חוכמת המצפון פרשת בראשית מאמר ד | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' פרשת 'בראשית' מאמר ד - - - 

(לצערינו הוידאו לא מתחיל מהתחלה, אלא מהמילים: "כמו כן האדם בחיר היצורים...")

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א' א').

לפי השקפה שטחית על הבריאה נראים בה שני כחות נפרדים ́שמים וארץ' כח רוחני בשמים וכל אשר בו ממעל, וכח גשמי על כל אשר בארץ מתחת, אבל לכשנעיין נבחין שאין הנחה זו נכונה, כי אף חומר ארצי המגושם ביותר, יש לראות בו את הכח הרוחני כיסוד כל מהותו והוייתו, שהרי השיעור הפחות ביותר ממנו, אם תרצה להפשיטו מכח הרכבתו וחיבור חלקיו, הנה יתפורר ויתפזר עד היותו לעפר ואפר, ואף אותם החלקים מורכבים עוד מחלקים זעירים רבים מאד, שאין בכח חושיו ועיניו של האדם לראותם ולהרגיש מציאותם מרוב דקותם עד כדי ́אין' ממש.

ברור איפוא שגם כל המשתקף לפנינו בארץ, הוא באותו כח רוחני שמימי הבלתי מושג, כח טמיר ונעלם המהוה ומחבר את כל החלקים החמריים עד היותם לגוש אחד ולצורה אחת, ותמיד הכח הלזה מעמידם ומקיימם, מהו אותו כח ואיך נקראנו? הוי אומר ככתוב ה' בחכמה יסד ארץ, כלומר יסוד הארץ המחזיק אותה והמקיימה תמיד הוא חכמה, היינו כח רוחני בלתי מושג. 

הוא מה שכתוב בתוה"ק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו, שכל הבריאה נוצרה מתהו ובהו, ועיקר יסודה הוא איפוא באין היינו הכח הרוחני הנעלם והבלתי מושג, ואותו כח הוא המחיה ומקשר תמיד את העולם ומעמידו על תילו, כנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. 

וכל מה שירבה האדם להסתכל וישא למרום עיני שכלו, עליו להכיר עולמות מתקיימים על אותו יסוד הנעלם שנקרא ́אין' הכח האלקי המהוה את כל הבריאה בבחינת יש מאין, ומכאן יש להתפלא על אותם חכמי ארץ שמכירים ויודעים מערכות צבא בשמים ומסילותיהם, שמהראוי שהם יראו את הכח הרוחני בבריאה יותר מהמון העם, ויבואו להכרה האמיתית ביסוד וקיום כל העולמות, ומהי הסיבה שלא יבינו כל זאת?

אכן הטעם פשוט, בגלל הגשמת חוש ראייתם אין מכירים את האמת הלזו, ומדמים כי גשם וחומר לפניהם, ומתוך כך הורגלו לראות את החומר אף בעצמים רוחניים כשמים ושמי השמים, וממשמשים בהם עפ"י מושגיהם המוחשיים, ולכן אף אותם חכמי ארץ לא יצאו מכלל זה וטחו עיניהם מלראות נכוחה. 

מזה נשתרבבה הטעות גם בלימוד התורה וקיום מצוותיה, לכאורה מי לא יבין כי היא כולה רוחנית מופשטת, ומדתה רק בכח הנעלם אשר אין לו דמיון כלל אל המושגים המוגבלים, ובכל זאת אם יזדמנו לפנינו שני בני אדם, האחד מרים קולו ומתנועע הרבה בתפלתו ובלימוד התורה, והשני מתפלל וגורס גרסתו בלא תנועות חיצוניות, נעריך את הראשון יותר מהשני, הרי שאנו מגשימים הכל, ובעינינו נראה ונעדיף את הפעולות החומריות מעל הנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה בתוך מעמקי הלב.

אחז"ל (נדרים פא), מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה, וכתב הר"ן ז"ל, ומצאתי במגילת סתרים של הר' יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש.

אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכוונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים וראויים למי שאמרם. 

והנה מופלא הדבר שבאותה שעה שעסקו תמיד בלימוד התוה"ק וקיום מצותיה, עפ"י עדות חכמים ונביאי אמת, בכל זאת נתבעו כעוזבים את התורה, מכאן שהעיקר בלימוד ועסק התורה אינה בצורה החיצונית, כי אם בכח הרוחני הפנימי והנעלם, שהוא מכוסה ומופלא אף מעיני החכמים והנביאים. 

כמו כן האדם בחיר היצורים שנברא בצלם אלקים, עיקר עצמיותו הוא כחו הנפשי הפנימי הבא מכח הנעלם, ולכן כשהקב"ה מביא האדם במשפט, הרי הוא בוחן כל מעשה לרבות מעשה הטוב מה הכח הנעלם שבו, לפי שיפוט זה משתנים כל מושגי השיקול של האדם והמעשים, ומשום כך נמצא שאף אדם שנראה כעוסק בתורה, נידון לפעמים על אשר עזב את התורה אשר בגללה אבדה הארץ.

נמצא איפוא שאין להעריך שום מעשה לפי הממדים השגרתיים בין המון בני האדם, כי יש אשר במעלות העליונות ביותר רואים בהן בשמים עזיבת התורה, ולעומת זה יש מעשה קטן בלא עמל ויגיעה, והוא מהווה יסוד כל הבריאה, כי הכל הולך אחר מצפוני הלב והנעלם! ומכאן עד כמה צריך האדם להזהר בכל מעשה קל, כי אין אתה יודע ערכם של מעשים, ואיזה מהם מניע יותר את הנקודה הפנימית של הנעלם.

וכן האדם בתחילת יצירתו היה אף גופו בבחינת עצם רוחני, כדברי הכתוב בצלם אלקים ברא אותו, אמנם לאחר שחטא האדם ירד מערכו ונתגשם ואתו נתגשמה כל הבריאה, ומאז נראה הכל לעיני האדם כגשם וחומר, ברם כל זה אינו אלא כסות עינים, אבל בעצם מהותה נשארה הבריאה רוחנית ואין מציאות אחרת כלל, ואכן יש אשר אף לעינינו הגשם ניכר כרוחני, הנה השמש שהיא נקראת גשם חמישי, ובאמת כל אורה אינו בא אלא מהרוחניות שבה, וכן כל הבריאה אף שהיא נראית גשמית, אינה במציאותה אלא רוחנית. 

וכן מצינו באדם הראשון שאף לאחר התגשמותו וכל הירידות שירד נשאר אותו גדול מן השמש, איתא בגמ' (ב"ב נ"ח.), ר' בנאה הוא קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאדם הראשון יצתה בת קול ואמרה בדיוקני אל תסתכל, ואמר ר' בנאה נסתכלתי בשתי עקביו ודומים לשני גלגלי חמה, הרי שאדה"ר גם לאחר שחטא וגורש מגן עדן ונתמעטה קומתו, ואף לאחר שיצאה נשמתו ושב לאדמתו, בכל זאת האירו עקביו כגלגלי חמה, ואם עקביו שהם האברים הנמוכים באדם כך, כמה היו מאירים איפוא האברים החשובים יותר, ומכ"ש כמה מאירה היתה הדיוקני עצמה שלא הורשה ר' בנאה להסתכל בה, ועל אחת כמה וכמה איך היה גופו מאיר ומזהיר בעודו בחייו.

ומעתה מי יוכל לשער ולהעריך עוצם גדלו ותקפו של אדה"ר לפני החטא, בעוד היה עומד על הארץ וראשו מגיע השמימה, מלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין, ואמנם מכאן טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש, והלא מבואר בתורה שגופו נברא מעפר מן האדמה, ואיך נהפך לרוחני מזוכך כזה שמלאכי השרת שכלים נבדלים טעו בו, עד שבקשו לומר לפניו קדוש? אלא בע"כ שאין בעולם גשם כפי שאנו מתארים לנו, ואף העפר מן האדמה אינו אלא עצם רוחני.

וכשם שהבריאה כולה שהיא רוחנית, נבראה בצורה הנראית לעינינו כגשם וחומר, כן המצוות אעפ"י שהן בעיקרן רוחניות התלבשו בצורה גשמית, כי הרי עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות אבנים, וכן כל המצוות אין לקיימן רק באמצעות המעשים הגופניים, והנה התורה נבראה קודם שנברא העולם (פסחים נד), לפני שהיתה מציאות של גשם ואיך אפשר לחברה עם הגשמיות? אלא מכאן שאף לאחר הבריאה אין בהויה אלא רוחניות בלבד, ורק אנו אין לנו תפיסה בה כי אם ע"י מושגים גשמיים.

ובאמת זאת חובתו של האדם להעלות את עצמו ואת כל הבריאה אתו אל המציאות האמיתית ולקיים את התורה הרוחנית, ולהחזיר את הכל למקורם הרוחני כמלפני החטא, ולפי"ז מתרחבים המושגים שלנו לגבי קיום התורה, ויש למדוד אותן בקנה מדה אחר, הנה למשל אנו חושבים את הגזל רק בגזל ממון ממש, אבל אצל האבות אנו מוצאים שראו מעשי גזל גם במושגים רוחניים.

כתוב בתורה ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך, ופירש"י דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק, והנה אברהם אבינו עסק כל ימיו בחסד, ועל אחת כמה וכמה שגמל לשרה אשתו רק חסד, וגם בזאת שנשא את הגר לאשה היה בזה משום עשיית חסד עם שרה אשתו, כמ"ש ותאמר שרה אל אברם בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי, וכל תביעתה לא היתה אלא מה שלא מיחה על כבודה, ובכל זאת יש בזה משום חמס.

הרי שחמס אינו רק בגזל ממש בלבד, אלא גם במניעת חסד בדיבור, כי כיוון שלפי דעתה של שרה היה צריך להטיב לה בזה ושתק חמס ממנה את הדיבור, ועל אחת כמה וכמה שאם אדם מדבר עם חבירו ואינו מתבטא בסגנון נאה יותר שהיה יכול לבטא יש בזה משום חמס, כי הוא מונע מאת חבירו החסד של שיחה נאה, ומדוגמא זו אנו למדים על כל המצוות והמעשים, שהם נמדדים בקנה מדה אחרת לגמרי, וכל מושגיהם מתעלים לדרגות רוחניות עילאיות. 

(אור הצפון ח"א עמ' א').