הלכות חול המועד | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תורה מאחוריו של האור. מה?

רבים תורה לאב מאחוריו של האור. נו טוב אבל.

עזרנו בשם אדוני עושה שמיים וארץ.

אנחנו הולכים לדבר היום

על הלכות חול המועד.

נגיד לכם מקודם,

בהלכות חול המועד יש שאלה גדולה

איך להגדיר האיסור של מלאכות בחול המועד.

אני אגיד איך זה התחיל.

יש במשנה ברורה...

אם ירצה לעבור לפניו יוצא נועד.

במשנה ברורה יש

הוא מדבר שם על הסחורה.

תדעו שאיסור סחורה אפילו בשבת הוא רק מדרבונות.

זה איסור קל. גם בחול המועד איסור סחורה הוא לא כמו לעזוב מלאכה.

אבל הוא אומר, העולם הקילו בסחורה והוא אומר טענות. למה מקימים?

בסוף הוא אומר, אפילו אם תקל בסחורה,

אבל למשל אדם מוכר בדים.

אדם מוכר בדים.

ובא מישהו, רוצה לקנות מטר בג, שני מטר.

אז הוא מודד את הבג

וחותך לו.

זה מלאכת מחתך.

בשבת,

מלבד קוריאה, שיש בזה קוריאה,

אבל זה מלאכת מחתך.

הוא אומר, אז מי, מה, מה, מה, מותר סחורה, בסדר. אבל זה לא סחורה, זה מלאכה ממש.

אתה מחתך.

אז אוניש בא ואומר,

מי אומר שבחול המועד יש איסור של מלאכות?

בחול המועד האיסור, רק מלאכה שיש בה תורח.

זה בגלל התורח אסור, אבל לא דבר שאין בו תורח לחתוך ככה, כמו שחותך

הוא גוזר עם המספריים הגדולות שלו.

זה משחק.

זה לא התורח.

אפילו שזה מלאכה,

לא כל מלאכה אסורה,

רק אם יש תורח, אומר החלומי.

והמשנברורה באמת אומר,

סובר, עוד נביא מקומות,

שהאיסור הוא מלח.

אנחנו רואים ברמב״ן,

כשהוא כותב,

מוטי,

אולי תביא רמב״ן

על מועד קטן. תראה, הרמב״ן, כשהוא כותב,

ועכשיו זה טוב מאוד, נו,

כשהרמב״ן כותב

על הלכות חול המועד, פסקי חול המועד,

הוא אומר,

נראה לי לבאר

שזה כדרך שהתורה

התירה ביום טוב,

כל דבר שהוא לאוכל נפש, ככה בחול המועד התירה תורה

עוד יותר,

עוד כמה דברים. זאת אומרת, ברמב״ן מבואר

שהמלאכות של חול המועד זה כמו ל״ט מלאכות של שבת.

רק שבת, יום כיפור, כל הל״ט מלאכות עצורים

אפילו לצורך אוכל נפש.

אני מדבר לא בפיקוח נפש,

לבשל לצורך אוכל נפש,

לבשל לצורך

לצורך אוכל נפש.

ביום כיפור אסור לבשל לצורך אוכל נפש.

זה שבת, שיש כמו שבת.

ביום טוב מותר לבשל בשביל לאכול.

אז אומר הרמב״ן,

זה ל״ט מלאכות, שלמדנו בשבת מן המשכן.

אותם ל״ט מלאכות עצורים ביום כיפור, גם בשבת,

וביום טוב

הקהילה תורה.

עצורים לל״ט מלאכות אבל בשביל אוכל נפש מותר.

בחול המועד

שוב נשאר ל״ט מלאכות.

אבל אתה רואה, תראה קצת יותר.

היא תראה, יש, הרי חמישה תנאים, בשביל דבר האבד,

בשביל מי שאין לו מה יאכל,

בשביל צורכי רבים,

ולצורך המועד מלאכת אדיוט.

אז יש כללים.

זאת אומרת, ברמב״ן כתוב, כל מלאכה שאתה רוצה לעשות,

קודם תראה איזה מלאכה זאת מלמדת מלאכות.

ואז אתה הולך ושואל,

זה אוכל נפש? לא.

זה דבר האבד? לא.

אז זה צורכי רבים? לא.

אין לך מה לאכול?

לא.

אז מה ההיתר שיהיה לך?

אין לך היתר.

אם אין את התנאים האלה,

אין היתר.

זה הגדר.

הגדר, הוא רואה מן הרמב״ן שהגדר של איסור חול המועד

הוא ל״ט מלאכות.

הרמב״ן, יש לו פסקי דיני.

אומר הרמב״ן, נראה לי שהלכו בהן,

ללכות המועד,

הלכו בהן על דרך יום טוב עצמו.

שהתירה בו תורה אוכל נפש

ועצר אסר דברים.

ומכשירים נמה התירה כשאי אפשר לעשות אותה מערב יום טוב.

וזה הכלל שבמועד.

כל שהוא טורח ואוכל נפש

מותר לגמרי.

אפילו טורח גדול

ואפילו

מלאכת אימן.

את זה שאמרו בדף ד' במסכת מועד קטן

מדלין מים לירקות כדי לאוכלן.

אפשר לשאוב, לדלות מים מבורות.

ככה המשנה אומרת בהתחלה

משכין בית הצלחין

בשביעית ובמועד.

אבל לא מדלין.

רק אם יש מעיין,

אתה ממשיך אותו, אתה עושה לו דרך

שהמים יבואו לכאן.

אבל ללכת לשאוב זה טרחה גדולה, זה לא התירו.

זה כשאתה עושה לצורך

דבר עבד. הרי למה משכין בית הצלחין?

בית הצלחין זה אדמה צמאה למים.

ואם לא תיתן למים יתקלקלו כל הירקות.

אז זה, אבל אתה לא עושה את זה בשביל צורך יום טוב.

שיהיה, בשביל אחרי החג שיצמחו הפירות,

הירקות.

אז כאן ההיתר הוא בכלל דבר העבד, כי זה עלול להתקלקל אם לא נשקה.

אז ההיתר של דעת העבד הוא בלי אותו רך גדול.

אומרת המשנה בסוף,

אין משכין מימי הגשמים.

המשנה במועד קטן הראשונה,

משכין רק ממעיין.

בין מעיין שהיה ובין מעיין שעכשיו נפתח,

מושכים ממנו מים,

כדי שלא יהיה תורח.

אבל בדף דלית כתוב

שאם הוא צריך

ירקות לחג,

יש לו גינה של מלפפונים, עגווניות,

הוא צריך את הירקות האלה לחג.

מותר אפילו לדלות מים מן הבאר,

זו עבודה קשה, לדלות מים.

ובכל זאת מותר, בשביל אוכל נפש,

אפילו אם הוא טורח, מותר.

זה מה שמביא הרמב״ם, זה גמרא בדף דלית,

שמותר מדלין בשביל ירקות, בשביל לאוכלן בחג.

אבל לא...

אז יש היתר של אוכל נפש, יש היתר של דבר האבד.

דבר האבד אפילו לא איתרח, לא טורח גדול.

לא עם טורח גדול. דבר האבד לא עם טורח גדול.

וככה, על כל פנים, היסוד של הרמב״ם הוא

מה זה היכולת חול המועד,

כמו ילכת שבת, יש לו מטרת מלאכות.

רק יש היתרים.

כמו שביום טוב התירה תורה בשביל אוכל נפש,

בחול המועד נתנה עוד היתרים.

חמישה היתרים.

ומי שאין לו מה יאכל, מותר.

דבר האבד מותר. אוכל נפש מותר.

צורכי רבים.

צורכי רבים.

צורכי רבים.

והכל מובא במשנברורה הראשון של הלכות חול המועד.

בתור כוכב ט',

הוא שמע מביא,

זה ברמב״ם גם מובא, זה ברמב״ם גם.

זהו היסוד.

עכשיו טוען יפו המשנברורה,

אפילו מי שמזלזל באיסור סחורה.

מכירים איסור סחורה.

כי יש דברים שמותרים, למשל למכור תבלינים.

מותר,

אפילו בפרסיה, כי כולם מבינים

שתבלינים קונים לצורך היום.

תבלינים, כשהם נשארים,

הם נפגמים.

גם מישהו מזלזל באיסור סחורה, אומר המשנברול,

אם הוא מוכר בדים.

הוא יבוא לידי מלאכת מחתך.

זהו.

בא אחזון מישהו שאומר,

לא מי אומר שהגדר הוא מלאכה,

זה רק אם יש בה טורח.

גדר של מלאכות חולה מועד זה רק טורח. תראו, הרי בשבת,

שלא טורח הוא האיסור.

אתם יודעים מה?

הרי ברור,

כולם כבר דיברו מזה.

בשבת,

אדם יכול לסדר כל הצפצלים על הגב שלו.

כל היום לא עובר עליו.

רק שבות.

שבתון. אין איסור לטרוח בשבת.

זה לא.

כל מה שהתורה אסור למלאכות לא בשביל לנוע.

האיסור של מלאכות, הרי אתה תדליק גפרור, עברת על מלאכה, על מוות.

ואין לו, עוד תדליק חשמל,

עברת על מרעיה.

ואין כאן שום טורח.

הגדר במלאכות שבת הוא יצירה.

אתה יוצר.

תלך עם מחשבת יוצר.

למשל,

אתה חורש.

עשית שהאדמה עכשיו היא מתאימה לזריעה.

על ידי שהפכת את העפר,

עכשיו היא מתאימה לזריעה.

זה נקרא יצירה.

עשית שהאדמה ראויה לזריעה.

זרעתה.

עשית שהאדמה תצמיח.

זה גם כן יצירה.

זה גם, אפילו שעוד לא צמחה עכשיו.

זה יצירה שעשית שהאדמה תצמיח.

כל המלאכות

הן יצירות.

אתה טוחן.

אז יצרת כמחן.

אתה בורר.

עשית חיתים נקיות.

כל המלאכות זה יצירות.

לא הטורח הוא האיסור.

אבל בחול המועד אומר החזון איש המלאכה היא רק מלאכה שיש בה תורה.

רק תורה.

מחתך הוא אומר זה אין בו תורה.

כותב. כותב. אז יש על זה במשנברורה, על אגרות שלום,

שמותר לכתוב אגרות שלום.

הוא אומר כי זה,

הוא מביא שם ספר שבולע לקט,

כי זה רק

כמו מטייד.

זה העט, מטייד עם העט.

מה זאת אומרת? אבל זה מלאכה.

אז שיבולה לקטע זה רואים כמו חזון איש.

שלא סתם איסור מלאכה.

איסור הוא

אם יש טורח במלאכה.

אבל אם אין טורח,

אין איסור.

אבל משנברורה הם עוד מקומות.

יש בטור שמותר להוריד גבסושית עפר בבתים של פעם שהרצפה הייתה מעפר,

אבל יש גבסושית.

אז מותר להוריד אותה בכל המים.

למה מותר להוריד אותה?

כתוב בבית יושב, בגלל שאין טורח.

זה לא טרחה.

בא, אבל המשנברורה, הרי באמת, הרי להוריד גבסושית בשבת,

זה מלאכת בונה.

אתה משווה את הרצפה שתהיה חלקה.

אתה נותן תבדית לרצפה, זה מלאכת בונה.

רק כאן בכל המועד לא מלאכה היא אסורה.

ככה לכאורה פשט הפשוט עובד יושב.

טרחה היא אסורה, וזה אין בזה טרחה.

אבל כשרואים במשנברורה,

המשנברורה, איך הוא מביא הדין של גבסופית, וטוב כי הוא מביא,

כי באמת,

לא, לא, הבאת המשנברורה, לא הבאת.

המשנברורה אומר, לא, לא, המשנברורה אומר

שוודאי זה בונה,

אלא זה לצורך יום טוב, שלא ייתקל,

שלא ייכשל בהרגה שלושית.

הרי מלאכת

לצורך מותר, לצורך יום טוב, לצורך חול המועד, אין צורך, בני, אין צורך.

לצורך חול המועד מותר,

היות שזה לצורך החג מותר.

רק למה בית יוצא ואומר בגלל שהם בתור החג? היה קשה לו לבית יוצא,

אבל לעשות בשינוי.

הרי תמיד

אידיוט יכול לתפור, אבל צריך לעשות שינוי.

מחליף.

חייט מומחה אסור לתפור,

כי זה מלאכת אומן.

אבל יכול לעשות בצורה עם שינוי.

יעשה תפירות

כמו שיני הכלבים.

מחליף.

הכלבים, אין להם שיניים מסדרים כמו שלנו.

יש להם פה אחד, פה אחד

מחליף.

אז עושים שינוי,

ואז מותר שלא יהיה מלאכת אומן. אבל כאן איפה השינוי?

אז זה אומר המשנברול היה,

כיוון שהם בתורח, אפילו שאין שינוי, התירו.

אבל היסוד של זה היה לצורך המועד.

שוב רואים שהמשנברול נזהר, אם זה מלאכה,

וזה לא לצורך המועד, אפילו אם אין בה תורח אסור.

זה דבר גדול. אני פעם דיברתי בלדרמן,

הייתי אומר שם שיעורים פעם,

בהלכות על המים דיברנו גם כן,

ושם אמרתי לפי זה, תראו,

יש לי, אני רוצה לצאת החוצה.

אני הולך לתייר. טוב, פה לא סומכים, אולי פה.

אבל אני רוצה לצאת, נגיד, לגבעת שמואל.

ושם יש רשות הרבים, כביש גר זה רשות הרבים.

ויש לי מפתח לקיץ,

או יש לי מטפח,

זה לא טרחה, אני הולך עם מפתח וטרחה,

שום טרחה.

אז לפי החזון איש מותר,

ולפי

המשתברורה אסור, כי זה מלאכי תוצאה,

ולא לצורך המועצה, סתם יש לך מפתח,

לא לצורך, אז אסור.

אמרתי למשל עוד דברים.

אני רוצה לנסוע לבית הכנסת.

איזה כמה, זה, זה, זה, זה, 200 מטר.

אז אני עושה מלאכה, הרי מבעיר, מבעיר בנזין.

אני מבעיר.

וגם מדליק אורות,

זה מבעיר גם.

רק כמו אתה אומר, לצורך מועד, מה זה צורך המועד?

מה אתה צריך, אתה צריך את זה,

אתה לא יכול ללכת ברגל?

אלא מה, תגיד, הם לחשבים בתורח.

אז זה תלוי בזה.

או למשל,

נייר טואלט.

ויש לנו נייר טואלט של שבת, חתוך.

אבל ביום חול אנחנו משתמשים בנייר טואלט,

חותכים מתי שצריך.

איך בחול המועד?

אני אז אמרתי שיש מקום להחמיר,

של למה לחתוך?

הרי כשאתה חותך נייר טואלט,

אולי זה מחתך, זה קורע.

רק זה מלאכה שאין בה טורח.

לפעמים יותר טורח לקחת את הזה של שבת, שהוא מונח מאחוריך.

יותר טורח, זה לא טורח לחתוך את הנייר מהגלגל.

אז זה תלוי.

לפי החזון איש מותר,

לפי המשנה ברורה אסור, כי זה מלאכה.

ככה, אתה יודע, זה התפרסם מהדבר הזה.

יש בתים,

הבית של פויזן,

הילדים אמרו לי

שמאז הם נזהרים

לא לחתוך נייר טואלט,

כמו ביום חול.

אם יש לך אחר, אז למה תעשה מלאכה?

רק אם נגיד, אבל אין בזה תרחה.

אז זה לפי החזון איש.

אבל לפי, אני מביא כאן סיפור שנתפס

בחוברת הזאת.

אתה מביא את הספר.

כן, מביא סיפור.

שמעתי מהגון מבחינות קניאבסקי,

שליטה, שהחזון איש

היה מחמיר בהוצאה שלו לצרפה.

יש לו משהו בכיס,

היה מחמיר.

ושאלו רב חיים,

הרי זה מלאכה שם בתורה.

ושריה לשיטתה,

שהוא השיג עליו ביאור הלכה לעניין מחתך.

וענה לו החזון איש,

שגם לו לא בריר עליהם.

אמנם טען הטענה הזאת, שאולי העיקר תלוי בתורה,

אבל לא ברור לו, לכן הוא גם מחמיר.

אני באמת, יש קושיה על זה, על ראייה גדולה לחזון איש,

מהגמרא במועד קטן, דף בית עמוד בית.

הגמרא שם אומרת,

הרי במשנה כתוב, במסכת מועד קטן,

החג הקטן,

זה חול המועד, המסכת

ביצה זה מסכת יום טוב,

ומסכת מועד קטן זה המסכת על הלכות חול המועד, המועד הקטן.

כתוב כאן במשנה, משכין בתשלחין

במועד ובשביעית.

בין ממעיין שיצא בתחילה,

בין ממעיין שלא יצא בתחילה.

אם כבר היה מעיין, אז כבר יש מסלול

בשביל למשוך.

אבל אם הוא רק עכשיו יצא,

אז צריך לעשות מסלול. בכל זאת, מותר גם לעשות מסלול.

הגמרא שואלת, אבל אין משכין, לא ממאה גשמים

ולא ממאה קילון,

כי זה צריך לדלות את זה.

אבל ממאה גשמים לעשות

למשוך, אז גם יהיה מותר.

רק יש דעה בגמרא שאולי

במאה גשמים,

הרי

השלולית הזאת או הבאר, החפירה הזאת מלאה מי גשמים,

היא תתמעטו המים

ואז זה יצטרך לדלות.

אז הוא עלול לבוא לידי טרחה.

מה היסוד של משכין בתשלחין? דבר האבד.

דבר האבד מותר, אבל בלי טרחה גדולה.

רק למשוך מן המעיין מים,

אבל לא לדלות עם הבאר.

שואלת הגמרא,

הרי כאן בעמוד ב'

וריש מועד קופן,

יש שם מחלוקת רבה ורב יוסף,

משום מה משקה חייו.

אחד אמר משום תולדה דזורייה,

כי זה יצמיח את הזרעים,

אז זה תולדה דמלכת זורייה,

ואז אמר מש... תולדה דה חורש,

כי זה מרפא את האדמה,

אז זה תולדה דה חורש.

שואלת הגמרא, בין למאן דאמר משכה משום זורייה,

בין למאן דאמר משכה משום חורש,

מה המשנה אומרת משכין בתשלחין במועד ובשביעית?

בייסלמה.

במועד משום טרחה עוד אסרו רבנה ובמקום פסידה הקיו.

אני אקרא לסון הגמרא.

הגמרא אומרת ככה

בשלמה תנן משכין בתסלחין במועד ובשביעית.

בשלמה מועד משום טרחה הוא ומשום פסידה אסרו רבנות.

אריסטית מפורש עם גמרא ומה כתוב בלשון הגמרא

שבמועד משום טרחה הוא.

לא מלאכה.

אבל רק במקום פסידה היא כאילו.

גם רואים לכאורה שהאיסור

מלאכה בחלום עוד רבנות.

ככה רואים על זה כאילו.

משום טרחה הוא.

אבל בשביעית,

אז

חרישה וזריעה בשביעית נשארה.

בין אם משכין משום זורע בין אם משכין משום חורש

למה מותר להשקעת הפסד במקום הפסד. איפה כתוב

וזה דאור הייתה?

במקום פסידה מותר?

בשלמה ומועד משום טרחה הוא דאזור רבנות.

אז גם לשון הגמרא משום טרחה הוא דאזור רבנות.

רבנות לא רצו שחול המועד יהיה כמו יום חול.

אפילו שיש היתרים אבל לא בטרחה גדולה.

הרי מה היסוד של המשנה?

דבר האבד מותר.

אני משקה, עובד, אני עושה מלאכה.

אבל משום דבר האבד שלא יתקלקלו הירקות.

אבל לא בטרחה ומרובע, רק ממעיין.

אז הגמרא עומד במועד מצוין.

משום טרחה הוא דאזור רבנות ומשום פסידה היא כאילו רבנות.

אבל בשביעית, שביעית,

אבל שביעית בין לב לדבר משום זורע,

בין לב לדבר משום העורש,

זריעה וחרישה בשביעית משרה?

אמר רבייב, בשביעית בזמן הזה דה רבנות.

המשנה הזאת מדברת בשביעית

בזמן הזה.

שזה רק דה רבנות.

זה אפילו בית שני, שביעית הייתה איתה מדה רבנות. כי לא היו ביד כל חיפורים.

עקוב פונים.

כאן מסום הגמרא מראה כמו חזונים,

שזה משום טרחה.

אבל לא.

טוב, עכשיו אני רוצה לומר, חשבתי לומר,

שמעתם, זו שאלה יסודית

בהלכות חל המועד.

האם גדר האיסורים הוא כמו שבת?

רק יש היתרים יותר מיום טוב.

ביום טוב יש היתר אוכל נפש.

בחול המועד יש חמישה היתרים נוספים.

חמישה היתרים.

אבל זה גדר, כל פעם, כל מלאכה שאתה עושה, אתה צריך לבדוק.

זה שייך ללמד את המלאכות?

כן.

אז מה ההיתר שלך?

אם זה,

אין לו מה יאכל, או היתר אחר,

אם זה שייך בקטגוריה של ההיתרים, אז מותר לך.

אבל אם זה לא לצורך יום מועד בכלל,

ויש לו מה לאכול, ולא לצורכי רבים,

צורכי רבים עושים אפילו כשזה לא לצורך המועד.

צורכי רבים. אפילו, למשל,

אם הביוב יתקלקל בסוף השבוע.

העיקר התיקון הוא בשביל האגם.

אפשר, אם זה יהיה מוכן מייד, זה בשביל האגם, אבל

לצורכי רבים מותר גם להערש. הרבה חלוקי דיניות צריך ללמוד אותם.

ואם לא לומדים, לא יודעים.

ונכשלים הרבה.

צריך לשבת ללמוד עם משנברורה,

ללמוד את הלכות חוב המועד.

אנחנו משתדלים לעזור.

לעזור ל...

על כל פנים,

זה רציתי לומר שהמחלוקת הזאת

בין המשנברורה והחזונות,

עם גדר איסור חוב המועד. זה מלאכות כמו יום טוב, רק יש היתרים יותר.

אבל כשלא שייך לשום היתר אתה עובר על מלאכה.

טוב,

אבל יש מחלוקת אם זה דאורייתא או חוב המועד כולמי דרבנם.

יש מחלוקת.

בגמרא,

בדף יח' בחגיגה,

מה עושים על זה דאורייתא?

אבל יש ירושלמי ידוע, המשנברורה גם מביא אותו.

אמר רבי אבא בר ממל, אני חושב

שאם היה לי כוח,

הייתי מתיר מלאכה בחל המועד.

למה כלום אסרו? למה חזן אסרו המלאכה בחל המועד?

כדי שאנשים יצאו ללמוד.

כך כתוב בירושלמיה.

אמרתי, איפה המשנברורה?

תביא, אני אקרא את ירושלמי מהמשנברורה.

כלום אסרו חכמים מלאכה רק בשביל שישבו ללמוד ויעסיקום בתורה.

אבל היום שיהיו אוכלים ושותין ושמחים וישבו ויעסקים בתורה.

אבל היום

אוכלים ושותין ופוחזין

ולא לומדים.

אז הייתי מכיר משמע שזה רק עיסוד רבונו, כל העיסוד.

זה הירושלמי. גם התוצאות בדף יחס וחגיגה מביאים משם,

שמן הירושלמי משמע זה רבונו.

אבל בא נעשה שבמסכת חגיגה משמע זה דאורייתא.

הרמב״ם אומר שזה רק עיסוד רבונו.

אבל יש ראשונים שאומרים שזה דאורייתא.

הראשונים המשנברו בהתחלה של רוחות חול המועד,

מביא את שיטות הראשונים.

ובסילבן תו קל״א.

רגע אחד לא למד אלף, תו קל״.

בביאור הלכה הוא מביא הראשונים,

וגם במשנה ברורה.

הוא מביא מחלוקת ראשונים.

חשבתי שזה, המחלוקת הזאת של החזון איש והמשנברו בה הייתה,

אם נגיד שמלאכת חלומה על ידי אור הייתה,

נוכל לומר המהלכו כמו הרמב״ן.

יש לומד טית מלאכות בשבת,

וגם ביום טוב חוץ

מאוכל נפש,

וגם בחל המועד חוץ מחמישה תנאים שהתירו עזב.

דבר האבד, צורכי רבי, ואין לו מה יאכל.

צורך המועד והמלאכת הדיוט.

אז אם ככה מסתבר, אם ככה מסתבר מאוד,

אמרתי, אם זה דאורייתא,

אז מסתבר כמו הרמב״ן.

אם זה דאורייתא,

מסתבר כמו הרמב״ן זה אותה מלאמיתית מלאכות,

וכאן יש היתרים יותר.

אבל אם זה רק דא רבו נהון,

ייתכן שזה גדר אחר.

זה לא גדר מלאכות.

זה גדר מלאכה שיש בה טרחה, או יש טרחה,

אבל לא סתם מלאכות.

אתה מבין, אם זה דרבנן חידשו את האיסור,

נוכל לומר, זה לא גדר מלאכות של שבת ויום טוב,

יום כיפור.

ולא נטרוח.

לא נטרוח.

אבל אם זה דאורייתא, אז מסתבר כמו הרמב״ן,

שזה על דרך שאמרה תורה ביום טוב,

הכילה לגבי אוכל נפש,

הכילה יותר בחול המועד.

אבל מה שלא שייך להיתרים,

יש לך את האיסור מלאכות,

ולכן גם מחתך, אומר המשנה ברורה,

אפילו אם הם חותכים, זה תענוג לחתוך עם המספרים הארוכים ככה.

אין בזה שום טרחה.

אבל המלאכה היא מלאכה, המלאכת מחתך.

זה לא תלוי בטרחה.

אז הייתי אומר שזה תלוי. אז אנחנו מחמירים,

זה דאורייתא גם,

שרבר ראשוני וזומזם, המשנה ברורה אומר.

לכן אמרנו קצת להחמיר.

אפילו מלאכות שקר מאוד, זה משהו לחתוך נייר טואלט.

או למשל לנסוע מכאן לבית.

לא, אני עושה מלאכה.

רק זה לא טרחה, מה זה? לנסוע באוטו זה, זה לא טרחה.

אבל מה הצורך כל כך? אתה לא יכול ללכת ברגע?

הרשימה. אז אין היתר של צורך המועד.

רק בלי היתר.

תגיד, אבל אין טורח.

לפי החזונים שאפשר להקל גם בלי צורך.

זה החזונים שלא היה מתיר,

הוא היה מתיר לעצמו, אבל הוא בסוף הוא החמיר.

לעשות הוצאה שלא לצורך.

מה זה טרחה?

יש לי מפתח בכיס. מה זה טרחה?

אני הולך,

זה לא טרחה בכלל.

ובכל זאת,

לפי המשנה ברורה,

יש להחמיר.

וככה האזוניס חסק לדעת המשנה ברורה.

אבל הוא לעצמו אומר, הוא אומר שזה רק תורה.

מה שהבאתי שבהגברה מסמכת זה רק משום תורה.

אבל אני לא יכול להקריא על נכד משנה ברורה.

אפילו האזוניס החמיר.

זה אמר לי רב חיים קניבסקי,

שהאזוניס אמר לו,

נכון, אני מקל כשאין טרחה,

אבל זה רק, אני לא למעשה.

אני מחמיר גם, כי אני לא ברור לי גם כן אם זה רק משום טרחה. אבל בגמרא,

בגמרא כתוב משום טרחה, בלי שלמה ומועי,

משום טרחה הוא די אסור,

ובמקום פשידה שרו רבונו.

טוב, אבל בכל זאת, ראוי להחמיר מה שאמר, ראוי להחמיר.

זהו,

זהו.

עכשיו ראיתי שהרמב״ם

מסדר את הדברים יפים.

כמה זמן כבר דיברתי.

להמשיך עוד.

וואו, הנה יש רמב״ם בפרק זין מלכות יום טוב.

הנה הלכות יום טוב. מצאתי, הנה.

בפרק זין מלכות יום טוב.

טוב, אני אולי אגיד את הדבר הקטן הקודם.

אמרנו שלצורך המועד

מלאכת הדיוט, לא מלאכת אומן,

מותרת.

מלאכת אומן אסור.

אפילו מה שאני צריך לתפור,

משהו.

אם אני אולך כבר בחייטות, אני לא יודע, אז אני תתפור.

אבל אם אתה אומן צריך להחליב,

לעשות תפירות

כמו שיניים של כלב, לא מסודרים.

אז לכאורה אני אשאל שאלה.

להסתפר בחול המית.

אסור להסתפר בחול המית.

כולם יודעים.

אבל אנחנו יודעים, באיש גמרא,

יש מי שמותר לו להסתפר.

למשל, אדם שהיה אנוס

לפני החג לא יכול להסתפר.

היה אבל,

ובדיוק הערב חג נגמרה האבינות.

או בחג עצמו.

הוא יכול להסתפר בחול המים.

למה? מה שהוא לא...

ככה.

איך מותר לו להסתפר בחול המים?

או מי שיצא מבית הסוהר ביום ראשון, דה-חול המים.

בבית הסוהר הוא לא יכול להסתפר.

תלוי איזה טוב.

אז מה הדין?

הוא אנוס.

מותר לו להסתפר.

אבל מה עם מלאכה?

אתה עושה מלאכת גוזז.

בשבת וביום טוב, אם אתה תגזוז שערות,

אתה עובר על מלאכת גוזז.

למה מותר לו להסתפר?

או למשל,

גם כביסה.

אם הוא היה אנוס

שלא יכול לכבס בגדיו ואין לו גמים אחרים, הוא יכול לכבס בכל המים.

למה כביסה זה מלאכה? מלאכת מלבן.

מלבן, הוא מלבין את הבגד.

מלבן זה מלאכת מכבד. מלכבד זה איסור דאורייתא.

הוא סופר את העיקרון של העם שבת מלאכות.

מה?

ההסבר הזה סופר את העיקרון של העם שבת מלאכות.

כן, נו.

כן?

איך מותר?

אז התשובה היא

כי לכבס,

כל אחד יכול לכבש. זה מלאכת הדיוט.

הוא צריך את זה. אם לא צריך לו

לכבס בשביל אחרי חג זה איסור גמור מצד מלאכה ועוד איסור.

תכף נגיד.

אבל אם הוא מכבס לצורך החג,

אז זה מלבן.

זה, נכון, זה מלבן, אבל לצורך המועד מותר.

וזה מלאכת הדיוט.

להסתפר אולי זה מלאכת אומן.

להסתפר צריך מלאכת אומן, עולה לי הרבה כסף.

הילד הולך לצפה, לוקח לו תבין ותקינים.

בגלל שזה מלאכת אומן. אני מסתפר בקלות.

אני יודע להסתפר לבד.

אבל ככה,

על כל פנים, הוא מסתפר, עולה לו כסף.

כי זה אומן.

אבל אומר הרמב״ן,

שכל ליפוי הגוף

זה כמו אוכל נפש.

הפסט של אוכל נפש

מעשה שהוא לטובת הגוף,

טובת הנעת הגוף.

גם פה הוא מסתפר בשביל להיות נראה יפה.

הרי אמרו במשנה,

אישה עושה כל תכשיטיה בחול המועד.

אישה עושה כל תכשיטיה,

גם להוריד שערות של הרגליים.

אישה יכולה להוריד.

היא אמרה, מספרת.

היה איזה חכם שהבנות שלו נחטפו.

נחטפו.

למה?

לא היו להם שערות.

כי הוא היה יודע איך להוריד להם את השערות.

עם סיד הוא היום מוריד להם את השערות.

שמע שכן עגול,

הלך לשר להסיד לביתו, הרג אותה.

הסיד יכול לשרוף.

הגמרא ככה מספרת.

אבל למה עושים כל תכשיטיה ושבה ביום, בעולמיים?

הרי זה מלאכת גוזז.

לגזוז ציפון רעיון זה מלאכת גוזזת.

לגזוז שערות זה מלאכת גוזזת.

איך מותר?

כי כל מה שהוא לא צורך מפוי הגוף זה כמו אוכל נפש.

כך כתוב בריטווה וברמב״ם.

אז גם להסתפר אין בזה איסור מלאכה.

כי מלאכת,

כי לצורך אוכל נפש מותר גם מלאכת אומן.

אז על הכביסה אמרנו,

מותר מן הדין לכבס.

רק למה אסרו...

זה מלאכת ידיעות לצורך המים.

על התספורת זה אומנם מלאכת אומן,

אבל צורך הגוף זה כמו אוכל נפש, ומותר גם מלאכת אומן.

רק למה רבנן אסרו להשתפר ולכבס?

שלא ייכנס ונבוא לחץ. זה גזירה חדשה.

זה גזירה חדשה.

לא מלאכות יום טוב, מלאכות מלאכות.

לא, לא. אין כאן שום מלאכה. זה לצורך האחד.

אמרנו כבר, אם זה כביסה זה מעשה אליוט.

ואם זה תספורת, אפילו זה אומן, אבל לצורך

ייפוי הגוף זה כמו אוכל נפש.

כך אומרים הראשונים.

אז אם כן אין כאן מלאכה.

רק למה אסור להסתפר ולכבס?

זה רחד עשה של חז״ל.

שאם נתיר להסתפר ולכבס,

אז הם ישאירו את התספורת עד עין פחה, עד כל המועד שהם פנויים.

והוא נמצא, נכנס ביום טוב ראשון בלי תספורת.

נכנס מנוול לחג.

זה הסעיף הראשון בלאכות על המועד.

מצווה לגלח בערב יום טוב.

בשביל היום טוב הראשון, וגם צריך להיות מסופר ביום טוב.

אם נתיר לו להסתפר

בחול המועד,

הוא ישאיר את תספורת עד חול המועד,

ונמצא שהוא נכנס מנוול לחג.

אבל לא מצד איסור מלאכה.

ואותו דבר בחיפוש.

אם נתיר לו לכבס בחול המועד,

הוא ישאיר את הכביסה, את הבגדים,

וייכנס מנוול לחג.

ייכנס עם חולצה מלוכלכת.

ולכן אסרו.

האמת, אמרתי, אם אדם יכבס

בשביל אחרי החג,

אז הוא יעבור גם על איסור מלאכה,

זה לא צורך המועד,

וגם על האיסור החדש הזה של חז״ל,

שלא ייכנס מנוול לחג.

אבל אם הוא מכבס לצורך החג, מה שהוא צריך לחג, לא יותר.

אז אם הוא מכבס לצורך החג,

אז אין איסור מלאכה.

רק האיסור שלא ייכנס מנוול לחג.

ולכן מי שאנוס,

ידוע שהוא לא היה יכול להסתפר לפני החג.

אז לא אסור לו חז״ל,

יכול להסתפר ויכול לכבד.

אני אגיד לכם חידוש קטן, לא למעשה,

אבל היה פעם,

הייתי יצר אבוקדליה,

זכרונו לברכה.

ומישהו,

אחד היה לו ילד, תינוק,

והתינוק הכי,

והכי על השדים של האבות.

זה דבר העוות.

דבר העוות, כשההכאה,

יש חומצות שיוצאים מן הכלל,

והם קלקלו את השדים.

ולכן נכבש את זה.

אמר לי רב דליה,

ההתר של דבר האבד הוא

היתר על איסור מלאכה,

אבל על האיסור החדש

שיש בקביסה ותספורת,

שלא ייכנס ונובל לחג,

אז אין להם את ההתר של דבר האבד.

אז הוא אומר שיהיה אסור מצד האיסור שלא ייכנס ונובל לחג. אסור לכבש.

לכבש בכל המועד יש בו שני איסורים.

גם אם לא צורך העג,

נגיד, אם הוא דבר האבד, אז אין איסור מלאכה.

אבל יש איסור שלא ייכנס ונובל לחג.

כך הוא אמר. אני לא אומר למעשה.

הוא אמר

שיש בזה הבנה, אני זוכר,

בצעירותי,

הייתי בירושלים אצל חמותים.

היו שם, היו לומדים ודיברו הלכות חלומות. היה שם הבן של רבי יעקב עדיס על הראשון,

אחיו של רבי יהודה עדיס.

אבל הוא המבוגר, הוא מבוגר, הוא היה נדמה לי

או פקיד במשרד הדתות או משהו כזה,

אבל ישר.

ודיברו על הלכות על המעט, ואז הוא האיר לנו את העיניים.

שיש שני איסורים בקיבוץ ובתספורת.

א', אם זה לא לצורך, אז זה מלאכה.

ואסור.

ב',

טוב, התספורת היא לצורך.

אבל אם הוא מחבב דברים יותר שלא צריך, היה בהם.

ב', שלא ייכנס ממנו וולעה.

זה שני עניינים, לא?

והייתה הבנה, אני נהניתי לשמוע אותו.

השם ישמרום, הסתמאו עוד חי.

היה מעוגר, אבל חזקת חי.

חזקת חי, מי

שהלך בעלה למדינת הים,

והיא אשת כהן, ממשיכה לאכול בתרומה,

כי בעזקת חי.

אבל זה נשנה בפרק שני וכמובן.

עכשיו אני אקרא קצת את הרמב״ם בפנים,

ככה שיהיה לנו מושג. גם בכלל, מי שרוצה ללמוד,

כדאי לכם ללמוד.

החג הזה,

לא לחכות לחגים אחרים.

החג הזה לשבת ללמוד. אם לא עכשיו, ומתי?

ללמוד הלכות חול המועד.

אז לומדים ברמב״ם, זה קל יותר.

כי הוא מס...

או נקרא קצת רמב״ם.

חולו של מועד,

אף על פי שלא נאמר בו שבתון,

הואיל ונקרא מקרא קודש,

וראו זמן חגיגה במקדש,

אסור בעזרת מועד. זה הגמרא בדף יח.

בעגיגה.

כתוב שם, בעגיגה?

יש חיוב להביא מלבד למצב שלו בפסח.

יש קורבן פסח בי״ד אחרי הצהריים, מביאים קורבן פסח,

ואוכלים אותו בלילה.

אכלו את הבשר בלילה הזה.

ביום טוב ראשון,

למחר,

צריך להביא קורבן חגיגה.

זה קורבן בפני עצמו.

זה שלמים,

זה לא עולה.

עולת ראייה זה עולה.

יש גם עולה,

לא יראו פני ירקם.

גם כן.

אבל קורבן חגיגה,

ביום טוב ראשון מביאים קורבן חגיגה.

ואם לא הביא ביום טוב ראשון,

יש לזה תשלומים כל שבעה ימי הפסח.

יכול להביא גם,

וגם בסוכות,

יש תשלומים כל שמונה ימים.

יותר מפסח. גם שמיני עצרת יכול להביא קורבן חגיגה.

ובשבועות,

שבועות הרי הוא רק חג יום אחד, לא יותר.

נגמר אחד.

אבל יש לנו עקש שכתוב

חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות.

למה כתובים אחד על יד השני?

להקיש

עצרת שבועות לחג הפסח.

מה חג הפסח יש לו תשלומים כל שבעה?

אף שבועות

יכול להביא חגיגה. אם הוא לא הביא ביום חג השבועות את החגיגה,

יביא אותה שישה ימים אחרי זה את תקנון.

למה? לומדים כמו בפסח.

בפסח יום טוב ראשון ועוד שישה ימים.

אותו דבר בשבועות. לכן לא אומרים תחנון

אחרי חג השבועות עד יום יב.

למה לא אומרים תחנון? כי זה זמן של חגיגה.

זה זמן שאפשר להביא

קורבן החגיגה.

אז זה מה של אסון הרמב״ם.

על אסון הרמב״ם

חולו של מועד.

אף על פי שלא נאמר בו שבתון,

הואיל ונקרא מקרא קודש.

כבר הוא זמן חגיגה במקדש.

זמן חגיגה זה זמן שאפשר להביא את הקורבן חגיגה.

אסור בעשיית מלאכה.

אבל אומר הרמב״ם, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל.

חול המועדות ונקרא מקרא קודש, לכאורה.

זאת רבנן.

כן. אחרי כן אומר הרמב״ם בפירוש,

ועושה בו מלאכה האסורה,

מקין אותו מכת מרדות,

מפני שאיסורו איסור מדברי סופרים.

אבל בגמרא, בדף י״ח,

משמע שזה דאורייתא.

בסוף הוא אומר, ולא כל מלאכת עבודה אסורה אסורה בו

כיום טוב שסוף.

לא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב. שסוף העניין בדברים שנעצרו בו,

רק כדי שלא יהיה כמו יום חול.

אז זה רק. לפיכך יש מלאכות שאיסורים ויש מלאכות מותרות.

הרי אחת הכושות שיש,

אם חול המועד אסור מן התורה ומלאכה,

איך יש?

בשביל דבר האבד מתירים?

בשביל מי שאין לו מה יאכל מותר?

לא מצאנו היתר כזה באף מקום.

בשביל שאדם אין לו מה יאכל,

יוכל לעבוד.

לעשות מלאכות.

אם זה היה דאורייתא,

איך יש?

מקצתו אסור,

משצתו מותר, ועוד יותר אין לו מה לאכול.

צריך להיות דומיה דשבת.

מה? היה צריך להיות דומיה דשבת.

כן, בטח.

כן.

איך מותר? אז התוספות, זו קושיה של תוספות

בשם רבנותם בחגיגה יח'.

והוא מוכיח מזה שזה רק ייסוד רבנן.

וכל הגמרא זה רק אצמך תא בעם.

צריך היה לקרוא, אני

אכפת.

היה צריך לקרוא כל הגמרא בדף יח',

אולי פעם אחרת. בעזרת השם, אני

לשירותכם.

בעזרת השם, נקרא את הגמרא בפנים.

בדף יח', תראו, כל כך נשמע מן הגמרא שזה דאורייתא.

אבל רבנותם אומר,

וגם הרמב״ם אומר, זה רק דבר בונות,

שלא יהיה כמו יום חול.

וכל הפסוקים זה רק אסמך תא.

אבל באמת, לפי הראשונים שאומרים, זה דאורייתא.

איך יש מלאכות מותרות.

אין לו מה יאכל מכירים לו.

איפה שמענו היתר כזה בשום דבר, בשום איסור.

אין לו מה יאכל.

אז באמת, כי כשלומדים את הגמרא,

מביאה הגמרא ברייתות סותרות.

ברייתא אחת משמע אסור לעשות מלאכה בעל המים.

וברייתא שנייה משמע שמותר.

אז מה הגמרא שואלת?

מה אפשר?

אלא הקב' ברוך הוא

השאיר את זה,

לא אמר בפירוש אסור, לא אמר בפירוש מותר, השאיר את זה לחכמים,

שהם יגידו איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת.

והם הלכו וקבעו החמישה תנאים האלה

בחול המועל.

אז זה לא תגיד איך מותר.

יש ראיות מן הפסוק

שחול המועל מותר.

אז רק, ומצד שני כתוב שאסור.

אז מסרן הקדוש ברוך הוא לחכמים שהם יקבעו איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת.

וזה מה שהם קבעו.

אבל זה דאורייתא.

אבל כאן היה רשות מיוחדת מהקדוש ברוך הוא

להתיר חלק כפי מה שנראה להם לעכמים.

דבר האבד התירו.

מי אין לו מה יאכל התירו.

צורכי רבים התירו.

היה פעם, כשבנו יד עזרא,

אז הייתה חפרום,

לפני ההר, חפרום, בשביל להקים מלאכה.

והייתה,

היה,

היה קצת סכנה.

לא היה.

ואז שאלו את הרב ניסים שנשמרו, והוא התיר.

הוא התיר בגלל

דבר האבד. לא, אולי כל מה שהם עשו,

היה עלול להתמוטט.

והפסיד, יפסידו לו הרבה כסף.

הוא התיר בגלל דבר האבד. אבל זה פרסטי.

אבל זה בטורח גדול.

פרסטי, פרסטי, גם דובו ראובן.

פרסטי דובו ראובן מותר.

לא,

וטורח, אבל טורח גדול, אני לא זוכר. על כל פנים אנחנו,

אז אני אמרתי לו שאפשר לצרף

שני היתרים יחד.

א' זה דבר האבד וב' זה צורכי רבים.

וצורכי רבים מתירים אפילו עם טורח גדול.

אני לא זוכר, היה איזה סיפור.

היה ז'יזמה לפני שלושים שנה, הסיפור הזה.

אז בנו יד עזרא פה הרבה שנים.

הכל פה נהיים, בעזרת השם,

ואנחנו נשתדל

להתקדם לאט לאט.

מה אמר רמב״ם? לא סיימתי.

מה? זהו, רמב״ם מספיק.

יש עוד, ברמב״ם.

הוא אומר לפיכך יש מלאכות אסורות ויש מלאכות מופטרות.

ואלו הן.

הוא אומר בכלל זה דרבנון.

ואלו הן. כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד.

יש שם הפסד הרבה,

עושים אותה.

ובלבד שלא יהיה בו טורח הרבה.

אסור עם טורח. מה הוא מבין?

כיצד?

משקים בית השלחין במועד.

אבל לא בית המשקה.

לא אדמה שלא צריכה

הרבה מים.

אני לא יודע למה הוא קורא לבית המשקה ואת הבעל.

שכבר,

שאם לא ישקה את השלחין

והיא הארץ הצמאה,

ייפסדו כל האילנות שבה.

או כשהוא משקה אותה,

לא ידלב ישקה.

מן הבריכה ולא מן הגשמים.

מפני שהוא טורח גדול.

אבל משקה הוא מן המעיין,

בן שהיה, בן שיצא והתעילה,

בן שהיה מקודם,

לממשיכו הוא משקה.

אחרי כן הוא מדבר על הזיתים.

הופך אדם, זה גם משניות, זה גם במשנה אחרי זה,

הופך אדם את זיתיו במועד

וטוחן אותם

ודורך אותם

ומלא חוויות

וגב אותן כדרך שהוא עושה בחוזר.

מה זה לסחוט על זיתים? זה איסור דאורייתא.

מלאכי תקדש.

התירוץ הוא עובר, כל שיש לו הפסד.

שימור לא יהפוך את הזיתים,

הם עלולים להתעפש.

אז,

כל שיש בו הפסד, אם לא נעשה,

עושהו כדרכו ואינו צריך שינוי.

וכן מכניס אדם פירותיו

מפני הגנבים,

ובלבד שיכניסיהם בצנער.

מפני הגנבים זה דבר האבד,

שהגנבים לא יגנבו לו.

ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תיאבד.

הפשתן,

שורים אותו, אבל אם שורים אותו יותר מדי,

כנראה מתקלקל הפשתן.

וכן כרם שהגיע, זמנו להיבצר במועד.

בוצרים אותו.

כי אם,

כרם שהגיע, זמנו להיבצר.

אם לא תפצור אותו,

הענבים מתקלקלים. בפרט הם עלול לרדת גשם,

אז הגשם מקלקל את הענבים.

הגשם מפיל ענבים וגם מקלקל אותם. יש הרי אנשים בעלי כרמים,

הם משתדלים להשאיר

כמה שיותר בשמש,

כמה שיותר את הענבים בכרם,

כי השמש

מטיבה ליין.

אחרי כן יוצא אינטו.

אבל ימח זה שלום.

הם מחכים מחכים בשביל להרוויח קצת יותר.

ופתאום בא גשם.

מה זה?

זה מקלקל את הענבים מפיל.

רבי חנניה בן הקשי אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. לפיכך חירבה להם תורה ומצעות,

שנאמר, אדוני החפץ למען צדקו,

יגדיל תורה וידיעיהו.