידה, הוא הפסיד כסף, הוא השקיע כסף.

ובכל אופן,

הגמרא אומרת, זה מבריח הראי, ופטורים מלהחזיר לו את הכסף, משום שזה מדעתו.

משום שזה היה מדעתו, לפי הגמרא פה יוצא, כי זה מדעתו.

אז רואים שאם זה מדעתו, זה לא עוזר שיש לך פסידה.

למה? מדעתו, פטור.

אם אין לך פסידה, גם פטור. בשביל שתהיה חייב לשלם למבריח הראי,

אתה צריך גם שיהיה לך פסידה, וגם שזה לא יהיה מדעתו.

עכשיו אתם קצת להבין מדוע, קצת הסבר, מה פשר הדין הזה,

מה ההיגיון שעומד מאחורי הדין הזה.

אבל יש פה היגיון כזה.

אם,

אם

הבהמה נופלת על עגבניות,

והעגבניות האלה לא הניחו אותם בשביל להציע את זה,

את הבהמה, עגבניות היו שם.

זה נחשב שבעל הבהמה השתמש בעגבניות בשביל להינצל.

הבהמה שלו נפלה על עגבניות וזה שימש אותה,

זה נקרא כאילו הלכתי והשתמשתי בעגבניות שלך לצורכי.

לכן אני חייב, לכן אני חייב לשלם לך.

אם זה,

מדעתו, זאת אומרת, שבעל עגבניות הולך ושם לי משהו בשביל להציל את החבטה,

אז זה לא נקרא שאני הולך להשתמש בשבילך.

זה נקרא שאתה בא לשלם לי כסף.

אתה בא לשים לי כסף כדי לעצור את החבטה.

אה, אתה בא לשים לי כסף?

זה נקרא מבריח ארי, לא קיבלתי ממך את הכסף.

אם אתה בא להכניס לי כסף, תכניס. לא הכנסת, בסך הכול עצרת לי את החבטה,

אין מה לשלם.

אבל אם אני בא, אתה לא בא, אתה נמצא בבית שלך,

ואני בא להשתמש בעגבניות שלך לעצור את החבטה,

השתמשתי בנכס שלך לצורכי,

ודאי שאני חייב לשלם, זה מה שאמרת הגמרא. ובלבד שהיית לה פסיידה.

אם אין לו פסיידה, אלא מה, על מה הוא בא לבקש כסף?

תשמע, היה לי קשה, עבדתי. אמנם אני לא ידעתי שזה לצורכך, נכון? זה לא מדעתו, אבל היה לי קשה, עבדתי.

זה לא נקרא שהשתמשתי בנכס.

זה שעבדת זה יפה מאוד, אני לא שכרתי אותך לעבוד.

מתי אני חייב לשלם כשאני משתמש בממון שלך כדי להינצל? הדברים ברורים, נכון?

הבהמה היא כמוך, שזה נקרא להשתמש. הבהמה זה נקרא שהנכס שלי ישתמש בנכס שלך, זה נקרא שאני השתמשתי, נכון. כמו שהבהמה מזיקה, אז חייבים לשלם בגלל זה. לא, זה משהו אחר, זה דין מיוחד שבהמה מזיקה חייבים לשלם. אז למה אם הבהמה משתמשת? בגלל שזה נקרא שהשימוש שלי,

השימוש שלי זה גם כשהנכסים שלי משתמשים.

זה הכל נקרא שאני משתמש, זה צורכי. נכון, יש לזה גדרים בדיוק, מה זה נקרא, שהנכס שלי משתמש או לא,

תסתכל בתוספות במציאדה בדף צדיק זין, בבבקמה דף צדיק זין, יש שם

גדרים בדיוק, נכון. מה זה נקרא שאני משתמש?

המסלול הזה זה שבהמות שעוברות שם,

אם נקרא שם בהמות, הוא חלק כמה שעושים,

בהמה היא התחליקה. לא, זו תקלה מיוחדת, בהמה סתם ככה לא צריכה ליפול. הייתה תקלה, היא מעדה ונפלה, בהמה נורמלית יש לה עיניים, והיא רואה איך היא הולכת, היא לא צריכה ליפול.

בכל אופן, אז למדנו כאן מהגמרא יסוד נפלא,

שיש לפעמים שמבריא אחרים מנכסי חברו, כן חייב לשלם.

מתי?

כשזה שלא מדעתו ואית לפסידא.

אז זה נקרא שאני משתמש בשלך,

ואז אתה חייב לשלם.

בחמור זה...

או, מה עם חמור?

מה עם חמור?

שתף נאה חמורו.

מה הדין?

לפי זה, שתף נאה חמורו.

מדעתו.

זה מדעתו.

מדעתו, אני לא צריך לשלם.

אית לפסידא?

אין לו פסידא, אתה מדבר על השכר של העבודה.

יש פה שתי סיבות למה לא לשלם.

ואף על פי כן כתוב שחייב.

שתף נאה חמורו, אז זה עוד לא מיושב לנו.

מה עם שתף נאה חמורו?

זה עוד לא מיושב.

אז יש לנו כאן עד עכשיו שתי גמרות מסודרות, זאת אומרת הגמרא של פורע חובו שזה נקרא מבריח ארי ואני פטור מלשלם

מדוע?

כי כמו מבריח ארי סילקת לי בסך הכל נזק, ואת הגמרא שלנו שמבריח ארי פטור בתנאי שזה בגלל שזה שלא, בגלל שזה מדעתו

מבריח ארי אני פטור בגלל שזה מדעתו או שאין לו פסדה,

אבל מתי כן חייבים לשלם? דווקא אם זה שלא מדעתו, ויש לו פסדה.

עכשיו, אם נדבר שוב על הציור שלנו, אז שוב,

זה יש לו פסדה, כי הוא השקיע חמישה שקלים, אבל זה מדעתו, אבל זה מדעתו.

זה לא נקרא שהנכס שלי, אני או הנכס שלי, ישתמשו בחמישה שקלים שלך.

לא ככה מסתכלים.

אתה באת מדעתך ונתת לי חמישה שקלים.

אם אתה נתת, אז נראה לי קיבלתי, אני לא קיבלתי, בסך הכל סילקת בזה תארייה. ממילא אני פטור לכאורה, זה מה שיוצא.

לא, אבל לפי המקרה הזה,

לפי המקרה הזה,

בעל הרחם הוא צריך לשלם. למה? חמישה שקלים. למה? כי זה לא מדעתו.

מקו סדה לצד השני. על מה אתה מדבר? על משה.

מה?

למה לא מדעתו?

אברהם נתן מדעתו. אברהם שם את הכסף במטחנים מדעתו.

אז הוא הלך ורצה לשלם לי כסף כדי להציל אותי.

זה נקרא מדעתו, הוא הלך ושם לי משהו להציל אותי מאריה.

אז זה מבריח אריה ואני פטור. אם אפשר, לא צריך. נכון? מה עם משה?

מה עם משה?

מה עם משה?

גם מדעתו. משה זה לא מדעתו.

אני שמתי, משה שם את החמישה שקלים.

שלא מדעתו. משהו אחר. שלא מדעתו.

אה, אז בדיוק עכשיו מתהפכים היוצאות.

לפני כן אמרת סברה הפוכה, אה?

אמרת שמשה צריך להיות פטור והם חייבים. מה יוצא מהגמרא פה? אי אפשר להוציא את הכסף מהמטחנים. רגע, רק אני אחזור שוב. מה יוצא מהגמרא?

אברהם ששם את הכסף במטחנים מדעתו, אז הוא אומר, תשמע, אני לא השתמשתי בשלך, אתה הלכת להביא לי כסף.

הלכת להביא לי? בוא נראה זה, מברחת אריה, אני לא קיבלתי.

סך הכול, שם את הכסף לאריה, לא לי, נכון? למי שמת את הכסף? לאריה.

אז אני בטוח.

אבל משה, זה שלא מדעתו. אה, שלא מדעתו, יש לך כסף במטחן שלי.

אני הלכתי והשתמשתי כמו שבהמה נפלה על העגבניות שלי ואני חייב, נכון? זה נקרא מדעתו. לא מדעתו. שלא מדעתו. הוא לא ידע שהוא שם לו. לא מדעתו זה נקרא. הוא לא ידע שהוא שם את זה להוא.

אז מה, אבל... זה כמו שבעל עגבניות שם את העגבניות שלו בחצר בשביל עצמו,

והלך הסיני והשתמש בזה. מה ההבדל בשימוש שהנהג השני עושה בכסף של משה? מה ההבדל בשימוש?

בשימוש שהוא השתמש בחלק? זה לא משנה.

ההוא השתמש בכסף שלי שלא מדעתי. אני לא ביקשתי ממנו להשתמש בכסף שלי. הוא לא הלך לעשות היום חברה.

אני רציתי להשתמש בזה בשביל עצמי, מה אכפת לי למה? אני רציתי להשתמש בזה. לא משנה למה.

ההוא הלך והשתמש בטעות בכסף שלי בשביל להציל את עצמו.

שתיהם השתמשו באותו כסף, אז בשביל זה היה חסר מאוד. למה? למה? למה?

אברהם הלך ושם כסף מדעתו, הלך ושם כסף, הוא רצה שאנשים ינצלו מאריה, מהפקח.

הלך, אז הוא הפסיד, מבריח חריג פטור.

אבל אם אני שמתי כסף במתכם של מישהו אחר שלא מדעתי,

ההוא עכשיו בא ומשתמש בכסף שלי בלי שאני יודע מזה בכלל. משה לא ידף בכלל שהוא משתמש בכסף שלו. יפה, עוד מעט נדבר. השאלה היא לה חמישה שקלים,

זה ששם בנצל את כולם?

אז לכאורה לפי הגמרא שפה, לפי איך שיוצא כאן בגמרא, על פי דין הם לא יכולים לשלם לו.

בחנייה כזאת, כי הוא לוקח בחשבון שתתפוס אותו פקח.

ואז מה?

ואז מה?

ואם אני אשם את חמישה שקלים, אני אומר לך תודה רבה למה, אני רגע קופץ פה לרופא,

ואני יודע, רגע, אני יודע, אני כרגע חמישה שקלים, תשים במתחם. אז תגיד תודה רבה ותיתן לו מצנה. אז תעשה את החמישה שקלים, תהיה לך עוד חמישה שקלים. נכון, אתה צודק שככה זה ישרות וזה יושר לעשות וזה הגון לעשות. בין אגב, סיכון, לוקח סיכון ואומר, אני ישר. אבל אנחנו דנים על פי דין חייב, אם הוא יכול לתבוע את זה בבית דין, את החמישה שקלים. השאלה היא אם הלבק יהיה מדעי או לא מדעי.

יפה, אנחנו כבר ניגשים לזה. אם זה לא עבוד,

אז גם זה נקרא שהוא השתמש גם בכל הנהגים, זה להחליף. אבל אם השתמשו, ההוא הלך ושם... כמה שאני יכול להוציא, תגיד. אי אפשר להוציא. לבקש. אי אפשר להוציא. אי אפשר להוציא.

אי אפשר להוציא.

אז זה לא נקרא שאין את זה לא ברור.

ההוא, אברהם הלך ושם כסף לירייה כדי שיהיה ממני מס.

אז יואב, במקרה שמשה שם בנהג ישנים, אם זה אבוד, אז בשתי המקרים...

אנחנו כבר נדבר על הסברה שלך.

אבל אם זה לא אבוד, אז זה נקרא שהם השתמשו. בסדר, אנחנו עוד מעט נפרק שוב את הנושא.

לכאורה, איך שבמבט שטחי,

איך שיוצא כאן מהגמרא, יוצא שכל האנשים פטורים מלשלם לאברהם,

בגלל שהוא שם את זה מדעתו,

נכון?

אברהם שם מדעתו, אז מאלה פטורים הוא לא ישלם לו,

ומשה ששם את הכסף שלא מדעתו במתחילים של כולם,

אז זה כמו בהמה שנפלה לעגבניות שלי,

שלא מדעתי.

השתמשת בכסף שלי, אתה חייב לשלם.

ממילא הטענה של ההוא למשה,

שאני לא חייב לשלם לך, בדיוק הפוך, בגלל ששמת בטעות, אתה כן חייב לשלם.

אתה חשבת שאתה טוען ששמת בטעות, לכן אתה פטור מלשלם למשה.

זו הסיבה שכן תהיה חייב.

כי אם משה שם בטעות, אתה כן חייב לשלם.

אז לשלם לאברהם אתה לא צריך,

כי לאברהם לא צריכים לשלם.

מה שאברהם שם במתחיל של משה, משה פטור לשלם לו, כי הוא שם את דעתו. ההוא ישלם לו. ההוא חייב לשלם למשה.

זה מה שיוצא לכאורה עד כאן.

עכשיו נראה איך שמתהפכים היוצרות בחזרה.

עדיין נשארנו פתוח עם קושייה מהגמרא. כתוב בגמרא, הנאה. יש הנאה. הנאה השטף את חמורו.

כתוב שהוא כן משלם לו, חייב לשלם לו על זה שהצלת את החמור שנגמר.

מה קרה?

נקרא בתוספות את הקושייה הזאת.

יש כאן תוספות בצד.

התוספות שואלים כמה קושיות על הגמרא פה.

אנחנו נקרא רק את הגמרא, בגלל קוצר הזמן,

כדי לא להכביל יותר מדי, נקרא רק את הקושייה הזאת.

ועוד אמרינן בהגוזל בתרה. זה בדיוק מול הנקודותיים שיש בגמרא למטה, יש נקודותיים בשורות הרחבות.

בדיוק במקביל יש ועוד אמרינן בהגוזל בתרה.

יש לכם?

ועוד אמרינן בהגוזל בתרה, זה הגמרא שראינו עכשיו.

שטף נהר חמורו והחמור חברו,

והניח שלא והציל את של חברו, אין לו אלא שכרו, ושכרו מהשכיל.

כתוב שאם הוא הציל את חמורו מהנהר ששוטף,

הוא כן מקבל את השכר לעבודה.

ולא אמרינן מבריח הרי בעלמא הוא, למה לא אומרים בסך הכול הברכת את האריה, הברכת את הנהר,

מדוע שאני אצטרך לשלם לך שכר? לא אומרים ככה, מדוע שעוד תוספות.

וכן משיב אבידן הדלג,

כדי לא להיכנס לעוד גמרות, אמרנו שיש הרבה גמרות על הנושא,

בשביל שיהיה יותר ברור,

לא ניכנס לכל הגמרות.

נמשיך הלאה. ואין לומר, כן, יש לכם תחילת השורות הרחבות של תוספות, ואין לומר, דבכל לנו אף על גב, כן?

טיפה לפני תחילת השורות הרחובות של התוספות. ואין לומר,

דבכל לנו אף על גב, דין היה פטור מכל מקום, תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חברו.

התוספות אומר, אין לומר, כזה סברה, שבעצם כל מבריח הרי פטור,

ובאמת בשתף נחה מורו על פי דין פטור,

אבל חכמים תיקנו שתשלם לו. מדוע?

כדי שישיב אבידתו של חברו. אז יש מצווה.

בסדר, אתה פטור-פטור.

הכותרת של השאלה פה הייתה,

האם כדאי להציל אחרים מדור חנייה?

על זה אין ספק, התשובה היא, ודאי שכדאי.

אפילו אם ההוא לא ישלם לך את החמישה שקלים,

אבל מצוות השבת אבידה היא כלום?

מותר להשקיע כמה שקלים בשביל מצווה.

על אתרוג אתה משקיע חמישה שקלים? הרבה יותר.

תפילין? הרבה יותר.

זה מצווה השבת אבידה.

מלבד, ודאי שכדאי וראוי לשלם את החמישה שקלים בשביל להציל. אתה בסך הכול מציל לשני 250 שקלים. ועפת לרעך כמוך.

אתה לא היית מעוניין שיעשו לך ככה? למה אבידה?

למה אבידה?

העירייה השקיעה. לא, לא אבידה. זה לא אבידה. אבל אתה הולך להאבד לך 250 שקלים. לא, למה לאבד?

למה שאתה מונח לי? העירייה עשתה... אה, אתה אומר שהקנס הוא ביושר?

כן.

עשתה מדרכות, עשתה מנחם, השקיעה.

אמרו להחזיר את הכסף. חמש שקל, אבל למה 250 שקלים? איך זה תפס? מה? הקנס הזה,

הם לא יכולים על פי דין לתבוע את הקנס הזה. זה לא על פי דין הקנס הזה.

בסדר, אבל השקיעה.

בסדר. לא משקיעה זו הקנייה.

ואהבת לרעיך כמוך. בסדר. אם אתה היית חונה, היית שמח שיצילו אותך, אז תציל גם אחרים. בסדר, אבל צריך... טוב, בוא, אנחנו לא מדברים על תוספות. בסדר. התוספות כרגע לא מדברים על ה... תוספות מדברים על השתף נעך אמור.

אומרת עוספות, בשתף נהר חמורו, אומרת עוספות, ודאי שיש לו מצווה להציל.

מצווה.

אז אולי בגלל המצווה חכמים אמרו, אם אני לא אתיר לו לגבות אחרי זה את שכרו מבעל החמור,

הוא לא יעשה את זה, הוא לא יציל.

ואנשים ימנעו ממצוות משיבת עבידה, ולכן חכמים תיקנו כדי שאנשים יהיה להם סיבה להציל,

אז אמרו, או שאתה חייב לשלם לזה שהציל, אבל באמת, על פי דין פטור, אומרת עוספות, לא זז, אי אפשר לומר כך.

זה נכון שיש לך מצווה להציל, אבל זו לא סיבה שחכמים יתקנו.

למה?

רגע, בואו נגמור את זה. אף על גבי דמי נדין היה פטור מכל מקום תקנת חכמים שישלם כדי שישב על עבידתו.

אבל פורע חובו, אז אם ככה, למה פורע חובו של חברו פטור אין לנו לעשות תקנה לידי זה?

ופורע חובו זה לא מצווה, זה לא השבת עבידה, זה שאתה פורע להתחווי.

אין מצווה לפרוע לשני חובות.

לכן בזה לא עשו תקנה, לכן פטור.

דאחא בשמייתין משמע דיה ומדעתו אביך שמבריא אחרים ולא היה נוטל כלום אפילו שהוא מציל חברו מן ההפסד. לא עשו תקנה.

פה בגמרא כתוב שאם זה כן היה מדעתו,

זה שהוא שם את העגבניות כדי להציל את הבהמה,

הוא היה פטור מלשלם לו.

אפילו שזו מצוות השבת עבידה, הוא מציל השני את הבהמה.

מבואר כאן בגמרא שלא עשו תקנה שתצטרר לשלם לי,

אפילו שלא מגיע על פי דין,

כדי שאני אקיים את מצוות השבת עבידה. אין כזה תקנה.

כדי שישים עגבניות כדי שישים עגבניות.

מה?

להציל את השני. הוא רואה את הבהמה נופלת שיא מיד עגבניות כדי להציל את השני.

לא עשו תקנה, כתוב בגמרא שאם זה היה מדעתו, הוא היה פטור.

אז רואים שאין כזו תקנה.

אז חוזרת השאלה, אם אין תקנה, אז למה בשטף נח אמורו הוא חייב לשלם לו? הרי זה מבריא אחרים מנכסי חברו.

זה שואל תוספות.

ונראה לרי,

דמבריא אחרי שאינו נוטל שכר,

היינו כשאין הדבר ברור שיבוא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין לי יודע אם יבוא כאן הארי אם לאו. ואני לא יודע מה ההדפקה יבוא או לא יבוא. רגע, רגע, רגע. ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שמא יבוא אבל אם הדבר ברור שיבוא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמו חברו.

אומר תוספות אם הארי מסתובב כאן בשטח אז

זה כתוב מבריח ארי ונכסי חברו מבריח ארי כי ברור אף בן אדם לא מעוניין שיהיו פה אריות ליד הכבשים שלו זה נכון אבל בסך הכל מי אמר שאתה הצלת לי את הכבשים זה לא ברור אבל אם זה ברור שהצלת לי את הכבשים הארייה כבר רץ לכיוון העדר שלי ואז אתה הלכת וזרקת לו כבשה אומר תוספות אתה חייב לשלם מדוע?

כי אז אומרים הנזק היה ודאי זה כבר כאילו שנחסר לך הממון הנזק היה ודאי נכון?

אם הארייה הולך לטרוף

ובסוף הוא לא טרף בגללך זה כאילו שאני כבר הצלתי לך את הכבשה מהפה של הארייה ואז כאילו שכן שמתי לך ממון רק את שכרו רק שכרו זה כמו יורד זה ברור, את החמישים שקל הוא לא יכול להיות רק את החמישה שקל זה כמו יורד אז זה כמו יורד, נכון? אז זה נהיה דומה ליורד אבל אם אמור לשלם לו מה שנהנה הוא נתן לו כאילו שהוא נתן לו את כל החמור

אז הוא ישלם לו את היציר. למה שלא ישלם את החמור גם?

כן. זה שהוא היה צריך להפסיד את החמור שלו בשביל זה.

זה התוספות שואל בסוף, בסוף יש את השאלה הזאת.

ואין להקשות, זה ארבע שורות מלמטה, ואין להקשות בשלטף נער חמור חברו,

למה אין לו את שכרו? למה אין לו כל הפסדו? כיוון שבעל חמור עומד שם.

התוספות אומר שהיו שם, היה עוד אפשרות להציל בלי שההוא...

ההוא תרם את החמור שלו בשביל להציל, אבל היה שם עוד מישהו שיכל להציל בלי לתת את החמור.

החמור לא היה נצרך בשביל להציל את החמור שלי.

אז ממילא אני לא חייב לשלם לו על החמור.

אבל אם זה כן נצרך,

אם אין שום בן אדם אחר בעולם ואין אפשרות להציל רק על ידי שאני אפסיד את החמור שלי ויציל את החמור של חברי, אז ההוא חייב לשלם לי גם את החמור, אם זה הפסד בוודאי.

אז לפי התוספות כאן, לפי השיטה הקודמת של התוספות שאומר ואין לומר, בעצם זו שיטת תוספות בכתובות,

שזה תקנת חכמים.

אבל התוספות כאן הולך לא ככה, וככה הלכה כמו התוספות פה.

שבעצם מבריח אריה חייב כאשר הנזק היה אמור להיות ודאי,

כי אז כבר הנזק אמור להיות ודאי, זה כמו שכבר האריה נמצא בעדר, זה כמו שהוא כבר טורף לי ואני לוקח לך את הכבשה, הנה נולד לי כבשה חדשה.

הכבשה הזו כבר הייתה אמורה להיות

כבשה של האריה,

ואני הבאתי לך כבשה, תשלם על הכבשה.

זה מה שמחדש פה תוספות.

אבל כאן במה מדובר, שמבריח אריה חייב פטור באופן שזה רק לא ודאי, זה רק מי אמר שהוא יבוא,

אז לא רואים את זה כדבר מופסד,

ואפילו אם יש איזושהי הסתברות שאריה היה טורף, אבל זה לא נקרא שאני קיבלתי כבשים.

מתי נחשב שאני קיבלתי ממך כבשים כאשר הנזק היה אמור להיות ודאי?

מה קורה?

בסדר, אז הכל מתיישב, נכון?

נו, עכשיו חוזר להיות קשה, אז מה אם פורח או בוא?

עגבניות, תירצנו. עגבניות, זה נזק ודאי?

כמות השפות לא.

הנה.

ויחדשמייטין מאירי שהצילו ירקות מצער בעלמא, שאין בעל הבהמה רוצה שתכבד בהמתו בארץ ותצטער, אף בשביל לא היו דמי הנפחתים בכך.

כמות השפות כאן מדובר שהחבטה לא הייתה אמורה להזיק את הבהמה, לקלקל אותה,

אלא היא הייתה אמורה לכאוב לה, יום או יומיים היא לא הייתה מתפקדת.

באמת, זה לא נעים,

וכל בן אדם היה מוכן להשקיע בזה את מחיר העגבניות בשביל זה,

אבל לא נקרא שהצלד אותי, זה לא נקרא שהבאת לי בהמה.

מדוע?

בגלל שהבהמה הייתה נשארה לי בין כה וכה גם אם לא הייתה נובאת על העגבניות.

אלא מה, הצלדת אותי מצער,

ובאמת הייתי טרוד מאוד מהכאב של הבהמה, ובאמת לא יכלתי לישון בלילה מהגניחות שלה. אתה צודק,

אבל אני לא קיבלתי ממך כסף. רק כשהבהמה הייתה אמורה להינזק,

ודאי, זה נקרא שקיבלתי ממך ממון, ואז אני צריך להחזיר לך ממון.

אבל זה שהצלת אותי מצער ומעוגמת נפש,

היית צריך לנסוע לבית חולים וזה,

אבל נזק לא היה נהיה ממנה,

אז זה לא נקרא שקיבלתי ממך ממון, ולכן פטור.

אז נמצאנו למדים עד עכשיו, שהכל מיושר,

נכון?

הגמרא כאן מדברת שלא נזק ודאי, לכן, אם זה לא נזק ודאי, אז,

אם זה שלא מדעתו ויש לו הפסד, הוא חייב, אפילו אם זה לא נזק ודאי,

כי בסוף-סוף, זאת אומרת, כאן בבהמה שנפלה על העגבניות,

אפילו אם זה לא אמור להיות נזק ודאי, אלא רק צר, בכל אופן השתמשתי בעגבניות שלך,

אז אני כן חייב,

כי כאן אנחנו לא הולכים מצד זה שהבאת לי בהמה, לא מצד זה אנחנו באים לחייב אותך.

אם זה שלא מדעת בעל עגבניות, מצד מה אנחנו באים לחייב אותך?

מצד זה שאתה בא להשתמש בעגבניות שלי להינצל מצער, נכון?

לבהמה יש לך בעיה השתמשה בעגבניות שלי להינצל מצער?

אז אתה חייב לשלם.

אבל אם זה מדעתי, אני שמתי עגבניות? אני הולך להכניס לך כסף? בוא נראה.

אם הבהמה הייתה אמורה להינזק, זה נקרא שהכנסתי לך בהמה.

אם הבהמה רק הייתה אמורה להיפצע ורצה וכאבים, אבל לא ירד הערך שלה,

זה לא יקרה שהבאתי לך כסף ואתה פטור מלשלם.

בסדר? הכל בסדר, נכון? אבל מה עם פורע החובה של חברו?

פורע החובה של חברו זה נזק ודאי?

לכאורה ברור.

אני חייב לשני כסף,

היעלה על הדעת שלו יתבע ממני את זה?

ברור שהוא יתבע ממני.

ובכל אופן הגמרא אומרת שזה מבריח הארים מנכסי חברו.

מה קרה?

אז למה אני פטור?

אומר התוספות, עכשיו התוספות מתמודד עם השאלה הזאת.

הוא היה עשיר גדול והחליטו והוא נותן לטכנול, אז הוא נשמע?

אבל הוא נתן לו הלוואה.

עם שתי ערבים הוא ביקש, הוא יתבע ממנו את זה.

אוקיי, בסדר, אז בא חברו עשיר ויש לו כסף, מה זה בשבילו? זה לא מזוז, לא ייתן לו לעולה, תיתן לו ונגמר.

אבל השואה, הוא עכשיו דורש את זה ממני, החבר הזה.

אנחנו שואלים אם הוא יכול לדרוש את זה ממני.

אותו זה שפרה למלווה,

הוא בא עכשיו לדרוש ממני, הוא אומר לי, נותנת לך כסף, תשלם לי.

אז אני אומר, תשלח לי, אתה לא נתת לי. למה? זה מבריח ארי, סילקת לי את האריה, אבל אתה לא נתת לי.

אבל זה ספות אומרים שהיא סילקתי לך נזק ודאי,

אתה כן חייב.

אומר תוספות בשתי תירוצים.

ופורח חובו, אין מצילו מהפסד.

דמה שהיה הלווה זקוק לפורו, אין זה הפסד.

עכשיו אני התחייב לו, והינו מצילו אלא מצער בעלמא, וחשימה אבריח ארי.

הוא אומר תוספות, מה זה?

מה פתאום שאני אשלם לך על זה שאתה באת לפרוע לי את חובי?

מישהו ביקש ממך לפרוע לי את חובי?

אני היית אמור להיפסד?

הנכסים שלי כבר היו מופסדים, אני חייב לשני כסף.

אתה בא מדעתך והולך לשלם לי כסף.

מי ביקש ממך?

אם אתה בא להציל אותי מהפסד,

אז אני אומר,

אני השתמשתי בשירות שלך, הצלת אותי מהפסד, זה שירות שעולה כסף. אני קיבלתי שירות, קיבלתי בהמה מחדש, כי כאילו הבהמה הייתה אמורה להינזק, אתה באת להציל.

אבל בפורח חובו של חברו, אמרת הסברה מאוד דקה.

אבל בסוף פורח חובו של חברו,

מי ביקש ממך בכלל להתערב?

אני חייב לשני כסף.

כן. ההפסד כבר קיים, כבר שנה שלמה קיים החוב הזה.

מה אתה בא פתאום להתערב ולפרע את חובי?

מה פתאום אתה בא?

אני כאילו... שום דבר.

מישהו ביקש ממך, זה נקרא שאתה בא רק סתם להכניס לי כסף לחשבון.

אתה לא בא להציל אותי מהפסד.

אתה לא בא להציל אותי מהפסד. ההפסד, אני חייב לשני כסף, ההפסד כבר קיים שנה שלמה.

אני בא להציל אותך מהפסד?

עומד פה איזה הפסד חדש להגיע לפה. זה יורד. זה יורד.

ביורד, אבל אף על פי כן זה חלוק מי יורד. כי ביורד קיבלתי ממך דבר חיובי. פה דבר חיובי לא קיבלתי כי ההוא קיבל, המלווה קיבל, אני לא קיבלתי כסף. הם לא מופסדים.

אני רק קיבלתי,

זה מופסד מהבחינה הזו שכאילו אתה לא בא להציל אותי.

אבל עדיין זה לא מופסד מהבחינה הזו שבאמת חסר לי כסף. הרי הכסף שלי לא חסר, הכסף שלי נמצא.

את שתי ההיבטים יש לנו פה.

מצד אחד אתה לא בא להציל אותי מהפסד, כי ההפסד כבר קיים, יש כבר חוב בעולם, אתה לא בא להציל אותי, אז לא עשית לי שירות,

מה אני שלם?

מצד שני, אנחנו אומרים,

אני לא קיבלתי ממך כסף.

מדוע לא קיבלתי?

כי יש את שתי ההיבטים. בסך הכול, זה לא, הנכסים שלי חייבים, אבל זה לא שאין לי נכסים, זה לא שהנכסים שלי כבר אינם שלי.

זה ברור ההפסד אבל?

ברור ההפסד.

ברור שהוא יבוא לגבות מיני, המלווה יבוא לגבות מיני אם לא תשלם.

אם אני לא אשלם, המלווה יגבה ממני.

אבל זה לא נקרא שאתה בא להציל אותי, למנוע אותי מנזק.

לא בא להציל אותי מנזק, הנזק קיים, מי ביקש ממך לשלם את זה?

אתה בא סתם להכניס לי כסף לחשבון?

תודה רבה, אם אני אראה סכום כסף בחשבון,

אני אשלם לך.

אבל אם אני לא רואה סכום כסף בחשבון, המלווה רואה, ובגלל זה הוא לא בא לתבוע ממני.

זה נקרא מבריח ריב, אני פטר.

תירוץ שני אומר תוספות,

אי נמי כדי מפרש טעמה בירושלמי דכתובות ובנדרים מפייסה אביני לו ומחי לי

הייתי מפייס אותו ומוחה לי

ואפילו במשכון מפייס אביני לוי אהב לי משכון אפילו שיש לו משכון הוא היה מחזיר לי את המשכון הייתי מפייס אותו שימחה לי על החוב הייתי מסביר לו כמה המצב שלי דחור בעצם הוא לא צריך את הכסף הוא כבר היווה לי לפני שנה הוא לא צריך את הכסף שלא ידחוק אותי הייתי מפייס אותו שימחה לי על החוב ככה הוא יכול לטעון

ואפילו בבעל חוב דוחק עצמו, אפילו אם הבעל חוב כן דוחק, תשלם, תשלם, תשלם, והוא לא יכול להשתחרר ממנו.

מה הסיכוי בירושלמי שבאמת הוא פטור, ונראה דעתם, משום שיכול לומר, הייתי מוצא הרבה בני אדם שיהיו פורעים עבורי,

כי דרך אהובים, שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה.

דהיינו מעין אותו תם, הוא אומר,

מי אמר זה הפסד ודאים,

המלווה היה ברור גובה ממני כסף?

אני במצב דחוק, אנשים רואים שמלווה, הייתי כבר מוצא מישהו שיפרע את החוב הזה, הייתי מוצא הרבה מכרים, קח נתום בירושלים.

עכשיו, הייתי מוצא הרבה מכרים.

לכאורה,

כשאנחנו באים לדון על שתי התורצים של תשביל, שתי תורצים של תשביל, מדוע פורע חובו של חברו,

הוא פטור מלשלם לו.

תירוץ אחד, כי בין כה וכה כבר הנזק קיים, ואתה לא בא להציל אותי מנזק.

תירוץ שני,

כי זה לא נקרא נזק ודאי,

כי אולי הייתם מוצאים הרבה אנשים שיפרעו בשבילם.

מה הדין אם

אני לא חייב לשלם לשני,

לא חייב לשלם לו,

אבל זה מישהו שהחליט שאני אשלם לו.

הוא בא אליי עם רובה, אתה לא חייב לי כסף,

אתה כבר תראה מה זה.

הוא חושב שאני חייב לו, הוא סתם גזלן, אונס אותי לשלם לו.

אתה תאריך זה וזה? תשלם לי כסף.

יתלבש עליי איזה גוי, איזה פריץ, יתלבש עליי איזה פריץ אחד, עד התאריך הזה, תשלם לי קנס, לא תשלם,

אתה בבית סוהר.

אני חייב לו כסף, אני חייב לשלם את זה, אם לא הוא אי וגוי.

מה יהיה הדין בחיי גבני?

נעשה חשבון. לפי התירוץ הראשון של תוספות,

מה צריך להיות הדין?

הוא מופסד כבר?

הנכסים שלי כבר חייבים, הנכסים שלי לא חייבים,

אין חוב בעולם, ההוא המציא שאני חייב,

אז זה כמו,

הוא רוצה לבוא עוד מעט ולגנוב ממני כסף, זה כמו אריה שרוצה לבוא לטרוף לי את הכבשים.

אין חוב. בבעל חוב אומרות נוספות, מה אתה באת להתערב לי? הנכסים שלי כבר חייבים, אני כבר חייב כסף, ההפסד כבר קיים, בעצם זה שלביתי כסף, אני כבר חייב.

אתה בא סתם לכסות לי חוב, אתה לא בא להציל אותי מהפסד.

כאן,

אין, הנכסים שלי לא חייבים.

מישהו בא, איזה שודד, בא והמציא שאני חייב לתת לו כסף עוד יום,

עוד יום, אם אני לא מבין לו כסף, הוא יבוא ומישהו יעשה לי. ההוא סתם יתלבש עליי ורוצה שאני אשלם לו, זה כמו אריה שבא לטרוף ממני כסף.

אז זה ממש מבריח אריה. אז מה הדין?

מה הדין?

אם זה נזק ודאי, אני חייב, לפי התרוץ הזה יש תוספות.

לפי התרוץ. הוא חייב להציל את התפשור. זה שתי סיבות.

אה? ספר כפייה הוא חייב להציל את התפשור.

לא, לא את תפשור, יעשה לו צרות.

או שהוא יבוא לגנוב ממני כסף, או שהוא יבוא וייקח בי כוח כסף.

לפי התרוץ השני של תוספות שהייתי מוצא הרבה אוהבים שיפרעו לי, ממילא זה לא נזק ודאי.

מה אתם אומרים?

זה תלוי לפי העניין. תלוי לפי העניין אם הוא יכול למצוא אוהבים. אז כאן יש לנו, בראשונים, יש תשובות מהרם מרוטנבורג, אחד מהראשונים,

היה רבו של הראש,

ובמרדכי, גם אחד מהראשונים, כותבים כך,

שמתי יש את הסברה הזו שהייתי מוצא, שהוא אומר לו, מה אתה בא לפרוע לי?

הייתי מוצא הרבה אנשים שרחמו עליי ויפרעו.

אז הוא אומר,

אומר המערב מרוטנבורג, זה שייך

דווקא אם אני חייב לשני כסף.

אם אתה צריך לשלם כסף, מרחמים עליך, יפרעו לך.

הרבה אנשים מרחמים על אנשים במצוקה,

ובתור הצדקה ייתנו להם כסף.

אבל אם בא שודד ואומר, אתה חייב לשלם לי כסף, עוד תאריך זה וזה, ואם לא, אני ארביץ לך.

אני אמצא אוהבים שישלמו לפריץ בשבילי?

לא.

מדוע?

התחושה של הבן אדם, מה, אני אלך לשלם לפריץ?

אני אלך לשלם כסף לפריץ, זה הרי לא ביושר.

זה הרי לא ביושר, ולא ב... לא, שייקח מההוא, ואחרי זה אני אולי אני אעזור להוא.

אין דרך בני אדם, אין דרך אהובים ללכת לשלם לפריץ.

אני אלך בלי שתרגיש לשלם לפריץ.

אדוני, הפריץ הזה, אף אחד לא רוצה קשר איתו.

הרשע הזה שבא לגנוב,

אם הרשע הזה יגבה כסף מההוא שלא יגנות ממנו, אז הם יוכנו, נראה אם הוא במצוקה, נעזור לו אז.

אבל לשלם לפריץ אף אחד לא ילך לשלם. אולי כן. ככה הם אומרים, שאין דרכו של עולם

ללכת לשלם למי שלא חייבים לו.

כולם נגדו, כולם יש בליבם,

אף אחד לא הולך לשלם לפריץ כדי שהוא לא יבוא לגנות. בסדר, אבל בתכל'ס הוא יחזיק לו.

מי? ברור, רגע, רגע, רגע. אבל לכן, מכיוון שאין דרך אהובים לרחם על חבריהם בחיי גבנא,

אז מה יוצא?

יוצא שזה נזק ודאי. הפריץ עומד ודאי להזיק אותו.

ממילא ההוא שכן שילם,

הציל אותי מנזק ודאי ואני חייב לשלם לו.

גם כשיצא לפועל,

עוזר לפועל, בן אדם לא משלם את החוב שלו.

כן, אבל זה חוב שכבר היה באמת, זה חוב אמיתי. זה כמו פריץ. לא, זה חוב אמיתי.

זה דיברנו, התוספות אומר שחוב אמיתי,

אני חייב באמת לשלם לשני. אני חייב באמת לשלם לשני. עזוב התוספות, אתה פטור.

אז זה נקרא, זה נקרא, זה נקרא מבריח ריב ואתה פטור מלשלם.

אבל כאן זה לא חוב אמיתי, זה סתם בא מישהו לגנוב לך.

הדרך האהובים שלו הולכים לשלם להגנה.

ככה אומר המהר מרודמן וזה נפסק באופן. וזה כמעט... נקרא את הדין הזה של תוספות בצירוף מה שדיברנו, נקרא את זה בשולחן ערוך בעמוד האחרון.

זה נמצא בשולחן ערוך או של משפט סימן קכח סעיף א'.

הפורע חובו של חברו שלא מדעתו,

אפילו היה בשטה ואפילו היה עליו משכון

ונטלו זה שפרה,

אין הלווה חייב לשלם לו,

ונוטל משכונו בחינם.

זאת אומרת,

אני הייתי חייב כסף לאדם,

בא חבר אחד ופרה לאותו אדם והחזיר לו את זה.

המשכון, אתה חייב להחזיר את המשכון לי.

זה המשכון שלי.

ואני לא חייב לפרוע לך כלום, אתה יברחת הארי מנכסי חמל. אתה יברחת הארי, אני פטור.

והרי זה איבד זה הנותן מעותיו.

זה מזכיר לנו את חנן, נכון? שם מעותיו על קרן הצבי.

ואפילו היה המלווה דוחה כל יפרועה.

אפילו אם המלווה דוחה כל יפרועה.

שם היה לו ומפס את המלווה ומוחל לו, או כתוב בתוצבות שם היה מוצא אוהבים שיפרעו לו, נכון?

וכן נראה לי עיקר אומר הרמא, כאן זה הגז זה הרמה, הרמא אומר וכן נראה לי עיקר, וזה לא כי יש חולקים ואומרים שחייב לשלם

ויש אומרים דווקא כשפורע לישראל אבל אם פרה לעקום, אם פרה לגוי,

חייב לכולי עלמא, אם גוי מבקש ממני כסף

אז אני חייב לכול עלמא לשלם לו, מה זה גוי?

אז השח מסביר שזה לא החילוק בין גוי לישראל, החילוק אם גוי בא לכפות אותי לשלם שלא כדין

ואז זה לא חוב אמיתי,

לא חוב אמיתי, בא מישהו להציל אותי מנזק

לא אמיתי,

סתיו הוא בא להציל אותי מאריה, וזה הנזק אמור להיות ודאי,

אז אני חייב לשלם. כמה שהוא שילם בשביל להציל אותי?

גם המדינה שלך במקורא לדעה הזאת. אם נקרא לך דוח שלי,

למה הם אמרים, אני הולך לשלם? רגע, עכשיו אנחנו נחזור. אני הולך לשלם אותו. נחזור עכשיו לסיפור שלנו. רגע, ניתן לכולם לשמוע מה עכשיו יוצא, עד גמרנו את הסוגיות, יפה. יפה. מה עכשיו יוצא הדין בסוגיות שלהם? הגיע לי לרב דור, נשלב רק לחמישה שבעים.

בא הפקח ורוצה להטיל עליי קנס של 250 שקלים. החוב הזה היה קיים?

לא. חוב חדש בא להטיל עליי.

החוב הזה הוא לא בצדק, זאת אומרת, הוא לא חוב אמיתי, הוא חוב קנס.

קנס זה לא שמגיע לישון, זה סתם קנס.

זה דומה לציור שבא מישהו שלא בצדק וגובה. אז לפי שתי תורצי התוספות, זה נקרא

שהוא בא להציל אותי מנזק ודאי.

אם יש אפשרות שהפקח הזה לא היה מגיע לפה, כמו שהוא טען,

אתם צודקים, אז הוא פטור מלשלם בחמישה שקלים. אבל אם, ברור לנו, אנחנו רואים בסוף שהפקח הזה באמת המשיך. זה ברור, בדרך כלל הפקח עושה לפי סדר, מכונית אחר מכונית.

אני מאלה הוא בא להציל אותי מנזק ודאי,

הוא בא להציל אותי מחוב כדי שלא ייווצר חוב. זה נקרא מבריח הרי מנכסי חברו,

ובאופן שחייב. זה לא כמו מבריח הרי שאומר בסופו של פטור בפורע חובו.

זה לא כמו פורע חובו.

כאן זה בא להציל אותי מהאריה בנזק ודאי וחייב לשלם.

עכשיו, כמה הוא חייב לשלם?

יכול להיות גם אפילו יותר.

יותר מזה נגד ודאי, זה משלם את השווח. לא, הוא משלם כמה שהוא הוציא בפועל בשביל הנזק. אבל הוא משלם את השווח.

אם זה באמת שווה טרחה של פועל,

בואו נדבר.

שווח, שווח, משלם את השווח, לא את היציאה. לא, לא את היציאה, את היציאה.

זה כמו האחד ששרים את הכבש לאריה. זאת אומרת, הוא משלם רק את מה שהוא הוציא. זה כמו האחד שמבנה להציל את הכבש.

זה לא רק כבש, הוא ירמיח את כל הכבשים.

הוא יכול לקחת חמישים את המאתיים שלהם.

אבל הוא לא זרק חמישים, הוא לא תרם חמישים לאריה, הוא תרם חמש לאריה. חמש,

אבל הוא יכול להוציא... לא, הוא לא יכול להוציא. רק אם הוא, רק שכרו אתה מתכוון, מה שכתוב שיכול לבקש שכר? לא, לא. אם באמת אנחנו שומעים כמה שווה שכר עבודה,

ואת שכר העבודה הוא משלם, לא כמה שהוא מבקש, הוא מבקש חמישים, שיהיה בריא.

אם הוא יבקש שכר עבודה, כמה שעולה עבודה לשים במתחילים כסף, נו כמה זה עולה.

שקל זה צריך לתת לו, מעבר לשכר זה שכר מצווה. עכשיו תתפלאו לשמוע שכבר מישהו אחד הזכיר פה קודם, הוא לא תרשיין לנו אפילו חמישה שקלים.

למה? אתה. מדוע?

הוא יכל לשים שקל בכל אחד, למה הוא שם חמישה?

בשביל, עד שהפקח מגיע מספיק שקל, לא?

אז חמישה שקלים שהוא שם זה מיותר. הוא שם בלארג'יות, שם חמישה שקלים בלארג'יות, אבל זה מיותר. ההוא אומר לו, אני לא צריך.

אני לא צריך את החמישה שקלים שלך, מספיק לי שקל, שקל תשלם.

אם עד שהפקח יגיע כבר יעבור רבע שעה, זה, הוא היה צריך לשים שתי שקלים עד שקל, אז מה עולה שעת חמישה? אבל הרב זה יגיע לאותו זכור. אבל הרב צריך לשלם לו כמה שמוכרח. המינימום שצריכים לשלם בשביל להציל אותו מהדוח.

בדיוק, יותר מזה אני לא צריך, יותר מזה אני לא צריך, סתם שמת חמישה שקלים, עכשיו אם במקרה לאברהם ההוא הצדיק אין לו בכיס כסף רק חמישה שקלים, אז אומר אברהם תשמע נכון מספיק לך שקל אבל אין לי, האפשרות היחידה להציל אותך היה חמישה שקלים, אז זו האפשרות היחידה, האפשרות היחידה זה כמו אם יש רק אפשרות הידי שאני אתרום את החמור שלי,

זו האפשרות היחידה, אז תשאלו חמישה שקלים,

ואם אפשר לפרוט את זה בחנות ולקבל שקלים בודדים, אז תלוי אם...

אם העבודה הזו שווה כסף, בבקשה. ממתחן למטחן לא היה יותר מלא. אז זו עבודה שבאמת שווה כסף. כמה שעולה פועל ללכת ממתחן למטחן, אין בעיה. זה לא ממתחן, זה שחיתה של הלאה. כל מלכים לפני עצמו, נכון. אבל כשעמדתי במטחן ההוא, אז תשלם לי כמה שלוקח שכר ללכת ממנו. עכשיו הרב, אנחנו גרים באותו בניין. רגע, שנייה, עוד לא גמרנו.

אז לא גמרנו. אז סיכמנו, מה עם אברהם והנהגים?

אז הנהגים חייבים לשלם לאברהם כי הוא הציל אותם מנזק ודאי, וזה לא דומה למבריח ארי, שזה לא נזק ודאי.

כמה חייבים לשלם? את המינימום שכל נהג היה צריך בשביל להינצל מהפקח. זאת אומרת, הנהגים הקרובים, מספיק להם שקל.

הנהגים בסוף הרחוב, שעד שהפקח יגיע כבר השקל ינמס,

צריכים שתי שקלים.

כמה שכל אחד צריך.

עכשיו, מה עם משה?

מה עם משה? אז דיברנו בהתחלה שמשה זה שלא מדעתו. עוד יותר הוא חייב, נכון? כי זה שלא מדעתו.

אז כאן הוא עיר הערה, וזה צודק מאוד.

בואו נעשה רגע.

כאשר משה שם את החמישה שקלים במתחן,

בטעות, במתחן הסמוך,

כן?

הכסף הזה שוכן כבוד במעמקי המתחן.

למי שייך החמישה שקלים עליו?

למשה?

משה כבר לא יראו אותם לעולם.

זה כמו שזרק את זה בים. להוציא את זה משם,

אי אפשר.

אמרנו, למשה כבר לא שייך.

אז אחר כך הוא בא ואומר לנהג,

הוא, אתה נהנית מהממון שלי?

אבל הצילתי מהממון שלו. כבר לא שלי. הממון שלי שזרקתי אל הים, הציל אותך. זה הפקר כבר, נכון? זה כבר לא שייך לי. זה של העירייה, זה הפקר.

לי זה כבר לא שייך, אז לא נהנית מהממון שלי,

נכון?

אלא מה?

אז משה יגיד, תשמע,

אני לא הפקרתי את זה בכלל.

אני שמתי, או שאני אענה, או שכל מי שיבוא לחנות אותו, הוא הרי משתמש בזה,

לכל נהג, לכל נהג.

אז הנהג השני אומר, תודה רבה.

אם כל נהג שבא לחנות פה באמת בפועל משלם חמישה שקלים, חוק בל יעבור.

אתה צודק, זה נקרא שעוד לא הפקרת את זה, כי אתה משמש בזה, זה עדיין משמש לנהגים שבאים לחנות.

אבל בפועל זה לא ככה. הנה, הנהגים, רוב הנהגים לא משלמים.

אז זה לא נקרא ששמת את זה בשביל לשמש את כל מי שבא לחנות פה. הפקרת את זה, זה מופקר. והנה אתה רואה וראיה שאני לא שמתי חמישה שקלים במנחם.

זאת אומרת,

לא עמדתי לשים, אז זה נקרא שסתם הפקרתי את זה. ממילא לא השתמשתי בממונך, השתמשתי בממון של הפקר, וזכיתי מן ההפקר, וממילא אני פטור מלשלם לך.

אתה סתם בא לנצל את זה ששמת בטעות כסף להפקר,

ועכשיו לבקש את זה ממני.

אני לא חייב לשלם לך, אפילו טובה לא עשית לי. לך אפילו תודה לא מגיע, כי שמתי את זה בטעות.

לא התכוונת להציל אותי.

אז משה חייב לשלם לאברהם חמישה שקלים, והנהג ההוא חייב לשלם,

הנהג ההוא פטור לשלם למשה, זה מה ש...