באמונתו וציפייתו למשיח, דומה ולא היה שני לחפץ חיים, בין צדקי דורות רבים. דמעות רבות היה מזיל בתפילותיו על דבר משיח. הרי בכלל מצווה היא לצפות לבואו. חכמים זכרונם לברכה אומרים, שביום הדין ישאל כל יהודי: "ציפת לישועה?". ואומנם חיבר החפץ חיים בשם זה קונטרס מיוחד, בו הוא מצביע על ערך הציפייה לגאולה, למשיח. מי ששמעו אותו מדבר אודות המשיח, ואימתי לא דיבר בנוגע לזה? נדמה היה כי הנה שומעים כבר פעמי בואו. מדבר היה ברצינות עמוקה שכזו, בנעימת בטחון שכזו, עד ששוב לא אפשר למישהו לפקפק אפילו כחוט השערה בהנחה שיש להתכונן לקבל במהרה, פני גואל ישראל. אפילו סומא, ככה היה אומר, מסוגל לראות שאנו שרויים כבר בעקבתא דמשיחא. כל הסימנים מעידים על כך. אין זה רחוק כלל, עוד רגע קט. עברנו בשחייה על פני ים גואש וסוער והרינו קרובים כבר לשפתו. עלינו להיות מוכנים ומזומנים, "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו". מפי האורחים שהיו מבקרים אותו היה שואל פעמים רבות: אם מדברים בעירם אודות משיח? הכין לעצמו כפות השבת מיוחדת, כדי לקבל בה פני המשיח ומזמן לזמן היה מתעטף בה ויושב לחכות לו. שבת הה היום היחידי שבו לא היה מחכה למשיח. כי כן אלץ ליבו בשבת. ומהי שבת אם לא יום מימות המשיח? השבת היא לא מאין עולם הבא. לפי כן, היה שואף שהשבת תמשיך לעולם, שיהיה יום שכולו /שבת וקדושה ומנוחה לחיי עולמים. בכל רווי געגועים העיר פעם בשעת קבלת שבת, באמרו: "ה' מלאך תגל הארץ, ישמחו אים רבים". שמלך בשר ודם מנצח, אין כל הממלכות שמחות. המדינות המשועבדות, הנכנעות, המדוכאות והחלשות בוכות. ואילו שכביכול ימלוך ה' יתברך, תגל הארץ כולה ללא יוצא מן הכלל. "ישמחו אים רבים", אפילו האים הקטנים ביותר ישמחו ויגילו ויעלצו.

בראותו את המהפכה שגרמה מלחמת העולם הראשונה בכל שטחי החיים, מוסר היה רבי אלחנן וסרמן, זצ"ל, תלמידו המובהק של החפץ חיים, בשמו, שהיה אומר כך: רואים כעת תופעות כאלה שבאופן שטחי נראות הן כחדשות, שלא ידעו עליהם מעולם. אבל האמת אינה כן. אין שום חדשות. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. קיים רק הבדל אחד בין ימינו לבין הימים הראשוניים. כנראה שבמרוץ העת, גלגל הזמן מסובב בימנו במהירות יתרה. דבר שהיה צורך לפני כמה מאות שנים זמן רב והתרחש כעת בזמן קצר. המאורעות של עשרים השנה האחרונות, היו צורכים לפני המהלך האיטי של לפנים, מאות שנים! מה שאירע לעולם בכלל, נראה גם לכל יחיד בפרט. גדולה, כבוד ועשירות תמיד היו גלגל החוזק בעולם, כגלגל שעולה ויורד. הללו עולים והללו יורדים. אבל לפנים, זה היה נמשך זמן הגון, ממצב של עולה עד יורד או מיורד עד לעולה. למשל: מעניקים מהשמים עושר למישהו. העושר אז היה מתקיים במשך דור או שני דורות. אבל לעומת זאת היום, זה בבחינת "קיקיון דיונה", בין לילה אבד, והכל חולף במשך זמן קצר. לזמן רב אינו מתקיים במקום אחד. בא מהר ונעלם מהר. הרי עומדים אנו עתה קודם ביאת המשיח, ועד שיבוא חיים להתיישר כל החשבונות שמימות עולם, היות והזמן קצר מאוד. לפיכך, מתרחש הכל במהירות רבה. מהירותו של הגלגל החוזר מתגברת והולכת עם מרוצת הזמן יותר ויותר. המאורעות בעולם סובבים במהירות יתר. הוא מביא דוגמא של אז: "כגליל של פלים". כמו כן, בדומה לרכבת. קודם מגיעה לתחנה, ממהרת היא לרוץ יותר מאשר בכל הדרך, כן הוא עתה העולם, בהיחפזו להתקרב למטרה, ממהר הוא לנסוע.

מכתב מעניין שמאפיין את כסופיו הבלתי המשוערים ואמונתו החזקה של החפץ חיים, בבואו הקרוב של המשיח. נתפרסם בספר "יד רמה", המכתב נכתב למחבר הרב הגאון הגדול, מורנו, הרב רבי רפאל מרדכי הלוי סולובייצ'יק, הגאב"ד הסולוביי, דקשלצן  ותאריך הכתיבה של המכתב בשנת תרפ"ג. לאחר שהוא מודה למחבר על שהוא שלח לו את ספרו, המלא חפירות ובקיאות, מעיר החפץ חיים שלפי כל הסימנים שנתנו לנו חכמים זכרונם לברכה, בלי ספק שאנו עומדים ערב בואו של מלך המשיח. ועל כן הוא מביע את דעתו: ואי ידידי צוותא גדולי ישראל, אילו היו שומעים לי כל גדולי ישראל, כגון: כבוד גאונו, בפרט שהוא לוי, היה לו לסדר חיבורים לפני ישראל בענייני הקודש והמקדש. את ההצעה הוא מנמק ולעיינות דעתי מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה, שללוי ניתן חמש שנים... הרי מגיל 25 עד 30 שהוא נכנס לשרת בעבודה, יש לו חמש שנים של לימודים. אין הכוונה לעניין שירות בלבד, אלא שידעו כל עניינים בעניין קודש ומקדש. כי בודאי פתאום יבוא משיח. וימצא אלפים כהנים ולווים שלא יגעו כלל מעניין עבודה. וכבר כתב הרמב"ם זמנו: שימצאו תלמידים שאינם יודעים המפורש בכתובים, כל שכן העבודה עצמה.

ומעולם, תמהתי, אין עשו הכהנים עבודה?! הרי והלא רובם ככולם עמי הארץ. ומצאתי בירושלמי שקלים: רבי יהודה בשם שמואל, תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה וקבלה וזריקה לכהנים, היו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה. אז את כל הכהנים והלווים היו מלמדים תלמידי חכמים, בשכר מתרומת הלשכה. ועל כן, מורנו ורבנו, כל הגדולים שבדורנו צריכים ליתן לב לזה. ובכן, שהיה בזמן התחלת הגאולה בבניין בית שני, שאל הקב"ה לחגי הנביא:"שאל נא הכהנים תורה". צריכים להתכונן.

 מספרים שפעם הזמין אליו החפץ חיים במברק, את הגאון הישיש, רבי שמעון יהודה שקופ, ראש ישיבת גרודנא, מי שהיה כהן, וניהל עמו שיחה ארוכה בדר הפצת לימוד הקודשים בין בני הישיבה. אחד מהנימוקים הראשיים המחייבים של לימוד הקודשים בזמננו היה העבודה בבית המקדש, הייתה נחשבת לכבוד ועונג הגדולים ביותר. מסופר בתנ"ך שהמלך עוזיהו, שלא היה כהן, חמד לעבוד את עבודת הקטורת ונענש על כך בצרעת. נמצא שבזמן שבית המקדש היה קיים, מותרת הייתה עבודה לכהנים בלבד, בעוד שבזמננו יכולים הכל, אפילו ישראלים, לעבוד עבודתו של כהן גדול לפנים ולפנים. שכן אומרים חכמים זכרונם לברכה: הבטיח ה' יתברך לאברהם אבינו שבזמן בית המקדש יעמוד בחורבנו, לימוד תורת הקורבנות חשוב כהקרבת הקורבנות בפועל ממש. דבר זה אינו אפשרי, אלא עתה, ולא בעתיד כשבית המקדש יהיה בנוי ועומד על תילו. אז צריך לנצל את ההזדמנות.

והוא שואל שאלה: האין המלומדים השונים שבאומת העולם, חוקרים את התרבויות העתיקות המתות? שהיו בעבר. ארכיולוגים חופרים במעמקי האדמה, שרידיהם של עולמות עתיקים. איזה עולמות? מתים. אבל תורתנו הקדושה שהיא מקור חיים נצחי, על אחת כמה וכמה שיש לשתות בצמא את מימיה החיים. "דרוש וקבל שכר" אמרו חכמים. זאת אומרת, מצווה להתעמק בכל עניין שבתורה, אפילו אם אינו נוגע להלכה ולמעשה. מדוע יעלימו חלק מן התורה? הרי עד רבה, מצווה יתרה ללמוד מסכת שנעזבה והוזנחה מכל. זה בבחינת "מת מצווה". מעניין מה שהיה חפץ חיים היה אומר כי לרעיון של חיבור ביאורו לתורת כהנים, הוא הגיע מתוך מאמר המדרש על משלי י', שבעולם האמת ישאל כל למדן שלמד לימודים אחרים "בני, תורת כהנים למה לא שינת?" מתוך זה, הוא כתב את הליקוטי הלכות על כל סדר קדשים. הזכות של לימוד הקדשים, בכוחה לקרב את הגאולה. בתור משל היה החפץ חיים משתמש בעובדה שבשעת חתונה עולה בקושי להחיש את המחותנים ,ואת החתן והכלה לחופה. אתם רואים תמיד אומרים בשבע , אז זה יהיה הפעם מדיוק, זה תשע וחצי, רבע לעשר. אבל שהחתן כבר עומד תחת החופה, שוב אין מניחים אותו להמתין, אלא מביאים מיד את הכלה. הוא הדין עמנו. יהיה נא רק החתן מוכן לחופה, עם ישראל, אז שוב לא יניח אותו ה' יתברך להמתין זמן רב לכלה- למלך המשיח.   

האמונה החזקה של החפץ חיים בביאת הגואל ליקטה שורשים עמוקים בחייו, משחר טל נעוריו. בהיותו בחור צעיר, היה מספר: התכוננו פעם בבית המדרש שבעיירה, לביקורו של הצדיק רבי אלינקה מקרטינגה. כל הבחורים שהיו ישנים בבית המדרש, השכימו לפנות בוקר והכניסו סדרים בבית המדרש. בשעה שרבי אלינקה הופיע, סיפר החפץ חיים, הסתתרתי בפינה, יראתי שמא ירגיש בי. מעתה הוא מסיים בהתלהבות, אם לרבי אלינקה התכוננו, והתכוננו כל כך הרבה, כמה יש להתכונן למשיח! תכופות היה מדגיש יותר משאנו רוצים שיבוא, רוצה הוא לבוא. אבל הוא לא יבוא, אלא אם כן כל ישראל יחכו ויצפו לו.

מספרים שהחפץ חיים היה נוכח בשעה שנציגי הקהילה היהודית בבריסק לליטא, באו אל הגאון הנודע רבי יוסף דב סולובייצ'יק עם כתב רבנות בידם, וביקשו אותו שיהיה רב להם. בתחילה סירב רבי יוסף דוב, משום שלאחר עוזבו את סלוצק, גמר בנפשו לבלי לקבל שום משרת רבנות. פנה אליו אותה שדעה אחד מהנציגים במילים: ,רבי, כיצד יכול הינך לסרב לנו? הרי 25 אלף יהודים מחכים לך". רבי יוסף דב נזדעזע ממילים פשוטות אלה, מיד חש אל הרבנית וקרא בהתלהבות: "הואילי נא והגישי לי מהר את האצטלה והשטרמל שלי, אני נאלץ ללכת. 25 אלף יהודים מחכים לי, אסור לי להניח לעדה כזו של יהודים שתחכה לי". ואז נאנח החפץ חיים למאורע הזה אנחה עמוקה והעיר: אם רבי יוסף דב נחפז כל כך, משום שלא  יכול היה להרשות ש-25 אלף יהודים יחכו לו, הגע בעצמך. אלמלא ידע המשיח שכלל ישראל מחכה לבואו, הלא ודאי ימהר לחטוף את האבנט והאצטלית ויבוא במרוצה. ודאי שלא יניח את כלל ישראל בציפייתו. אבל האסון הוא שכלל ישראל אינו מחכה לו. אין אומרים אלא בפה "כי אנו מחכים לך", אבל אם באמת היו מקווים, ודאי שהיה בא! אבל לא מחכים לו. נאנח והזיל דמעות. שאל אותו פעם אחת מתלמידיו: הרי לא לפי דברי חכמים זכרונם לברכה, משיח יבוא בהיסח הדעת, מאחר שרבנו מדבר כל כך הרבה על דבר ביאת המשיח, מונע את היסח הדעת מלהשתלט. ענה לו החפץ החיים: חוששני שאחרי כחל הדיבורים והתעוררות על דבר ביאת המשיח, עדיין יש ויש היסח הדעת לרוב. מצד שני היה טוען כלפי אלה שהיו מרגישים  בעצמם ייאוש על שהדבר נמשך זמן כה רב. יהודים אין להם שוב כח לחכות למשיח. מייחלים לפעמיו כבר קרוב לאלפיים שנה. אף על פי כן, הרי לכשיבוא בימות המשיח קטן מאוד יהיה שכרה של מצווה ומאוחר מידי יהיה לתקן פגמים של העבר. כמו שדרשו חכמים: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. לכן, הכל הוא לטובתנו. משיח מוכרח לבוא ויבוא, ואין הדבר תלוי אלא בנו. כמו שאמרו חכמים: "כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי, אלא בתשובה". אך כח היצר כה גדול וחזק, עד שאינו מניח לאדם שיפעל בנפשו להיעשות בעל תשובה. מפתה הוא את האדם שהתשובה היא כה קשה, כמו קפיצה מן הגג. רוצה הוא שיאמין האדם שתשובה היא מן הנמנעות. ואילו האמת היא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואפשר לשוב בתשובה ברגע יחיד. במשיח בוא יבוא.  אם היה יודע החפץ חיים את מה שקרה בדור הזה, היה מתעלף כל יום. שאלה שחזרו בתשובה, חזרו בשאלה. אם היה רואה כמויות כאלה, היה בטוח מחכה בכותל המערבי עם הכאפות והשטריימל.

באחת משיחותיו הרגילות לפני בני הישיבה בביתו, בסעודה שלישית, הוכיח מדברי הכתובים ומאמרי חכמים זכרונם לברכה, שהגאולה עתידה תבוא כמו הגאולה הראשונה. זאת אומרת: שיזעקו בני ישראל אל ה', הוא ישמע לשועתם ויגאלם. ושוב הזכיר את הצרות והסבלות שעוברים עם ישראל בזמננו, עד שהתרגש מאוד, נאנח ונאנק. וביטא תמיהו על עצמו ואומר: כיצד אנו מחרישים ואין אנו עושים כלום, כדי לקרב את הגאולה. מיד החליט להתחיל באיזה פעולה בנידון וכך המשיך לשוח בהתלהבות עצומה עד צאת הכוכבים. לאחר תפילת ערבית והבדלה, ביקש מאחד ממקורביו שיסע בשליחתו לווילנא, אל ידיד נפשו רבי חיים עוזר, והתייעץ איתו מיד בדבר פעולות מסוימות למען קירוב הגאולה. הוא היה חי את זה בכל רגע ורגע.

היום, מי רוצה בכלל שיבוא מלך המשיח? ככה, באמצע העסקים, תוכניות וכו'. כן! אם היית רוצה אבישי היית פה מזמן, אבל אתה רוצה גאולה פרטית בבית , לא פה, כללית של כולם. אז לכן, יהודים יקרים, עברו מאז כבר 100 שנים ואנחנו עוד ממתינים. בדור הזה הסיכויים הכי גדולים שהוא יבוא, נכון? ככל שזה זה מתארך, אז הסיכוי גדל. ולאור התוצאות של מה שניתן לעשות בדור הזה, לבנות ולערוץ, לנטוע ולנתוץ. רואים שזה מלחמה של יצר הרע בגאולה. הוא לא שתבוא הגאולה, הוא מבין זה הסוף שלו, והוא הרגיש כבר את טבעת החנק על צווארו, לכן היה צריך להפוך קערה על פיה, לא לבחזיר עטרה, להפוך קערה. ולכן, זה מראה שאנחנו ממש, ממש , ממש בסוף. אבל השאלה מי יישאר לסוף. כי כמו שזה נראה כרגע, לא יישארו הרבה בסוף.וכמו שאמר החפץ חיים שהוכיח מן הכתובים, כמו שאנחנו הבאנו מדרשות ישנות ש"הן גאלתי אחרית כראשית". אז כמו ששמה מתו, אתם יודעים כמה, 80 אחוז טרם יציאה ממצרים ואחר כך עוד ה-600 אלף מתו, ורק דור חדש שגדל במדבר, הצליח לצאת משמה לארץ המובטחת, אז זה אומר שבסוף לא יישארו הרבה שיחזיקו באמונה באמת. וזה הניסיון האחרון, האמונה. מי יאמין באמת, באנשי אמת ומי לא. זה מה שנשאר. "שומר אמונים, מי יהיה השומר אמונים. אנחנו אומרים "אנשי אמונה אבדו", אנחנו רואים שאין כאלה שבאים בכח מעשיהם. גיבורים לעמוד בפרץ. מבטלים גזרות, אין! אין כאלה! לא רואים! זה כבר תמיד היה, עכשיו עוד יותר. עכשיו אם אפילו מישהו מסוגל לעשות משהו, אומרים זה כישופים. זאת אומרת, קשה! קשה! קשה! אבל תלוי. מי שנוח לו הא מתפשר.

אז סיפר לי מורי שפירא לפני כמה דקות, חידוש שהיה לו, שהוא ראה שבעל התורה תמימה מביא מהמדרש, שאיך קורח הצליח 250 ראשי סנהדראות וכל הנלווים אלהם, לפתות אותם בין לילה? א נתתי לו כמה תירוצים ופה ושם, יפים, נחמדים. אבל הוא אמר שהוא כותב התורה תמימה, פשוט מאוד הוא שיחד אותם. הוא עשה סעודה, האכיל והשקה אותם ואז הדברים, שאתה מחוייב, אתה אתה אוכל על חשבונו,אז הליצנות היא מחליקה טוב מאוד לבפנים, ואתה חייב לו, למרות שכל אחד עם 90 חמורים מלאים כסף ולמרות שהוא הי עשיר וכו', וכולם עשירים והכל, אבל ההטבה הזאת, גדולה לגימה שמקרבת ומרחקת, תלוי. אז אתם רואים את הסעודות של כל אלה שנמצאים שם, עושים סעודות, מזמינים  את חברי כנסת כולם, בתי משפט, בתי סוהר, כולם מזמינים אותם. למה מזמינים? "גדולה לגימה", לשחד. שיהיו חייבים להם.  לכן, הכל נעשה שמה עם שוחד. אם זה שוחד בדיבורים, בהבטחות, אם זה שוחד בממון, עם זה באכילה, בשתייה, בתפקידים, בכל מיני הבטחות סרק ואמת וכו'. אז זה רואים. זה מה שעובד על האנשים. יש להם אינטרס איפה לקבל יותר ומיד, שמה נמצאים האנשים. אבל שאדם יתמיד יפרוש וייבדל, וישמור ויישמר, ולא ישמע מוזיקה פסולה, ולא יאכל מאכלות אסורות ויקפיד בבית, וצניעות וכל דבר, ובניתוק לפעמים ממשפחה וכו', זה הקרבה גדולה מאוד. לא הרבה מוכנים לזה. אמת עם גבולות. מערבבים קצת שקר, כי אי אפשר להיות בקו האמת ממש. אלה לא יזכו לגאולה ממש. הם יהיו בסביבה, אבל לא יהיו מן הזוכים.