מסכת ברכות - ג: | הרב עמנואל טולדנו [009]

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אחזנו בגמרא בדף ג' עמוד א' למטה

תנו רבנן

מפני שלושה דברים הם נכנסים לחורבה

חורבה זה בית חרב

יש הרבה בשדרות

עם הפגזים

לא נכנסים לחורבה

מפני שלושה טעמים

א', עם פני חשד

אומר רש״י

שמה יחשדו אותו שהוא שמה חוטא עם זונה

שהזונה מזומנת לו שם

מעניין מה שיצר הרע עושה

הזונה לא מפחדת ללכת לחורבה

לא מפחדת לא מן המזיקין

לא מן המפולת היצר הרע

אז הנה חוסדים אותו שהוא

זה הפשט מפני חשד

מפני המפולת

שמה ייפול עליו הקיר הרי הבית רעוע אז הקיר הוא קיר

כמו שאמרו חז״ל אסור לעמוד על יד קיר נטוי

ראיתי דבר יפה

חס ושלום

עם אדם מסכן עצמו

מהרגת שובר כשהייתי שם הייתי קורא קצת בספר האמונה על ידי

הוא אומר שכשהיה הולך

ברחוב

היה מאוד נזהר איך לעבור הכביש יש עגלות

בזמנו אולי היו גם כבר מכוניות בסוף היה אולי

אז הוא אומר שזה סכנת נפשות

וזה העבירה הזאת להסתכן

אי אפשר לעשות שובר

למה הוא אומר

אם אתה מת אתה לא יכול לעשות שובר

העבירה לאבד עצמו לא להשגיע על החיים שלו

לא יוכל לעשות שובר

כי אם הוא ימות לא יכול לעשות שובר

וזה עבירה לא לסכן את עצמו

אז מפני המפולת אמרתי כבר שברמב״ם כתוב

ברמב״ם

הביא את ההלכה הזאת בהלכות רוצח

שאסור להיכנס לחורבה בגלל שאתה מסכן את עצמך

אתה עלול הקיר ליפול עליך

הרי אם היא חורבה אז הקירות הן רעועות

ומפני המזיקין

יש מזיקין יש שדים

יש מזיקין

יש מזיקין

אמנם אמרו שבארץ ישראל אין מזיקין

אבל הברייתה הזאת

לא דיברה רק על חוץ לארץ

בפשטות מדברים כאן

גם על ארץ ישראל

ונראה תכף בגמרא, הגמרא שואלת כושיא

מה אתה אומר לי פה שלושה טעמים?

לא מספיק טעם אחד

על כורחך?

כי לפעמים הטעם ההוא לא מספיק, לא בכל מקום הוא טעם.

למשל,

הגמרא שואלת למה צריך לומר מפני החשד

מספיק מפני המפולת, זה כבר אסור להיכנס לחורבה.

מה אתה צריך לומר לי גם מה טעם של חשד?

אבל לפעמים זו חורבה חדשה.

זאת אומרת, הבית נבנה מחדש.

‫אחרי כן היה, אני יודע, אולי...

‫לא הבנתי טוב את הגמרא.

‫אם זה בחדתי, אומר, מונטרץ את הגמרא.

‫אומרת הגמרא משום...

‫ותיפוק לה משום מפולת,

‫בחדתי, חדשה.

‫אז איך היא חורבה?

‫ואם ירד עליה פגז,

‫אז זה יכול גם כן להרוס את הקירות.

‫רק יש איזה קיר עוד קיים,

‫אבל הוא עלול ליפול עליך. ‫מה הרווחנו?

‫מה יש עימו חדש?

‫אז רש״י אומר,

אומר רש״י,

אומר רש״י,

‫שנפלה מחדש

שהחומה שלה

חזקה בעזקתה.

‫לא הבנתי, חסר משהו פה, מה זה?

‫איך היא נפלה? ‫אבל אם היא נפלה, זו חורבה.

‫בחורבה, אז גם הקיר,

‫נפל פגז על הבית,

‫ולכן נחרב הבית.

‫אז הקיר הוא קיר נטוי, ‫הקיר הוא עלול ליפול.

‫לא הבנתי מה מועיל. ‫אם זה בחדתה, למה בחדתה אין מפולת?

‫מה הגמרא מתרצת?

‫מה שאמרנו, מפני החשד ‫באיחור בחדשה,

‫שאין חשש מפולת.

‫לכן הוא אומר לנו, אבל מפני החשד ‫אסור לך להיכנס לעורבה.

‫יחשידו אותך חס ושלום,

‫שאתה הולך עם נובלת אחת.

‫אז זה התירוץ. ‫אז אני לא מבין, מה התירוץ של הגמרא?

‫תיפוקה משום מפולת.

‫נפקא מינא וחתי שאין מפולת. ‫למה אין מפולת? ‫אומרת שישה חומה חזקה.

‫אז איך זה חורבה?

‫מה פירוש המילה חורבה? ‫-דווקא מקום נטוש, לא? ‫-האה? מקום נטוש.

‫נטוש? זה נקרא חורבה?

‫נראה, לפי זה.

‫זה נטוש בגלל שהתרועע.

‫המילה חורבה זה בגלל שזה נחרב.

‫טוב, על כל פנים, יכול להיות שחורבה ‫זה לאו דווקא

נחרב,

‫אלא

בית נטוש. כן, זין?

עכשיו, שאלה שנייה.

‫מה אמרת? משום חסד. ‫מה אתה צריך את הטעם הזה? הרי מישהו מפול... אה,

‫בחדש.

‫חדש אין מפלה.

‫ותיפוק לה משום מזיקין.

‫תישאר השאלה, ‫ותיפוק לה משום מזיקין.

‫אומרת הגמרא, ביתראה.

ביתראה.

‫מזיקין השדים, זה בגמרא, בכמה מקומות,

‫בקידושין דף כט עמוד בית,

‫שהיה שם איזה בית כנסת שהיה בו

שדים שאפילו כשהיו נכנסים שניים,

‫אז בא איזה חכם, בגמרא, ‫אני זוכר את השם שלו,

‫והרבנים של המקום אמרו, ‫לא לתת לו

הכנסת אורחים.

‫הוא ילך לישון בבית כנסת הזה,

‫וככה הוא יהרוג את המזיק.

‫וככה הוא הלך, הוא יצא מזיק,

‫כמו נחש גדול, והוא הרג אותו.

‫והוא הצליח. אתם יודעים את הגמרא הזאת,

אה?

‫-היה רב הונא?

‫-רב הונא, יכול להיות.

‫אני לא זוכר את השם.

‫אני זוכר, לא עיינתי עכשיו.

‫אז הוא הרג את המזיק.

‫אז הגמרא גם אומרת כאן,

‫שכשיש שני אנשים,

‫המזיקים לא פועלים.

‫גם שם כתוב,

שם כתוב שהיה מזיק כזה גדול,

‫שאפילו אם שני אנשים היו נזקים.

‫אבל בדרך כלל המזיקים מפחדים,

‫וגם חיות אותו דבר.

‫גם חיות, כלבים.

אני חושב,

‫הם לא יתעסקו עם שניים. ‫עם אחד, כן.

‫שואלת הגמרא, היא ביתרה,

‫אם דובר שיש שניים,

‫לכן אין טעם של מזיקין? ‫אז גם טעם של חשד אין.

‫חוסדים אחד, לא חוסדים שניים. ‫אחד בפני השני, עשו דברים מנובלים?

‫אומרת הגמרא, ביתרה ופריצה.

‫אז רשי מביא שיש גמרא בקידושין,

‫בדין ייחוד,

‫ששניים יכולים להתאחד עם אישה.

‫אבל אני מילא אם הם כשרים.

‫אבל שניים ופרוצים, אסור.

‫מה ברור? אסור להפגשתות אותך. ‫-ברייטה אומרת שאסור לפרוצים להיכנס.

‫מה?

‫אסור לפרוצים להיכנס.

‫אני לא שומע טוב. ‫-אם הם פרוצים.

כן.

‫אז אברייטה אומרת להם שאסור להם להיכנס.

‫הפרוצים, הם ישמור לברייטה.

‫אנשים פרוצים כאלה ישמור לברייטה שאסור.

או שיש כבר שניים ועכשיו מדברים ליהודי, טוב,

אל תיכנס,

כי הם פרוצים, זה לא מציל.

גם אחד ופרוץ אחד לא יצא.

אז האחד על האחד הזה שהוא לא פרוץ, אומרים לו לא להיכנס.

אפילו למה?

יש חשד.

הטיפוק להם משום מפולת וחתי.

משום מזיקין יש טרפ.

אבל חסד יש.

משום מזיקין מפחדים משניים, זה לא משנה אם הם פרוצים או לא פרוצים.

אז מדובר על אחד, ויש שם כבר אחד שהוא פרוץ.

אז אומרים לאחד הזה, תיזהר, יחשדו אותך,

כיוון שהוא לא מציל מן הייחוד.

הוא פרוץ.

גם אם אתה איתו, יחשדו שגם אתה.

יחשדו אותך.

פרוץ, לא אכפת לו זה.

גם הוא פרוץ.

זה לא מציל.

אומרת הגמרא,

אבל רשי אומר,

אם הם היו כשרים,

זה גם הגמרא תכף אומרת.

מפני המפולת, עכשיו מטפלים בטעם השני.

אמרנו טעם אחד מפני החסד.

כי לפעמים אין טעם אחר.

מפני החסד שואלת הגמר טיפוקרי מפני המפולת.

הגמרא אומרת, תירוץ, אין מפולת כאילו שהחורבה הייתה

בית חדש, נטוש.

ומפני המזיקין היו שניים.

אי אם הם שניים ואין גם חשד,

כשר ופרוץ.

ועכשיו הגמרא מטפלת בטעם השני.

מה הטעם השני? מפני המפולת.

וטיפוק להם מפני החשד ומזיקין.

למה אמרת מפני המפולת? לפעמים יכול להיות שאין הטעמים אחרים,

אבל יש מפני המפולת.

אז אני יכול לומר, תירוץ,

שאין חשד,

כאילו מתרי כשרים.

שטרי, גם אסור להם להיכנס.

לא מפני המזיקין,

אין מזיקין בטרי,

ולא מפני החשד, הם היו כשרים.

אבל נשאר הטעם של מפולת.

המפולת לא מבחינה בין אם יש שניים או אחד.

אז טעם של מפולת, לפעמים יש...

מגלל הטעם הזה לבד אסור להיכנס.

עכשיו הטעם השלישי, מפני המזיקין.

זו שאלת הגמרא.

מפני המזיקין וטיפוק להם מפני החשד ומפולת.

בחורבה חטי

וביתרי וקשרי

היא ביתרי מזיקין נמליקה.

אם יש שניים, אז אין מזיקין.

אומרת הגמרא,

יהיה במקומן חי שינן.

חורבה זה מקום

שיש שדים.

כל השדים, כל המזיקין, כל זה, אוהבים

מקומות חשוכים.

במדבר.

למה יש חיות בעיקר במדבר?

שמה,

שאין יישוב, אז שמה הם מזיקים.

יזעקב פונים, אומרת הגמרא,

אומר רשי, יש כאן רשי,

אומר רשי.

מה פירוש במקומן?

כי בחורבה השכיחים מזיקים.

ואז אפילו תרי גם כן צריך לחשוש.

וטוסות אומר,

פירוש ידוע,

טוסות אומר, לא ככה, לא שכל חורבה

יש בה מזיקין.

אלא מדובר, הגמרא מתכוונת, במקום שידוע שיש שם מזיקין.

אני זוכר בילדותי,

היו אומרים על איזה בית,

בית נטוש,

היו אומרים שיש שם מזיקין.

לא, לא,

זה סתם איוף.

פחדנים. פחדנים.

שידעו, אבל, טוסות'ס אומר, בידוע שיש שם מזיקין.

והיה דלעל דוויטרי ופריצי דליקה משום מזיקין,

אי ריב סתם שאין רגינים.

הרי זה, הטוסות מקשה לפי פירוש רע שיהיה סתירה.

לפי פירוש רע שיש כל חורבה זה מקום של מזיקין,

ומקום של מזיקין לא מספיק שיהיו בשניים.

אז איך הגמרא אמרה מקודם,

מפני החסד

ותיפוק להם משום מפולת וחטיא,

ותיפוק להם משום מזיקין בתרי.

הרי אם יש, אם כל חורבה זה מקום שיש מזיקין,

לא בזה תרי.

זו סתירה.

רש״י אומר על במקומן.

תראה מה אומר רש״י במקומן,

במקום שמצוין תדיר.

חיישינא אפילו בתרי.

אולי גם רש״י מתכוון כמטוסות.

במקום שמצוין תדיר,

איך יודעים שזה מקום שמצוין תדיר? יודעים.

אולי גם רש״י אפשר לפרש אותו כמטוסות,

יכול להיות.

מה הכוונה אומר הטוסות? מקום שיודעים.

אבל לא כל חורבה היא נקראת מקום שיש בה מזיקין.

ויבעט אימא לעולם באחד ובחורבה חטא דקאי בדברה. היא עומדת במדבר.

עומדת במדבר.

ואישה בדברה לא שכיחה.

במדבר,

תודה,

אישה אין חשד.

אישה לא הולכת למדבר, היא מפחדת.

אז בדברה אין חשד.

ומשום מזיקין איכה,

לעולם באחד ובחורבה חטאי, אז אין מפולת.

אבל יכול להיות.

אבל.

ובמדבר. אבל משום מזיקין איכה.

תנו. לא, זה כבר למדנו. עכשיו אנחנו.

למדנו אנחנו עכשיו.

ואמר בי זריקה,

אמר רבי עמי.

אמר בי יהושע בן לוי.

אין אומרים בפני המת,

אלא דבריו של מת.

לא רק מת גלוי.

זה גם על יד קבר.

אסור לומר דברי תורה.

תכף נראה.

דברי תורה בכלל לא עקבע לרש.

הרי אם אתה אומר דברי תורה, אתה

הרי מאושר שאתה אומר דברי תורה.

אבל הוא מסכן כשהוא כבר מת.

לא יכול לומר דברי תורה. אתה לועג לו.

אתה הפסדת.

אז זה לועג לרש חרב עושהו.

אסור לומר דברי תורה על יד המת.

וגם אסור ללכת

עם תפילין על יד המת.

או עם ציצית.

כשהולכים לבית הקברות,

אז או לא להיות על יד הקבר,

או להסתיר את הציציות.

להסתיר את הציציות.

לפי שאסור,

משום לועג לרש.

אז כאן...

הרב, אז למה יש דבר כזה שצריך לקרוא תאנים ליד המת בלילה, לפני שקוראים אותך?

התאנים זה לצורכו, לעילוי נשמה.

כתוב כאן, תראה,

אין אומרים בפני המת,

אלא דבריו של מת.

מה פירוש דבריו של מת?

דברים שהם לטובתו.

לומר דברי תורה לעילוי נשמתו אצלנו,

היה נהוג לומר תהילים. כולם,

אפילו מתי שאחד נפטר, עד שמתארגנים בקבורה,

יושבים על יד המת.

בוודאי.

ובתור תלת המות של המת.

ואומרים תהילים.

אבל התהילים הזה אומרים לעילוי נשמתו.

אז זה לצורכו.

זה מותר.

אז לא נועגים לו, זה לא צורך.

לא, עושים במקומו. אנחנו אומרים תהילים במקומך,

בשבילך.

וזה מוסיף לו זכויות, אז הוא

מתבזע על דברי תורה.

לא אכפת לו להתבזות בשביל לזכות מקצת תואר.

איך אמרו על

יחזקאל בן בוזי הכהן,

למה קוראים לאביו של יחזקאל בוזי,

שמבזע עצמו על דברי תורה?

ולכן הוא זכה

לנביא כזה גדול,

יחזקאל.

יחזקאל, הנבואה שלו על מעשה מרכבה, גם ישעיה.

ועל אללה ישעיה אמרו שהוא שקול כמו של רבנו.

לא יודע אם יחזקאל גם, אבל על כל פנים בן בוזי הכהן,

בגלל שהם ברזע עצמו על דברי תורה,

לכן זכה

שיהיה לו בן יחזקאל, הנביא.

אז אין אומרים בפני המת, אלא דבריו של מת.

מה זה דבריו של מת?

לצורכו.

נראה תיכף.

אמר רבי אבא ברקנא, לא אמרן,

אלא בדברי תורה.

אבל במילי דה עלמא, לטלנבא.

לדבר דף ג' עמוד ב',

רק בדברי תורה, אבל במילי דה עלמא,

סתם לדבר דברים, דבר כל מיני דברים בטנים.

אין איסור, כי אין כאן לועג לרש.

דברים בטנים זה לא,

אתה לא מקבל מזה כלום.

לא מעלה ולא מורים.

מה?

לא מעלה ולא מוריד.

לא מעלה ולא מוריד.

אולי מוריד, לא מעלה.

אז ואיכא דה אמרי,

אמר בי אבא ברקנא,

לא אמרן, אלא אפילו בדברי תורה.

וכל שקל מילי דה עלמא.

למה לא טוב לדבר מילי דה עלמא על יד המת?

לא בגללו עגלרה שלה.

אולי כנראה

זה לא כל אמת שתדבר על... תדבר.

מה פה ה... מה איסור לדבר דברים בטנים על יד המת?

הרי לא עגלרה שאין כאן.

יותר טוב שלא לדבר דברים בטנים.

הוא יותר טוב, הוא יותר מאושר ממנו שהוא כבר לא מדבר.

אז מה פה העניין?

אבל אתה מראה חיות

והוא לא משתתף.

אתה מראה,

אתה חי, מדבר, והוא...

זה לא כבוד.

אני חושב, אולי גם משום כבודו של מת, נשתוק.

לא, לא הבנתי בו את הסברה.

מהי הסברה של לא לדבר דברים בטנים?

עכשיו, יש כאן תוספות קטן.

אין אומרים בפני המת,

אלא דבריו של מת.

ופסק רב אלפס,

רב אלפס הזה נמצא בפרק משמטו.

בפרק משמטו.

זאת אומרת, תוספות

היו לומדים את רב אלפס בשם רב האי,

רב האי גאון, דווקא דברי תורה,

אבל דברים בעלמא לא.

ליטלנבה.

ודווקא בארבעה עמות שלו.

בתוך ארבעה עמות שלו.

אני חושב שיש כאן,

בטוסות הזה,

יש כאן חידוש.

הרי לפעמים הם פוסקים

כמו נשנה בתרה בדרך כלל.

כי אם נשאר הגמרא ככה,

זה הסוף, זו המסקנה, נשמה שליש נקמה.

אבל יש במקום אחד בתוספות

בשבת דף מ״ב עמוד ב׳.

והתוספות אומר שנשנה כמה עיקר.

כי כאן הלשון ואיכא דאמרי, ויש אומרים.

כשאתה קורא בהתחלה,

זה כמו סתם ויש, הלכה כסתם.

תראו מה כתוב בהתחלה.

אמר בי אבא בר כהנא,

לא מישהו אמר בשמו, הוא בעצמו אמר.

אז סתמה דגמרש כך אמר רב אבא בר כהנא.

לא אמרן אליו דברי תורה, אבל מלידה עלמא מותר.

ואיכא דאמרי, ויש אומרים, אמר בי אבא בר כהנא,

אפילו וחושקן מלידה עלמא.

אז הרייף אומר שהלכה כנשנה קמה,

לא כנשנה בתרה.

ואני תכף אמצא את הריב,

נראה את הריב בפנים,

אולי הוא אומר טעם, למה הוא פוסק.

כמו לישנה קמה,

לא כמו לישנה בתרה.

אז אפשר לתוס אותה בסבת,

מ״ב,

ובשבועות דף מ״א.

התוספות אומר הסבר,

שוויכא דאמרי,

זה כאילו,

אמרנו זה מה שאמר רבי אבא בר כהנא.

אבל יש שאומרים ש...

שכך אמר, זה טפל, ויש אומרים,

זה לסון שזה טפל למקודם.

לכן הלכה כריסנקמה.

יש שמה בדף מ״ב וסבת,

מחלוקת אם מלח מתבשל בכלי שני,

או להפך, מלח לא מתבשל אפילו בכלי ראשון.

רק על האש.

זה שני דעות בגמרא,

ועל זה אומר התוספות,

הלכה כלשנקמה, כלשנקמה בת ריתא, מתפלה ללשנקמה.

אני אומר, בגלל הלשון משמע, כמו סתיו יש,

יש בשולחן ערוך כלל.

אם המרן אומר בסתיו,

אחרי כן אומרים ויש, אומרים.

הכלל הוא הלכה כסתיו.

ואני כבר אמרתי פעם,

מאיפה יודעים את הכלל הזה?

לומדים את זה בתוספות הזה בשבת מ״ב,

עמוד ב׳.

שמה כתוב הכלל הזה?

הלשון הראשון הוא בסתם, אמר בי אבא בר כנא.

אחרי זה, יש אומרים.

יא נקי דיס, יש אומרים. זה לשון טפל.

אז לכן הלשון הראשון הוא יותר עיקר.

אבל אני תכף, אני מסתכל בפרק מישהו מתו.

באמת, זה כתוב, כשהולכים לבית הקברות,

אסור ללכת עם תפילין וצריך

להרים את הציציות.

תודה רבה.

‫אמר רבי זריקה, אמר בי עמי,

‫אמר בי שמעון בן לקיש,

‫אין אומרים בפני המת,

‫אלא דבריו של מית.

‫אמר בי אבא בר כהנא,

‫לא נצרכה אלא לדברי תורה,

‫אבל אם מלידי עלמא מותר.

‫ואי כדאמרי, אמר בי אבא בר כהנא,

‫לא נצרכה אלא אפילו לדברי תורה,

‫וכל שכן מלידי עלמא.

‫וכתב רבנו הייגאון,

‫זכר צדיק לברכה,

‫משמיה דקמאיה,

‫דכלישנה כמא עבדינה.

‫דאין אומרים דברי תורה לפני המת, ‫אלא דבריו של מת בלבד.

‫אבל מלידי עלמא אמריננו, ‫לא אומר שום טעם.

‫לישנה כמא עיקר.

‫אומר את הדין רק כלישנה כמא, ‫אבל בגלל שלישנה כמא עיקר,

‫זה מה שנראה.

‫עכשיו נמשיך הלאה.

‫ודוד ופרגדל אליה אבקאה,

‫וכי דוד היה עומד

‫רק מחצות, חצות לילה, קום להודות לך,

‫והמאורתא אבקאה,

‫מתחילת הלילה הוא היה קם שנאמר,

‫דכתיב,

‫קידמתי בנשף ואשביע.

‫אני קידמתי כבר בנשף.

‫בתחילת הלילה אני כבר קידמתי ואשביע.

‫וממי די הנשף אורתא?

‫מי אומר לך שנשף זה הלילה?

‫וממי די הנשף אורתא?

‫דכתיב בנשף בערב יום, ‫באישון לילה ואפלה. יש פסוק.

‫איפה הפסוק הזה?

‫איפה הפסוק הזה? הנה.

‫קידמתי בנשף ואשביע, לדברכי יחלתי. ‫זה כתוב בטילים.

בנשף,

בערב יום במשלי,

‫באישון לילה ואפלה.

‫ונשף בערב,

‫הערב, כשזה מתחיל לעריב, כשמעריב,

‫זה נשף.

‫תחילת הלילה זה נשף.

‫אז הוא קם כבר מתחילת הלילה, ‫מה כתוב שהוא חצות לילה? ‫קום להודות לו.

‫אומרת הגמרא, אמר רב אושעיה, ‫אמר רב אהא,

‫אחי כאמר,

‫מעולם לא עבר עליי חצות לילה ושינה.

‫הוא היה לומד גם בתחילת הלילה.

‫רק אף פעם, חצות לילה, ‫קום להודות לו, זה אף פעם לא עבר חצות לילה ‫עליי בשינה.

רב זירא אמר,

‫עד חצות לילה,

רב זירא אמר, ‫עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס.

‫היה לומד, אבל היה עייף,

מתנמנם.

‫אבל מגיע חצות לילה,

‫היה מתגבר כארי.

‫מכאן ואילך היה מתגבר כארי.

‫רב אשי אמר,

‫עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה.

‫מכאן ואילך בשירות ותשמחות.

‫קצת קשה לי, כי בפסוק כתוב,

‫כי דמתי בנשב ועשביע.

‫מה זה ועשביע? התחננתי.

‫מה זה

בצר לי אקרא אדוניי ואלוהי השבע?

‫ישמע מהיכלו קוראים, ‫השבעתי לפניו את עבוד הזמן. ‫מה זה השבע?

‫תחנונים.

אז זה אומרת הגמרא, ‫בהתחלת הלילה הוא היה לומד תורה.

‫מחצות שירות ותשבחות.

‫לא הבנתי, הרי בפסוק משמע,

‫קידמתי בנשב ועשביע זה תחנונים.

‫הפוך הייתי אומר.

‫בתחילת הלילה הוא אומר שירותי תשבחות,

‫ומחצות יושב ללמוד.

‫אמרתי פעם לרבי,

‫אמרתי לא פעם,

‫מי המלך שהיה כמו עבד כושי.

‫הוא אמר לי,

‫אולי איזה בעלתייבה גדול,

‫הוא היה,

‫אמרתי לו, אדוננו דוד,

‫אדוננו דוד, הייתי מתאר לעצמי,

‫אם הייתי פוגש את אדוננו דוד בבוקר,

‫בעשר בבוקר,

‫מה הייתי רואה?

‫הייתי רואה עיניים אדומות.

‫למה?

כל הלילה למה?

‫מחצות לילה ברור.

‫וגם לפני כן הוא לא ישן,

‫היה מתנמנם כמו סוס,

‫אבל לא,

קצת מנוחה,

‫נותן מנוחה ללב,

‫קצת מנוחה, אבל הוא לא ישן.

‫אז איך היה נראה המלך הקדוש הזה? ‫איך היה נראה?

‫הוא היה נראה כמו איזה בן אדם ‫שעובר קשה מעור הפרך.

‫כל הלילה הוא לא ישן.

‫כך היה נראה היהודי הזה. ‫אז מה נראה? כי הוא היה עבד,

‫עבד של הקדוש ברוך הוא.

‫ענה עבדה בקוצה בריחו,

‫דוד המלך היה עבד כבשי ‫לקדוש ברוך הוא.

‫ענה עבדה בקוצה בריחו.

‫הוא היה ממש כמו עבד. ‫כל הלילה הולך לשנות, ‫כל הלילה לא ישן.

‫כתוב, חצות לילה?

‫מה?

‫בחצות, כשהוא קם, מה כתוב הפסוק?

‫מה?

מה אתה שואל?

‫כתוב בחצות, כתוב שהוא קם, ‫כן, הנה,

‫הגמרא עוד מדברת על זה. ‫-מה אתה אומר? אז רואים בחצות ‫שהוא קם להתפלל.

‫אבל...

שירות ותשבחות. ‫אבל עד חצות היה לומד.

‫כך הגמרא אמרה, ואני אמרתי, ‫הלשון של הפסוק קידמתי בנצף,

‫והשבע...

‫-בדבריך יחלתי.

‫מה זה בדבריך יחלתי? ‫זה דברי תורה.

‫בחצות לאודות לך.

‫בחצות הוא מתפלות. טוב, על כל פנים, אני...

על כל פנים.

‫שואלת הגמרא קושייה.

‫הרי יש פסוק אחר,

‫והקם דוד מהנשף עד הערב.

‫מה זה מהנשף? ‫לכאורה מן הבוקר.

‫אז הגמרא אומרת שיש שני נשפים.

‫יש נשף שהוא מתחילת הלילה,

‫ונשף של הבוקר.

‫ותלוי בעניין. ‫אז שמה כשאומר קידמתי

בנשף והשבע, ‫הוא מתכוון הנשף של תחילת הלילה.

‫עכשיו, יש כאן שאלה בגמרא.

‫מה זה חצות לילה? ‫אקום להודות לך. ‫ודוד מהווידע פלגא דליליא אמת?

‫איך הוא היה יודע מתי זה חצות לילה?

‫אז שאתה משה רבנו לווידע.

‫דכתיב,

‫כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים.

‫מה זה כחצות?

‫בערך בחצות.

‫הוא לא ידע, לא אמר חצות לילה, ‫אני יוצא.

‫אתה רואה שמשה רבנו

‫לא ידע בדיוק

‫מתי זה חצות, לומר, זה חצות.

‫הוא אמר כחצות הלילה, בערך, בערך בחצות.

‫על מה מספק עליה?

‫ודוד אבה ידע,

‫דוד סימנה אבה ליה.

‫או, רגע, דילגתי משהו.

‫הנה, אם אדם מלכות שבריחו כחצות,

‫שהקדוש ברוך הוא אמר לו, ‫כחצות לילה אני יוצא

בתוך מצרים והכיתי קול בכור.

‫הקדוש ברוך הוא לא יגיד כחצות, ‫הקדוש ברוך הוא יש לו ספקות,

‫מתי זה חצות?

‫אלא מה? הקדוש ברוך הוא אמר חצות.

‫אז למה הוא אמר כחצות?

‫כי הוא לא ידע לומר בדיוק ‫מתי זה חצות.

‫הוא היה עומד בליל שלושה עשר,

‫הוא היה אומר להם,

‫כמו שאמר להם

‫על הברג,

‫או על הארבה,

‫אמר לו לפרעה,

‫כשהשמש יגיע כאן מחר,

‫ייפסק הארבה.

‫כשהצל או השמש תגיע לכאן,

‫הוא יפסק.

‫אבל כאן הוא לא יכל להגיד חצות.

‫אומרת הגמרא נכון,

‫הוא מספק עליה, ‫אבל דוד היה לו סימן.

‫דאמר אבא אחא בר בזנם, ‫מר בשמר חצידה,

‫כי נור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד.

‫וכיוון שהגיע חצות לילה,

‫ברוח צפונית,

‫ונושבת בו

‫ומנגן מאליו.

‫ביד היקו ועוסק בתורה.

‫רש״י אומר, מה זה כינור?

‫מי יודע מכם מה זה כינור?

‫היום נדמה לי אומרים כינור

למנדולין,

נו?

שלוקחים ככה ו...

‫אז איך רוח יכולה לעשות את זה?

‫אז רואים שכינור,

‫זה שעומד ויש חורים.

‫רש״י אומר שהחורים היו מכוונים ‫נגד הצפון,

‫וכשיש רוח,

‫אז זה היה מנגן. ‫בהתחלה אני חשבתי, בילדותי,

‫בראש שלי זה חלילה, חלילה.

‫אני יכול להבין שהיה מכוון,

‫ואז החליל צפצף.

‫אבל כינור,

מה זה כינור?

‫אולי זה טעות מה שאומרים למנדלינה,

‫שזה כינור.

‫מה שאומרים היום למנדלין, ‫אתם יודעים מה זה למנדלין?

‫זה שיש חוטים,

משחקים ככה, שמים

‫חלק פה וחלק ביד,

‫אבל יש כזה עומד,

‫העומד הזה.

‫זה נבל, אבל. ‫-נבל, זה נבל.

לא יודע, רשי אומר שמכוון כנגד הצפון, ‫החורים שלו מכוונים כנגד הצפון,

‫וכשהרוח צפונית בחצות, ‫נושבת רוח צפונית,

‫אז זה מצפצף.

‫רשי אומר לנו דבר, לא רשי, טויסס,

‫טויסוס שואל מגמרא במסכת בבא בתרא,

‫אני זוכר איך הדף הזה,

‫בפרק לא יחפור, אני חושב דף כפי.

‫שם כתוב מתי הרוח של הבוקר,

‫מה בבוקר, איזה רוח.

‫מתחילת הלילה עד חצות יש רוח,

‫ואחרי כן יש עוד רוח, ‫הרוח בבוקר

ואחרי כן עד הערב.

‫ורוח צפונית מנשבת עם כולם.

‫הרוח הצפונית,

‫יחד עם הרוח הדרומית, ‫יחד עם הרוח המערבית, ‫שאם לאו לא היה יכול העולם להתקיים,

‫היא מאיתה אותם כי הם באים מכאן, ‫והיא, על ידי שהיא באה מכאן, ‫אז היא

מאיתה את הרוחות.

‫אז אומר תוספות, ‫אז מה זה שכתוב פה רוח צפונית?

‫הרי רוח צפונית הייתה גם בתחילת הלילה, ‫עם כל הרוחות.

‫עוברות תוספות, אבל מחצות,

‫רק היא לבד מנשבת.

‫בכל השלוש עונות תחלק את היממה ‫לארבע עונות.

‫בכל השלוש... הוא מביא, רש״י מביא פה את ה...

מביא פה

את הרוחות,

‫מתי הרוחות.

‫הנה, רש״י מביא את זה.

‫כיוון שכינור היה תלוי למעלה ממיטתו,

‫ומקוויו לצד צפון.

‫כיוון שהגיעה חצות הלילה,

‫רוח צפונית מנשבת, ‫דהמרמר ובבבא בת רדב חפי,

‫ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום.

‫שש שעות ראשונות של יום,

‫מנשבת רוח מזרחית.

‫מהילוכה חמה,

‫ושש אחרונות של היום, רוח דרומית,

‫ובתחילת הלילה רוח מערבית,

‫ובחצות הלילה רוח צפונית.

‫ומסביר התוצאות לבד,

‫כי רוח צפונית נשק כל היום,

‫קצת, כי היא מאיטה את הרוחות האחרות.

‫אבל בחצות הלילה, רק רוח צפונית.

‫אז במשך, נגיד, בתחילת הלילה,

‫אפילו שיש קצת רוח צפונית גם,

‫אבל היות ויש גם רוח,

‫איזה רוח יש בתחילת הלילה? ‫רוח מערבית.

‫אז הרוח המערבית

לא נותנת לרוח הצפונית

‫להפעיל את הכינור.

‫לא פועלת לפי שהיא מאיטה אותה, ‫היא נוגדת לה.

‫אבל בחצות, רק רוח צפונית

מנשבת,

‫ואז הכינור שר,

‫ואז דוד המלך קם.

‫כנראה שהכינור זה הנבל, ‫כמו שאתם אומרים,

‫שהיום קוראים לזה נבל,

‫אבל הכינור הזה, אין לו חורים.

‫-יש לו, יש לו. ‫-אבל בלי חורים הוא שר, לא?

‫יש לו. ‫זה מן החוטים.

‫חוטים, אבל יש חור כמו בגיטרה.

‫בגיטרה, נו. ‫-כמו בגיטרה, גם.

‫יש גם חורים.

‫בקינור, כן.

‫בקינור יש חור כמו בגיטרה. ‫גם בנבל יש אחד גדול.

‫בנבל יש יותר חורים, לא? ‫-לא, אחד גם, אבל גדול.

‫מה?

‫אחד, אבל גדול.

אה.

לא, אז אם כן, אז היה לו לדוד המלך

לפילי פלאים בדיוק בחצות לילה,

זו החוכמה של דוד.

הוא רצה לקום באמצע הלילה ללמוד.

אז מי יעיין אותו?

אז הוא עשה כינור כנגד רוח הצפונית,

ושהיא מתחילה לנשב בחצות לילה.

ואז הרוח הזאת,

היא מנגנת בקינור.

והוא מתעורר ויושב ללמוד.

מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.

כיוון שעלה עמוד השחר,

נכנסו אצלו חכמי ישראל.

אמרו לו, אדוננו המלך,

עמך ישראל צריכים פרנקה.

אמר להם, לכו והתפרנסו זה מזה.

זאת אומרת, שעשירים ייתנו לעניים.

אמרו לו, אין הקומץ משביע את הארי.

אין הרבה עשירים כנראה, ואין, לא מספיק הכסף שהם נותנים בשביל לספק לעניים.

אבל אחרי זה אמרו,

ואין הבור מתמלא מחולייתו.

אז מה זה, אין הבור מתמלא מחולייתו? רש״י מסביר,

בור קרוי,

שוקוור קרו אותו,

תיקח עכשיו האפר שבתוכו

ותחזיר אותה, יתמלא.

במה יתמלא?

באפר שאתה לוקח ממנו יתמלא?

אני קורא את רש״י.

אין הבור מתמלא מחולייתו, העוקר חוליה מבור קרוי,

וחוזר ומשליכו לתוכו,

אין מתמלא בכך.

אף כאן, אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות

ממקום אחר,

אין אנו יכולים לפרנסם משל עצמנו.

זה קצת קשה, ארש״י.

במשל של הבור,

אתה לקחת מן הבור ומחזיר לבור, ואיך יתמלא?

הוא היה בור קרוי כבר.

ואתה לוקח עוד חוליה, נגיד,

ואתה מחזיר,

במה יתמלא?

אבל כאן אני לא לוקח מן העניים ומחזיר להם.

אני לוקח מהעשירים.

אז אם אני לוקח מהעשירים, זה יכול,

זה תוספות שואל על רש״י.

ראויות שכוונה שעני אחד יעבוד אצל עני אחר.

כל אחד יעבוד, יתפרנסו זה מזה שאחד יהיה מלאכה אצלו של עניים.

לא, אבל אם יש עשירים,

למה שעני ייתן לעני, מאיפה ייתן?

לא ייתן, לאחד יעבוד.

יתפרנסו זה מזה, אולי כמובן לעבוד.

יעשו סחורה, סחורה.

אבל זה מה שטוספות שואל על רש״י.

בשלמה,

אם היינו לוקחים מן העניים ומחזירים לעניים,

אין הבור מתמלא מחולייתו.

אבל אם אתה לוקח מן העשירים, לעשירים יש כסף,

והם ייתנו לעניים.

המשל הוא לא טוב, אז זה אין הבור מתמלא מחולייתו.

לכן אומר הטוספות, נקרא את הטוספות.

פירש רש״י,

אם יחזור, יחפור,

ויחזיר בו עפרו,

לא יהיה מלא.

וטימה, דאין הנידון דומה.

לראייה,

שהרי לא היה אומר להם

אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים.

אם היה מצווה ליטול מן העניים

ולחזור וליתן להם,

אז היה דומה למשל.

ומפרש רבנו תם,

מחולייתו מנביעתו.

כלומר,

אין הבור מתמלא מן המים

הנובעים בו.

מעניין.

צריך להביא מים ממקום אחר, ובתוספת היש,

אין הבור מתמלא מחולייתו,

אלא אם כן מושכים לו מים מצד אחר.

ורי פירש, שאם תחבור מצד זה

ותניח מצד אחר, לא תמלא.

שמה שנותן כאן, חסר כאן.

כמוכן, מה שנותן מן העשירים, מתחסר מן העשירים.

מה שנותן מן העשירים, מתחסר מן העשירים.

אז מה ענה להם אדוננו דוד? מה לעשות?

אמר להם, לכו פשטו ידיכם בגדוד.

יש איזה גדוד של אויב, של אויב,

או פלישתים,

או

שמה בצפון

ארמים

ארם מקדם

ופלישתים מאחור.

תלכו ללחם איתם

ותבזזו אותם.

כל יום היו מלחמות.

מה זה מיד הגמרא הזאת? מה זאת אומרת? כל יום היה הסיפור הזה.

כל יום היו באים ואומרים ואומר להם לכו לגדוד.

כמה גדודים יש?

כל יום מלחמות.

אז כתוב, אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל,

אחיתופל היה יועץ,

ונמלכים בסנהדרין, מבקשים רשות מן הסנהדרין,

ושואלים באורים ותומים

והולכים להילחם.

אמר רב יוסף מיקרא, ואחרי אחיתופל

בנייהו בן יהודה ואביתר.

ושר שבוע למלך יואב,

אחיתופל זה יועץ,

וכן הוא אומר, ועצת אח...

וטופל אשר יעץ בימים ההם,

כאשר ישאל איש בדבר האלוקים ממש כרוח הקודש.

בניהו בן יהוידע זה סנהדרין.

ואביתר אלו אורים ותומים. אביתר היה הכהן,

אז היה לו החושן.

אז הוא אורים ותומים.

ואחרי כל זה,

וכן הוא אומר, ובניהו בן ידע על הקריטי ועל הפליטי.

מה זה על הקריטי? למה נקרא שמם קריטי ופליטי?

פשטות הגמרא זה חוזר על הסנהדרין.

כשהסנהדרין פוסקים,

כורתים.

הסנהדרין פוסקים.

כשכורתים דבריהם

פליטי שמופלאים בדבריהם,

ואחר כך שר ציבה למלך יואב.

אמר רבי יצחק ורדה ואמרי לה,

אמר רבי יצחק ורד רבי עידי. מה יקרא?

עורה כבודי,

עורה הנבל וכינור אעיר השחר.

נראה מה אומר רשי,

מה מביאים מן הפסוק הזה.

עורה כבודי,

אומר רשי,

אל תתכבדי בשינה

כשאר מלכים.

אל תתכבדי בשינה.

לא לישון, איזה כבוד יש לישון.

כמו מלך, מלך מה?

מלך ישן.

מה אפילו עד עשר,

עד שלוש שעות.

עורה כבודי,

עורה נבל וכינור אעיר השחר.

אני מעורר את השחר.

אני לא ממשיך לישון.

עורה כבודי.

הפסט המילה כבודי זה הנשמה.

הנשמה של האדם זה הכבוד.

למען איזה מרחק כבוד ולא יידום.

כבוד זה הנשמה של האדם.

הוא היה מתעורר,

בגלל הנבל והכינור.

מחצות לילה היה מתעורר.

הוא היה לוחם,

לוחם עם יצר הרע.

לישון יותר, היצר הרע אומר לו, תישן עוד קצת.

אבל הוא צריך ללמוד.

פחד אלוקים שהיה לדוד

היה מעורר אותו.

לא יכול לישון.

לא יכול לישון.

אף לילות אישרוני כליותיי.

בלילה, כשהוא ישן,

הכליות היו מעירים אותו.

מייסרים אותו. מה אתה ישן? כמה אתה ישן?

תקום ללמוד.

נסיים.

אבל אין מניין. יש מניין.

אנחנו שישה, שבעה,

חסר שלושה.