פרשת מטות - חלק ב | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, טליה בת גנת,

שהזיווג יעלה לרצון לפני השם,

יתחתנו בחתונה הקדושה על טהרת הקודש,

זמרים כשרים, אוכל כשר כפז,

ושהחתן ישמח ויבטח בקדוש ברוך הוא,

ילך בדרך האמת עם ילדים צדיקים תאומים מהירה מן.

אמן.

אנחנו, פרשת מטות חלק ב',

המשך למה שדיברנו קודם.

הייתה מלחמה במדיין,

הצדיקים ניצחו,

ויביאו אל משה ואל אלעזר ואל עדד בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה.

המדרש אומר לו, הודיע שבחן

שלא נטלו כלום מן הביזה שלא ברשות.

יצא לי להיות במלחמת יום כיפור.

כל אחד בא עם שלל,

כל אחד הביא משהו,

אפילו כדורים,

אפילו כל...

היו כאלה שאספו אצבעות,

וכן הלאה.

כל אחד בא עם משהו מזכרת, מצטלם, וכו' וכו'. פה,

להודיע שבחן שלא נטלו כלום מן הביזה שלא ברשות,

אלא יביאו לפניהם,

ואחר כך נטלו.

ויביאו אל משה ואל אלעזר ואל עדד בני ישראל

את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה.

אז יביאו לפני, ואחריהם

נטלו מה שנטלו להם.

ויצא משה ואלעזר הכהן

וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה,

להקביל את פניהם,

להגיד ולהודיע ענוותנותו של משה,

שהיו כולם תלמידי תלמידיו.

הנה השבח הזה,

שחכמים, זיכרונם רכה, עונדים לבני ישראל רב ועצום מאוד.

למעלה הרבה מאוד ממה שאנחנו משערים ונראה לנו.

ידוע שאנשים שהזדמן להם בחיים להיות מארגנים מוסד רוחני,

או מוסד גשמי.

מיד זכה עליהם דעתם,

שהם הבעלים הרשמיים,

ומורים לעצמם היתר,

לעשות כל מיני דברים על דעת עצמם,

תקיפים בדעתם,

ידם תמיד על העליונה,

והקול שלהם בבעלותם.

כי הם היו הראשונים בבניין,

והם יזמו את הפעולה הזאת.

לכן הם מרגישים בעלי בתים.

ואם הדברים אמורים,

במבצעים ציבוריים של מוסדות שונים,

בין אם הם רוחניים,

בין אם הם גשמיים,

אז על אחת כמה וכמה גיבורים

שמנצחים במלחמה,

כאלה שמנחילים לעמם ניצחון

וכיבוש מדינות זרות,

או כאלה שהצליחו לעשות מהפכה במדינות,

ושינו את הסדר הציבורי במשטר, והביאו והפיחו רוח חדשה.

לאנשים כאלה

אין גבול לתקיפות

וזחיחות דעתם.

והותרה להם הרצועה,

והם אינם מדקדקים כלל לכלכל במשפט וצדק

את ענייניהם.

להם הכבוד,

להם התפארת,

וכל הרשות בידם להתנהג כאוות נפשם.

ובפרט מקימי המדינא.

אם הם הקימו את המדינא אז הם בעלים לעשות ככל העולה על רוחם.

תמיד אומרים שיש אפליה בין ספרדים לאשכנזים, בין מרוקאים לפולנים,

ומכחישים וקוראים לזה שד עדתי, וקוראים לזה כל מיני שמות.

העיקר לא לדבר מזה.

מי דואג שלא ידברו מזה?

המפלים.

אלה שהם בצד של המפלים,

הם דואגים לדבר הזה.

אז עכשיו

התגלגל לידינו

דבר מדהים,

שבו שומעים ממש

דברים איומים ונוראים.

בואו נשמע את הדברים

על אפליית המזרחיים מול האשכנזים,

מרוקאים

מול פולנים.

הפרוטוקול הסודי המתעד את ישיבת המוסד לתיאום,

נרשמים חילופי הדברים הבאים בין ראש מחלקת הקליטה ברגינסקי

לראש הממשלה בן גוריון.

מר ברגינסקי,

אני רוצה לקבור פה עוד שאלה שהיא שאלה מצפונית אותנו.

מאשימים שאנחנו מפלים את עדות המזרח לרעה כלפי יהודים אירופאים.

אמר דוד בן גוריון, זה נכון,

יש אפליה.

זאת אפליה מוכרחת.

יש להקדים את עלייתם של היהודים הכאפיים הפזורים על פני שטחים מרחבים.

אומנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה פרימיטיבי מאוד,

ייתכן גם שהוא ירוד מבחינה גופנית,

אבל אין ספק שהוא ייקלק באזורי הפיתוח ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר.

וראש מחלקת הקליטה והסוכנות, מר בריגינסקי,

מסכם. אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו, הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח.

את אלה אני יכול לזרוק להתיישבות ולכל שאר המקומות.

מה זלמן שגאי?

את הפולנים אינני יכול לשלוח לשיכונים במעברות ולפחונים בדימונה.

אין לי שום אפשרות לעשות זאת מטעמי האוכלוסייה שמקיפה אותם.

אין שום תקווה שהפולנים יחזיקו שם מאמץ.

הם לא יהיו שם אף רגע.

כמעט בכל המקרים מחליטה הסוכנות להתחשב בעולי פולין ולהעביר את משפחותיהם מאזורי הפיתוח למרכז הארץ.

בהמשך גם לבנות עבורם שכונות מיוחדות כמו שכונת רמת-אביב בתל-אביב.

חיים פדלון,

זוהי מדיניות של אפליית עולים מעדות המזרח בהעדפתם של עולים אחרים.

לא ייתכן להושיב את עולי צפון-אבריקה רק בגבולות ובספר,

ובא בשעה להפנות את עולי פולין לשיכונית מסודרת בערים הגדולות,

רחוק מתחומי הסכנה.

אני שולל דרך זו, ואני אלחם בה.

אז מה קורה פה? באמת יכול להיות שיש פה אפליה כזאת שקופה?

זה היה הסיפור.

פרצוני, אני אראה לך את זה?

מר יהודה ברגינסקי,

נגיד במילים פשוטות, אינני יכול לשלוח כרגע פולני לפחון, מפני שזה תכף משפיע על מצב העלייה מפולין.

את הפולנים אין אנו יכולים לתלות בכל מקום, יחד עם אלף מרוקאים.

אמר יצחק קניקסברג,

אנחנו חוששים שהעולים האלה יתחילו לכתוב מכתבים לארץ המוצא שלהם ולכבול על התנאים,

ואנחנו צריכים לתת להם שיקול פחות או יותר מתקבל על הדעת.

פה יש פה החלטה ברורה של הסוכנות שאומרת,

אנחנו צריכים לאפשר לפולנים לגור במרכז הארץ ובבתים טובים,

כי אם לא נאפשר להם הם ירדו מהארץ.

אנחנו חייבים לתת להם תנאים יותר טובים ממה שאנחנו לוקחים למרוקאים כדי שהם לא ירדו מהארץ.

לאן הם יחזרו? ופולין, שנמצאת תחת שליטת ברית-המועצות,

לאן בדיוק הם יחזרו?

ברגע שמגיעים שני אנשים, באותה נקודת זמן, באותו מצב כלכלי, באותה השכלה,

באותה השכלה,

ומה שיקבע מי ילך לעיר פיתוח ומי ילך לעיר במרכז הארץ.

קשור לשאלה מאיפה כל אחד מהם יגיע.

יש כאן אפליה על בוטה.

שמעתם.

כן, אז הדברים נפתחים,

הפרוטוקולים מתגלים,

והדברים ברורים.

ראשי המדינה והציונות, הם קבעו

לזרוק אותם לספר,

כי הם יתאקלמו והם לא יכתבו מכתבים למרוקו,

אל תעלו,

אבל הפולנים יכתבו מכתבים, יגידו לא לעלות.

אז לכן צריך לפנק אותם, והם יגורו במרכז הארץ ויקבעו את המדיניות.

אז מי עשה את השד העדתי?

בן גורגור.

מה למדנו?

שאם בן אדם מצליח משהו במלחמה,

אז העיתורים והתהילה, הכל לראשו, והוא יכול להגיד הכל.

ומי ששינה מדיניות,

ודאי וודאי. ומי שבנה מדינה, כאילו, אוי אוי אוי,

אז הוא יכול להחליט מה שהוא רוצה.

אבל לא כן התנהגו בני ישראל, שהם גיבורי הכוח והניצחון.

אלה שסיכנו את נפשם לטובת האומה והשליכו את נפשם מנגד.

ולא נסוגו אחור אפילו כשהמוות ארב להם על כל צעד.

ולכאורה, במצב כזה,

אין לדקדק ולהיזהר

מדברים פעוטים וחסרי ערך, לקחת משהו קטן מהשלל.

משהו.

כל זה כלום ואפס ביחס לסכנות הנוראות שהגיבורים מתלבטים בהן.

כגון משיכת חפץ,

ששוויו שקלים אחדים בלבד.

ממי יכולים בכלל לבקש רשות באמצע המלחמה?

הלוא זה ימים של ימי מלחמה וסכנה.

מי יעלה על דעתו אפילו תלונה קלה נגד הגיבורים האלה, אם לקחו כמה שקלים,

אם נהנו משהו הנאה מהרכוש לאויב.

הרי כל אחד מישראל יגיד שהוא מוכן להעניק לגיבורים האלה ברכות ומתנות,

להודות על ההצלה שהצילו אותם משונאים.

ואפילו התורה אמרה שדין יפת תואר מותר במלחמה,

כי כשאדם עומד מול הסכנה יצר הרע הוא לא יוכל להתגבר עליו.

אפילו באשת יפת תואר.

ופה הגיבורים האלה בשקלים לא נוגעים.

בשקלים אף אחד מהם לא נגע בפרוטה.

את הכול ויביאו אל משה

ואל אל עזר ואל עדד בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה.

בלי לגעת.

לא היה ציווי שלא ייקחו מהשלל.

לא היה ציווי.

היו מלחמות שהיו ציווי.

לא לגעת בחרם.

עכאן נגע וכשלושים ושישה מתו מישראל בגלל זה שאחד

מעל בחרם.

פה לא היה ציווי.

ואף אחד לא נגע.

אז לראות ולהשתומם על גודל מעלתם המוסרית

ועל עדינות הנפש הטהורה.

אחר כל הכבוד והתפארת שמגיע להם באופן טבעי,

לא לקחו שלא ברשות.

הרחיקו מעל עצמם לגמרי רגש התפארות

המגיע להם בתור מנצחים.

ולא הועילו לייחס לעצמם זכויות מיוחדות

לרגל ביצוע התפקיד שהוטל עליהם.

כל הניצחון

לא זקפו על חשבונם וזכותם.

ייחסו אותו

וזקפו אותו

לגדולי ומנהיגי הדור

ולעם ישראל בכלל שהתפללו בעבורם.

והביטו על עצמם

שהם רק שלוחי עם ישראל בלבד.

עם ישראל הוא הבעלים על הרכוש.

הניצחון הוא ניצחון של כלל עם ישראל.

והם יחלקו את השלל חלק כחלק.

כיוצאים למלחמה וכנמצאים בפנים כולם שווים.

זוהי גדלות נפלאה.

ורואים הם לשבח.

לא רק הצטיינותם וגבורתם בלבטי המלחמה,

אלא על גודל הגבורה המוסרית.

שאפילו בעת התלהטות היצרים,

כמו שקורה באופן רגיל במלחמות,

שלטו גיבורי הרוח ביצרם ונמנעו מליהנות.

בעיקר יש להדגיש

את הרגש העדין

שלא זקפו את הניצחון על חשבונם וזכותם,

אלא שזכות

הכלל

היא המנצחת.

וחכמים, זיכרונם לברכה, הנציחו את שמותיהם, לדוגמה, לכל הדורות,

שלא לקחו שלא ברשות.

ועד כמה הייתה הפעולה הזאת חשובה,

במוסריותה,

שלא לקחו שלא ברשות,

עד שמשה רבנו, עליו השלום,

אלעזר הכהן

וכל נשיאי ישראל,

יצאו לקבל את פניהם.

להצהיר ולפרסם ברבים

גודל מעלת הגיבורים,

להציגם לדוגמה ולסמל לכל הדורות,

שמהם יראו

וכן התנהגו.

זאת אומרת, לא משבחים

את הגבורה הפיזית שהם ניצחו במלחמה.

לא עיטורים ולא צל״שים ולא דרגות,

אלא מעלה מוסרית, לא נגעו בשום דבר.

לכן,

איש המזכה את הרבים

והמקדיש את חייו לטובת הרבים

צריך שיהיה עין ותן וצנוע ולא יזקוף לזכותו או להנאתו הפרטית, חלילה,

שום הישג מן ההישגים

ולא יתפאר

ולא ידבק בו שום הנעת כבוד ושררה וכדומה.

מה ליטול לעצמו את הבעלות והרשות,

אלא רק כשליח ציבור וזכות הרבים היא זו שעמדה לו בכל ההצלחות.

כך מצינו אצל גדעון השופט.

סירב

ומנע מעצמו כל הענקה וכבוד

על שהנחיל לישראל ניצחונות מרובים.

וכשהציעו לו ישראל את המלכות

ואת השררה

בה עריצה מותו על ניצחונותיו

ואמרו לו שימשול בהם

וגם זרעו

בעבור התשועה שהבין ישראל,

ככתוב,

ויאמרו איש ישראל

משול בנו

גם אתה,

גם בנך,

גם בן בנך,

כי הושעתנו מיד מדיין.

ענה ואמר

לא אמשול אני בכם

ולא אמשול בני בכם,

אדוני ימשול בכם.

ההפך משס.

הוא רוצה לקחת את ההנהגה.

איפה ראיתם שהוא רוצה לקחת את ההנהגה? ארבעים שנה אין הזדמנות לקחת הנהגה אם רציתי. לא לקחתי שום דבר.

כבר סיפרתי לכם, נכון?

שלא אימצתי לעצמי שום דבר ולא בניתי שום דבר ולא כלום.

אז מה?

הנהגה רוצים להיות מנהיגים על הציבור, שאף אחד לא יהיה. רק הם!

ההפך מגדעון.

הוא לא רצה לקבל את הממשלה,

כי מהשם יתברך באה התשועה,

ולזה אמר להם, הוא ימשול בכם,

ואליו תשמעון.

ומה ששאל וביקש גדעון מהם הוא שייתנו וישניחו כל אחד את שללו משלל המלחמה,

לעשות מהם תכשיט וזכר,

להנציח את הנס.

כמו הכתר תורה שעשינו.

להנציח.

מי אמר לעשות כתר לספר תורה?

הרב יהודל שפירא, זכר צדיק ברוך הוא.

באתי אליו מההרצאה בסוסייטי, מבת ים, הבאתי למעלה ממאה עגילים שהורדתי מבחורים שם.

והוא ראה את כל זה, אומר לי, מה אתה עשה עם זה?

אמרתי לו, לא יודע, הורדתי להם, שלא ילכו עם ה...

אמר לי, תעשה מזה כתר תורה.

אפשר שמפה הוא למד.

מה אמר להם גדעון?

ביקש ושאל מהם, כל מי שיש לו שלל משלל המלחמה,

תנו ותשליכו את הכול, נעשה מזה תכשיט וזכר להנציח את הנס.

הרגיש גדעון

שבהצעת מלכות זו

יש בה משום גמול גשמי על מסירות נפשו לטובת ישראל.

לכן, מנע את עצמו מלקבל שכר זה?

לא רוצה להעכיר את משימת חייו הטהורה במתן חומרי צדדי.

הוא עשה לשם שמיים.

אז מה הוא צריך את השכר הזה שייתנו לו את הממשלה וההנהגה?

לא רוצה.

לא רוצה.

אתם יודעים כמה באים אליי, עכשיו זה הזמן, תלך לבחירות, עכשיו תלך לבחירות,

עכשיו

לא רוצה, נגמר, עשיתי את שלי, אמרו לי אז לעשות, עשיתי שלום, ביי, לא רוצה.

מה אבל אתה עכשיו יכול, לא רוצה.

יציאתו של משה ואלעזר והנשיאים לקראת גיבורי המלחמה

עשתה רושם כביר על כל הרואים והשומעים

על מעשי המנצחים הללו,

ששלטו בנפשם ולא לקחו מן השלל שלא ברשות.

ההתפעלות וההתרשמות נבעה מן העובדה

שאלה הגיבורים לא איבדו את עשתונותיהם.

לא יצאו מגדר שיקול הדעת המוסרי גם בשעת שיכרון הניצחון.

ולא התיימרו לומר, הכל בזכותנו.

איך אמר שרון?

אשרי העם שצהלו.

אני מאמין שמחנכים אותו שמה על כל הדיבורים האלה.

ממילא

יש להם הכוח

להורות יותר לעצמם כאוות נפשם,

ובכל אופן הם לא עשו כן.

בהכרה כזו שהייתה להם, שלא לגעת בשקל אחד,

מן הראוי שתפורסם

ותועמד לדוגמה לדורי דורות

ויונצחה

בפסוק שפתחנו.

ויביאו אל משה ואל אלעזר ואל עדד בני ישראל

את השבי

ואת המלקוח

ואת השלל אל המחנה.

ילמדו הלומדים

וישמעו השומעים

ויחכימו החכמים

ולא יעשו כן הטיפשים.

ועוד כמה דקות יהיה המשך.