חוכמת המצפון מאמר לד' 'נעשה אדם בצלמנו'

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מהספר 'חכמת המצפון' על פרשת 'בראשית' מאמר לד - - -

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א' כ"ו).

אמר רבי סימון בשעה שרצה הקב"ה לברוא אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתות כתות וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ה') ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכייה שלך, תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח (בר"ר ה' ח').

הנה מאמרם ז"ל מורה לנו סוד מהות האמת, וכן סוד מהות החסד שנסתבכו מאז ועד עתה לעמוד על אופיים, וטרם נעמוד על עומק דבריהם הקדושים, נעיר על טענת האמת שבא לפרוך דעת החסד שאמר, שראוי שיברא האדם מפני שהוא גומל חסד, ודעתו מכריעה שמדה טובה זו ראויה להכריע ולבנות העולם וכמאה"כ עולם חסד יבנה, וא"כ הטענה של האמת שכולו שקר לכאורה שלא ממין הטענה. 

ונראה שהקטגוריא של מדת האמת היה שלפי דעתו אין כאן חסד, דמאחר שחסר האמת נעשה מטושטש גבול מעשה החסד, וכמו שאמרו חז"ל שכל חסד עכו"ם עושין לעצמם ולטובת הנאתם (ב"ב י') ומחסד כזה נראה תוצאות שלבו מתמלא רחמים גם על אכזרי, באה מדת האמת וצווחת שהוא בניגוד להאמת, מחסד כזה לא יבנה העולם רק להיפך יביא חורבן, כי לבסוף נעשה אכזרי על רחמנים, ויהיה הולך ומשתבש בדעותיו עד שיהיה מצדיק רשע ומרשיע צדיק, וזהו חסד לאומים חטאת.

כי אמנם גם באומות העולם תמצא מעשה החסד, אבל אינם מתאמצים לצרף מעשיהם בכור האמת, ועל כן נשארים המה במדרגה של חסד לאומים חטאת, כי גם העמים היותר נאורים שמחזיקים במעשה חסד, אבל על כל צעד וצעד ניכר שכל חסדם כציץ השדה לטובת עצמם עושים, ובחסד מגביהים קרני רשעים ומכניעים ומשפילים קרנות צדיק, ומביאים אנדרלמוסיא בעולם להרוג הטובים והמועילים.

וזהו קטגוריא של האמת שבא להזהיר שאל יברא שכולו שקרים, אין מהראוי למסור מדה יקרה זו לאנשי שקר, אין כדאי להם להשתמש בה, שתזוח דעתם עליהם ממעשה החסד באיזה פינה בחיים, ועי"ז יהיה לבם בריא אולם שלא ירגישו בצער הצדיקים.

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, הקדים את יעקב לאברהם, והקדמה זו צריכה ביאור, ונראה כי אברהם אבינו היה עמוד החסד שלא היה דוגמתו בעולם, מעשה חסד של אברהם אבינו היה בלי גבולין כמו שמפורש בתורה, כחום היום רץ ומפציר בתחנונים אצל אנשים פשוטים שיתארחו אצלו, ופרשה שלמה איך שהוא וכל בני ביתו רצים ודחופים להכנסת האורחים, ובפרט לפי המקובל לנו מחז"ל שהיה בג' למילתו, שהוא פקוח נפש אצל תינוק ומכש"כ אצל זקן.

מדרגה כזו היא למעלה מהשגתנו, אולם לפי גודל החסד לא ויתר כלום על האמת, לבו הומה למהר להאכילם ולהשקותם, ותאות החסד הגבירה עליו, אבל מקפיד שירחצו רגליהם להסיר האבק שהוא עבודה זרה שלהם, מתאמץ הוא להשפיע ולנער האבק שעל רגליהם, כלומר מה שהורגלו ודשו ברגליהם יום יום. 

מקפיד הוא אברהם אבינו על האמת, עד שמציע ללוט היותר קרוב אליו ע"י שאר בשר וגם ברוח להפרד ממנו, מפני שהכיר בטמון בחובו נטיה של חמדת הממון, שאינו מקפיד לרעות המקנה שלו בשדות אחרים, אף שהיה בחשבון כשר לפי דעתו, מקפיד הוא אברהם אבינו שלא יתחתן בנו יצחק באופן שידובק הארור עם ברוך, ואף שהיה לו כבר הרהורי דברים שנתאחר עד כה מלהשיא לו אשה, מקפיד אברהם אבינו על הנהגת בנו ישמעאל בהיותו מצחק, שיש לחשוש שמתרקם בקרבו נטיה לרע ומסכים לגרשו מביתו.

אברהם אבינו קיים כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן מדת החסד שלו היה במסגרת של מדת האמת, וזהו הביאור של תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, מדת האמת המתיחסת ביחוד ליעקב מאשרת למדת החסד של אברהם, וכן גדולת האמת של יעקב אבינו, היא בנויה ונמשכת ממקור מדת החסד שאחז בה אברהם אבינו, כי האם נוכל לעמוד על גדולתו של חסד אצל יעקב, עד שהשריש בלב יוסף בנו למחול לאחיו ולהיטיב להם, וכן אמרו גדולה קפדנותן של אבות יותר מענונותן של בנים (בר"ר ע"ד), ואין לנו מושג ממדת מעביר על המדות שלהם, אולם הכל היה בכיוון למדת האמת.

אמנם צריך לבאר האמת מאין תמצא? ומי יאמר זכיתי לבי שהאמת הקדימני למעשה החסד, וא"כ אתה נועל דלתי החסד ונעשה העולם שמם, אכן כבר ישב הגאון מרן רי"ס זצ"ל באור ישראל סי' כ"ט על מדוכת כיוון האמת בכלל, העמיק והרחיב מאד בשאלת מהות האמת, ועי"ש שכתב שלשאלה גדולה הלזו כיונו סבי דבי אתונה בשאלתם לריב"ח (בכורות ח'), מציעתא דעלמא היכא, א"ל הכא, ומי יאמר? לייתי אשלי ומשחי.

שאלתם היתה איה החוזה ומי יגביל הנקודה האמצעית של האמת, ושהיא היא השביל הזהב, אמר להם הכא רצה לומר כפי אשר תגזור יד השכל, א"ל ומי יאמר כיון שאין בידינו להביא מופת על משפטינו והשערותינו, א"ל אייתי אשלי ומשחי, כי הואיל שאין לידע הדרך הממוצע עי"ד מופת, תנוח נפש האדם בשיקול דעת החכמים, ועל פי חכמת דבריהם יתנהג עכ"ל.

ותוכן דבריו וכונתו העמוקה, שצריכים שני תנאים לכיוון האמת, לעמול וליגע הרבה לעמוד על דעת תוה"ק ודעת חכמינו ז"ל, וכן לשמור דרכו ולהזהר בכל כוחו מכל חשש נגיעת עצמו, וכמו שמצינו לחז"ל ( כתובות ק"ה) עי"ש, זהו אמת תקרא שנאמר על זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. 

והנה אף שמרן ז"ל מעודד אותנו ומאיר לנו נתיב האמת, שבל יפול הרוח בקרבנו לגשת אל המשפט מפני היראה שמא לא יכוין האמת לאמיתו, אבל מצינו למרן ז"ל במכתביו סי' ד' שהרגיז רוחנו וז"ל שם, התאוה והטעות המה בעוכרנו, התאוה בוערת והנטיה דולקת לטהר את השרץ אשר טמא יקרא, כי הגם שהתורה מסורה לבני אדם לחתוך כפי מטרת שכל אנושי, לא נכבשה היא לעשות בה כחפצו על פי תהלוכות רצונו פגול הוא לא ירצה, ולזאת צריך להחזיק בדרכי המוסר, להעמיק ולהבין איך להשתמש בחכמת העולם לחזק המוסר, ובאין תחבולות אין חכמה עכלה"ט.

ואנן מה נעני אבתריה, הלא בדורנו שמתחדש ומתגבר היצה"ר החיצוני והפנימי פי מאה מתקופת הגרי"ס ז"ל, ומדוע אנו מתרפים מחכמת המוסר וביחוד מתחבולות המוסר, הוא לימוד המוסר בהתרגשות ובהתפעלות, שרק היא האניה שתאפשר להעבירנו את הים הזועף, והנחל דמיון השוטף מטביעת שכל האדם, וכמו שהאריך מרן ז"ל באגהמו"ס בדברים חוצבים להבות אש, ומזה רבה החובה להתחזק ולחזק איש את אחיו בעוד מועד.

 (המוסר והדעת ח"א).