על מי שוכן ה' ? | הרב אמנון יצחק שליט"א

כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק נ"ב, אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. אז אומר הרמב"ם שכשאדם יושב בבית ואיך שהוא מתנועע ומתעסק כשהוא לבד בבית ודאי שאין זה דומה לאם הוא ישב לפני מלך גדול אז תנועותיו ועסקיו יהיו בהתאם.

כמו כן דיבור והרחבת הפה כשנמצא האדם עם אנשי ביתו וקרוביו אז הוא מדבר כרצונו, אבל ודאי שזה לא יהיה כך כשישב במושב המלך. ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. אז אם יש אדם והאדם הזה בוחר בשלמות האנושי, רוצה להיות השלם עד כמה שאפשר כרצון הבורא, ורוצה להיות איש האלהים באמת, ז"א עבד למלך ולא עבד לעבד, יעור משנתו וידע שהמלך הגדול הוא מחופף עליו ודבק עמו תמיד, הוא המלך הגדול מכל מלך בשר ודם. נראה שזה פשוט, אבל אין הרבה חכמים אפילו שיודעים זאת.

ההקדמה הזאת של הרמב"ם שאני קראתי אותה בספר של הרב גנצפריד, קיצור שולחן ערוך זללה"ה, זה החזיר אותי בתשובה. הפתיחה הזאת, בלי ההמשך, בלי ההמשך שכתוב מפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי שיהיה איש האלהים באמת יעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו הדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם, שמה בנוסחה כתוב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', הלא את כל הארץ אני מלא, מיד תיפול עליו אימה ופחד ובושה מה' "שיויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול וכו', וזה הנקודה שתפסה אותי שפתאום הבנתי הופ, עכשיו הוא מסתכל עלי ורואה אותי במעשי, ואיך אני יושב עכשיו ומה אני עושה, ומאותו רגע חזרתי בתשובה. זהו, רק עם הפתיחה הזאת.

אז לכאורה מי שהחזיר אותי בתשובה זה הרמב"ם, ולא כמו שרובי אומר שחזרתי אצלו בישיבה בתשובה, מה שלא הייתי אצלו מעולם.

מכל מקום ודע, כי כאשר ידעו זה השלמים תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד ה', כאשר ידעו זה השלמים תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד ה', מי זוכה לזה, מי שהם שלמים אמיתיים, מי שמחפשים שלמות ולא פחות מזה, אז תגיע אליהם מיד היראה והכניעה ופחד ה', מיד כתוב תגיע אליהם היראה והכניעה ופחד ה'. זה הענין אשר העירותיך עליה, הוא הכוונה ממעשה התורה כולה. אומר הרמב"ם זאת היא הכוונה ממעשה התורה כולה, וכבר ביאר הרמב"ם כי תכלית מעשה התורה הוא להגיע אל האדם זה ההתפעלות. שאדם יתפעל, יהיה נפעל בעקבות מה שלמדנו פה וההתבוננות בזה, שיצא מזה הפעולות של יראה ופחד וכניעה מאת ה' יתברך. וכבר מצאנו ל הרמ"ה שהעתיק את דברי הרמב"ם אלו בשו"ע שלו, ופתח את דברי אלו לאמור שיויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובעמלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. שתמיד הם משווים לנגד עיניהם את הבורא יתברך בכל מעשה.

נתבאר לנו בדברי הרמב"ם כי הדרך להגיע אל הדרגה הזו של שיויתי ה' לנגדי תמיד, זה על ידי מעשי התורה כולם, אשר תכניתם וכונתם להביא את האדם להרגשה נעלית של דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אמנם חייב האדם בתחילה לשקוד לגלות את כבודו יתברך על ידי מעשי המצוות שלו, ומזה תבוא בו הרגשה החושית לכבודו יתעלה, ויחוש כי המלך הגדול חופף עליו תמיד. אז צריך לשקוד קודם כל על ידי מעשי המצוות לגלות את כבוד ה' יתברך, ואז תבוא הרגשה חושית לכבודו ויחוש, יחוש שהמלך הגדול חופף עליו תמיד.

כך מצינו בדברי הרמב"ן, כי תכלית כל מצוות התורה שנכיר בהם את אלוקינו, וזה לשונו של הרמב"ן, וכוונת כל המצוות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת תהיצירה, ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. אז אומר הרמב"ן, מה הכוונה בכל המצוות? זה שנאמין באלקים, אם אני עושה מצוה מחמת מה אני עושה? שיש מצווה, יש ציווי אש יש מצווה, ומיהו המצווה? האלקים. אז כשאני עושה מצוות אני מודה בזה ומכיר ומאמין שיש אלוקים שברא אותי, וזה כוונת היצירה, שנכיר שיש בורא ונאמין שהוא בראנו, לפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי זה לא משנה אם היא קלה או חמורה, המצוה הוא אותו מצווה. אל תביט על קטנות או על גדלות של מצוה אלא על מי שציוה עליה, שכולן חמודות וחביבות  מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו, לכן יש לנו ריבוי מצוות במשך היום כדי שכל הזמן יהיה לנו איזכור ותזכורת, בורא עולם, בורא עולם שבראנו ומקיים אותנו, שהחיינו וקיימנו והגיענו כל הזמן להיות מחובר לה' כדי שנרגיש שהוא חופף עלינו בכל עת. כל המצוות חמודות וחביבות מאד. אמנם מצינו שהדגישה התורה את חביבות מצות מלאכת המשכן יותר משאר כל המצוות. איך לומדים את הדבר הזה? ממה שהאריכה התורה מסיפור המלאכה מלאכת המשכן, פרשיות שלמות, ויקהל פקודי כמה מצוות, כמה פעמים חוזרת התורה על הכל, וכופלת את הדברים בפרטות ובכללות, כמבואר בהרמב"ן, הרמב"ן אומר וזה לשונו: והנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות, להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש, יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשת אליעזר שניים או שלשה דפים היא אמורה, ז"א רואים מפה שהתורה משבחת ומאריכה את אלה שעושים את רצון הבורא ומקיימים בדיוק על פי המידות הנכונות את רצון הבורא. ואילו בדברי תורה ומצוות התורה לפעמים אומר את גופי התורה בדרש של ריבוי ויתור, אבל בסיפור הדברים החביבים מאד לפני הקב"ה שונה בהם כמה פעמים, ובסיפור מלאכת המשכן מאריכה התורה מאד, כדי להודיע לנו חיבתן ושכרן של העוסקים בה לפני ה'. מי שעוסק לפני ה' כמו שהוא רוצה ה' מחבב אותו ונותן לו שכר, כיון שהוא עוסק לפני ה' ולא עוסק בשביל עצמו, לא עוסק מורשה אלא עוסק לפני ה'. אז לכן התורה חוזרת כופלת משלשת ואפילו מחמשת בשביל להודיע חיבתן ושכרן של העוסקים בה לפני ה'.

ובאמת אריכות הכתוב בסיפור המלאכה זה עצמו כבר שהאריכה התורה זה גופא כבר תשלום לעוסקים בה, עצם זה שהתורה פרסמה את עושי המלאכה זה שכר לאין שיעור. לאין שיעור. לאין שיעור. מאיפה לומדים? צא ולמד, ממה שנאמר בשלמה המלך "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו, ויעש שלמה הרע בעיני ה'", אז למדנו כבר בשיעורים קודמים שמה שנשיו היטו את לבבו והוא לא נטה אחריהם, אז למה כתוב ויעש הרע בעיני ה'? אלא עצם זה שיכלו לפנות אליו כדי להטות את לבבו זה כבר מראה איזה גריעותא היתה אצל מי שרצו להטות אותו שזה מורה שהוא לא היה שלם לגמרי בעיני המטים. אפשר לגשת לבן אדם לבקש ממנו אולי אתה מוכן לגנוב בשבילי, אם ניגשים לאחד אז פירושו של דבר שהבן אדם הזה יש בו פוטנציאל כזה, אחרת מי יגש ויגיד לו כזה דבר, איך יעלה על הדעת, אבל אם נגשו וניסו להטות אותו אז פירושו של דבר שמבינים שהוא כזה, רק השאלה מה המחיר שצריך לשלם, איזה עסקה עושים פה, צריך להבין.

אז לכן "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו ויעש שלמה הרע בעיני ה'", ואמרינן במסכת שבת נ"ו, נח לו לאותו צדיק שיהיה שמש לדבר אחר. נח לו לאותו צדיק זה שלמה המלך, שיהיה שמש לדבר אחר, מה הכוונה - לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לעבודה זרה. ז"א היה נח לשלמה המלך להיות כמו מורי עסקה, לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לעבודה זרה. היה נח לו, אבל שלא יכתב עליו "ויעש הרע בעיני ה'".

היום אחרי הצהריים אנחנו נפתח פרשה חדשה, פרשת מורי עסקה.

הרי לנו שעצם הדבר שהפסוק כתב עליו "ויעש הרע" כבר היה לו לשלמה כעונש ארבע תיבות, ויעש הרע בעיני ה' כתוב זה עונש שהיה מגיע לו מוכן היה לקבל את זה בשמחה להיות שמש לעבודה זרה. עד שהעידו עליו חכמים ז"ל נח לו להיות חוטב עצים לעבודה זרה ולא יכתב עליו ויעש הרע בעיני ה'. יש מקום אחר שכתוב שנח לו היה לשלמה להיות גורף ביבין ולא יהיה כתוב עליו נשיו היטו את לבבו. גורף ביבין זה להכניס את הידיים בגדולים ולהוציא אותם החוצה. לגרוף את הביב, לא היה שמה כמו היום, הכל זורם, צריך היה לפנות את זה מתוך הבורות שהיו חופרים, והיה נח לו שלא יהיה מלך לא כלום, לא כמו הבן של דוד המלך, לא שום דבר, מאז שהוא נולד עד יום מותו שהוא יהיה גורף ביבין, ורק שלא יהיה כתוב עליו נשיו היטו את לבבו. אז מעכשיו רואים עד כמה זה חמור אם כתוב בתורה על מישהו משהו, כמו כי השוחד יעוור עיני חכמים שכתוב על מורי עסקה וכו', אז ז"א זה חמור ביותר, חמור ביותר.

אבל מידה מרובה מידה טובה מרובה פי חמש מאות, אז אם כתוב על מישהו שבח אז זה פי חמש מאות יותר ממה שכתוב רע, עכשיו אצל שלמה ארבע תיבות כמה זה רע שכדאי לו להיות שמש לעבודה זרה או גורף ביבין, ואם הפרשה של מלאכת המשכן חזרה חמש פעמים ומתארים אותם בשמותם ומעשיהם והכל פי כמה שכר יש בעצם זה. וכמה לומדים מהם איך צריך לעבוד את הבורא ואיך לרוץ למלאכה ונדבו ליבו וכל המעלות שהיה בהם אפילו שלא ננקטו כולם בשמותם, אבל הם מפרנסים מזה עד סוף הד ורות, שכולם לומדים מהם וממעשיהם.

ואם כן כשאנו מוצאים בהרחבה כמה וכמה עמודים בתורה שנכתבו אודות מלאכת המשכן, הרי הכתובים עצמם הם מתן שכר עושי המלאכה, ומכאן באים להכרה בגודל חיבתם ומעלתם של העוסקים בה. מה הוא יסוד מלאכת המשכן אשר כה רבה חיבתה יותר משאר כל המצוות? כבר נתבאר כי בהקמת המשכן בית לשכנו יתברך בתחתונים. הקב"ה ביקש לשכון בתוך בני ישראל, ושם זכו ישראל לגילוי כבודו יתעלה, אשר זהו התכלית של כל המצוות וסוד היצירה הראשונה, שה' ישכון בינינו. אנשים חיו האהל המשכן לנגד עיניהם והם רואים שכינה בגלוי, עמוד הענן, וה' מדבר עם משה והוא יוצא ואומר מה הוא אמר, כיון שנתברר לנו כי כל המצוות חביבות מאד, מפני שבהם זוכה האדם לגלות את כבודו יתברך ולהגיע להכרה של שיויתי ה' לנגדי תמיד, הרי קל וחומר למצוה של בניית בית לשכינת כבודו שהיא חביבה מאד ויקרה בעיני ה', כי כאן במשכן יתגלה כבודו לעין כל, ובו יגיעו ישראל להרגשה שהמלך הגדול חופף עליהם תמיד ויבואו לידי יראה ופחד מה'.

מעתה, כיון שנתבאר לנו כי תכלית כל המצוות והמעשים, היא הכרת כבודו יתברך וגילויו, הרי על כרחך מחייבת עבודת מעשה המצוות שיחוש האדם בשעת מעשה כי הוא עומד לפני המלך הגדול, והמלך עומד עליו ורואה ובוחן כל מעשיו, וזהו כלל גדול בקיום כל התורה, כדברי הרמ"א הנזכרים, אמנם קיום מצוות בלא שימת לב לפני מי הוא עמל, ובלי שאיפה להגיע לידי תכלית המצוות שזה גילוי כבוד ה', סכנה גדולה היא למאד. בזה מובנת התביעה הגדולה של הנביא בדבר ה', "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנ שים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. ישעיה כ"ט י"ג. כל כך למה? כי בקיום מצוות בבחינת מלומדה מפסיד האדם את כוונת התורה ועשיית המצוות, ומה כוונת התורה אמרנו? גילוי כבודו יתברך. אז הנביא בא בשם ה' ואומר, העם הזה הם ממש מכבדים אותי, איך? בפה, בשפתיים, אבל הלב שלהם רחוק ממני. והם יראים, אבל "ותהי יראתם אותי  מצות אנשים מלומדה", מחפפים במצוות, עושים אותם מכח הרגל, בלי תשומת לב, בלי הבנה, בלי להתחבר לבורא, בלי להרגיש שה' מסתכל עליך באותו רגע ורוצה לשכון איתך ובך, ואין לך שעה מוכשרת יותר מעת עשיית המצוה, שזה חיבור גמור לקב"ה, ולכן ה' יעניש הפלא ופלא את העם מכות, יפליא בהם את מכותיו עד שואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.

ובוא וראה מה שכתב בזה בספר חסידים סימן מ"ו, והדברים שלו הובאו בחיי אדם בכלל ה', כשהוא נוטל ידיו או מברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוון ליבו לברך לכבוד ה' בוראו אשר הפליא חסדו עמו, ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דבריו מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר, אמר הקב"ה לישעיה, ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים, רק כלפי חוץ, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, לא בלב שלם, אף בעת שהם מברכים אינם מתכוונים לברכני, זה כאילו לקבל אישור לאכול את הפתוח, ברוך אתה ה'... בורא פרי העץ, הם לא מתכוונים לברכני, לכן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו. לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו, עשה דברים לשם פועלם, זה תוכחת גדולה ומגולה מהנביא, הברכות שאדם מברך צריך לכוון אדון הכל היה הווה ויהיה תקיף בעל היכולת בעל הכוחות כולם, להבין לפני מי אתה מברך, על מה אתה מברך, על הזכות שנתן לך שהחיה אותך שנתן לך אפשרות שמקיים אותך, איפה כל זה בכל ברכה וברכה? אנשים מתביישים להתעכב בברכה אנשים ישמעו אותו שהוא מתעכב, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, מתבייש, על ספר תורה עולים, רוצים לקרוא בתורה, ברוך אתה ה'.... נותן התורה, מה זה? מה זה? תברך לאט. תברך לאט, תכיר למי אתה עושה מה אתה עושה. כל ברכה או ברכה אתה מתחבר לבורא יתברך. 

מכאן חובתנו לחזק את עצמו בקיום כל המצוות לעשותן לשם פועלם, מתוך התחושה שיויתי ה' לנגדי תמיד. במיוחד צריך חיזוק בתפילה ובברכות שלא תיעשנה מלומדה וכאלה יש מאות, כל יום, למעלה ממאה, יש כאלה יותר. אלא בהרגשה מלאה של דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שכן כל מהותם ושורשם של תפילה וברכות להגיע לקרבתו יתברך ולידי גילוי כבודו.

יוצא רבותי שלמדנו שאדם שהוא שואף לשלמות, אדם כזה הוא בוחר בשלמות אנושי, ורוצה להיות איש האלקים באמת אז הוא יעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. בשר ודם, ודע כי כאשר ידעו זה השלמים תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד ה'. עכשיו חפשו כאלה אנשים ותגידו לי אם מצאתם. בסדר?

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.