"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי כי ידעתי את מכאוביו", רש"י כותב, לבאר ענין ידעתי את מכאוביו וזה לשונו, כמו "וידע אלהים" ידעתי את מכאוביו זה כמו "וידע אלהים", כלומר, שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם. וצריך להתבונן, וכי בכל משך גלותם לא ידעתי את מכאוביו? רק עתה ידעתי את מכאוביו, אחרי 210 שנה? הלא על עת הגלות כתיב, "עמו אנכי בצרה", רואים אנו מזה שאע"פ שאמת הוא שבכל משך הגלות היה עמם בצרה ובכל צרתם לא צר, בכל זאת כל זמן שברצון ה' היה שיענשו, והיתה שולטת עליהם מידת הדין, אע"פ שגם במידה זו ישנם רחמים מרובים עד אין שיעור, מכל מקום לא עיכב זה לכל צרותיהם ומכאוביהם, ולא היה שם כלל דוחק לגאולה שתבוא, כי היו שם בהנהגה של הסתר פנים, ובהנהגה זו זה בבחינת כאילו שלא שמע ולא ידע, אח"כ כשזמן הגאולה היה ממשמש לבוא, נהפכה מידת הדין למידת הרחמים, ומהותה של מידת הרחמים הוא ששם הוא כבר בחינת "ידעתי את מכאוביו". 

בהנהגה זו אי אפשר בשום אופן לעבור על צערם, ואי אפשר לשאת אפילו משהו מצערם, שם מורגש כבר צערם היותר קל, וכל צרותיהם ועינוייהם אפילו היותר קטנים וקלושים, הדקירה הפחותה נשמעה ובאה תיכף מפני כסא הכבוד, ואז יהיה מן הנמנע אף רגע אחד של יסורים, ומיד היה בהכרח שתבוא הגאולה, זהו שכתב רש"י, שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ז"א כל ה-210 שנים, לא שהקב"ה לא ידע, הוא ידע, "עמו אנכי בצרה", גם לו צר, אבל היה הסתר פנים בגלל שמידת הדין היתה שולטת כיון שהיו ראויים לגלות וראויים לעונש, אבל ברגע שהסתיים הזמן אז משמשה הגאולה לבוא, אז זה הופך להיות הזמן של שמתי לב, נתתי ליבי, זה מתחיל מרגע שההסתר צריך להסתלק והגילוי והארת הפנים צריכים לבוא. ואין לנו בשפה האנושית מלים שבהם אפשר לבאר זאת, ואף אין בשכל אנושי להבין את הפירוש של "ידעתי" לדעת את מכאוביו, ומה שאפשר לנו להסביר בזה בלשון בני אדם הוא, שהענין של "ידעתי", זו הרגשה בצערו של אדם במידה שאפילו לסובל עצמו אין בזה שום הרגשה, ז"א ה"ידעתי" של הקב"ה הרבה יותר מההרגשה של הסובל בעצמו. 

וכהרמב"ם, שהרמב"ם מביא מה שכתב רש"י - נתן לב להתבונן, וזה לשונו, ונכון הוא על דרך הפשט, ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענינם למאור פנים. אומר הרמב"ן שמה שאומר רש"י, שנתן את ליבו להתבונן, זה על פי הפשט נכון, וגם שידע את מכאוביו, אבל יש בזה סוד גדול מאד מסתרי תורה, והמכוון בזה שמשיג שהוא מעלה לבסוף כי עלה ענינם למאור פניו שהוא במידה שאין שום העלמה. ועד שזכו למידה זו היו בהסתר פנים שזו הנהגת הדין, אע"פ שגם שם ישנם רחמים מרובים בלי גבול, בתוך הדין, אבל הרגשה בכל פרט ופרט בכל הדקות - לא היה שם, שזה רק בהארת פנים וזה סוד הגאולה. וכמו שהגאולה יצאה מ"שמתי לב להתבונן" של הקב"ה כביכול, כמו כן במשה שהוא היה שליח הגאולה התהלך בדרכי ה' גם הוא, כמו שכתוב "והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום". זו היתה מידתו של משה רבינו, "וירא בסבלותם", מה אומר רש"י - נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם, אותו ענין עצמו של "שמתי לב להתבונן" שנאמר בקב"ה כביכול, נאמר על משה "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם, כמו שמתי לב להתבונן של הקב"ה. 

יוצא מזה, בענין של נושא בעול עם חברו שהענין של המידה הזו הוא לחוש בצער זולתו כל מה שאפשר. ולכאורה, מה ענין התבוננות בצער של השני? 

רגילים אנו להבין ענין התבוננות בלימוד, אבל מה מקום להתבוננות בצרה? כשלומדים מבינים שצריך להתבונן בדברים שלומדים, אבל להתבונן בצרה, מה זה להתבונן בצרה? האמת היא שבכדי לחוש ולהרגיש בצער חברו צריך לתת לב להתבונן. אתם רואים, האשה הזאת שבאה עם בתה קודם, הבת שלה עברה השתלת כליה, האמא תרמה לה כליה, אחרי כמה זמן הכליה לא עבדה היו צריכים התרמה של בן אדם מחו"ל שתרם עוד כליה, ועכשיו ספק אם הכליה מתאקלמת ואם אפשר להמשיך לחיות איתה, לרופאים אין מה לעשות בזה אם היא לא מצליחה צריך עוד כליה, ז"א הילדה בת 23 על כרעי תרנגולת, כמו שאומרים, ז"א שאלה של חיים ומוות. אז צריך לתת לב להתבונן בדבר הזה עד כמה נורא המצב הזה, ראיית היסורים של האדם עדיין אינה ולא כלום, כשאדם רואה את חברו מתייסר או שיש לו צרה או משהו, הראיה של היסורים עדיין אינה ולא כלום, שקר הוא דובר זה שחושב שבראיה בעלמא הוא כבר חש בצער חברו עד שהוא עצמו סובל מזה, בכדי להרגיש באמת במכאוביו של מישהו צריך לתת עיניו וליבו כמו שעשה משה רבינו, זוהי התחלת הכניסה במידת נושא בעול עם חברו, עד שמצינו שאמרו חכמים ז"ל במדרש, "וירא בסבלותם" היה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד, שהרכין עצמו לשאת איתם יחד, ואין המכוון שהיה עושה כן בכדי לעזור להם במשאם, אלא בכדי לחוש ולהרגיש בסבלם, לא רק לעזור, אלא בשביל שהוא יחוש וירגיש את הסבל שלהם ממש. בכדי לחוש בצערו של אדם, לחוש כל מכאוביו, איך שהכאב חודר ועובר בעורקים ובגידים, להרגיש מהלך הכאב ובאיזה עורק וגיד מקומו, בשביל להגיע לרמה כזאת צריך לתת לב להתבונן עד כדי הרכנת עצמו לחוש בעול המשא, וזהו גדר רחמים שהוא סוד הגאולה, וזכותו של משה רבינו היה גם כן משום זה, היינו דקדוק על פרט קטן שבפרטים. 

והנה מידה זו היא ככל המידות, שהגם שלא נזכרו בפירוש בתורה אי אפשר לתורה בלעדן, ובאמת מצינו מקראות מפורשים שלמדנו משם ערכה וחיובה. אמרו חכמים ז"ל בסוטה י"ב על הפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. חכמים ז"ל מספרים לנו, שהקב"ה כביכול נשא לבנה בכדי לזכור בצרתם שהיו משועבידם בעבודת לבנים, אין לנו מושג להבין מה זה הענין תחת רגליו, אין לקב"ה רגליים והוא לא צריך לשאת, הוא נושא את כל העולם כולו בלי לשאת, אז לבנה הוא צריך לשאת? אין לנו מושג להבין את זה. ומה הענין שנשא לבנה, אלה סודות עמוקים מסודות התורה, ואמנם פשוט הוא שאין מדובר כאן אודות עצמו יתברך שהרי אין לו לא תואר ולא דמות, אבל גם זה פשוט, שמה שאמרו חכמים ז"ל נשא לבנה זה אמת, ותחת רגליו - גם זה אמת, שהבורא יתברך בכדי לזכור בצרתם של ישראל נשא לבנה, זה אמנם בלשון שתשבר לנו את האוזן, והכוונה היא להורות לנו שבכדי להרגיש בעבודת האדם בחומר ובלבנים, אין עצה אחרת כי אם לשאת לבנה, ומספיק לנו מאמר זה של חכמים ז"ל בכדי להתבונן עד כמה דרך זה רם ונשגב, ועד כמה הכרחי לאדם שהרי הבורא כביכול נשא לבנה. הכל כביכול, אבל ללמד אותנו שבשביל להרגיש צריך לשאת במשא ממש בשביל להרגיש, אז אם אצל הקב"ה כביכול יש בחינה כזאת אע"פ שזה מסודות התורה, אבל אותנו זה מלמד בפשט של הדברים אחרי ששיברו לנו את האוזן, זה שבשביל להרגיש צריך להרגיש ממש, ובלי להרגיש - אז אתה חולם שאתה מרגיש. 

מאידך גיסא, נוכל לראות עד כמה מושחת הוא מי שאינו במידה זו, ואדונינו מורינו ורבינו ז"ל בדברו בענין מידה זו, מזכיר מה שאמרו "תשת חושך" - זה העולם הזה שדומה ללילה, "בו תרמוש כל חיתו יער" - אלו הרשעים שבו שדומים לחיות שביער. הפסוק אומר "תשת חושך ויהי לילה" זה העולם הזה שנקרא עולם הזה לילה, שהוא דומה ללילה, מה כתוב בהמשך של הפסוק - "בו תרמוש כל חיתו יער" הלילה הוא מיועד למי - לחיות היער, שאז הן יוצאות החוצה. ועל מי נאמר "בו תרמוש כל חיתו יער"? אלו הרשעים שבו שדומים לחיות שביער, הם גם יוצאים בלילה לכל מיני מקומות. 

דימו חכמים ז"ל רשעים לחיות יער, שהגדר של חיות יער - שאין להם הרגש כלל בצער של מאן דהוא, רואים את גודל החטא שאדם לא מרגיש בצער הסובל, שהוא נמשל לחיות היער שאין להם הרגש, עד שחכמים הרגישו, הגדירו אותם את הרשעים במידה זו שלא מרגישים בצער זולתם וכינו אותם חיות יער שלא יודעים כלל מהרגשה זו, חיה דורסת ואוכלת בעוד שהטריפה מפרפרת וצועקת בשארית כוחותיה, והאדם כשרואה תמונה נוראה זו פלצות תאחזנו, אבל החיה אינה מזדעזעת מזה, אלא להיפך, כאשר ירבה זה לצעוק מתוך היסורים כך יגדל כעסה של החיה ותוסיף לטרוף אותו ביתר שאת, משום שהיא לא מרגישה ולא יודעת מה זה צער של זולתה, וזה האופי והגדר של טורף. ואמרו חכמים ז"ל שהאדם שאינו חש בצער חברו, טבעו הוא אופיו של אותו טורף, וזה שהגדירו לרשעים בשם חיתו יער - חיות היער, שאינם מרגישים בצער זולתם ודומים ממש לחיות יער לבלוע טרפם חיים. כמו שאמרה המשנה - איש את רעהו חיים בלעו, יכול אדם לבלוע חברו חי ולא מרגיש בכלל לא בכאבו, לא בחסרונו ולא על הנזק הסביבתי שהוא גורם לו. 

למדנו מכאן שה' ראה את עני העם ואת צעקתם הוא שמע וידע את מכאוביו ונתן את לבו, כמו שאמרנו, להתבונן, וזה הפירוש שלמדנו שכביכול הקב"ה נשא לבנה כדי להרגיש את גודל המשא שסובלים. ז"א אם אדם רוצה עשיר להרגיש מי זה העני שנמצא אצלו בדלת ומה הוא מרגיש, כדאי לו ככה להתפשט ממלבושיו הנאים, ללבוש בגדי עני, להסתובב בבתי מרזח איפה שהם נמצאים, לשמוע את שיחתם, להעביר את התקופה שלהם, לא לאכול יום יומיים ככה להרגיש איך הבטן מקרקרת, ללכת לכמה עשירים בתור עני ולקבל את הבזיונות בשביל שידע מה עוברים אצלו בדלת, זה נקרא לשאת בעול, לשאת בעול. 

הכרתי עשיר גדול שהיה שירד מנכסיו לצערנו הרב, שהוא הרגיש בכאבם של אחרים שהודיעו לו שיש בן אדם נכה שהוא לא יכול לעלות לקומה כי הוא נהיה נכה, הוא לא יכול לעלות לקומה שלישית, הוא קנה לו דירה בקומת קרקע, לא שכר לו, לא עשה לו מעלית, קנה לו דירה, כדי שיוכל להכנס בקלות ישר. שמעתם פעם דבר כזה? ולמרות כל זאת הוא נפל מנכסיו והיום הוא תלמיד חכם גדול ועצום שלומד ללא הפוגה, מה שהוא ירד מנכסיו כבר ניסה אותו הקב"ה בנסיון העשירות והוא הצליח, עכשיו בנסיון הלימוד והעמקות, הוא עומד בזה יפה מאד, ולא מעניין אותו עסק ולא כלום, גם אם תתן וכמה תתן לו להשקיע הוא לא מוכן לעזוב את הספרים, זה נקרא מי שחש ומרגיש. אבל מי שלא מרגיש ולא חש ולא מתבונן, חכמים ז"ל קוראים לו - חית יער, כמו שחית היער טורפת ואינה מרגישה בצער הנטרף, כך האדם, וגם אם הוא עושה פרצוף אויויו מסכנים וככה הוא ממשיך בשיחות של הבלי עולם, אז זה עדיין דמיונות שאתה יצאת מגדר חית היער. 

מכל מקום צריכים להשתפר במידה זו, משה רבינו היה שלם במידה זו, היה נושא בעול והלשונות שנאמרו עליו ועל הקב"ה דומים, ומה כתוב והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, לא רחמן, רחום, רחמן זה כשמזדמן משהו אז הוא מרחם, רחום - זה מציאות של רחום תמיד, לא צריך שיזדמן איזה מקרה פעם ב בשביל שהוא ירחם, הוא רחום על הבריות. לדוגמא, אדם שיכול לראות רשעים ואו חילונים שמסתובבים ולא יודעים את ה' והם הולכים לגיהינום עם מרצדס, והם מסודרים בחיים, והוא לא אכפת לו מזה, הוא אכזר, הוא מעניין אותו רק להיות ביחסים טובים איתם, שילכו לגיהינום מה אכפת לו, ומי שהוא רחום רץ יומם ולילה לחפש כאלה להציל אותם ולהודיע להם לקבל את התורה הקדושה, כי הוא רחום, למה הוא יהיה בגן עדן וכולם יהיו בגיהינום? הוא דואג שכולם יהיו בגן עדן איתו. זה נקרא מידת רחום, שאדם מוכן להשקיע את מיטב חייו ושנותיו בשביל אחרים, אין לך רחמים יותר גדולם מזה, הרבה יותר מצדקה, לתת צדקה לעניים זה דבר גדול, גדול מאד, אבל זה קטן אצל מי שמחזיר יהודים בתשובה, כי זה מציל אותו בעולם הזה לעוד כמה ארוחות, ואולי מציל אותו שהוא יחיה, אבל הוא לא מביאו לחיי העולם הבא, וזה מביאו לחיי עולם הבא. כמו שהדין - אביו ורבו מי קודם - רבו, שרבו מביאו לחיי העולם הבא ואביו הביאו לחיי העולם הזה. נכון שהרגש שלנו יותר לאבא ופחות לרב, אבל מה לעשות, צריך להכיר טובה למי שהביא אותך לחיי העולם הבא, ולא למרוד ולכפור בטובתו, וכל שכן לדבר כנגדו, זה אפילו חיות היער לא עושים, ז"א מי שעושה למען הכלל שישובו בתשובה אין לך רחמים גדולים יותר מזה. זה נקרא "ושב ורפא לו", אין רפואה יותר גדולה לחיי העולם הבא מן הדבר הזה. אז צריך להדבק במידת רחום של הקב"ה ולרחם על הבריות, לא רק מצד היסורים והעניות, אלא גם ברוחניות, שהרי נאמר "אין עני אלא בדעת", מי שהוא חסר דעת צריך להשלים לו אותה. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....