חסרון בהעדר דרך ארץ | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

כן, פרשת השבוע,

ויקרא אל משה

וידבר השם אליו מאוהל מועד למו.

ויקרא רבה,

א' טו,

ויקרא אל משה מכאן אמרו חכמים כל תמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה אמנו.

צאו למד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים

שהוציא את ישראל ממצרים ועל אדוני עשו כמה ניסים ונפלאות על ים סוף

ועלה לשמי מרום

ולהוריד תורה מן השמיים

ולהתעסק במלאכת המשכן

ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה.

אז משה רבינו, עם כל המעלות שלו,

אבי החכמה אבי הנביאים וכו' כמו שאמרנו, עם כל המעלות שלו

הוא לא נכנס לפני ולפנים עד שאשם קרא לו.

למדים מכאן,

למדים מכאן שלא זו בלבד שחייבים להקדים דרך ארץ לתורה,

אלא שאם יש חסרון בדרך ארץ,

כל תורתו אינה נחשבת כלל.

אז לא רק שחייבים להקדים דרך ארץ לתורה,

דין קדימה,

אלא שבגלל שאתה חסר בדרך ארץ,

אז תורתך לא חשובה כלום.

התורה לא חשובה כלום למי שחסר בדרך ארץ.

זה לא רק שהוא עבר על הדין של דרך ארץ קדמה לתורה ועבר על איזה פרט מסוים,

אלא כל תורתו לא חשובה כלום.

למה אין לו דרך ארץ בכלל?

אפילו רק הוא חסר בדרך ארץ.

ולא רק תורתו שהיא ברוח ובשכל אינה חשובה,

לא רק תורתו שהיא ברוח ובשכל בצד עצמה,

מעלה רוחנית,

שברוח ובשכל של התורה

אינה חשובה, אלא כל עצמותו היא כמבוטלת.

למה?

מה הוכחה לזה?

זה אפילו הנפש החיונית, מעלת החי, אינה חשובה כלל.

אפילו הנפש החיונית, מעלת החי, בלי קשר למעלת הדם.

בעצם מעלת החי שיש בו,

לא מעלת מדברת, מעלת החי שיש בו,

נפש החיונית,

אפילו היא לא חשובה כלל. מה הראייה?

ונבלה טובה ממנו, חכמים אמרו,

שנבלה טובה. מה זה נבלה?

בהמה יש לה מעלת החי.

בהמה יש לה מעלת החי, אפילו שהיא בהמה.

יש לה נפש בהמית.

אבל אם נבלה טובה אמנו, מה זה אומר?

שאפילו נבלה, נבלה אין לה כלום, היא מתה.

אין לה אפילו מעלת החי.

אין לה כלום. אפילו נבלה טובה אמנו.

הלא נאמר למשה, ונועדתי לך שם, ודיברתי איתך.

השם הודיעו שנועדתי לך שם,

ודיברתי איתך.

אז כבר השם הודיע לו שהוא יכול, כי הוא צריך לדבר איתו.

הוא צריך להיוועד עליו שם.

השם הודיע לו.

אפילו שהשם הודיע לו, והשם ודאי לא חוזר בו.

וזה בוודאי יהיה.

אם כן,

אז למה משה לא נכנס?

הוא מכל מקום לא נכנס עד שנקרא, אפילו שהשם כבר אמר לו והודיע לו.

רק הוא לא הזמין אותו ממש, בפועל לא קרא לו.

מכל מקום לא נכנס עד שנקרא.

ואילו נכנס, הלא לא היה הפגם אלא בדרגה העליונה של הדעת.

אז נגיד שהוא היה נכנס.

היה נכנס בלי שהשם יזמין אותו, והשם הודיע לו.

אז היה פה חסרון במעלה של הדעת,

שלפי הבנתו, בדעתו, בדרך ארץ, צריך לחכות עד שהשם יקרא לו.

אבל בפועל השם כן הודיע אותו, זה לא שלגמרי הוא נכנס בלי רשות.

שמודיע לו שהוא צריך להיוועד אליו ולדבר אליו שם.

מכל מקומים חסך לתלמיד חכם במדרגה העליונה של הדעת, כמו שאמרנו,

הרי הוא מבוטל בתכלית,

עד שקוראים עליו חכמנו זכרוננו לברכה,

נבלת טובה אמנו.

אז הדרגה של אדם מגיעה בחסרון דרך ארץ,

אפילו בדרגת משה רבנו מקבל התורה ונותן התורה,

אם חסר בדרך ארץ לפי דעתו, לפי מעלתו,

נבלת טובה אמנו חסר ממנו אפילו מעלת החי.

כי אם נבלת טובה אמנו,

אז כמו נבלה עם מעלת, אין בה מעלת החי.

והיא גם יותר טובה, אז הוא בכלל חסר מאוד.

אז לא רק שהתורה שלו כלום, הוא בעצמותו כלום, מעלת החי שבו.

התורה ניתנה לאדם אחרי שהגיעה לשלמות האנושית בנוגע למידות.

התורה ניתנה לאדם שהתקדם איתה אחרי שהוא כבר

הגיע לשלמות

בכל המידות בנפשו הגשמית בהמית.

ואז היא מעלה את האדם להידבק בבורול וחיים מנצחים אחרי שהאדם כבר שלם במידות.

אז הוא יכול להתחיל להידבק בבורו על ידי קיום התורה ולימוד התורה

ולבוא לחיים מנצחים.

אבל קודם כשיש בו מידת דרך ארץ אינו שייך לעלות במעלת התורה.

לפני שיש לו מידת דרך ארץ,

תמידת דרך ארץ,

לא שייך בכלל על מעלות התורה.

וידוע מה שכתב רב חיים ויטל בשער הקדושה,

כי מאי טעמה אין בתורה אסין ולווין מפורשים על ענייני מידות.

בתורה אין לנו מצוות מפורשות, אסין, לווין, אין לנו כלום על מידות.

כן? אין לנו לא תגעס, לא זה, אין כזה דבר.

אין.

תהיה עניו, אין מי כזה מצווה.

מפורשת בתורה.

אבל זה ודאי מוכן בתורה שצריך ככה להיות.

אז אומר רב חיים ויטל שמאותות העם

אין בתורה אסין ולווין מפורשים על ענייני מידות, אף שתיקון המידות מוכח בתורה, בתורה מוכח שצריך לתיקון המידות.

כי התורה היא ברוח והמידות הן בנפש החיונית,

שהיא הנפש הבהמית.

התורה היא ברוח.

לתקן את הנשמה

על ידי דרך הגוף, ולתקן את הנשמה עצמה.

אז אם כן,

התורה היא ברוח והמידות הן בנפש החיונית.

המידות בנפש החיונית שהיא הנפש הבהמית, מעלת החי.

בלי קשר למעלת הדם, מעלת החי.

בתיקון המידות שבהן כלולים רוב עניינים דרך ארץ,

מוכרחים לתיקון לנפש החיונית.

בשביל זה, בשביל לתקן את הנפש החיונית, חייבים

לתקן את הנפש הבהמית, זה על ידי המידות בדרך ארץ.

ומזה עולה למעלת התורה, אחרי שכבר יש לך את כל תיקון המידות, אתה מתוקן בדרך ארץ,

ותיקן את הנפש הבהמית,

אז אתה יכול על ידי התורה להתקדם ולעלות

בנפש הרוחנית, על ידי התורה וקיום המצוות.

הרי שאי אפשר לעלות למעלת התורה להיות בדרגת מלאך אם לא תיקן הנפש החיונית.

אי אפשר.

הדרך היחידה זה קודם כל להיות בן אדם דרך ארץ,

לתקן את הנפש הבהמית על ידי דרך ארץ והמידות,

רק אחר כך אפשר לעלות למעלת התורה,

בדרגת מלאך, יותר ממלאך וכו'.

ואמרו זכרונם לברכה באבות חביב אדם שנברא בצלם

חביבים ישראל שנקראו בנים למקום. אז יש פה שתי דברים

חביב אדם שנברא בצלם זה דבר אחד

חביבים ישראל שנקראו בנים למקום

זה מעלה שנייה

אז מעלת בן אדם

בלי קשר למעלת ישראל זה מעלה בפני עצמה של חביבי, של חביב

ויש עוד מעלה מעל זה חביבים ישראל

שנקראו בנים למקום

הרי יש חביבות באדם עצמו מצד שהוא צלם

ואחר כך המעלה יתרה לישראל להיכרת בנים למקום

ואם חסרה לו לאדם מידת דרך ארץ ואין לו חביבות מצד הצלם

כל שכן דהנו שייך למעלת בנים למקום

שאי אפשר לבנות קומה עליונה בלא שיהיה לה יסוד שתתקיים עליה

שאי אפשר לה שתהיה תלויה על בלימה

אין לו כלום

אז רואים קודם כל שצריך מעלת חביב

של אדם של צלם זה צריך דבר ראשון

אחרי שיש לך מעלת חביב אדם של צלם

שנברא בצלם זה על ידי תיקון המידות

אחר כך אתה יכול להיות חביבי לישראל

שהם בנים למקום

זה על ידי התורה קיום המצוין שניתנו לישראל

אבל קודם כל צריך חביב אדם שנברא בצלם זה על ידי תיקון המידות

ומאי תמר אם אינו מתנהג בדרך ארץ הרי זה ביזיין לתורה

אז אם אדם לא מתנהג בדרך ארץ הוא מבצע את התורה

וכנזם זהב באב חזיר המחטט בכל דבר מאוס.

כשנמצא נזם הזהב מתבזה ומתלכלך.

ואמרו זיכרונה לברכה,

לתורה חוגרת סג ואומרת עשה עני בניך ככינור.

אז מי שמזמר פסוק

ראשון זמא לא כקריאתו בטעמיו,

או שהוא קורא לזה בבתי משתה לא בזמן של יום טוב וכו',

לא איפה שצריך,

אז לתורה חוגרת סג ואומרת עשה עני בניך ככינור.

אז בניך, עשה עני בניך ככינור.

שמבזה את התורה.

מה אתה רואה?

הרי התורה ביתו של המלך מתאוננת אם נמסרה לזה שלא מתנהג למה כראוי.

התורה מתאוננת, נמסרה התורה לידי זה,

והוא מתנהג איתי ולא כראוי.

הוא מזמר כמו כינור.

זה בסתם, שאדם מזמר את הפסוק.

ומכל שכנים אין בו מידת דרך ארץ,

שהרי זה כאילו נמסרה ביתו של המלך לאדם גס ורב מאוד עלבון.

אז אם בחסון כזה שאדם רק מזמר פסוק,

ככה התורה, חוגר את צג ואומרת, כל שכנים זה כזה מצב שאדם בלי דרך ארץ, הוא לומד תורה ומקיים את התורה, ובלי דרך ארץ,

כזה אחד,

אז ודאי זה כמו כאילו מסרה ביתו של מלך, שזה התורה,

לאדם גס ורב מאוד עלבון.

התורה היא בבחינת מהורסה לישראל.

מאמרם זיכרונם לברכה בפסחים, אל תקריא מורשה אלא מהורסה.

אז תורה ציווה לנו משה,

מורשה קהילת יעקב, לא תקריא מורשה אלא מהורסה שהיא ארוסה לישראל.

התורה נקראת מהורסת לישראל.

ואין התורה סובלת בזיון.

אז התורה לא סובלת בזיון.

ואי אפשר שהתורה שהכתב המלך תתגלגל במקום מאוס ומבוזה.

ואם למד תורה ואין בו דרך ארץ, אף כי התורה עצמה מיישרת עמידות,

אבל הוא שלא יתלמד בתיקון עמידות וכל ענייני דרך ארץ.

אין התורה נשארת במקום זה שמבזים אותה ואין לו שום שייכות לתורה.

אז התורה עצמה, נכון, התורה עצמה,

בטבעה,

היא מיישרת את המידות ומתקנת אותן, זה כשהאדם בדרך,

רוצה להתלמד.

אבל אם אדם לא בא להתלמד בתיקון מידותיו,

אז התורה לא מתקנת את מידותיו, ונראה בהמשך שגם זה הפוך, זה סם המוות.

זה מחסדק את המידות הרעות אפילו.

אז אם כן, בחסרון דרך ארץ,

זה מבזה את התורה.

וזה כמו מתגלגל במקום מעוז ומבוזה.

אז ודאי שאין התורה נשארת במקום זה שמבזים אותה ואין לו שום שייכות לתורה.

התורה לא רוצה להישאר אצל אדם כזה.

והנה לומד תורה ואינו מקיים, הרי הוא מבזה את התורה, כמו דבריהם זיכרונם לברכה,

וחוכמת המסכן בזויה, על זה אמרו חכמים באלכות שמעוני,

בלומד ואינו עושה.

כשזה הולך למי שלומד ואינו עושה,

התורה שלו נקראת חכמה של מסכן שבזויה,

כי אין ביזוי כזה לתורה לחוכמה

בזה שהאדם לומד ואינו עושה.

וזהו הביזיון שאינו מקיים.

והלומד ואינו מקיים נוח לו שנפחה שבעתו על פניו.

כל מיני דברים על קיום המצוות, בכלל, הוא לומד מזה לדרך אחרת.

אז הלומד ואינו מקיים נוח לו שנפחה שבעתו על פניו,

מה זה אומר?

שעכשיו הוא חי

וזה מיותר כביכול.

נוח לו שנהפכה שילתו על פניו,

שהיה לא חי.

מעלת החי שבו מיותרת ממש.

ישראל אומרים

שמעלת החי שבו מיותרת.

נוח לו שנהפכה שילתו על פניו.

זה לא בלבד שאיבד מעלת הבן תורה,

מה שנקרא, שנקראו בנים למקום, חביבים ישראל.

לא רק את זה הוא חיסר שנקרא בנים למקום,

אך גם מעלת אדם חי אין לו.

איזה מעלת אדם חי? מה שאמרנו, חייב אדם שנברא בצלם

גם את זה אין לו

נו מעלת החי אין לו

ולא רק אדם, גם מעלת בהמה אמרנו

כי נוח לו שנפחה שילתו על פניו

דהרי נוח לו שלא נולד אמרו

ואמרו באבות, כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות

וכל המכבד את התורה גופו מחולל על הבריות

ואין לך חילול של תורה יותר מזה שלומד תורה ואינו שם לב בהנהגתו

אדם שלומד תורה ולא מקיים ולא שם לבו על הנהגתו שיהיה ככה כמו שהוא לומד

אז אין חילול של תורה כמו זה

וכל המכבד את התורה, מה אמרנו?

גופו מחולל על הבריות

אמרו חכמנו זוכרנם לברכה, כדבר ה' בזה

מי זה? מי זה כדבר ה' בזה?

זה שאפשר לא לעסוק בתורה ואינו עושה

אז זה הדבר שלמדנו

לומד ולא מקיים

פה על מצוות לימוד תורה, הוא יכול ללמוד תורה והוא לא עוסק בה

אפשר לא לעסוק בתורה

ואינו עוסק והוא מחייב כרתות

אחד כזה שיכול לעסוק בתורה ולא עוסק

חמש דקות יש לך פניות לעסוק בתורה ואתה לא עוסק

הוא מחייב כרתות

חס ושלום

המפורש שם בקרן

כתוב יכרת יכרת

וזה יותר חמור מכל חייו וכרתות

ועוד חמור מכל חייו וכרתות דרכטיב הכרת תי כרת

ומבואר באורך בין איפה של חיים שער ד׳

אכן הלומד ואינו מקיים מבזה את התורה עוד יותר

יש לומד ולא מקיים ויש מי שאפשר לא לעסוק ולא עוסק

אפשר לעסוק ולא עוסק

הוא מקיים את התורה תמיד והכול פה חמש דקות הוא לא שם לב

נח קצת

לא היה צריך לנוח וכולי, לא משנה מה,

הוא יכל לעסוק.

השם יודע בדיוק מי יכול לעסוק.

הוא יכל לעסוק ולא עסק,

אבל זה לא ביזיון כל כך

כמו מי שלומד ולא מקיים.

למה? מה ההבדל בין מי שלומד ולא מקיים

לבין מי שסך הכל אפשר לעסוק ולא עוסק?

אז הוא מסביר כך.

אכן הלומד ואינו מקיים מבזה את התורה עוד יותר.

זה זה שאינו עוסק בהבק עם וזה שלא בפניה.

הוא עכשיו לא לומד.

הוא עכשיו לא לומד.

והוא

רק עכשיו,

הוא ביטל את התורה שהוא לא למד עכשיו.

אבל זה לא בפניה כי עכשיו הוא לא לומד.

אז הוא מבזה את התורה שלא בפניה.

דברי מרוחק הוא ממנה.

וזה שלומד ואינו מקיים,

הווה כי מבזה שבפניה וחמור בזיונו.

מי שלומד אז הוא כל הזמן בלימוד ובזמן הלימוד הוא יודע שהוא לא מקיים.

הוא מתכנן לא מקיים.

הוא לא מקיים.

אז אחד כזה בפניה של התורה ומבזה אותה.

בפניה של התורה ומבזה אותה זה ביזיון חמור יותר.

אז אם נאמר לנו

על רק וזה אחד שאפשר לא לעסוק ולא עושה כשהוא כרת תיכרת,

אז חמור עוד יותר מי שבעצם

הוא לומד ולא מקיים.

עכשיו,

זה יותר חמור מי כרת תיכרת.

כלומר יכול להיות יותר חמור, אנחנו לא יודעים, אבל

כבר מבינים לבד שזה חמור מאוד.

לכן יש בחוסר הנהגה של דרך עוד חומר. אז אם הוכחנו שחומר

של מי שלומד ולא מקיים, זה יותר חמור ממי שלא לומד.

אי אפשר לעסוק ולא לעוסק זמן מסוים,

עליו נאמר יכרת תיכרת,

אם ככה יותר חמור מי שלומד ולא מקיים,

מי שלומד וחסר לו בדרך ארץ הוא יותר חמור.

יותר חמור, מי שיותר חמור הוא מי שנאמר עליו יכרת תיכרת.

לכן יש בחוסר ההנהגה של דרך עוד החומר, והוא חילול השם.

זה כתב רבני יונה בשערי תשובה, שערי ג',

הייצורים כולם נבראו לכבוד השם יתברך.

שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי דרתי ויצרתי מאפס איתי.

אז כל היצורים כולם

נבראו לכבוד השם יתברך.

אכן

נודע מן השכל כי המחלל את השם ובוזה את דבריו עבודת תקווה תורה, לפי השכל.

זה התורה, השכל עצמו שלך, של כל אדם

שמסתובנן.

אז מה הוא מבין?

אם כל היצורים, כולם נבראו לכבוד השם יתברך.

ואדם מחלל את השם ובוזה את דבריו

עבודת תקווהו.

כי לא רב לו שלא יקיים מה שנדרש ממנו ומעיקר יצירתו.

לכבד את השם ולקדשו.

אז מעיקר יצירתו מאמן הוא לכבד את השם יתברך. אדם נברא, השם ברא את האדם,

את כל הבורים, את כל היצורים.

לכבוד השם יתברך. אז לא רק שאתה לא מקיים לכבד ולקדש את שמו של השם יתברך,

אתה בעצם גם בזה.

אז לא רק שאתה לא מקדש את שמו, אתה גם מבזה את דברו.

אבל שלח ידיו לעשות התמורה וההפך.

תמורה זה לשון ממיר, מחליף דבר בדבר,

אז הוא עושה הפוך ממה שצריך.

הוא מחלל לשם קודשו.

אז אם אדם,

לא רק שהוא לא מקדש את השם, זה עיקר יצירתו,

אלא הוא גם מבזה,

אז ודאי שזה חמור מאוד.

ועבדה תקוותו.

ולכן,

נוח שנפש ילדו על פניו,

אפילו תמיד חכם,

אם אין בו דעי אחרת.

חילול השם הוא עוון הלטו חמור.

והמחלל כבוד התורה, הרי הוא כמחלל שם השמיים.

מי שמחלל כבוד תורה,

הוא כמחלל שם שמיים.

כמפורש ביומא,

מי שקורא ושונה ומשמש תמיד חכם,

הוא משמש תמיד החכמים.

ואין משוא ומתנו באמונה, ואין דיבור הבן אחת עם הבריות.

מה אומרים הבריות עליו?

אוי לו לפלוני שלמד תורה,

אוי לו לאביו של לימדו תורה, אוי לו לריבו של לימדו תורה.

פלוני שלמד תורה,

אמרו כמה מקולקלים מעשה וכמה מכוערים דרכה.

ככה בריות אומרות, זה חילול השם.

כל זה מפילים על התורה שהוא לומד.

במקום להסביר שהוא מחוץ לתורה, הבריות אומרות,

בגלל התורה, חילול השם, הוא גורם לחילול השם.

וגדול עוונו.

והרי על ידי התורה שלומד, גורם חס ושלום לחילול השם וגדול עוונו.

וזהו שאמרו בקידוש שאם זכה נעשית לא שם חיים,

אם הוא זך במעשיו ולומד תורה ומקיים את התורה, אז התורה נעשית לו שם חיים,

משבחת את החיים יותר ויותר.

התורה מחזקת את המידות הטובות, את מעלתו.

אבל אם הוא לא זכר והוא לא זר במעשיו,

הנעשית לו שם מוות, חס ושלום.

וזה לא נאמר בשום מצווה.

לפי זה,

מה מאוד תגדל האחריות של בן תורה?

אז מה הוכחנו?

שחסרון דרך ארץ,

חוץ מאחדות השם שזה חמור עוד יותר מהכול,

גם יש

מה שלמדנו שזה יותר חמור ממי שלומד ולא מקיים,

ולומד ולא מקיים

הוא יותר חמור ממי שאפשר לא לעסוק ולא עוסק זמן מסוים בתורה,

שעל זה נאמר יקרת יקרת, אם ככה, מה זה? מה דינו של זה?

לפי זה, מה מאוד תגדל האחריות של בן תורה שיתקדש עם שמיים על ידו בענייני דרך ארץ, בן אדם לחברו,

ושיהיה גדול בתהלוכותיו ובכל ענייניו.

אז בן תורה,

יש לו אחריות גדולה.

הציבור מכיר אותו כי הוא לומד תורה.

מחפשים שהוא יתנהג כמו שבן תורה צריך להתנהג.

וזהו שאמרו כל תמיד חכם שאין בו דעת.

הלוא כל אדם צריך שיהיה בו דעת. מה תמיד חכם שאין בו דעת?

כל אדם צריך שיהיה בו דעת.

למה אחר כך תמיד חכם צריך שיהיה בו דעת?

ולמה דקדקו אמרו כל תמיד חכם?

אך זה משום דה חסרון דעת ותמיד חכם הוא פגם והפסד גדול ביותר מצד ביזוי תורה וחילול השם.

אז פה חוץ מזה, אתה חסר, שאין לך דעת, מצד עצמך,

אבל אתה גם מחלל את השם,

מבזה את התורה.

אז פה החסרון שלך הוא גדול מאוד יותר מכל אדם.

עד שאין כדאי כל הווייתו ונבלת תורה ימינו.

אז לא רק שהוא חסר במעלת ישראל של חביבים שיקראו בנים למקום,

הוא חסר במעלת אדם,

שחביב אדם שנברא בצלם,

וגם אותו חסר יותר מבנבלה,

לא רק מבהמה, מנבלה שמתה שאין לה אפילו מעלת החי,

כלום.

ויותר אם לא יתחנך בדרך ארץ

והנהגה טובה בהיותו עוסק בתורה,

כשעדיין אין לו ניסיונות העולם, אז בינתיים יש בן אדם שלומד תורה בתחילת דרכו,

בחור צעיר,

אין לו ניסיונות העולם, לא מוכר בציבור, לא כלום.

יש לו זמן לעבוד על מידתו,

לתקן את דרכיו,

שאם בהמשך יבואו לניסיון ויראו והכול,

שלא ייכשל,

אבל אם אדם לא מתקן את עמדותיו בהתחלה

והוא לא מחנך את עצמו

ולא יגדור עצמו בדברים כאלה על ערך המזדמנים לו ולא יכיר להתבושש מהנהגה של פחיתות,

צריך לדעת את הבושה, כמו שלמדנו, צריך לדעת את הבושה.

כי אם אדם לא מתבושש מבדה רעה,

זו בעיה חמורה, צריך לדעת את הבושה מדברים לא טובים.

ולא יכיר להתבושש מהנהגה של פחיתות,

כמעט קרוב הדבר לוודאי כי בהזדמן לעניינים הנוגעים

לכבוד שמיים הרבה לא ישלוט בעצמו ולא יתנהג כנדרש.

על אדם שלא מוכן לניסיון.

נגיד שעוד לא נפלת בניסיון, ותאם אתה בסדר גמור נראה,

כי לא הגיע עכשיו לניסיון.

אבל פעם אחת יכול לבוא לניסיון, לכבוד שמיים הרבה,

ואתה תיפול כי לא חינכת את עצמך,

וחס ושלום יצא חינוך על שם גדול,

שנוח לו שנבחרתו על פניו.

ומזה שהסכנה למצבה הרוחני גדולה עד מאוד, מי שלא עובד על תיקון המידות.

ולהפך, אם ירגיל את עצמו לדקדק בהנהגתו שתהיה כראוי וכיאות לבן תורה,

אז מכל דרכיו ודיבוריו יצא קידוש השם.

אז אם אדם מרגיל את עצמו ומחנך את עצמו,

אז מכל דרכיו ודיבוריו יצא קידוש השם,

זו מעלה הכי גדולה.

ואז זה נאמר למשה רבנו, ויקרא השם אל משה,

ויקרא אל משה, וידבר השם אליו, ומועיל מועד לאמור.

ואז אמרו חכם, ויקרא, רק כשקרא לו הקדוש ברוך הוא, אפילו שהשם כבר הודיע לו,

לא מועיל כלום.

צריך לקרוא דרך ארץ.

שאם לא, נאמר נוח השבחה של יתרו על פניו.

עד כאן.