לא לוותר על קוצו של יוד | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לטובת אורה בת נעמי ברכה, שתקום ממיטת חוליה לחיים טובים ולשלום ויתקדש שם שמים בעולם אמן. 

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג, א) "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" למה? להתרחק מן הגזל. כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, הזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, 

וכיוון שהגיע משה אצלו אמר: "אני לא הייתי יודע שהיית רץ מפני צמא! עייף אתה!!" הרכיבו על כתפו והיה מהלך. 

אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם - חייך אתה תרעה את צאני ישראל!". 

אז רואים פה גילוי רחמים של משה רבנו, שהוא רודף אחרי הגדי ולא מפקיר אותו. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): "וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" מהו מִמִּכְלְאֹת צֹאן? כמו (בראשית ח, ב) "וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם", הוא היה כולא את הצאן, מִמִּכְלְאֹת צֹאן היה כולא את הצאן מונע גדולים מפני הקטנים. והיה מוציא הקטנים כדי שירעו עשב הרך, אז היה מכלאות צאן, כולא אותם לא נותן להם לצאת. 

קודם מוציא את הקטנים שיאכלו את כל העשב הרך, אם הוא יוציא את הגדולים הם יבלעו את הרך. ואז לקטנים יישאר הקשים, והם לא יאכלו לאכול. צריך שכל, חכמה ורחמנות. אחר כך היה מוציא את הזקנים, אחרי הקטנים - הזקנים, כדי שהם ירעו את העשב הבינונית. ואחר כך מוציא הבחורים שהם אוכלים עשב הקשה. 

אמר הקב"ה: "מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו - יבוא וירעה בעמי". 

הדא הוא דכתיב (תהלים עח, עא): "הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ". 

אז זאת אומרת: צריך להיות עם שכל לדעת להלוך לפי רוחו של כל אדם. כמו שמשה רבינו ביקש מ"אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" (במדבר כז, טז) - שהקב"ה יביא אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ. איזה רוּחַ? כמו רוּחַ האלוקים, שהקב"ה יודע רוחו של כל אדם ואדם – צריך שהמנהיג ידע רוחו של כל אדם אדם להלוך איתו וכנגדו לפי מידתו והראוי לו. 

"להיות מנהיג צריך להיות האדם מושלם במעלות בחכמה ובמידות טובות. אבל גם בכוחות ובהיפוכי כוחות, ולהשתמש בכל מידה במקום הראוי לה, כי כשם שהאכזריות היא מידה רעה כך רחמנות שלא במקומה מביאה הרס וחורבן. כמו שאמרו חכמים: "כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזר על הרחמנים". וצריך המנהיג להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, אבל יחד עם זה חייב המנהיג להיות איתן בדעתו שלא לחוש מפני כל, ולהוכיח על כל עוול!" 

לא לחשוש! על כל עוול שהוא רואה - הוא צריך להתריע ולהוכיח. "כמו שמצאנו ביעקב אבינו עליו השלום כשבא לחרן פגש את הרועים קרא להם אחים; "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (בראשית כט, ד) זה מדבר אליהם יפה! ובאותה שעה אמר להם תוכחה. מה אמר להם? 

"הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (בראשית כט, ז) מה אתם כבר מפסיקים בחצי היום והולכים?! 

למה? מוכיח אותם, מה אכפת לך מה הם עושים? 

אומר להם: 'לא! אם שכירים אתם - לא השלמתם פעולת היום, מה זה? גזל! אתם גוזלים את הבעלים, אם אתם שכירים אתם צריכים לסיים את יום העבודה. ואם הבהמות שלכם ואתם לא שכירים – אף על פי כן "לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה". 

זאת אומרת: הוא מוכיח אותם לפי מה שראוי להתנהג ולעשות. 

'מה אתה מתערב?!' ישאלו אותו, מצד אחד אַחַי ומצד שני תוכחת. למה? כי מנהיג לא יכול לראות עוול. 

כתב הספורנו: "הצדיק ימאס את העוול גם אצל אחרים", הצדיק ימאס את העוול גם אצל אחרים. "כמו שאמרו (משלי כט, כז): "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" 

כמו בשס! מה קורה בשס? "צדיק ימאס עוול" מה פירוש? אם אתה רואה אחד שעשה עוול במפלגה, אתה צריך להוקיע אותו, לזרוק אותו לכל הרוחות ולהגיד: 'הכתמת את כולנו!'. זה הם לא עושים, אדרבא! מאמצים לחיקם רשעים, 

כי אומרים (הרב שלום כהן): 'מה זה משנה שהם רשעים? העיקר שהם בונים בתי כנסת!'. 

ומצד שני: "וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" אבל הם שונאים ישרי דרך. אלה שאומרים להם את האמת בפנים. אלה שמתנהגים כראוי - את אלה הם שונאים. 

(הרב שלום כהן): 'מה אתה? תוריד את הפאות! תוריד את הפאות!' 

לא הבנתי! בן אדם שואל שאלה, שאלה הגונה: 'אם הרב עובדיה יוסף קרא לו 'רשע, גנב!', לדרעי (אריה דרעי) אז איך אתם מחזיקים אותו? אתם אומרים 'שצריכים ללכת לפי מה שהרב עובדיה' אומר, הרב עובדיה אומר: 'שהוא רשע! וגנב!!' אז למה אתם ממשיכים להחזיק אותו? נגד הרב עובדיה!! והוא 'מביט מלמעלה?' מהבנין בכניסה, עד עכשיו הוא מביט מלמעלה מירושלים. אז איך אתם עושים נגדו?' נו, אז הפסוק מדבר בעד עצמו ואומר בדיוק מי בסדר ומי לא בסדר, ומי צדיק ומי רשע. 

אז כתב הספורנו: "הצדיק ימאס את העוול גם אצל אחרים ככתוב תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ. והגמרא אומרת בכתובות קה': "בהאי תלמיד חכם דמרחמי ליה בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא" זה תלמיד חכם כשאתה רואה שאוהבים אותו בני מתא, בני מתא זה בני העיר, זה לא בגלל שהוא אדם מעולה, זה בגלל שהוא מוכר להם 'תותים' (הרב יגאל כהן). דלא מוכח להו במילי דשמיא, הוא לא מוכיח אותם, אם היה מוכיח אותם - אז כמובן לא היו מתאספים סביבו. 

"וידוע מה שאומרים בשם הגר"י סלאנטר, רבי ישראל סלאנטר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה: "שרב בעיר, רב של עיר, אם אינו מחליט שלא לוותר מקוצו של יו'ד בדיני התורה, אפילו אם יגרשו מהעיר, לא זו בלבד שאינו ראוי להיות רב - אלא גם איננו יהודי שלם!". רב של עיר - אחריות שלמה על העיר! על הכל: כל השחיטה, על הכשרות על הכל, על כל הדינים, על הסופרים, על החזנים, על הכל הוא אחראי על הכל, רב של העיר. 

אם הוא לא מחליט בהחלטה נחושה: 'שהוא לא מוותר על קוצו של יו'ד בדיני התורה, והוא לוקח בחשבון גם: שיגרשו אותו מן העיר, וזה כאילו הפסד לעיר – מה? יישארו בלי רב?! 'ועוד רב כמוני חכם וזה..' מה, הוא אומר: 'לא זו בלבד שהוא לא ראוי להיות רב! אלא שגם איננו יהודי שלם!!'. איזה מין דבר? כל יהודי חייב ב"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) כל יהודי פשוט, רב? על אחת כמה וכמה! רב אסור לו לוותר על קוצו של יו'ד. אם הוא מעלים עין - אז יפשה הנגע, והכל יהיה כל הקולר יהיה תלוי בצווארו. 

כבר סיפרנו, פעם היה מעשה שאחד ברוסיה תפסו אותו על גנבות, והחליטו: 'לשלוח אותו לחמש עשרה (15) שנה לסיביר!' אז הוא ביקש בקשה אחרונה לפני ששולחים אותו: 'שיתנו לו לדבר עם הרב, רב המקום!'. 

אז הוא דיבר ואמר לו: 'תשמע! בגללך אני הולך לסיביר!'. 

אמר לו: 'אני? מה עשיתי?'

אמר לו: 'אתה לא הוכחת אותי, אתה ידעת שאני גנב {'אז מה אם הוא גנב!'... – הרב שלום כהן} אתה ידעת שאני גנב – ואתה לא אמרת לי שום דבר, בשביל זה תפסו אותי ועכשיו אני הולך לסיביר! אם הייתה מוכיח אותי הייתי פוסק מגניבות'.

 על זה אומר החפץ חיים: "כשיגיעו הרבנים למעלה ככה יהיה דינם! 

כל העבריינים, כל התותים כולם יבואו ויגידו: "אתה לא אמרת לי כלום! אני הייתי קרוב אליך, אתה ראית במעשיי, ידעת זה, לא אמרת לי לא הערת לי, הפוך! עוד עודדת אותי! - ואני עכשיו בגיהינום הכל בגללך!!" 

יוציאו אותו! אפילו אם הוא יהיה בגן עדן בזכות מעשיו הטובים נגיד - ישר לגיהינום! עם החבר'ה של התותים" ככה אומר החפץ חיים. 

"הרי שהנהגת הציבור אינה מילתא זוטריתא, זה לא דבר קטן! זה לא דבר קל. יש צורך בפיקחות וחכמה רבה, אבל על כל זה צריך יראת שמים אמיתית!" אם אין לך יראת שמים את האלוקים – אתה לא ירא? אז מה אתה, רב של עמלק?! איזה רב אתה? מאיפה אתה? באת לקרר את הציבור להגיד להם: 'שהכל מותרים לכם?'. "ומידת החסד והרחמים צריך להיות גם למנהיג על כל אחד ואחד". יש לך מידת החסד והרחמים יותר מאשר אתה מתקן את הבן אדם שלא יטעה? אם אתה רואה אדם מפסיד ממונו כל רגע מפסיד ממונו 

- זה לא רחמים להגיד לו: 'הלו הלו! אתה מפסיד את הממון!' 

זה לא רחמים? אם אתה רואה שהוא מפסיד את העולם הבא - למה אתה לא מעיר לו? איפה הרחמים שלך? כי הרב הזה הוא מרחם על עצמו, הוא לא רוצה שיעזבו אותו, הוא צריך אנשים שיתרמו לו, הוא צריך אנשים שיהיו איתו, הוא צריך אנשים שיכבדו אותו, שיהיה לו... זה לא רחמים - זה אכזרי! "אז אם יהיה לו פקחות, חכמה רבה ויראת שמים מעל הכל אמיתית וחסד ורחמים לכולם - יכירו וידעו כי רק את טובת הציבור הוא מבקש. לזה, בחן הקב"ה את הצדיקים עד שהעלה אותם לגדולה". 

לא עולה אדם לגדולה סתם, אלא, אלא! אחרי שהשם בודק אותו. ולהעלות לגדולה - זה לא מה שאנשים מעלים בן אדם ואומרים: 'שהוא גדול!' לעלות לגדולה - זה שרואים שהקב"ה מסייע לאדם במעשיו הטובים, זאת אומרת כשיש סייעתא דשמיא יודעים שהשם עמו. כמו יוסף הצדיק שהשם מצליח אותו בכל אשר הוא עושה! זה נקרא 'גדולה!', לא מה שקבוצת אנשים מהללים אדם, גם בעולם התחתון יש אנשים שמעריצים אפילו, אנשים שרוצחים כמה שיותר... זה לא אומר שהם 'עלו לגדולה'. 

"לזה בחן הקב"ה את הצדיקים עד שהעלה אותם לגדולה - בחן את משה רבנו עליו השלום במידת הרחמנות גם על שה אחד, עד שהתנצל על שלא ידע שהוא צמא למים!". זאת אומרת לא נתן דעתו שהוא צמא, 

ואמר לו: "עייף אתה?" 

והרכיב אותו על כתפו, מדבר איתו! עם הגדי עם השה, אי! סליחה! איך לא שמתי לב? חמודי בא בא בא מותק לוקח אותו... 

"אבל גם התרחק מן הגזל! שלא לרעות את הצאן בשדות אחרים", הלך אחרי המדבר. "הלך למקום של הפקר, לדאוג להאכיל אותם להשקות אותם, אבל עם זהירות לא לנגוע משל אחרים!". לא לנגוע. "בחן הקב"ה את דוד המלך עליו השלום ממכלאות צאן, קשה למנוע בחורים מהצאן שדוחפים עצמם להיות ראשונים, הם חזקים לאכול מהעשב, אז צריך תבונה וכושר הנהגה לקבוע לכל סוג את זמנו ועיתו". אז דוד המלך עומד בשער של הדיר ומשחרר רק את הקטנים, נדחפים הגדולים, 

- 'לא! לא, תעמוד פה, תעמוד פה', 

משחרר את הקטנים. גמר עם הקטנים אכלו חזרו. עכשיו יאללה מוציא את הזקנים, ועצבנים כל הבחורים 

אומר: "אין מה לעשות! יש תור חביבי אין מה לעשות אתם בסוף". 

"וככה הוא עושה לפי התועלת הנרצה לכל סוגי הצאן. וכאשר נמצאו נאמנים; משה ודוד וכל רועי ישראל - בחר אותם הקב"ה לרעות ולנהוג את ישראל!". אמרתי לכם שכתוב (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" כתוב שאברהם ושרה עשו נפשות בחרן. אמרתי לכם שרמוז פה, שאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, הקב"ה בוחר את אלה שיעשו נפשות! לא כל אחד זוכה וזכאי לעשות נפשות בישראל, זה בחירה שהקב"ה בוחר. גם פה כתוב: "אחרי שנמצאו נאמנים - בחרם הקב"ה לנהוג ולרעות את ישראל!". 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).