"ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך", אמר רבי לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה הימנה, אמרה אסתר, אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר במזמור איילת השחר, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, שנאמר "הושיעני מפי אריה", אח"כ בהמשך היא כבר לא כינתה את נבוכדנצר כלב אלא אריה, אז היא מקשה, למה הסתלקה ממנה שכינה, אולי בגלל שהיא קראה לו כלב? וקשה הלא גם דוד המלך ע"ה קראם כלבים, "כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" והרד"ק אומר שזה משל על נבוכדנצר ושריו, ועוד אמר דוד, "כי סבבוני כלבים" ודרשו חכמים ז"ל, אלו בניו של המן. אז רואים שנעים זמירות ישראל כינה אותם גם כן כלבים, אז מה היא חששה, שבגלל זה הסתלקה ממנה שכינה, בגלל הכינוי שהיא גינתה את המלך בשם כזה? 

גם חנניה מישאל ועזריה קראו לנבוכדנצר הרשע כלב, כמו שכתוב בדניאל, ענו שדרך ואבד מגו, ואמרין למלכא נבוכדנצר, למה הוזכר שמו? אלא כך אמרו לו, אם נקבל עלינו גזרתך לתת מיסים וארנוניות אתה מלך עלינו, אם אתה מטיל עלינו מיסים וארנוניות אין שום בעיה, אתה מלך עלינו ונשלם, ואם נכפור בקב"ה שפל אנשים אתה בעינינו ובזוי, בזוי עם אתה, את וכלבא שוים, אם כן איזה חטא הרגישה אסתר בזה שכינתה רשעים כהמן ואחשוורוש בכינוי כלב? ועוד למה לא תלתה אסתר הסתלקות השכינה בגלל הצלמים של עבודה זרה, הרי כתוב, רבי לוי אומר, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה הימנה, אז למה היא תולה את זה בדברים אחרים? 

אבל אם נאמר מפני סיבת הצלמים נסתלקה השכינה, הלא כל שעה שהיא היתה נכנסת שם צריכה השכינה להסתלק ולמה לא נסתלקה אלא רק עכשיו? 

הרי"ף מתרץ, כיון שכתוב "ותלבש אסתר מלכות" ואנחנו דורשים שהיא לבשה רוח הקודש, דהיינו נתלבשה בה רוח הקודש, לכן עכשיו שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה השכינה, ואז היא אמרה, אלי אלי למה עזבתני, אבל למחבר נראה כי אסתר המלכה הרגישה עצמה אשמה במה שמיעטה מחומרת ההגדרה של הרשעים הללו והסתפקה לכונתם רק כלבים. היא מיעטה בזה בתיאור רשעתם והשחתתם של הרשעים האלו, שהרי הכלב הוא פחות חיה רעה מן הארי, פחות מזיק, פחות יש להזהר ממנו, כי יש גם אפשרות להבריחו ולהתגבר עליו, אפשר להשתיקו ולמנוע ממנו ש יוכל להזיק ולחבל, ואפשר גם להכותו ולהרגו, מה שאין כן הארי מלך החיות והגיבור שבהם, שהוא עלול להיות סכנת מוות לאדם, ואי אפשר בנקל להנצל ממנו. ובזה האשימה אסתר את עצמה, שלא הכירה את הסכנה האמיתית של רשעים שהם חיות טורפות כארי, ואכן מיד תיקנה עצמה ואמרה, "הושיעני מפי אריה" שהיא חיה הרעה ביותר מבין החיות, ובכך היטיבה למצות את גנות הרשעים ומעשיהם, בצורה החריפה ובכל שאט הנפש. 

ובזה נכשל גם סבה של אסתר שאול המלך, אשר לא הרג את עמלק, שלא העריך כראוי את רשעתו, "ויחמול שאול על אגג" שלא הרגיש בעומק ההשחתה שלו, מצד שהיה שאול עניו ורחמן ונסיך, ולא ירד לעומק נפשם המושחתה, שהרי שאול הוא משמונה הנסיכים כמו שכתוב בסוכה נ"ב. לכן הורתה לנו התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתכם ממצרים", הצב איננו רק על עצם מעשה מחיית עמלק, אלא להבין ולהתבונן קודם כל בעומק הרשעות של עמלק, לירד לעומק נפשם השפלה, להכיר את תכונתם הנפשעת, לדעת את היקף ארסם המסוכן, ואת עומק שנאתם לעם ישראל, להכיר אותם ולזכור מה הם עוללו לנו, ומתי באו עלינו, בדרך לאחר שעם ישראל היה עייף נרדף ומדוכא, לאחר מאות שנים של עבודת פרך, ובעינויים קשים במצרים, לאחר הרס חיי המשפחה, במצב קשה כזה כשיצאו ממצרים בדרך בצאתנו משם הם באו ותקפו אותנו, והם באו במרחק 1600 ק"מ, ובזה נתגלתה כל רשעתם. ועוד יותר מזה, הם באו בשעה שכל אומות העולם שמעו עמים ירגזון, שכולם תמהים ומתפעלים מעוז הרוח של העם הנפלא עם ישראל, והוא עמלק עינו רעה בישראל בא ללחום בהם, לצנן את ההתלהבות וההתעוררות של כל האומות לטובת עם ישראל. 

הרי עד כמה עמוק הוא המעיין הנרפס של אומה זו עמלק. לכן נצטוינו לזכור, דהיינו להבין את כח הרע המפעפע בקרב נפשם וליבם של עמלק. 

כזה הוא ענין הזכרון שהתורה מצוה עלינו, "זכור את אשר עשה לך עמלק", את ההכרה וההבנה בחיה הטורפת כדי להזהר ממנה, כדי לגנות את הרע, כדי לא להלכד במלכודת התמימות, וחס ושלום לא להתדבק במידת האכזריות מהם, אלא תמיד לפקוח ולנהוג בכל הזהירות. 

לכן ציוה הקב"ה את משה שיזהיר את ישראל, "צרור את המדיינים והכיתם אותם", מקודם צרור, ואח"כ והכיתם, ז"א צרור קודם כל לאייב אותם, שיהיו אויבים, כמו שאומר דוד המלך ע"ה, "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי", מסביר לנו דוד המלך מה היא שנאת הרשעים, אז הוא אומר, הלא משנאיך ה' אשנא, מי ששונא לקב"ה במעשיו הרעים שעושים מעשים רעים נגד ה' נגד התורה, יש מצוה לשנאתו, יש מצוה לשנוא את הרשעים כמו שיש מצוה לאהוב את הטובים. "ואהבת לרעך כמוך", אז אומר, "הלא משנאיך ה' אשנא" זה לא מספיק, אתה עדיין לא מקיים מצות שנאה, "ובתקוממך אתקוטט" אני גם בא לידי קטטה איתם, זה לא רק שאני יושב ושונא אותם בליבי, אני גם מתקוטט איתם, וכמה אני שונא אותם, "תכלית שנאה שנאתים", תכלית, המקסימום שאפשר, מתי אני יודע שאני מקיים את המצוה כמו שצריך? - לאויבים היו לי, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, מרוב שמרגישים כמה אני שונא אותם הם נהפכים אויבים שלי, או, אז אני יודע שקיימתי מצות שנאה כראוי. ככה מלמד אותנו דוד המלך ע"ה איך לשנוא את הרשעים. זה מה שאנחנו לומדים פה, צרור את המדינים והכיתם אותם, קודם כל לאייב אותם, אם לא תאייב אותם אז אתה גם לא תכה אותם, הנה, שאול חמל על אגג ראש עמלק, להכיר את רשעת המדיינים ולאייב את רשעתם, 24 אלף מישראל מתו בגללם. כמה אלמנות, כמה יתומים, כמה, מה הם עשו. רשעות שאין כדוגמתה, צריך להזהר מהם ולמאוס אותם ואת נפשם, להבין את מזימתם שרצו להחדיר בתוכנו ארס התאווה והטומאה, וע"י זה לעקור את שרשם הרע ואת זוהמתם, ע"י שנאייב אותם נוכל לעקור את השורש הרע הזה, את הזוהמה הזו, שלא יימשכו חס ושלום עם ישראל אחריהם. שהם לא יצליחו למשוך אותם. אז כדי להרחיק מעושי עוולה, מרשעים, צריך לזלזל בהם לגנות אותם לאייב אותם לשנוא אותם.

יוסף שפטפט ביצרו, פירש רש"י שזלזל ביצרו, וכבש אותו ולא חשבו, כדי להקל על כיבוש היצר צריך בראש ובראשונה להפחית את הרע ולזלזל בו, לגנות את המידות הרעות ולעשות את הכבוד המדומה לשחוק, לבזות את בעל התאוה ואת התאוה, למעט ולצמצם אל הגירוי והחשק לדבר עבירה, שכן בתחבולות היצר הוא לייפות את הרע, ולטהר את חיי העולם הזה תאוותיו ומאווייו בגונים שונים כדי למשוך את הלב, הדרך להקטין את הנסיון הוא ע"י הזלזול בעבירה, גינוי המידות הרעות, ביזוי הרע, וכל המסיתים צריך לבזות אותם, ללגלג על דמיונם, להסיר את המסווה שעליהם, להראות ולהוכיח לכולם, כל היסורים והמכאובים הנובעים ונגרמים ממידות רעות. 

וכך אומר בעל חובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה', בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך. והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, אתה חושב אני מחליט, אני עושה, אני רוצה, זה לא אתה זה הוא. ומשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, הוא המושל בסודות נפשך וצפון חובך, הוא בעל עצתך וכל תנועותיך הנראות והנסתרות, הוא האורב לפתות פסיעותיך, ואתה ישן לו והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך. איך הוא בא אליך, לבש לך בגדי ידידות ועד עדי האהבה לך, מקשט אותך בקישוטי האהבה, מה זה, אין אוהב יותר מהיצר הרע, לופת אותך באהבתו, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך והוא סגולת אוהביך. והקב"ה קראו ליצר הרע רע! שיכיר את הרע, אם האדם לא יכיר את כח החטא, טומאתו, השחתתו ושפלותו, בטח גם לא יגנה ולא יזלזל בו, והתוצאה תהיה שלא יזהר מן החטא ומן החוטאים, לא יתרחק מהם ולא יסתייג מהם ואז גם ייכשל בהם. 

אתם שומעים לפעמים אנשים שכשאומרים משהו חריף כנגד מישהו או משהו אז הם מרגיעים כזה, לא צריך יותר מידי, מי אומר את זה, יצר הרע שלהם איתם ביחד, הם בעצמם יצר הרע, יצר הרע מדבר, הרי שאול שחמל על אגג נענש, איבד את המלכות, מי מלך ישראל עם כל הזכויות של מלך, שמלך זוכה בכל מה שעושה לכלל ישראל, הוא הלב שלהם, הפסיד את הכל בשביל חמלה לא במקום, לא תחמול ולא תכסה עליו, צריך לגנות ולבזות ולהרחיק.

ונסיים במעשה, מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין- קיסריה, ושלח אחר רבינו הקדוש, אז אנטונינוס הגיע לביקור בקיסריה שם יושב רבינו הקדוש, הלך עמו רבי שמעון בנו ורבי חייא הגדול, אז ליוו אותו רבי שמעון הבן של רבינו הקדוש ורבי חייא הגדול, זה שנאמר עליו גדולים מעשי חייא. ראה רבי שמעון לגיון אחד נאה ומשובח, אחד מהחיילים ראשו מגיע לקפילרוס של עמודים, משהו ענק כזה תמיר, אמר לו רבי שמעון לרבי חייא, ראה כמה פטומים עגלים של עשיו, נטלו רבי חייא והוליכו לרבי שמעון לשוק, לקח אותו לשוק, והראה לו סל של ענבים ושל תאנים והזבובים עליהם, אמר לו רבי חייא, זבובים אלו ואותו לגיון שווים. זה הענק הזה היפה והגבוה, זה והזבוב שוים. אז הוא לא אמר לו באותו רגע זה כמו זבוב, לקח אותו לשוק והראה לו זבוב, אתה רואה את הזבובים, כשרואים בעיניים זה אחרת, אומרים לך זבוב זה כלום, כשאתה רואה את הזבוב כשאתה מסתכל ביחס לגובה של הבן אדם ואתה אומר לי שווים, זה מתחיל להתפס. 

כשעלה רבי שמעון אצל אביו, אמר לו כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי, אז הוא רצה לראות אם הוא עשה השוואה נכונה, עשה לא השוואה נכונה, אמר לו רבי לרבי שמעון בנו, כל כך נתן רבי חייא הבבלי ממש בהן שהשווה אותם לזבובים? לפי שלגיונים אלו אין ספונים לכלום, הם לא חשובים כלום, אבל זבובים הקב"ה עושה שליחותו בהם, שנאמר "והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור" אז הוא עושה בהם שליחות, ורבי היה מתמיה על רבי חייא שמיעט בגנותן של הגויים הרשעים שנתן בהם ממש. אתם מבינים מה היחס שצריך להיות. 

אז לכן אמר רבי לוי, כיון שהגיע לבית הצלמים הסתלקה שכינה ממנה, אמרה אלי אלי למה עזבתני, ואחד מהדברים שהיא חששה, שמא קראתיו כלב, אז בהתחלה ניתן היה להבין שאולי היא מיעטה בכבוד מלכות, אבל מה מתברר, שהיא הבינה שהיא ממש החשיבה אותו מאד, כי היא קראה לו כלב, ולכן היא שינתה מיד אחרי זה וקראה לו אריה, "הושיעני מפי אריה" קודם היא אמרה "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", אז כלב הוא לא מסוכן כל כך, הוא ידידותי קצת, הוא אתה מבין אפשר להשתעשע ממנו, אפשר לגבור עליו, אפשר להרחיק אותו, אז זה כאילו לא, הוא לא מסוכן כל כך אחשוורוש ברשעתו, זה כלב, אתה מבין כלבלב כזה, אתה מבין מחמד, אבל אח"כ היא שינתה ואמרה זה אריה, זה אי אפשר להמלט ממנו, זה אריה ברגע שנתפסים אצלו.

אז לכן מפה לומדים כמה צריך לגנות את הרשעים ולהכיר בפחיתותם והשחתתם וכל הדברים האלה בשביל להתרחק מהם, שאחרת נופלים בהם ומפילים אחרים.

לכן דוד המלך ע"ה אמר את מה שאמר, הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היולי" ואין להחשיבם בכלום, וצריך להתרחק מהם כמטחווי קשת, והעושה זאת את נפשו הציל. 

יום טוב.