"את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם ונתתי את כל אויביך אליך עורף".

בספר ראשית חכמה מובא כמה פעמים בענין גיהינום, ישנם כיתות כיתות וכל אחד ממונה לתפקיד מיוחד, ואלה הם ענינים מעולם הבא, אבל כשמתבוננים מעט רואים מעין זה גם בעולמנו כאן, תמיד חושבים שהמחלות באות מצד האדם, מתהווה איזה קלקול בטבעים שלו, וזה גורם למחלתו, אבל צריך לדעת כי מחלה באה אל האדם שלוחה בתפקידה, רואים באמת דברים נפלאים במחלות, יש להן טבעים וחוקים במהלכן, יש להם זמנים קבועים שהמחלה יודעת מראש בכמה טבעים תיעשה, ומתי יתחילו להיחלש ולסור מן האדם, שבעה ימים עם כדורים שבוע בלי כדורים, וישנם כאלה אשר לפני תום זמנם המיועד להם לא תועלנה להם שום רפואות להסירם, ויש גם כאלה שלא תוכל להירפא מהם כלל, ולכל מחלה ומחלה כבר נתנו שמות, כל אחד ואחת טבעיה וחוקותיה שונים מחברותיה.

רואים אנו מכל זה כי מחלות אינם מקרים בעלמא, אלא כולם הם נאמנים בשליחותם, כיתות כיתות של שלוחים, גדודים גדודים בתפקידים מיוחדים, עושים באימה רצון שולחם. וטעות גדולה היא שרואים שהמחלה נמשכת להאשים את הרופא שלא כיוון נכון לריפוי המחלה, המחלות לא תזוזנה משום אופן טרם ישלמו מעשיהם, כי הלא על זה הן נאמנות בשליחותם. נכון שרופא יכול לטעות, נכון שהוא יכול להתרשל, אבל גם זה מכוון מאת ה' כיון שיש קצבה לכל חולי ומחלה. ואפשר לתבוע את הרופא על רשלנות.

זהו דיוק לשון התורה, כמו אני שולח את כל מגיפותי אל ליבך, שלוחים הם, וכן כתוב "והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת" אז לשון אחד שולח, לשון שני מפקיד, מופקדות ומצוות הן לתכליתן. והאבן עזרא כתב, את אימתי אשלח לפניך, זה פחד הנשמה, היום קוראים לזה חרדות, והנה תבוא לגוף חולשה מיד, הנה זה מין של מחלה, ואיך מופיע בכתוב אשלח? אז רואים שזה לא בא מעצמו, זה שליחות מאת ה'. אבל אדם אם ידע מה צריך לתקן יוכל לתקן ולהסיר מעליו את האימה ושאר הדברים. והנה על הפסוק "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החיוי מלפניך" כתב רש"י, הצרעה מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, ז"א היתה משגרת אליהם ארס והיו מתים, עמדה על שפת הירדן וזרקה בהם מרה, והיתה מחלישה את הגוף עד שממיתה אותם, אז רואים "ושלחתי", ורואים שכתוב "וגרשה", אז רואים שזה גזרת הבורא. וכן מה שהזכירו חכמים ענין מרה בעיניהם, חכמי הרופאים היום ודאי אומרים שזה חידקים, והיו נותנים לזה שם לפי טבעיהם ומהלכיהם, אבל על כל פנים גם מכות בגוף גם כל המחלות למיניהם שלוחים הם, ששלח אותם הקב"ה, והם נאמנים גדולים בשליחותם.

יתכן שמחלות גם תהיינה להן גבולות, עד פה תעבורנה ולא יותר. החכמים ה יום ודאי היו מבארים את זה בסיבת האקלים, אבל איך שיהיה זהו מהעיקרים הגדולים שצריכים להאמין להכיר בחוש, כי כולם הם נאמנים בשליחותם עושים באימה רצון קונם, אז ז"א אדם צריך לדעת שאם נשלחה אליו מחלה אז ה' רוצה לעורר אותו, להסבר לו, להגיד לו, שים לב, תבחן ותבדוק, הרוצה לעמוד על דברים ישמע את הדרשה האחרונה שהיתה ביד בנימין שם הרחבנו בענין זה.

כשמבינים כן את ענין המחלות שהם לא מקרים בעלמא אלא שלוחי המקום, גדודים רבים עם מדים מיוחדים לכל גדוד וגדוד, והם עומדים על משמרתם ללא כל החלפה, לא סרים מהמשמרת עד שכילו מלאכתם, לפי זה מובן כבר היטב כי צריכים באמת היתר על מעשה הרופואות, כי מה שייך רפואות ועצות נגד שלוחים הנאמנים בשליחותם. ועל הפסוק "ורפא ירפא" כתב האבן עזרא, "ורפא ירפא" לאות שניתנה רשות לרופאים לרפא המחכות והפצעים שיראו מבחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד ה' לרפאותו, וכן כתוב כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפאנה" הקב"ה בשעה שהוא מכאיב הוא גם חובש, אבל רק הוא יחבש למה שהוא הכאיב, הוא ימחץ אבל רק ידיו תרפאנה, אי אפשר לרפאות את האדם רק מי שמחץ, אני מחצתי ואני ארפא אני אמית ואחיה ואין מידי מציל, ועל אסא נאמר "וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים" וזה היתה עליו טענה, במקום לבקש את ה' להבין את סיבת החולי, הוא חיפש שהרופאים יפתרו לו את הבעיה.

הנה, כי על חולי שהוא בפנים אין היתר לרפאות לדברי האבן עזרא זללה"ה, כי מה שייך רפואות נגד שלוחי המקום, יבוא המשלח הקב"ה והוא יכאיב ויחבש, אז כל המחלות הפנימיות, כל ההקרנות וכל מה שעושים בעצם זה קשקשתה לעומת מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' ולתקן את הסיבות לנגעים. ואם אדם יזכה לעמוד על הדברים ולהבין לאשורם על מה ולמה הוא נענש, או נשלח לו התעוררות, יוכל להירפא בלי תרופות, ואנחנו נקא לזה נס, אבל זה טבע הדברים, שמי ששומע בקול ה' תוסר המחלה, כי המחלה באה רק לעורר, ואם התעוררת אז השעון מפסיק לצלצל, אתה נותן לו מכה הוא מפסיק לצלצל, התעוררת כבר, כל זמן שלא התעוררת הוא ימשיך לצלצל.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.