גדלות וקטנות | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיניי.

מה היה אומר?

רבי יהושע בן-לוי אמר

חמישה עשר שיר המעלות.

מה היה אומר יחקב אבינו?

רבי יהושע בן-לוי אומר תו,

זה חמישה עשר שיר המעלות

בסוף ספר תהילים.

ההוא דכתיב

לולא אדוני שהיה לנו יאמר נא ישראל,

ישראל סבא.

ישראל אבינו נקרא ישראל סבא.

הוא הסבא של כולנו.

ההוא דכתיב,

מה כתוב בתהילים?

דוד המלך ברוח קודשו אמר את כל התהילים שאמרו אבותינו הקדושים.

יש אומרים שאת כל התהילים אמר יעקב אבינו,

ודוד אמר ברוח קודשו את מה שהם אמרו.

לכן כתוב כאן,

לפי רבי יהושע בן-לוי,

לולא אדוני שהיה לנו יאמר נא ישראל.

איזה ישראל?

ישראל סבא.

רבי שמואל בר נחמן אמר,

כל ספר תהילים היה אומר,

ועתה הקדוש יושב תהילות ישראל,

ישראל סבא.

וזה מופיע בבראשית רבה ע'ד יא.

לנו אין את השפה

ואת המילים

לתאר את גודל דבקותו של יעקב אבינו,

שכל אותם עשרים שנה של סבל

היה עוסק בשירות ותשבחות

ומביע כיסופיו וגעגועיו לאלוהיו.

ממעמקים קרא אל האלוהים בתפילה והודאה

על הניסים היומיומיים

שהיו חלקו בשהותו בגד צלמוות

של טומאת בית לבן.

ומשם היה מוציא טהור מטמא

ומגדל את שבטי ישראל.

ומה היה אומר?

לולא אדוני שהיה לנו,

אזי חיים בלעונו.

וכן,

ועתה קדוש יושב תהילות ישראל.

בך בטחו אבותינו,

בטחו ותפלטמו,

אליך זעקו ונמלטו,

בך בטחו ולבושו.

רואים אנו איך שהתלאות היו מנת חלקו,

אך חיזקו את ביטחונו וגעגועיו לאלוהיו.

המהר״ל בספרו נתיבות עולם מסביר

שזה שמבואר בגמרא בסאותה כ״ב שהולך להתפלל מקבל שכר פסיעות

אם הולך למקום רחוק

אינו אלא לעניין תפילה.

אבל בשאר מצוות

אין שום עדיפות

בסוכה רחוקה מסוכה יותר קרובה.

ונראה לעניות דעתו לבאר את טעם העניין.

ובתפילה העיקר הוא

שהאדם יכוון ליבו ויכיר את חסרונו

כדי שיבקש מהקדוש ברוך הוא למלא אותו.

מה מטרת התפילה?

אנחנו באים לפני ה' כאנשים החסרים,

שאין להם כלום מצד עצמם ואין ביכולתם להשיג שום דבר,

כי גם ההשתדלות לא תועיל מאומה,

שהרי הגזרה לועגת להשתדלות.

אז מה אנחנו באים בתפילה?

למלא חסרוננו.

באים לבקש ממי שיש בידו לתת לנו.

ברוך אתה,

אתה מקור הברכות.

אז לכן,

טעם העניין הוא שבתפילה העיקר שאדם יכוון ליבו ויכיר את חסרונו

כדי שיבקש מהקדוש ברוך הוא למלא אותו.

ולזה צריכים הכנה רבה, לא כל אחד מרגיש שהוא חסר.

הוא חושב שקבעו לו חכמים תפילה

באיזה מין מס כזה שהוא צריך להתפטר ממנו, לשלם

ולהמשיך בדרך.

זה לא המטרה של התפילה.

המטרה שאדם ירגיש שהוא חסר ואין לו קול,

ורק בתפילה הוא משיג את מה שצריך להשיג.

לזה צריך הכנה.

ולזה החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם,

כמו שכתוב בברכות ל״ב.

ולכן,

כל מה שירחיק לכת למקום תפילה,

הוא יותר מתכוון ומכין את ליבו,

כי יש לו מספיק זמן

להכין את הלב לקראת התפילה ולדעת

כמה הוא חסר וכמה הוא עוד צריך וכולי.

אז ככל שתגדל הדרך,

תגדל הכוונה.

וככל שתגדל הכנתו, כן תגדל כוונתו.

ועל כן בדין הוא שיהיה שכר פסיעותיו,

שסייעו שתתקבל תפילתו.

זה חלק מהתפילה.

ככל שהוא מאריך

ללכת,

אז הנקודה היא ששכר הפסיעות,

כיוון שהן המסייעות לו להכין את ליבו

ולהביט בשפלותו וחסרונו,

כדי שתתקבל תפילתו.

עכשיו ברור למה הוא מקבל שכר פסיעות.

לא שכר פסיעות, לך תתעייף, תקבל שכר.

לא.

אם הוא הולך למרחק לפי המהר״ל

ולא הכין את ליבו,

הוא לא ירוויח.

אלא המטרה היא שיכין את ליבו.

אבל אם אדם יש לו בית כנסת מתחת לבית,

הוא מבסוט.

יש לו מקום קרוב, הוא לא טורח.

הוא נכנס לתפילה, גומר את המס,

והולך.

לא.

צריך הכנה.

אז אם אתה לא הלכת,

אז לפחות תבוא יותר מוקדם,

תשתהה,

כדי שתוכל להתבונן כמו שחסידים נשארים היו עושים. לא שעה, כי אתה לא יכול,

אבל מספר דקות זה גם כן חשוב להכין את ליבו,

כדי לדעת כמה אנחנו חסרים,

ובלי התפילה אין ממי לקבל.

כן אצל יעקב אבינו,

מרוב הצרות

שהעיקו על ליבו,

וצערו

על הימצאו בארץ טמאה בין רשעי עולם,

עוד יותר הגיע לדבקות לקדוש ברוך הוא,

בשפכו את ליבו כמים לעוזרו בדרכו המלאה כמשונים,

עד שיזכה שוב לראות בטוב השם בארץ החיים.

יעקב אבינו,

בחיר האבות,

בשעה שהיה עוסק בהקמת שבטי ישראל,

בכל מעשיו הם סימן לבניו,

מעשי אבות סימן לבנים,

ודבוק היה תמיד לשכינה במדרגות עליונות,

שאין לנו בהן שום השגה,

היה באותה העת שופך את ליבו לבוראו בשברון לב.

כל כך גדול היה,

וכל כך קטן הרגיש את עצמו.

גדול,

שדמות דיוקנו חקוקה,

מכיסא הכבוד,

ומרגיש את עצמו קטן ושפל מאוד מאוד.

איך ייתכן

ששני הפכים כאלה,

גדלות

והרגשת קטנות,

יתקיימו יחד

באותו זמן ובאותה עונה?

כאן נעוץ יסוד גדול בהבנת מהותו של עובד אלוהים.

האדם נמשל לסולם המוצב ארצה,

וראשו מגיע השמיימה.

אתמול למדנו שלא רק יעקב בחלום חלם על הסולם שראשו מגיע השמיימה והוא מוצב ארצה,

אלא כל אדם

יש בו אותה בחינה של סולם,

ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.

ממש בו, כמו אצל יעקב.

איך?

אם עשה אדם מצווה,

נברא לו פרקליט,

מלאך מהמצווה,

והמלאך הזה עולה למעלה

ומעלה אותו איתו.

אז עולים בו.

אם הוא עושה עבירה, נברא מלאך קטגור,

והוא יורד למטה ומוריד.

מושך אותו איתו,

מושך אותו למטה.

אז זאת אומרת, כל אדם זה סולם.

מוצב ארצה,

וראשו מגיע השמיימה.

ומלאכי אלוהים

עולים ויורדים בו, זה המצוות שלו.

אבל צריך לדעת,

כמו שהסולם מוכרח להיות שלם בכל שליבותיו,

כל מדרגה ומדרגה, כל שלב ושלב, כל שליבה ושליבה,

מוכרח להיות שלם בכל שליבותיו.

ואפילו כשהוא עומד למעלה כבר,

מוכרחים גם את השליבות התחתונים להיות שלמים.

אם לא, אתם יודעים, הסולם ייפתח וטראח,

הבן אדם ייפול.

כמו כן עובד האלוקים,

עליית האדם בסולם השלמות

גם כן נעשית מדרגה אחר מדרגה.

כמו שכתב

רביפי נכס בן יאיר

בברייתא שלו,

תורה מביאה לידי זהירות,

זהירות מביאה לידי זריזות וכו'.

כמו שכתוב בעבודה זרה כ',

בכל ספר מסילת ישארים על זה.

והנה כל אחד מבין שאם הוא לא יתאמץ להגיע למדרגות הגבוהות,

אז בעל כורחו יישאר בחוץ.

אבל על המדרגות הראשונות,

חושב

שאין להתאמץ כל כך.

בשביל להגיע למדרגות, חסידות, קדושה, פרישות,

שמה צריך להתאמץ.

אבל בתורה,

זהירות, זריזות,

אז הוא אומר על המדרגות הראשונות, הוא חושב שאין להתאמץ כל כך.

וכאן מונחת הטעות הגדולה.

הוא כבר העיר על זה מרן הרמחל,

שיסוד החסידות

בשורש העבודה התמימה,

שיתברר

ויתעמת אצל האדם,

מה חובתו בעולמו.

אפילו כשמדברים מאדם כזה שההשקפה שלו היא להגיע אל דרך החסידות,

והעבודה תמימה, הוא רוצה להגיע לחסידות,

הוא רוצה עבודה שלמה לגמרי,

רוצה להיות חסיד עליון שלם.

בכל זאת,

יסוד ושורש לדרכו, קובע מסילת ישרים,

זה שיכיר חובתו בעולמו.

מה היינו אומרים?

אם בן אדם שואף לחסידות

ולעבודה תמימה,

מה?

צריך להזכיר לעצמו כל הזמן את חובתו בעולמו?

אם הוא לא יודע מה חובתו בעולמו,

איך הוא רוצה להגיע לחסידות?

אומר לא, לא.

המסילת ישרים אומרים לא, לא.

גם כשאתה נמצא למעלה ואתה בדרך למעלה, אל תשכח

מה חובתך בעולמך.

לכאורה זה מיותר.

מובן מאליו שמי שאינו מכיר חובתו בעולמו,

הוא לא בא להתדבק לחסידות,

הוא שאר מדרגות עליונות. מה יש לנו? הוא מעפש ברים.

מה הוא מעפש?

חסידות.

אבל העומק שבדברי הרמח״ל,

שאפילו אחרי שכבר מגיע לדרגות גבוהות תמיד,

צריך להשית לנגד עיניו את היסוד הראשון,

מה חובתו בעולמו.

ברגע שאדם משקיע את עצמו במדרגות הגבוהות,

עד שהוא מסיח את דעתו מהיסוד הראשון,

שזה ידיעת חובתו בעולמו,

דומהו לסולם,

שחסר לו את השליבות התחתיות,

איזה תועלת יש לו מכל המדרגות,

אם הסולם כולו עומד להתמוטט,

כי הוא שכח מחובתו בעולמו.

אפשר שאדם יהיה במדרגות הגבוהות,

והוא כבר מנותק מחובתו בעולמו.

פתרון לבעיה שלנו, להבין

איך ייתכן

גדלות וקטנות ביחד, זה מה ששאלנו.

איך יעקב אבינו הגיע לגדלות כזאת,

ועדיין הוא היה מתעסק

בקטנות של עצמו, כמה הוא קטן.

כמה הוא קטן, תמיד ראה את עצמו קטן.

אנחנו יודעים

שהוא היה גדול שבגדולים בחיר שבאבות.

ומה הוא ידע על עצמו?

שהוא קטן בקטנות.

גדלות וקטנות יחדיו. איך זה הולך?

יעקב אבינו ענק ברוחניות,

מרגיש עצמו כתולעת ולא איש.

וזה משום שהמדרגות הגבוהות והנמוכות

שלובות יחד.

ובאותו רגע של הדבקות הכי גבוהה לקדוש ברוך הוא,

חושב הצדיק

מחובתו בעולמו,

וכמה הוא רחוק מלהגיע אליה.

כל הגדול מחברו,

חובתו בעולמו גם כן גדול ממנו.

אז כל מי שגדול מחברו,

החובה שלו בעולם גם כן יותר גדולה ממנו.

וכל מה שיותר יעלה,

יותר מחויב הוא להתעלות

כדי למלות את חובתו.

אה,

הלוואי שהיינו אנחנו במדרגה של יעקב בבית לבן,

אבל יעקב בעצמו,

הוא היה עוד רחוק מהשלמות.

בעצמו הוא הרגיש שהוא רחוק.

עוד היה מרגיש את חובתו בעולמו

להקים את השבטים.

חובתו בעולמו להקים את השבטים.

חובתו בעולמו לחזור לארץ הקודש.

חובתו בעולמו להשתמט מלבן כשהגיע הזמן.

חובתו בעולמו לצאת בשלום מהפגישה עוד עם עשיו הרשע שיש לו בדרך, מה נכון לו.

חובתו בעולמו,

הוא יודע שאם ימות חס ושלום אחד מבניו בחייו,

זה סימן שהוא ירד לגיהינום.

ירד על בני אבל שאולה.

חובתו בעולמו, תראו כמה הוא צריך לשמור, לשמור, לשמור, לשמור, לשמור, לשמור, לא לשכוח מחובתו.

זה לא מספיק שאתה נמצא בכיסא הכבוד.

אבל את השבטים עמדת,

התפטרת מהצרות של לבן, מחסיו,

חזרת לארץ, דאגת שאף אחד לא ימות,

הכל בסדר.

יש עוד הרבה חובות, אנחנו אומרים לזה שפרקים,

אבל חובתו בעולמו.

לא שוכחים לרגע

מה חובתו מעולמו.

ואל מה ישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו?

כל ימי חייו.

אל מה ישים מבטו ומגמתו

כל ימי חייו?

יודע הוא שהדרך ארוכה.

כמה מכשולים לפניו.

והנה הוא בביתו של לבן,

שמשתדל בכל כוחות הטומאה שבעולם להפילו, כמובן בזוהר.

וכן עשיו,

והשר שלו עוד מצפים להפילו,

כדי שלא יצליח להגיע למדרגה,

כדי לבסס את עם ישראל כעם סגולה,

ולהכין את הדרך למתן תורה.

יעקב אבינו לא הסיח את דעתו לרגע כת מחובתו בעולמו.

והיא אשר גרמה שירגיש את המרחק הגדול,

ובשעת הסיגו מדרגות נשגבות,

לא נתקררה דעתו.

כי טרם נסתיים מאבקו להביא לידי גמר את משימתם של האבות הקדושים.

יעקב אבינו הוא המשלים של האבות הקדושים להעמיד 12 שבטי יהא,

ממנו יוצא עם ישראל.

נו,

מה נאמר אנחנו בעומדנו

מול השמש בצהריים?

שאף ברוב בהירותו לא הסיח דעתו מחובתו.

כשאנחנו זקוקים למידה זו,

לא מרוב מעלה,

אלא שאפילו למדרגה זו לא הגענו.

עדיין

לא התאמתה אצלנו מדרגה זו במובן הפשוט,

לדעת

שאנחנו הושמנו במצב של ניסיון

שהוא כמלחמה חזקה,

פנים ואחור,

ומי שיהיה לבן חיל

וינצח את המלחמה,

פנים ואחור,

הוא יהיה האדם השלם,

אשר יזכה לדבק בבורא יתברך,

כמו שאומר המסילת ישרים, פרק א'.

עדיין

לא הוחלט אצלנו שכל מקרה האדם הם אך ניסיונות

שעליו לעמוד בהם.

עדיין

חושבים שנוכל להמשיך בדרכנו בלי מלחמות ומאבקים.

בטרם השגנו שיש מכשולים בדרכנו.

עלינו להתחזק מאוד כדי שנגיע לשלבים הראשונים של הסולם,

ואם נצליח בזה נוכל להמשיך למעלה למסכים.