הפסוק בפרשה אומר "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". הדרישה שיהיה מנהיג שיצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. מדוע מדגיש משה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, למה ההדגשה הזו?

ביאר בספר בית יצחק בשם מורינו ורבינו משה מנדל זצ"ל, הבקשה של משה מה' היתה שיהיה להם לבני ישראל מנהיג אמיתי אשר ינהיג את עדתו ללא השפעה ומורא מהם וללא הבטה לאחוריו כלפיהם על מנת לראות תגובותיהם על מעשיו, את הרעיון הזה הביע רבי ישראל מסלנט זצ"ל על מאמר חכמים ז"ל במסכת סוטה, ובעקבתא דמשיחא פני הדור כפני הכלב, יש להבין מה טיבו של משל זה, אלא טבעו של כלב שהוא רץ לפני אדונו ומפעם לפעם מפנה את ראשו לאחוריו לראות לאן פני אדוניו מועדות, ואז יפנה אל הכיוון הזה, בדור שבן דוד בא יהיו פני הדור, אלה שמתיימרים להיות המנהיגים של הדור, כפני הכלב, ינהגו מנהג כלב, הם יעמדו בראשו של העם אבל לא תהיה להם השפעה על העם, אדרבא, מפעם לפעם יפנו אחורנית לבחון מה בפי הרחוב ובהתאם לכך יכריעו את השקפתם על מנת למצוא חן בעיני ההמון. אוי להם לאותם המנהיגים, שהרי מנהיג אמיתי מוביל את העם צועד בראשו ואינו הופך פניו לאחוריו, אלא יוצא לפניהם, כזאת ביקש משה רבינו מהקב"ה, מנהיג שיפקד על העדה ושיצא לפניהם ויבוא לפניהם, לא יסתכל אחורה כלל. השיב ה' יתברך למשה, קח לך את יהושע בינון איש אשר רוח בו, ורש"י אומר שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, היינו שלא יביט אל העם לראות להיכן רוחם נוטה, אלא יהיה בכוחו ללכת נגד רוחו של כל אחד ואחד. אבל נגד כל אחד ואחד אשר לא ינהג על פי רוח התורה, ולא ירא ולא יחת מפניהם, זה מנהיג אמיתי.

בהמשך כתוב "ונתת מהודך עליו", הקב"ה מצווה את משה רבינו לתת  מהודו על יהושע בינון. חז"ל אומרים, מהודך לא כל הודך, זקנים שבאותו דור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, אז מה אנחנו מבינים? שההפרש העצום בין משה רבינו ליהושע בינון הוא הפרש שיהושע אין לו מדילי מעצמו כלום, כי הוא כמו הלבנה שבלבנה אין אור עצמי אלא השתקפות של החמה, אז פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ואומרים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, ככה אנחנו לומדים תמיד ומבינים.

אבל החיד"א זצ"ל בספרו חסדי אבות אומר, אמרו חז"ל שיהושע למה זכה? למה הוא זכה להיות המנהיג? הוא הפך להיות מנהיג הדור וממלא מקומו של משה כיון שהיה משכים ומעריב בבית המדרש, הוא היה מסדר הספסלים ופורס המחצלאות, כמו שמובא במדרש רבה פרק כ"א. כשראו הזקנים שבדור את פני יהושע שהבהיקו כפני לבנה, הבינו מה הפסידו מחמת הבושה והכלימה שלהם, לסדר את הספסלים והשולחנות בבית המדרש, לא התאים להם בושה כזאת, מה אני אסדר ספסלים, אסדר מחצלאות? והתחרטו בליבם לעצמם ואמרו, אוי לאותה בושה לאותה כלימה, שהיתה לנו בסידור בית המדרש. על אותה, אותה בושה ואותה כלימה שלהם שהם לא רצו להתעסק בדברים אלו כי זה לא היה מכבודם. אבל הוא זכה להיות המנהיג הבא בזכות זה.

נראה להוסיף על דבריו של החיד"א, שזה כוונת חכמים ז"ל, כל הכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, המבזה את כבודו מפני כבוד התורה זוכה להיות מכובד על הציבור.

מעין זה אמר רבי יוחנן, מפני מה זכה אחאב למלכות 22 שנה? מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות. סנהדרין ק"ב.

מסופר על זקנו של רש"י, סבא שלו, שזכה ויצא ממנו בן, שהאיר את עיני ישראל בתורתו, אתם יודעים למה? מי יודע למה? מחמת שהיה מנקה בזקנו את האבק שלפני ארון הקודש וגילו לו  מן השמים שיזכה לנכד גדול כזה. אה, מי שמכבד את התורה, אפילו לא את התורה עצמה, את הארון קודש, עם הזקן היה מכבד.

וכן מסופר על בעל התשב"ץ שכל פעם היה מנקה את האבק שעל גבי הספרים בבית המדרש, וגילו לו מן השמים שיזכה עבור זה שספריו לעולם לא יתבלו, וכן העיד הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שראה בביתו של החזון איש ספר תשב"ץ ישן נושן, והיה שלם. לא התבלה כמו ההבטחה שהיתה לו לתשב"ץ.

סיפר הגאון רבי יהודה ליפקוביץ זצ"ל, שהלך פעם לנחם אבלים שישבו שבעה על אביהם, ויהי לו לפלא, אשר כל בניו תלמידי חכמים מובהקים, על אף שאביהם היה יהודי פשוט מאד והביע את פליאתו לאחד הבנים, השיב לו הבן, אבינו היה במקצועו נגר, ובשעות הפנאי מעבודתו הלך לבית הכנסת בהתנדבות, ותיקן ושיבץ את כל הרהיטים שיש להם צורך, לכן הוא זכה בבנים תלמידי חכמים, הוא ייקר את התורה ומן השמים זיכו אותו גם, מאן דרחם רבנן הויין ליה בנים רבנן, מי שאוהב תלמידי חכמים אמיתיים זוכה גם שיהיו לו כאלה. מה שרואים שאתה מכבד בבית ככה יכבדו גם הם, יראו שאתה מזלזל יצאו מזלזלים.

ונתת מהודך עליו, הגמרא אומרת מהודך ולא כל הודך, זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

צריך להבין, וכי  מפני שפני יהושע רק כפני לבנה יש להתבייש ולהלכלם? הלא מעלתו של יהושע היתה גם היא גדולה מאד, ככתוב "ויהושע בינון  מלא רוח חכמה".

החפץ חיים זצ"ל מסביר את הדברים במשל, פלוני שמע שבאחת ממדינות הים נתגלו אוצרות של אבנים טובות ויקרות, וכל הרוצה יבוא ויחפור ויטול ויתעשר עושר רב. החליט הלה לנסוע, אלא שביקש לו מתלויים, פנה לכמה מידידיו, סיפר להם את העסקה והציע שיסעו יחדיו, אך כולם סרבו להצטרף אליו מחמת המרחק הרב מחמת טלטולי הדרך, פרט לאחד שהסכים ונתלווה אליו. כעבור כמה שנים חזרו שניהם עמוסים אבנים יקרות ונתעשרו עושר רב, משארו זאת האחרים נתקנאו בהם קנאה גדולה ונצטערו צער רב על שסרבו  להתלוות אליהם ולזכות בעושר הגדול. מעין צער זה הצטערו גם הזקנים שבאותו הדור, משראו כי יהושע שהיה כאחד מהם זכה לגדולה כזו משום שנמצא תמיד במקום שיש בו אבנים יקרות, היינו במחיצתו של משה רבן של ישראל, הצטערו על עצמם ווי ווי, הרי בידינו היתה היכולת לשמש את משה רבינו ולזכות בעושר זה, להגיע למעלה גדולה בנבואה, ולחכמה שלמה כשם שזכה יהושע, ואם לא זכינו לכך האשמה היא בנו לכן אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

ואני זוכר, כשהייתי יוצא להרצאות בתחילה והייתי אומר לחבר'ה בואו איתי נסע ביחד להרצאה, לא אני עייף לא אני עסוק לא אני זה, שנים נסעתי לבד, ואף אחד לא הצטרף. ומי אסף בסוף את האבנים טובות ומרגליות הזכויות כולם? מי שנסע להרצאה, מי שלא נסע הפסיד. שהרי הנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה. אה יגיע הרגע שהם יגידו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

כן, ויש כאלה אפילו שהיו איתנו שיצאו איתנו ופרשו לאחר מכן, פרשו לאחר מכן, ויש כאלה אפילו הפליגו, נהיו רשעים גדולים שאפילו יוצאים כנגדנו, כמו יהוידע גדסי הרשע, רשע בן רשע, שאפילו מדבר עלי סרה, נהיה ראש כולל, החזרתי אותו בתשובה מאשפתות עם תלתלים היה, אדם פרוץ לגמרי, והצלתי אותו לחיי העולם הבא, כבר אין לו אבל מסכן, אומלל, איבד הכל, מדבר בריש גלי בכל מקום, ולא עוד אלא לא מדבר סתם, מדבר על פרטים בחיי כאילו לוקח כל פרט ופרט ומנתח אותו וכו' וכו', ככה ינתחו אותו מן השמים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...