פרפראות וחדושים להגדה של פסח תשפו - חלק ג'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

מילקו בצוניה בריאות איתנה, מנוחת הנפש והגוף,

שמחה אריכות ימים ותתברך בכל הברכות של התורה הקדושה, אמן.

לעילוי נשמת יהודה צבי ברבי משה יצחק דויטש, מנוחתו עדן.

פרפרות וחידושים

בהגדה של פסח חילה ג' תשפו

לרפואה שלמה לדודה נעמי בת עווד,

רפואה שלמה בכלל חולי עמו ישראל.

ולבן ביקש לעקור את הקול שנאמר ארמי עובד אבי.

רעה תחת טובה.

על הפסוק הזה עמדו רבים מהמפרשים.

למה לא פורש? היכן רצה לבן לעקור את הכול?

והדבר טעון ביאור.

רשי הקדוש

פירש את דברי הפסוק

נסובים על רדיפת לבן אחרי יעקב ובניו בשעה שברח יעקב ממנו.

אז היה בכוונתו להרוג את יעקב וכל משפחתו.

אלא שנגלה אליו האלוהים בחלום והזהירו,

יישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע.

ואפילו שבחסד השם

לא הוציא לבן זממו אל הפועל,

שנינו

כלפי הגויים מצרף הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה למעשה.

בתרגם אונקלוס לבן הרמאה בעל עובדה יד אבא.

זאת אומרת

ברצונו היה להעביד את יעקב.

אמנם לפי הפירוש הזה יש הפסק בין המילים

ארמי עובד אבי

לבין וירד מצרימה.

מוסיף רש״י שכן מדובר בשני עניינים שונים,

והפסוק ממשיך לספר שמלבד רשעותו של לבן

עוד

ירד יעקב אבינו בסוף ימיו למצרים.

בשל כך, בהערו מפרשים אחרים, פסוק כזה באופנים אחרים,

על מנת להסביר את הקשר בין ארמי עובד אבי לבירד מצרימה.

לפי רשי זה שני עניינים,

אבל יש שרוצים לקשור למה נאמר ארמי עובד אבי וירד מצרימה.

הגאון רבי אליעזר אשכנזי מקרוקה,

בעל מעשה השם,

מבאר שהכוונה היא עיבוד רוחני.

לבן ביקש להעביר את יעקב על הדת,

לפתותו לעבודה זרה, וכך לעקור את הכול.

לכן הוא מסביר,

כשהיה רעב כבד בארץ כנען שלח יעקב

את בניו למצרים ולא לחרן,

כי חשש שהתקלקלו על ידי לבן.

ויש שפרשו שבלעם,

רגע, אז בואו נסביר את זה.

אז מה הוא אמר בעצם? איך הוא קשר את זה?

הוא אומר שבגלל שלבן ביקש

לאבד את אבי

על ידי עבודה זרה זה גרם שיעקב ירד מצרימה ולא שלח את בניו לחרן.

אז הוא היה גורם.

כי אחרת יבואו אליו מפני הרעב ויתקלקלו אצלו בגלל שהוא רוצה להעביר אותם על דת.

זה הפירוש שלו.

עכשיו יש שפרשו שבלעם הוא לבן הארמי,

כמו שמצאירים בתרגום יונתן על התורה שכתב לבן הארמי,

הוא בלעם

ולא חס על ישראל זרעה דבני בנתה.

הוא לא חס אפילו על זרעו נכדים שלו וכולי שהם בני הבנות שלו.

והוא מהיועצים להרוג

את בני ישראל במצרים.

מלבד זאת,

במסכת צוטה יא,

בלעם יעץ לפרעה לחלות על עם ישראל,

והוא שגרם לשעבוד מצרים.

ובזוהר הקדוש נתפרש בדומה לכך פסוק זה.

שבלעם היה בין בנו של לבן הארמי,

וכמובן אין מקרים בתורה הקדושה, כל מילה

באות

נכתבו בכוונת מכוון,

אז אם נזכה להשכיל

נוכל להבין את הקשר בין מצוות ביקורים שממנה לקוח הפסוק הזה,

ארמי עובד אביו הירד מצרימה,

ליציאת מצרים ולרשעותו של לבן,

וזה יעזור לנו להבין גם את הפירוש

של רשי הקדוש.

אז קודם כל עניין מצוות ביקורים זה הכרת הטוב,

ורשי מפרש בראש הפרשה

ובאת אל הכהן

אשר יהיה בימים ההם

ואמרת אליו,

אומר רשי שאינך כפוי טובה.

בהבאת הביקורים

מביע היהודי את הכרת הטוב לבורא עולם,

שצמיח לו פירות בשדהו,

ומודיע ומפרסם לעין כול את התודה לקדוש ברוך הוא.

וזו המטרה של המצווה,

שבמהלכה קוריאה מביא את פרשת הביקורים בהרמת כול.

אם נחפש

סמל

לכפיות טובה,

לא נצטרך להתרחק הרבה.

לבן הארמי,

שהיה עני ורש,

חסר כול,

וגם חסוך בנים זכרים,

כל זה בטרם זכה לארח בביתו את יעקב אבינו,

וכעבור זמן קצר מבואו

זכה ל-"ויברכני אדוני בגללך".

הוא בעצמו אומר זאת.

כאשר יעקב

עוזב את ביתו של לבן, הוא כבר פרץ

עם צונו לבן.

לרוב

היה מושפע בממון ובנכסים,

והתברך גם בבנים זכרים.

כל זה היה בזכותו.

הצדיק

שנתארח אצלו.

למרות כל זאת,

מומחה

בגמילות רעה תחת טובע.

כל שנותיו

של יעקב בביתו רימהו אינספור פעמים.

כאשר עזב יעקב את ביתו עוד רדף אחריו

כדי להורגו ובני משפחתו.

הקשר

בין המידה הנוראה הזו של כפיות טובה

ליציאת מצרים זה ברור מאליו.

התהליך

שהפך את בני ישראל לעם השם

כאולה

ביציאת מצרים

הוא שזור בהכרת הטוב.

אחד מהחטאים של המצרים זה שעבוד מצרים.

מלבד עצם השעבוד זה היה כפיות טובה כלפי יוסף הצדיק

שהציל את ארצם מחרפת רעב.

זן ופרנס את כל העם המצרי שבע שנות רעב.

משה רבנו,

לעומת זאת, נמנע

במכות דם, צפרדע וקנים מלהכות את הייעור

ואת הארץ הדוממים במטה משום הכרת הטוב להם.

איזה הבדל?

איזה הבדל?

ואחרי יציאת מצרים נצטווינו לא לתעב את המצרים אפילו ששעבדו אותנו באופן נורא ואכזרי.

למה?

הכרת הטוב

שהיו אכסניה לישראל בשעת דוחקם.

שירדו מחמת הרעב, מארץ כנען למצרים, נתנו להם מקום, ארץ גושן.

וכך מצווה התורה, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.

רוצחים, מרושעים, אבל היית גר בארצו,

נתן לך מקום.

לא תתעב מצרי.

זה הקשר בין מצוות הביקורת.

שהמטרה שלה היא להכיר טובה לרשעותו של לבן הארמי וליציאת מצרים.

ארמי עובד אבי, זה הכפוי טובה,

וירד מצרים, ביקש לעקור את הכל, ויעקב ירד למצרים, שהוא הכרת הטוב של בני ישראל.

זה ההבדל בין שני הצדדים האלה.

אבא,

לא מזרקה ברע.

כל ימיו של הגאון הצדיק,

רבי יצחק מאיר מגור, בעל חידושי הרים,

כל ימיו לא הרפא מתביעה עצמית

והעפלה תמידית בעבודת השם.

וכשם שלא הניח לעצמו אפילו בימי הזקנה,

כך היה גם מדרבן את חסידיו ואת סביבתו בתביעות נוקבות ללא פשרות,

ללא הנחות,

כמו שלמדו ולימדו

בבתי המדרש של קוצק ובשיסחה,

שהם היו ריבותיו.

פעם נזדמן נכדו

של אחד מגדולי הצדיקים

אל הרבי.

זאת אומרת,

נכד מיוחס

של אחד מגדולי צדיקים,

בהיכנסו הציג עצמו כנכדו של אותו צדיק,

מתוך מחשבה שוודאי יכבדו אותו בהתאם לייחוס שיש לו.

הרבי הביט בו בעיניים נוקבות ואמר לו,

נאמר,

ארמי עובד עובי.

מי שמרמה את עצמו, מי שהוא ארמי, מרמה את עצמו.

בסוף הוא מאבד גם זכות עובס,

הוא כבר מאבד את הזכות אבות.

אם אתה ארמי,

אז עובד עובי,

אין ייחוס.

לא רק

את הנכדים של האחר

היה מייסר בעיקר את נכדיו.

בתחילת הנהגתו קרא לנכדיו ואמר להם,

חושש אני כעת,

אחר שנעשיתם לנכדיו שלו.

הרבה,

יעלו בלבכם מחשבות גאווה ורמייה עצמית.

היזהרו בזה מאוד,

כי אפילו שאול תחתית

תהיה אחרית קלה מדי בעבור זה.

וואי, וואי, וואי.

והיה מראה להם את דברי השלע הקדוש בפרשת בחוקותיי,

על הפסוק, וזכרתי את בריתי יעקב.

וזכרתי את בריתי יעקב. זה כתוב בתוך התוכחה.

לכאורה זה דברי נחמה.

וזכרתי את בריתי יעקב.

למה זה נאמר בתוך התוכחה?

מסביר השלע הקדוש, גם זה תוכחה.

כי אינו דומה

בנו של רשע החוטא לבנו של צדיק חוטא.

רשע בן רשע יכול להצטדק, לא היה לו ממי ללמוד דרך ישרה.

אך רשע בן צדיק,

הסר מהדרך,

עונשו גדול מאוד.

‫היו שלימדו זכות על רשעים שלא מניעים תפילין, ‫כי כתוב בהלכה שאם לא ברור לו שגופו נקי, ‫אז הוא יכול לא להניע תפילין, ‫כי אם הגוף לא נקי.

‫אז היו מלמדים זכות על רשעים שלא מניעים תפילין, ‫כאילו כפתא זה לא מניע תפילה.

‫אולי הם מחמנים לקיים את ההלכה הזאת.

‫עוד אפשר ללמד על רשע בן רשע, ‫איזה לימוד זכות,

‫אבל רשע בן צדיק?

‫וואי, וואי, וואי.

‫והיו עיניו של הרבי הקדוש ‫מגור זורגות דמעות,

‫בעת שהיה אומר לנכדיו,

‫ראו, בניי,

‫שלא אבוש בכם בעולם האמת,

‫ואל תסמכו עליי,

‫כי אמרו חכמים, ‫אם אין אני לי, מי לי.

‫עוד הוא הוסיף.

‫בברכת האבות,

בתפילת העמידה, מזכירים ‫את האבות הקדושים ואומרים, אלוקינו,

‫אלוקי אבותינו,

‫אלוהי אברהם,

‫אלוהי יצחק

ואלוהי יעקב.

‫למה צריך להגיד גם כל פעם, אלוקינו?

חילוקי אבותינו,

אין לסמוך על זכות אבות.

רק אחרי שזכינו להכיר את אלוקינו ולחוש בעובדה

שהוא אלוקינו,

אז יכולים להזכיר גם את אבותינו כתוספת.

אבל קודם כל שתכיר אתה,

ומשום כך

נקראו שלושתם אבות.

לא אומרים אבא הראשון, אברהם וכולם בנים.

לא,

אברהם אב, יצחק אב, יעקב אב.

למה?

כי כל אחד דאג להכיר את הבורא לבד.

לא שמח רק,

לא שהוא לא שמח,

אבל הוא לא נסמך

על מה שאביו מאמין גדול ויודע את השם בבירור.

כל אחד בירר לעצמו את האלוקים בדרך עבודה מיוחדת שלו להכיר את הבורא,

לא על סמך.

לכן גם אומרים,

אלוהי אברהם,

אלוהי יצחק

אלוהי יעקב.

כל אחד הכיר את האלוקים בנפרד.

לא אלוקי אברהם, יצחק יעקב,

וזה הולך ככה שרשרת האחדיים בין השני.

כל אחד הכיר את זה מדהים, מדהים, נכון?

אז לכן,

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל

יאמרו והכל יאמרו. אין קדוש כאשר הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו.

אין קדוש כאשר הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו.

‫אין קדוש כשם.

‫הרי אני מכוון קיים.

‫צוות חכמים דאוריתא, בשמחה דאוריתא, ‫גובל עכשיו יש חסד דאוריתא.

‫כבד את אביך ואת אימך דאוריתא, ‫לעשוד נחת רוח הקדוש, ‫ולעשוד נחת רוח לתנא הקדוש,

‫שהיו שפתותיו דובבות בקבר.