אדם - אדם, דוד, משיח | הרב אמנון יצחק

9-10-12

הארי הקדוש אומר, שלאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת נקצבו לו אלף שנות חיים, כפי שהזהיר הקב"ה את האדם, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, וכידוע יומו של הקב"ה אלף שנה, שנאמר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". לכן כשחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת נגזר עליו לחיות אלף שנים במקום חיי נצח, שלהם היה זוכה אילו לא היה חוטא. אולם אדם הראשון חי רק 930 שנה, ולא אלף, ככתוב "ויהיו כל ימי האדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימות" ואם כך לאן נחסרו שבעים שנה מחייו? על כך עונה המדרש, שבעים שנה שחיסר אדם הראשון משנותיו נתן לדוד בן ישי. ומבאר ענין זה הארי הקדוש ואומר, שהסיבה שאדם הראשון נתן לדוד את שבעים השנים משנותיו, היא משום שדוד המלך היה גלגולו של אדם הראשון, וכיון שנגזר על אדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היתה גזירה זאת צריכה להתקיים אצל דוד המלך, ומאחר ודבר זה נגזר בסיבתו של אדם הראשון, נתן לו לדוד שבעים שנים משנותיו.

עוד אומר הארי הקדוש, שמאחר ואדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת, והביא בכך מיתה לעולם כולו, דוד שהוא גלגולו יתקן את חטאו זה. ובאחרית הימים הוא יהיה מלך המשיח, ויחיה את המתים. ולכן אמרו חכמים ז"ל על דוד, דוד מלך ישראל חי וקיים, כי אפילו שינה לא ישן בימי חייו כי אם שיתין נשמי, זמן קצר מאד של שישים נשימות של סוס, כדי שלא יטעם טעם מיתה, כמו שאמרו חכמים שהשינה היא אחד משישים חלקים של המיתה. מוסיף הארי זללה"ה, שתפקידו של דוד המלך היה לתקן את חטא אדם הראשון ואת המיתה שהביא לעולם, ולכן כאמור לא ישן אלא שיתין נשמי, ולעתיד לבוא יהיה הוא המלך המשיח שיחיה את המתים ויחזיר את העולם לתיקונו לחיים נצחיים, כמו שהיה לפני חטא אדם הראשון. וכל זה אומר הארי ז"ל נרמז לנו בראשי התיבות של האדם - אדם דוד משיח. וזה חוטא השרשרת מראשית הבריאה עד תכליתה שלשת השלבים, אדם דוד משיח מתחיל באדם הראשון נמשך בדוד נגמר בביאת משיח צדקנו מלך המשיח שהוא דוד המלך תיקונו של אדם הראשון.

דבר זה פותח לנו להבין מה ששנינו בגמרא בעבודה זרה ה', לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד, שאם חטא אומרים לו כלך אצל יחיד. והיינו תתבונן על דוד ותראה שיש מקום לחזור בתשובה, שיש תיקון לכל חטא ועוון ואפילו דוד המלך אע"פ שחטא בבת שבע הנה עשה תשובה על כך וה' יתברך קיבל את תשובתו. וצריכים להבין מדוע בחר הקב"ה דוקא בדוד המלך שיורה תשובה ליחיד?

אלא שלפי האמור יש לומר שהרי אדם הראשון כשחטא ואכל מעץ הדעת, גרם לכך שיצר הרע נתכנס לתוך גופו, כמו שמבאר רש"י, לא נתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ, ונכנס בו היצר הרע. ז"א הקב"ה לא נתן באדם הראשון את יצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו בתוך האדם היצר הרע, ולכן דוקא דוד המלך היה צריך להורות תשובה ליחיד, כיון שהוא כאמור תיקונו של אדם הראשון שגרם והכניס את היצר הרע בגוף האדם, דוקא הוא צריך להורות לאדם תשובה, כדי שיכניע האדם את היצר שבקרבו ויתקן את אשר פגם וחטא.

ענין זה יובן יותר על פי מה שפסק הרמב"ם, אין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכיון שדוד המלך יהיה מלך המשיח לעתיד לבוא, הנה מן הראוי שדוקא הוא יורה לנו על דרכי התשובה, שעל ידה הוא יגאלנו לעתיד לבוא גאולת עולם.

נמצא איפוא שהחוט המשולש - אדם דוד משיח, לא במהרה ינתק. כי תחילתו בחטא אדם הראשון, בשעה שנכנס היצר הרע לתוך גוף האדם, המשכו בדוד המלך שתיקן את הפגם של אדם הראשון והורה תשובה לעולם, וסיומו בתיקון השלם שאז יהיה דוד מלך המשיח שיגאלנו ע"י התשובה גאולת עולם.

על כך התנבא הנביא ירמיה לעתיד לבוא, בירמיה ל"א ל"ג, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה', כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד. נראה לבאר את עומק דברי הנביא ירמיהו על פי מה שכתב המרח"ו זצ"ל בספרו שער המצוות, בפרשת ואתחנן. ראיתי למורי, הכוונה להארי הקדוש זללה"ה, שהיה מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה, שאלתי את פיו, מדוע הוא טורח כל כך? והשיב לי, ראוי לטרוח ולהתיש כוחו בהיותו עוסק בהלכה, כי תכלית העיון היא לשבר את הקליפות שזה כוחות הטומאה שהם הקושיות. מבואר מכאן שעיקר הקושיות בהלכות הוא רק מחמת הקליפות שמונעות מאדם להשיג השגות בתורה, ולכן צריך האדם להתייגע ולהתיש כוחו בעיון גדול כדי לשבר את הקליפות.

והנה יש לומר שמטעם זה לאחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, ונכנס בו היצר הרע, נתגברו הקליפות בעולם, וזהו שאמר הקב"ה לאדם, "בזעת אפך תאכל לחם". ואמרו חז"ל בגמרא, שהתורה נקראת לחם, וכתוב במשלי "לכו לחמו בלחמי". ולכן לפני שחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת יכול היה להשיג את ההשגות של התורה בקלות, מכיון שהקליפות עוד לא נתגברו בעולם, וכך הן לא מנעו ממנו מלהשיג השגות התורה, אך לאחר שחטא ונתגברו הקליפות, רמז לו הקב"ה, "בזעת אפך תאכל לחם", מעתה תצטרך לעמול קשות כדי להשיג את הלחם של התורה, "לכו לחמו בלחמי" ותצטרך להכניע את הקליפות שמונעות מאדם מלהשיג השגות בתורה.

נמצא מכאן שלעתיד לבוא כשיתוקן העולם במלכות שדי, והאלילים כרות יכרתון, ויתבטלו כל הקליפות, שוב לא יהיה קשה להשיג השגות בתורה. זהו שאומר הנביא, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה' כי אסלח לעוונותם ולחטאתם לא אזכור עוד".

שנינו בגמרא, בעשרה מאמרות נברא העולם, המאמרות זה כגון ויאמר אלהים יהי אור ויאמר אלהים יהי רקיע, מקשה הגמרא, אם נבדוק יש רק תשע אמירות ולא עשר, ויאמר ויאמר, מיד מתרצת הגמרא את הקושיא ואומרת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" זה גם לשון אמירה, וזהו המאמר הראשון.

שואל על כך האלשיך הקדוש, אם כך מדוע לא נזכרה לשון אמירה גם במאמר ראשון זה? ועוד מוסיף שאלה, מדוע נברא העולם בעשרה מאמרות? הלא אפשר לבוראו במאמר אחד.

משיב האלשיך הקדוש בדברי קדשו, גלוי וידוע לכל שהקב"ה אינו גשמי, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, והוא יתברך כולו רוחני, למעלה מהשגת כל נברא, לכן כאשר ברא הקב"ה את העולם היה העולם מתחילה גם כן כולו רוחני, אך היות ותכלית הבריאה היא שהעולם יהיה גשמי וחומרי, ברא הקב"ה את העולם בדרך של השתלשלות ממדרגה למדרגה, ולכן בתחילה כאמור היה העולם רוחני מאד עד ששום רע לא יכול להמצא בו, אח"כ הוא ירד ממדרגה למדרגה, כשכל מדרגה נמוכה יותר וגשמית, וכך עשר מדרגות עד שבמאמר העשירי נתגשם העולם כפי שרצה הבורא יתברך.

וענין זה של עשר המאמרות מרמז גם על עשר ספירות, כתר בינה חכמה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. ספירת הכתר היא הרוחנית והזכה ביותר שבה אין לנו השגה כלל וכלל, ואילו ספירת המלכות זוהי ספירת העולם הזה.

מעתה יתבאר היטב מדוע לא נזכרה לשון אמירה במאמר הראשון, בראשית ברא אלהים, כיון שמאמר זה הראשון הוא רוחני כל כך עד שלא יצדק בו לשון אמירה, ולכן המשיך הקב"ה לברוא את העולם בעוד תשע מאמרות בדרך של השתלשלות ממדרגה למדרגה עד שנברא העולם בצורתו הגשמית והחומרית כראוי לעולם הזה.

ענין זה מסביר לנו גם ביאור רש"י הקדוש על הכתוב, "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים" ופירש רש"י, יהי רקיע, יתחזק הרקיע, שאע"פ שנבראו שמים ביום הראשון עדיין השמים היו לחים, וקרשו דהיינו התקשו בשני, במאמר השני, מגערת הקב"ה יהי רקיע. אז השמים נבראו ביום הראשון ככתוב "בראשית ברא אלהים את השמים" אבל עדיין היו לחים, ורק בשני הם קרשו מגערת ה' "יהי רקיע". הביאור הוא, שמתחילה במאמר הראשון ברא הקב"ה את השמים ככתוב, אולם כיון שכמו שאמרנו, נברא העולם בצורה מאד רוחנית, אז היו השמים רוחניים, כמו שאומר רש"י לחים, ורק במאמר השני "ויאמר אלהים יהי רקיע" נתגשמו השמים וקרשו מגערת הקב"ה. אז אמירה שייך על מה שכבר קיים, אחרי שנוצר החומר אז שייך להגיד את הלשון אמירה, כביכול פונים אליו ואומרים ויאמר, לפני כן הכל היה רוחני אז "בראשית ברא".

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", על הפסוק הזה אומר הרמ"א בשו"ע סימן ו', אכן אנו מברכים ברכת אשר יצר רופא כל בשר ומפליא לעשות, שכן ה' יתברך מפליא לעשות בכך שהוא שומר את רוח האדם בקרבו, בגוף הגשמי, והקב"ה קושר ומחבר דבר רוחני בתוך גשמי, את הנשמה בתוך הגוף, כל זאת כי ה' יתברך רופא כל בשר, זוהי הרפואה לבשר הגשמי שכן בריאות האדם ורפואתו תלויים בחיבור המופלא של הגוף והנשמה. רק אם ישמור האדם על חיבור נכון זה של הגוף והנשמה ע"י תורה ומצוות, יוכל להיות בריא בגופו ונשמתו תשתמר בקרבו.

והנה על האדם שכלול מגוף ומנשמה, אומרים חכמים ז"ל, על הגוף נאמר במפורש שהוא נברא עפר מן האדמה, וכן שהוא נברא ביום השישי, כמו שכתוב "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" אולם על הנשמה נאמר רק "ויפח באפיו נשמת חיים", ועדיין אין אנו יודעים מהיכן נבראה הנשמה ומתי נבראה. על כך אומרים חז"ל בספרים הקדושים, הנשמה שהיא ניצוץ וחלק אלוקה ממעל, ככתוב בדברים ל"ב ט', כי חלק ה' עמו וכן מבואר בספר הקנה, "ויפח באפיו נשמת חיים" פירשו חכמים ז"ל מאן דנפח מתוכו הוא נפח, נמצאנו למדים מכאן כי שורש הנשמה היא חלק אלוה ממעל, כלומר, הקב"ה האציל ניצוץ אלוקי, ונפח אותו בתוך גוף האדם, ואז "ויהי האדם לנפש חיה", ועדיין צריכים ביאור, באיזה יום מששת ימי בראשית ברא ה' יתברך את הניצוץ האלקי הזה, את הנשמה?

על כך אומר התנא ריש לקיש, שהנשמה נבראה ביום הראשון, ומביא ראיה לדבריו, על פי הכתוב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", פירשו חכמים ז"ל, שרוח אלהים זו רוחו של משיח, לפי גרסת המתנות כהונה זו רוחו של אדם הראשון.

מכאן רואים שכל הנשמות נבראו ביום הראשון, שכן נשמת אדם הראשון כוללת את כל הנשמות, גם לפי הגרסה השניה נכון הדבר שכן גם נשמת מלך המשיח כוללת בתוכה את כל הנשמות, ואמרנו אדם דוד משיח, ואמרנו שזה כולל הכל, אם כך רואים אנו שמצד הנשמה הקדושה שהיא חלק אלוה ממעל נברא האדם ביום הראשון לפני כל מעשה בראשית, אך מצד הגוף נברא האדם רק ביום השישי בסוף מעשה הבריאה.

והנה אומר דוד המלך, אחור וקדם צרתני, ולכאורה תמוהים דברי דוד המלך, שכן אם אחור, הכוונה בסיום, באחרונה, אם אחור צרתני איך גם וקדם בתחילה צרתני? אלא אומר ריש לקיש, אחור זה יום אחרון, וקדם זה יום ראשון, כלומר הקב"ה יצר את האדם מצד הגוף אחור בסוף מעשה הבריאה, עדיין הוא ביום שישי, אך מצד הנשמה הוא בראה קדם, קודם לכל מעשה בראשית. ולכן נתכוון דוד המלך באמרו, אחור וקדם צרתני, שיצירת האדם מצד גופו זה המאוחר, וקדם זה מצד הנשמה ביום הראשון.

ממשיך ואומר ריש לקיש, אם זכה האדם אומרים לו, אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו, יתוש קדמך. לכאורה מה הנפקא מינא? מה לומדים מזה אם זכה אדם או לא זכה? הלא בכל מקרה המציאות היא שאדם נברא, אלא אומרים חכמי ישראל, כוונת ריש לקיש היא שאם זכה האדם, אם זיכך את גופו ותאוותיו עד שנכנע הגוף לנשמה הקדושה, והגוף הופך להיות תפל לנשמה, אז נחשב כל האדם לנשמה, שהרי הנשמה היא העיקר והיא שולטת, לכן אומרים לו, אתה קדמת לכל מעשה בראשית, כי מצד הנשמה אתה היית קודם. וכל הבריאה כולה היא לכבודך. ואם לא זכה האדם, לא זיכך את הגוף, לא הכניע אותו תחת כנפי הנשמה, אלא להיפך, הגוף הוא השולט וכופה את התאוות הבהמיות על האדם, אזי נחשב כל האדם גוף בהמי, שהרי במצב כזה הגוף הוא השולט והוא המחליט. לכן אומרים לאדם כזה, יתוש קדמך, אפילו היתוש הקטן נברא לפניך, ומכאן שחשוב הוא יותר ממך. ז"א, בסדר הבריאה היתוש קודם לגוף של האדם שנברא באחרונה.

אז מה אנחנו למדים מזה? שאם אנחנו רוצים להיות בדרגה האמיתית שנבראנו מצד הנשמה, מקדם, צריך לזכך את הגוף והתאוות. ואם לא - נצטרך להתבזות יתוש קדמך שלשול קדמך, ככה אומר המדרש.

אז על הגוף ותאוותיו אם אנחנו נשליט את הנשמה, אז נזכה למה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בקדושת כתר, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלהים, הקב"ה מבטיח לנו, הן גאלתי אתכם, מתי תזכו לגאולה? מתי שתגיעו לאחרית כראשית, כשהגוף שנברא באחרית יזדכך להיות כראשית, כמו הנשמה שנבראה בראשית הבריאה, אז תתוקן כל הבריאה ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

על חטא אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת אומרים חכמים ז"ל, יש לתמוה על כך,

ש. ....הוא היה צריך לחיות הכי הרבה שנים, הוא המשיח

הרב: היות ואדם הראשון הוא כולל את כל הנשמות, והיות והתיקון של אדם כשחטא צריך להיות ע"י דוד, והיות ונגזר עליו מיתה, אז דוד היה צריך למות, להיות נפל, בגלל שאדם חטא ונגזר עליו מיתה, ביום אכלך ממנו מות תמות, אז הצאצא שלו שקוראים לו דוד היה צריך למות, להיות נפל. אז מה הוא עשה? הוא תרם לו שבעים שנה. וממנו יצא מלך המשיח שזה התיקון השלם האחרון של אדם, מה שאדם היה צריך להביא את הבריאה לתיקונה אם לא היה חוטא, יקח ששת אלפים שנה ומשיח הצאצא האחרון שלו שהוא ברמה הגבוהה, שהוא למעלה מאדם הראשון, משיח הוא למעלה מאדם הראשון, הוא יתקן את כל הבריאה, אז זה צריך להיות אדם א' ד' מ', אדם דוד משיח.

ש. המשיח כן יש לו אריכות ימים?

הרב: הרמב"ם אומר במשניות שמשיח יאריך ימים, ימות ובנו ימלוך תחתיו. על איזה משיח הוא אומר, מסתמא משיח בן דוד, אבל לא כתוב שמה איזה משיח ויש שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לפי מה שידוע משיח בן יוסף אמור למות, ואז יחיה אותו משיח בן דוד, ז"א משיח בן דוד יצטער מאד על זה שהוא מת ויבקש מאת ה' שיקים אותו, אז ממילא זה כבר נאמר, ולא נאמר שבנו ימלוך תחתיו אלא הוא יקום, עכשיו מי יהיה זה שימות, מסתבר יותר לפי מה שכתוב הרמילוס הרשע, מי זה? צריך להמתין.

על חטא אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת אומרים חז"ל, יש לתמוה על כך שכן זהו פלא גדול על יצור כפיו של הקב"ה, אדם הראשון שהיה במדרגה כל כך גדולה עד שמלאכי השרת טעו בו וביקשו לומר לפניו קדוש, דהיינו קדושה, כמבואר במדרש רבא בח' י', בשעה שברא הקב"ה את האדם טעו בו מלאכי אלקים וביקשו לומר לפניו קדוש, אם כך הדבר ואדם הראשון היה כאמור במדרגה כל כך גבוהה איך יתכן שנפל הוא מאגרא רמה לבירא עמיקתא, מהר גבוה לבור נמוך, איך התפתה אחר דברי הנחש שאמר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, הדברים האלה הרי כפירה גמורה ממש. אומר רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש, על פי מה שאמרו חכמים ז"ל בגמרא ראש השנה כ"א, חמישים שערי בינה נבראו בעולם, כולם ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר בתהילים ח' ו' "ותחסרהו מעט מאלהים". והנה משה רבינו לא זכה לשער החמישים בגלל ששער זה הוא אור גדול ומופלא כל כך עד שאין ביכלתו של האדם להשיגו ולהשאר בחיים. כי בהשיגו אור מתוק זה תדבק נפש האדם בשרשה למעלה ותפרד מהגוף, ועל זה נאמר "כי לא יראני אדם וחי".

והנה האדם הראשון היה במדרגה נשגבה מאד, וכמו משה רבינו השיג הוא רק ארבעים ותשע שערי בינה, והיה נכסף מאד להשיג את השער החמישים כדי שיוכל להתקרב אל הקב"ה ולעבדו יותר בדבקות, לכן אומר רבי יהונתן אייבשיץ, הצליח הנחש שהיה כידוע ערום, ערמומי לפתות את האדם, וכך אמר לו, דע לך שעץ הדעת הוא הפתח לשער החמישים, כאשר תאכל ממנו תשיג את שער החמישים, ע"י זה תגיע לתכלית הידיעה להבחין בין טוב לרע, ותהיה כאלהים. זה שכתוב "ויאמר הנחש, כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע".

לכאורה יכול האדם לדחות את הפיתוי של הנחש בפשטות, ולהשיב לנחש, הרי הקב"ה ציוה אותי שלא לאכול מעץ הדעת והזהיר אותי "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אם כך מבואר מכאן שאקב עונש על האכילה מעץ הדעת ובודאי שלא אקבל את שער החמישים. על כך אמר הנחש לאדם, כוונתו של הקב"ה לא היתה להעניש אתכם בעונש מוות על האכילה מעץ הדעת, אלא הקב"ה רק נתן לכם עצה טובה שלא תאכלו מעץ הדעת כדי להשיג את שער החמישים, כי מגודל האור והתענוג של השער הזה תפרד הנפש מהגוף ואז תמותו בעל כרחכם, עצה טובה קא משמע לן, לא איום, לא עונש, זה ברור שאם נדבקים בשער החמישים שאתה שואף אליו אז תפרד הנפש, מה זה, זה מה שהוא רק אמר לך, ולמרות זאת טען הנחש ואמר לאדם, ראוי לכם להשיג את שער החמישים למרות שתפרד הנפש מהגוף ואתם תמותו, שכן זוהי מסירות נפש לה' יתברך, וכך נתפתו אדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה לאכול מעץ הדעת בחושבם שהם עושים עבודת ה' גדולה מאד במסירות נפש. שאדם מוכן למסור את נפשו, לוותר על החיים אפילו, העיקר להדבק בקב"ה. אז הוא אמר להם הנחש, זאת המדרגה, זה העבודה, זה המבחן, האם תהיו מוכנים להפרד מהגוף בשביל להדבק בקב"ה או לא, כי הוא לא אמר שזה בגדר איסור או עונש, זה רק עצה טובה, הוא אומר תדעו, תרצו להדבק בי, אי אפשר להדבק אם אתם לא תפרדו מהגוף, אבל אם תפרדו זה מסירות נפש. אז אדם היה מוכן ללכת במסירות נפש לפי הפירוש הזה והוטעה ע"י, כי זה בלבלבל זה בלבולים, כי הקב"ה לא אמר דברים כאלה לא כלום, זה דברי כפירה, אבל הוא עטף את זה בעצה טובה קא משמע לן, ככה יצר הרע עובד על כולם. זה לא אגרויסע עבירה, זה לא איסור ממש, תראה, זה לא כמו הזמרים הפסולים, אה נו נו זה לא, זה לא זה לא, לא זה כן, זה כן, זה איום ונורא. כן.

רבי חנניא בן עקשיא אומר....