9-3-15

"ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלהים".

בעל חובת הלבבות כותב בהקדמה לספרו, האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו, האחד נראה והשני אינו נראה, ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה, בנראה אנחנו עובדים, באיברים אנחנו עובדים עבודה גלויה, ובלבבות אנחנו עובדים את העבודה הצפונה. הגלויה זה חובות האיברים, כמו התפילה שזה באיברים והצום, אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האלהים בליבותינו, זה סוד היחוד, לייחד את ה' בליבותינו שה' אחד ואין עוד מלבדו ושנאמין בו ובתורתו, זה שייך ללב, לא לאיברים, ושנקבל עבודתו, זה קבלה בלב, ונירא אותו - זה בלב, ונכנע מפניו - זה בלב. והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי איברי הגוף הנראים ממנו. ז"א צריך שאדם יגמור בליבו ומחשבתו ובמצפונו את כל הדברים ויקבל את הדברים מבלי איברי הגוף הנראים ממנו. ז"א לא דברים שהם רק יוצאים לפועל באיברי הגוף הם הם קיום רצונו יתברך ועבודתו, אלא גם דברים שנגמרים במחשבת הלב ובמצפונו בלי איברי הגוף הנראים ממנו, זה נקרא עבודה צפונה.

דברי החובת הלבבות נוגעים בעצם ענין גוף ונפש, יצירת האדם בעצמה מחייבת אותנו להתבונן, מה זאת עשה אלהים גוף ונשמה כשתי יצירות, ולא יצירה אחת שיהיה האדם מציאות אחת, אלא שיהיה מורכב כמו שהוא עתה ,למה הוא עשה את זה? יכול לחבר מיקס אחד וגמרנו, לא, הוא רוצה שתיים, שתי יצירות נפרדות, וייצר בשני יודין.

וכך שואל רבינו הרמח"ל זלל"ה בספרו דעת תבונות, ותשובתו היא, האלהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך בלתי ראוי לאור באור קדושתו יתברך מפני מזגו השפל הזה, כי אין לבוא אל שער המלך ולבקר בהיכלו אלא שלמי ההכנה. וזה החושך המוטבע בחוקו של הגוף, הוא השם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, אז מעצם חוקו של הגוף שוכנות בו התאוות הרעות השולטות בו, וזה מה שעושה אותו עלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו. מי אשם בכל זה כביכול? זה הגוף. אבל זאת שנית עשה נשמה הטהורה החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה למה? לטהרו ולקדשו. שיהיה טהור ומקודש דהיינו מופרש מכל  תאוות וכו'. וזה מה שצריך להבין, כי אין סוף הכוונה בביאת הנשמה בגוף לשתחיה איתו בחיי ההבל האלה, שלא תחשוב שסוף הכוונה זה התכלית שהנשמה תכנס ותבוא בתוך הגוף כדי שתחיה איתו בחיי ההבל האלה לשבעים שמונים שנה, לא, לא, אבל עיקר ביאתה בו, למה נכנסה הנשמה בו בתוך הגוף? לזכך אותו את הגוף זיכוך ממש, להעלותו משפל מדרגתו החומרית אל המדרגה העליונה להיות כמלאכי השרת.

דבר זה מצאנו כבר במשה רבינו ע"ה שהוא זכה וזיכך את חומריותו עד ששב למדרגת מלאך ממש, וכבר ראו בני ישראל כי קרן אור פני משה. ז"א משה רבינו הפנים שלו היו כמו לדים, זהו קרן אור פניו, אין לא רואים עור, רואים אור. קרן אור פניו לא יכלו להסתכל עליו, היה צריך לשים מסווה. וכבר ראו כל בני ישראל כי קרן אור פני משה, אך הדרך בו תוכל הנשמה לזכך את גופה, איך הנשמה עושה את הפעולה הזאת של הזיכוך? הוא במעשה המצוות וקיום התורה.

הרי זוהי תכלית היצירה, אז מהי תכלית היצירה? להפוך את ההסתר פנים שבגוף, להאיר אור הקדושה בגוף עצמו, לא דרכו בעצמיותו שהוא יהפוך להיות אור, תכלית היצירה להפוך את ההסתר פנים שבגוף, להאיר אור הקדושה בגוף עצמו עד שהוא יהיה כלי גילוי כבוד שמים.

התכלית הזאת תושג בעיקר ע"י חובת האיברים, שהרי הם חיובי הגוף, והם המקדשים את הגוף, "אשר קידשנו במצוותיו", אשר קדשנו במצוותיו, כל מצוה מקדשת את האדם. איך תושג התכלית הזאת? ע"י חובת האיברים, שאנחנו מקיימים את החובות שמוטלות עלנו באיברים, שהרי הם חיובי הגוף, מה הגוף חייב לעשות? ציצית, תפילין וכו', והם המקדשים את הגוף ומביאים לידי התהפכות מהסתר להארה.

עכשיו נשאלת השאלה, מעתה מהי העבודה הצפונה? אז מה זה עבודה הצפונה? זה עבודה הגלויה, מה המצפונה?

הגמרא בברכות י"א אומרת, הני חמישה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? אלה חמש פעמים שיש בספר תהילים שאומר דוד המלך "ברכי נפשי את ה'" כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה. מה הקב"ה מלוא כל העולם, אף הנשמה ממלאה את כל הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם, אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה. נשמה שנפחת בי טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. זה החמישה כנגד חמישה, יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו. מה למדים מזה? כי דוקא הנשמה יכולה לשבח לקב"ה, כי רק לה ישנו צד השווה איתו כביכול, זה הצד השווה בין הנשמה לקודשא בריך הוא. הרי רק מצד הנשמה יכול אדם לעבוד לבורא, ודוקא חובת הלבבות, כל החובות שמתייחסים ללבבות ומתייחסים לנשמה הם עיקר העבודה. עיקר העבודה היא בלבבות, אהבת ה', יראת ה' וכו' וכו', כל המצוות התלויות בלב. כדי שיתרומם אדם להבחנת נשמתו, וגם להבחנת הממלא וזן את כל העולם כולו, עליו לרגע להתעלם לגמרי מהעולם הנראה לעיניים כי כל מה שהעיניים רואות שייך לחומר ולגוף, ורק מה שאינו נראה לעיניים זוהי מציאות של רוחניות. ורוחניות זו היא מציאות, לא פחות מאשר מציאות הדברים הגשמיים כמו שולחן, כסא, בית, אלא שאי אפשר להבחין אותה בעיניים, את המציאות הרוחנית, אבל אל תחשוב כי המציאות הזו זה ענין פילוסופי, לא, אלא הקב"ה רואה, וגם הנשמה רואה, כלומר הוא יתברך חי ורואה אותי.

כאן עלינו להתלמד להבחין ברוחניות שלנו שבנו, כאן עלינו להתלמד להבין את הפנימיות של הנשמה שבנו, רק שאנחנו נעמוד על מציאות זו של נשמת העולם, שלעולם יש נשמה, לא רק הגשמיות מה שרואים, ונעמוד על הפנימיות שבקרבנו, נוכל לעבוד את הבורא באמת. יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו.

נו, זכינו בזה עכשיו לאור חדש בדברי החובת הלבבות שהבאנו בפתח הדברים. הבחנת גוף ונפש דוקא מתוך נקדת מבט של נראה ואינו נראה, דהיינו רואה ואינו רואה, נראה ואינו נראה, רואה ואינו נראה. זוהי ההקדמה לכל ההשגה של אמת והבסיס לכל עבודתינו, זו ההקדמה לכל ההשגה של האמת והבסיס לכל עבודתנו, שיש נראה ויש שאינו נראה, ויש רואה ואינו נראה, זה הבסיס, לא לחשוב שרק מה שרואים בעיניים זה מה שקיים, לא.

אמנם מגדיר לנו את מהותה, אך אינו מגדיר לנו את הנקודה שבה עלינו להתרומם מעל הגופניות, אז עכשיו קיבלנו הגדרה מהי הנקודה, מה המציאות שלנו, מה מציאות העולם, אבל עכשיו אנחנו צריכים הגדרה איך מתרוממים מעל הגופניות, לא להשאר במצב שרק מה שרואים, נקודת ההתעלות הזו היא דוקא זו שהגוף נראה והנפש אינה נראית כמו שביארנו.

מעתה שומה עלינו לבאר בעזרת ה' מה היחס בין הנשמה וגוף בעבודה. היינו מה היחס בין חובות האיברים לחובות הלבבות, מצד אחד כל התכלית תלויה בחובות האיברים, כי כל החובות והמצוות התלויות באיברים הם מקדשים את הגוף, מסלקים ממנו את החלק הרע ומביאים אותו לידי הארה עצמית להיות גם הוא הגוף מגלה כבוד שמים. מאידך הרי דוקא הנשמה מסוגלת לשבח את הקב"ה ולעבוד לפניו, הגוף זה כמו גולם, הוא עושה את הפעולות אבל מי יכול לשבח את הקב"ה? מי העובד לפניו? זה הנשמה. אז כיצד יש להתאים את שני אלה? ובמה יש להתחיל?

יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו.

ראשית עבודתו של האדם היא למשש רוחניות ולבנות את הפנימיות שלו, זוהי העבודה של חובת הלבבות. ראשית העבודה זה, למשש רוחניות, לבנות את הפנימיות, זוהי העבודה של חובת הלבבות.. מהגדרים של העבודה הזאת זה לפנות עורף לכל נגיעה גשמית, ולכל דבר הנראה לעיניים, להפנות עורף לזה, לא לתלות בזה, לא להתייחס לזה, לא להמשך לזה, לא להשתחד לזה, לא לעשות איסגה, לבל נשא עינינו לשום תועלת גשמית העלולה לצמוח מזה, שרואים אותנו מקיימים מצוות, לא נשא עינינו לשום תועלת גשמית העלולה לצמוח מזה שרואים אותנו מקיימים מצוות, שלא יהיה לנו שום הנאה מזה שאנחנו מקיימים מצוות, לא לשם כבוד, לא לשם פרסום, לא לשם תואר, לשום שום דבר, לא כמו הערב רב שבונים בתי כנסיות לפאר את שמם, כמו שלמדנו על זה בשיעורים הקודמים. ובעיקר להתרגל באמונת הרואה ואינו נראה. העומד על נקודה פנימית זו ונכנס לעבודה הצפונה, יוכל להמשיך רוחניות זו גם תוך עבודתו הגלויה, להמשיך פירושו של דבר למשוך עוד רוחניות לתוך העבודה הגלויה, שכל מעשה שלו ינבע מליבו מפנימיותו מרוחניותו אל האיברים, לתוך קיום חובות האיברים, ובזה יגיע לתכליתו, ז"א זה לא מעשה קוף בעלמא, זה לא גוף רובוט שעושה פעולה, אלא הנשמה כולה, הלב כולו הוא פועל עם האיברים כולם בעשיית המצוות. רחמנא ליבא בעי, הוא רוצה את הלב בתוך כל פעולה, הוא רוצה את ההכרה, הוא רוצה את הידיעה, הוא רוצה שהאדם עושה את זה מצד הרוחניות שבו. להפוך גם את חשכת הגוף לרוחניות והארת פנים. בלי הבחנת הפנימיות ובלי עבודה צפונה יישאר הגוף בגופניותו ולא יצליח לרומם עבודתו הגלויה שתהיה עבודה רוחנית אף היא, ז"א עבודה בלא לב בלא רוחניות בלא הכרה אז זה עבודה טכנית, אין בזה שום דבר מעבודה הרוחנית. זה מצות אנשים מלומדה. זהו.

בזה יתבארו דברי החובת הלבבות בשער הבטחון פרק ד' שכתב שם דברים מפליאים. והבורא יתברך גומל על מעשה הנראה על האיברים בגמול נראה בעולם הזה, מה שאדם עושה באברים, מצוות שהן תלויות באיברים, מקבל גמול הנראה בעולם הזה. וגמול על המעשה הצפון והנסתר הוא מקבל בגמול נסתר. ז"א לא עכשיו ולא בעולם הזה, והוא גמול לעולם הבא. ועל כן זכר את זה דוד המלך ע"ה במילה שמורה על הענין, כמו שאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", זה צפון שמור לעולם הבא, רב טוב בלי הגבלה, רב טוב צפון ליראיך, למה מי זה יראיך? זה עבודת הלב, יראה זה בלב, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, זה פה בעולם הזה, אלה שפועלים כנגד בני אדם, אלה מקבלים שכר פעולתם בעולם הזה, פעלת פה, פה, אבל יראיך, יראיך שזה עבודת הלב האמיתית, זה רב טוב צפון לעולם הבא.

נחזור מה אמר, אמר כך, והבורא יתברך גומל על מעשה הנראה על האיברים בגמול נראה בעולם הזה, וגמול על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא, על כן זכר את זה דוד המלך ע"ה במילה שמורה על הענין, כמו שאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וצריך עיון, דהא שכר מצוות בעי עלמא ליכא, איך זה מסתדר עם מה שכתוב ששכר מצוות בעולם הזה אין? לא מקבלים שכר מצוות בעולם הזה, אז איך אמר פה קודם שהבורא יתברך גומל על מעשה הנראה על האיברים על הנראה בגמול נראה בעולם הזה, והלא כתוב במפורש בגמרא, שמה? שכר מצוות בעי עלמא ליכא.

ובפרק ראשון בקידושין בדף ל"ט הביאו חכמים ז"ל מימרא זו של רבי יעקב דוקא על שילוח הקן שהיא מצוה נראית, ולפי דרכנו הרי התכלית היא לאחד חובות האיברים וחובות הלבבות. מה כתוב שמה על המימרא הזאת, למען יאריכון ימיך, היה אחד עשה שילוח הקן נפל ומת וכו', שאלו איפה זה מה זה? אמרו לו חביבי, זה לעולם והארכת ימים לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב.

אז רואים מפה לפי דרכנו הרי התכלית היא לאחד את חובות האיברים וחובות הלבבות, עד שגם המעשה הנגלה יהפך למעשה צפון ונסתר, אז גם שאתה הולך לעשות מצוה כגון שילוח הקן או דבר הניכר בגוף, צריך שיהפך המעשה הנגלה למעשה צפון ונסתר, מלא נשמה ומלא אמונה. ושמה כתוב שאין מצוה שאין בה תחיית המתים ואין מצוה שאין בה אריכות ימים וכו' וכו' וכו', ז"א זה נקרא שאתה בעצם גם בדברים הנעשים אז תדע לך, אצלך יהפוך גם מה שאתה עושה בחוש יהפך אצלך כאילו מעשה צפון ונסתר שהוא מלא נשמה ומלא אמונה.

דברי החובת הלבבות אמורים במעשה הנראה על האיברים בלי שום צירוף של לב, לא באמונה ולא במידה טובה. אז כשדיבר שמה מדבר כשלא עושים את זה עם לב ועם מידה טובה. הרמב"ם אומר שלא מקבלים שכר בעולם הזה, מה כן מקבלים? מקבלים רק פירות, כדי שתוכל להמשיך את עבודת הבורא, אז אם אתה רוצה לעבוד את הבורא אז הקב"ה מהפירות, השכר שומרים לך, הקרן קיימת לעולם הבא, אבל אתה תקבל פירות שיאפשרו לך להמשיך לעבוד את הבורא, הוא יתן לך כלים להמשיך לעבוד את הבורא, אבל זה לא בא על חשבון השכר שלך לעולם הבא, ממילא לא קיבלת בעי עלמא ליכא אגרא, זה לא השכר, זה רק בונוס, דיבידנדים כדי שאתה תוכל להמשיך, נתנו לך עוד כלים שיהיה לך אפשרות להמשיך את מה שאתה רוצה כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

וידוע מאמר הרב אברהם אבן עזרא, ריקי מח, זה כמו שאומרת הגמרא ריקא, ריקא, מה זה ריקא? אין לו, הכל ריק בפנים, חלול, אבטיח, ריקי מח יתמהו, מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ולא ידעו אם יעמוד שם עם ה' כמספר הזה וכפל כפלי שנים, לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשה ה' ודרכיו וסוד כל המצוות שציווהו, סוד כל המצוות. לא לדעת את המצוות, לא קיצור, לא ילקוט, לא לדעת את זה, את הסוד של כל המצוות שציווהו, כי יחשבו כי המעשה עיקר, חושבים שרק הלכות, תקיים הלכות, תהיה טכנוקרט, תעשה את הדברים טח טח טח טח, וזהו עשית ואם אפשר להתיר עוד יותר זהו, גמרת, עכשיו תתפנה לשטויות שלך. לא. אלא הם חושבים שהמעשה עיקר, ואינו רק הלבב והמעשה, כל מעשה צריך להיות עם הלבב, אומר האבן עזרא, לא מעשה בלבד, אלא הלבב והמעשה, הלבב והלשון להרגיל, לא תגיד דברים בפה ואתה כמו עוף המצפצף ולא יודע מה מצפצף, אלא הלבב והלשון להרגיל, שתמיד ילך עם הלב, אם הלב לא אומר את הדברים, דברים היוצאים מן הלב, אז זה לא כלום, זה פטפוטי ציפורים. וכן כתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" זה הולך ביחד. זה נקרא עשייה.

וקדמוננו אמרו, רחמנא ליבא בעי, מה ה' רוצה? את הלב, אם אין לב במעשה אין פה כלום. ושורש כל המצוות עד שיאהב את ה' בכל נפשו ויידבק בו. ז"א כל מצוה זה מאהבת ה',  מיראתו והרצון להדבק בו במעשה המצוות. לעשות נחת רוח לפניו, שנעשה רצוני, לעשות רצונך חפצתי, זאת העבודה. זו העבודה הצפונה שבלב שצריכה לצאת לכח ולפועל עם האיברים, בלא זה זה לא עבודה. זה לא בעיה, אפשר להגיד גם לגוי, בא תעשה ככה תקשור פה, תקשור יופי שים פה,  יופי, עכשיו תעשה ככה, מה הבעיה, הוא יעשה את כל ה תנועות שאתה אומר לו, מה זה אומר, שהוא עובד את ה'? מה זה? אם אין לב והכרה ברורה וידיעה לפני מי אתה עומד, מה אתה עושה פה, למה עושים את זה, מה המטרה שלך והתכלית, אז לא עשית שום דבר, מה עשית?

אז כפי הנראה מדבריו של האבן עזרא, היתה טעותם של הריקי מח לחשוב שעיקר התורה זה רק ענין המצוות המעשיות, תלמד הלכות ותקיים וזהו, מספיק, זה ריקי המח, ואותן היה משה רבינו יכול לקבל בדברים מועטים. אך מהי תשובת רבי אברהם אבן עזרא? שהלב והמעשה עיקר, שהלב והמעשה עיקר. ובמה גורם לב למשה רבינו ע"ה להאריך את שהותו על ההר? אך זוהי האמת, ליבו של האדם, ומה גם ליבו של משה רבינו ע"ה אין לו גבול, אין לו גבול, וכשהלב מקבל תורה ומקיים מצוה הוא מגדיל ומאדיר תורה לאין שיעור. בשו"ע של הגאון מוילנא הוא אמר יש הרבה יותר מתרי"ג מצוות, כי הלב מגדיל ומאדיר, הלב מבין מה הפוינטה, מה הנקודה, מה הרצון האלוקי, אז הפוך, הוא מרחיב ומרחיב ומרחיב, הוא לא מצטמצם ומקטין, כוחא דהיתרא עדיף, שזה כח של פסיקה לדעת מה מה מה, אבל לא מה שמפרשים הטיפשים שכוחא דהיתרא עדיף מי שמתיר כל דבר לעצמו, לקיים כמה שפחות מצוות בדקדוק הוא נקרא הבן אדם היותר טוב. טיפשים!

ואם משה רבינו ע"ה היה עומד על הר סיני שנים על שנים, עדיין לא היה ליבו אומר די, מצד ההכרה, מצד ההלכות, מצד התורה יש לה גבול, תרי"ג מצוות כאילו, כאילו שזה גבול כאילו, יש תרי"ג מצוות, זה לא נכון, זה תרי"ג מצוות כאילו זה המעשים, אבל כל מעשה עם לב הוא מתפצל לאין שיעור, עד שיעמוד האדם על סוד המצוות, ונמצא כי הלב מוסיף גם בעצם גדרי המעשה, ומרחיב, כשהוא הלב ניגש לשמור שבת, כשהלב ניגש לשמור שבת, לא הגוף, מתהווה מזה מסכת שבת על כל הלכותיה, ביאור האבות והתולדות של הל"ט מלאכות, התולדות והתקנות בכל תרי"ג מצוות התורה. ככה נכנס יהודי אמיתי שמבין לשבת, זה לא רק תכבה את המנורה במקרר, תעשה ככה תעשה ככה שים את המיחם תנתק זה תפתח זה תסגור זה וזהו, זה נקרא שבת, לא, ותביא את האוכל עם הסלטים החדשים, לא, אלא זה כל ההוויה, כל התורה כולה מתקפלת ונכנסת איתך לשבת.

הוא אשר אמרנו בביאור דברי החובת הלבבות, כאשר בונים חובות האיברים מנקודת הלב, לא עושים אותם בניתוק מהלב, האיברים עושים את שלהם, הנה אחד נותן צדקה שלום, נתתי צדקה קח, בא מישהו נתן לו צדקה גמר את הסיפור, לא, עם הלב, עם ההשתתפות בצער, עם ההתבוננות במעשה, עם מה שאמרו חכמים שזה שם הויה כשנותן לו, כן, היד והיד שלו זה ה' וה' והמטבע זה י' והזרוע שלו זה ו', זה שם הויה, אז לחשוב מה אתה עושה, יש בזה הרבה בחינות, זה לא מעשה רק ככה, צריך עם הבנה ועם לב רצון הבורא מה המצוות הכרוכות בזה, מה אמר הקב"ה, צדקה תציל ממוות, קודם כל את העני שלא ימות, דבר שני זה יציל אותך גם כן ממוות, ועוד הרבה הרבה הרבה צדדים שכתובים בספרים, כשאדם עושה פעולה כזאת ועושה אותה עם לב, עם הבנה, עם ידיעה, זה משהו אחר לגמרי, מאשר אתה מבין, לתת לו שקל שתיים וגמרנו.

הוא שאמרנו בביאור דברי החובת הלבבות, כשבונים חובות האיברים מנקודת הלב, היינו מתוך קיום חובות הלבבות, אז עצם המצוה הגלויה נהפכת למצוה פנימית ועבודה צפונה. ז"א גם מצוה שלכאורה היא גלויה והיא רק באיברים, הופכת למצוה פנימית, כי היא באה מהלב, והעבודה הצפונה, זה לא באה מהלב רק שאני רוצה לתת לו צדקה, זה עם כל ההרגש האלוקי מה רוצה ממני. מה זה החבר שלך, מה זה עמיתך, מה זה אחיך, הכל הבחינות. ונתהווה גוף האדם על כל איבריו גילוי כבוד שמים. ואז זה הופך להיות שכל הגוף שלך הפך להיות מגלה כבוד שמים.

ואנחנו לא נדע מה לעשות, כי אנחנו רחוקים מהפנימיות שלנו עד מאד, אז איך נתחיל עכשיו את העבודה שלנו? איך נתחיל לפי מה שלמדנו? אז בודאי ובודאי שעלינו להתחיל מהדקדוק במצוות המעשיות, לא רק לעשות את המצוות אלא קודם כל לדעת איך לדקדק במצוות על כל הצדדים שלהם, לא לזלזל בשום דבר, שהרי המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם, מה זה פעולה של נטילת ידיים, דבר קטן, כן, אבל צריך ליטול ידיים עד כאן, לא להשפריץ ככה ושפה לא יהיה, צריך לדקדק הכל, וצריך להגביה את הידיים ולכנס את המרפקים ועד גובה פניו וצריך לברך וצריך לברך על נטילת ידיים ראשי תיבות עני וכו', וככה עשר אצבעות ובברכה יש עשר תיבות וכו' וכו', כל מה שאתה תלמד, כל זה צריך להתרכז בפעולה אחת ואתה בעצם מגלה כבוד שמים בעבודה. ואם אתה מזלזל בפרט אחד אז אתה חביבי נעקר מן העולם. כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם, אז צריך לדקדק.

אתם יודעים שיש הלכה שלפני שנוטלים ידיים  צריך להגיד משהו בין במחשבה בין בפה. מה אומרים לפני שנוטלים ידיים, מה מתכוון לפני שנוטלים ידיים? שתהא נטילה זו מכשרת לאכילה. לא ראיתי אנשים שעושים את זה, שתהא נטילה זו מכשרת לאכילה, כך כתוב, שתהא נטילה זו מכשרת לאכילה, זה לא רחיצת רגליים, זה נטילה להכשיר אותי לאכילה. כי אם הידיים מסואבות ומלוכלכות אז אני צריך קודם לשטוף ידיים לגמרי מכל לכלוך לייבש ואח"כ אני נוטל, איזה סיבה? להיות מוכשר לאכול. שתהא נטילה זו מכשרת לאכילה, זה לא לנקיון, זה להכשיר אותי לאכילה, שתהא נטילה זו מכשרת לאכילה. אז צריך לדקדק במצוות.

ובודאי עלינו להתחיל מהדקדוק במצוות המעשיות בחובות האיברים ובעסק התורה. אז צריך לדקדק במצוות המעשיות, צריך לדקדק בחובות האיברים שזה כל תיקון המידות שלנו, כל ספר רבינו בחיי, חובות הלבבות, ובעסק התורה צריך לדקדק, ועם זה נחתור להגיע אל העולם שלנו הפנימי.

עכשיו תשמעו לאן מגיעים, תשמעו לאן מגיעים, כי לא כאשר הם נראים פשוטים וברורים הינם נסתרים ורחוקים מאיתנו עד מאד, אנחנו חושבים שעושים מצוות ומידות ועסק התורה, דברים פשוטים, מה הבעיה, בלבלבלבל, זה לא הולך ככה, מי מאיתנו נגע אי פעם בעבודה צפונה? מה זה אתם יודעים? מה זה עבודה צפונה? זו התבטלות של כל הנגיעות, מבטל את כל הנגיעות שיש לי, אני לא צד בשום דבר, אין לי שום נגיעה ורצון עצמי וצורך עצמו, אני מנוטרל מנגיעות, אני עבד אלקים, לא מעניין אותי, אין לי נגיעות, היעדר כל  מחשבה על בני אדם, לא תלוי בבני אדם, לא נזקק להם, לא צריך אותם, לא מחשיב ולא מתחשב במה שהוא לא עבודת הבורא, לא ש"ס ולא יחד ולא ג' ולא אברם ולא משה ולא דוד ולא יוסף, שום דבר מה שמעניין אותי זו עבודת הבורא יתברך, הלא זו התבטלות כל הנגיעות, היעדר כל מחשבה על בני אדם, חברה, לא מעניין, עוילם, לא מעניין עולם, אין דאגה, אי שאיפה, אין הווה, אין עתיד, רק דבר אחד יש - אמיתת הבורא לבד. זהו. אני והוא. זה אלי ואנווהו - ואני הוא. ודבקת בדרכיו, והלכת בדרכיו, ובו תדבק, זה ואני הוא. וגם זו לא כדי להשיגו, לא כל העבודה הזאת להתבטל מהכל החברה והבני אדם והכל והכל והכל, בשביל להשיג אותו להתקרב אליו וכו' וכו', אלא כדי להתבטל לפניו. זו המדרגה של משה רבינו, ואנחנו מה, להתבטל לפניו, ואנחנו מה, מוכן לקבל על עצמו כל דבר, כל דבר, אין לו שום בעיה עם שום דבר, אין קשה ואין דבר לא רוצה לא מעוניין, הכל טוב. גידופים וחרפות הכל טוב. להתבטל לפניו. נו, מי חושב על זה? נו, ומי הגיע לזה? נו, ואפילו לרגע מי זכה לזה?

אני חוזר, כי לא כאשר הם נראים פשוטים וברורים, הם נסתרים ורחוקים מאיתנו עד מאד. מי מאיתנו נגע אי פעם בעבודה הצפונה, הלא זו התבטלות של כל הנגיעות, היעדר מחשבה על בני אדם, חברה, עולם, הווה ועתיד אך ורק אמיתת הבורא בלבד, וגם זו לא כדי להשיגו אלא כדי להתבטל לפניו. מי חושב על זה, מי הגיע לזה ולו לרגע אחד. אולם זוהי משמעותן של חובות הלבבות, וזהו המצב הנפשי של המקיים את חובות הלבבות, מי שיקיים את כל רבינו בחיי הוא יגיע למדרגה הזאת. זה חובות הלבבות.

אבל אנחנו מבינים שאנחנו רחוקים מאד מכל זה, מי שבאמת אי פעם נגע בעבודה צפונה זו, עולם חדש מתגלה בקרבו, ממש מימד חדש בעומקו של האדם, המימד הזה אינו נתפס עוד בתיאורים מילוליים, מתוך העבודה הצפונה אדם עומד, לכן קוראים לזה בספרים שאני קורא בהם חכמת המצפון, זאת העבודה הצפונה, עבודת המידות, להכנס ולחדור לתוך תוכיותו של האדם להכיר בדיוק את כל נבכי נפשו גופו ונשמתו, מתוך העבודה הצפונה אדם עומד על העולם העליון הנושא את העולם הזה, כמו שהנשמה נושאת את הגוף. גם ה נכלל במה שאמרו, יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו. מי שגילה את הנסתר בעצמו בעקבות העבודה הצפונה, הוא יכול לדעת עד כדי ראיה חושית את העולם הנסתר השייך לעולם הזה כמו השמים לארץ. כמו שהשמים זה הנסתר לארץ, ככה יוכל האדם בעקבות העבודה הצפונה לדעת עד כדי ראייה חושית את העולם הנסתר. וכל העם רואים את הקולות, בחינה שהיא היפך הטבע. אבל זה הטבע האמיתי באמיתתו.

יסוד החינוך לתורה מהו? הנקודה המרכזית היא לב, לב, משם נפתח לפנינו העולם הנסתר העליון, משם יושפע שפע של קדושה על הגוף ועולם המעשה, ועולמינו הפנימי עלינו לבנות על ידי עמל ויגיעה במידות ומצוות גם יחד, מצוות בלי מידות אין פה עבודה. אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין יראת שמים אין תורה, חייב ללכת, אם אין מוסר אין תורה, אם אין לב - אין תורה, אז העולם הפנימי נבנה ע"י עמל ויגיעה במידות ובמצוות. לדעת חכמה ומוסר, בלי זה אי אפשר אחרת. זוהי העבודה שגילו לנו רבינו בחיי והרמח"ל הקדושים, וצריך להתחיל לעבוד רבותי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.