ספר בני ציון על פרשת שופטים - א' | הרב אמנון יצחק

בס"ד 20/08/2012 ספר דברים - פרשת שופטים: ספר בני ציון על פרשת שופטים – א' 

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שערך" פסוק זה אומר ה"ישמח ישראל" קשור לחודש אלול שהוא חודש התשובה, וזאת על פי מה שכתבו הראשונים {אבודרהם בדף רס'} שחודש אלול רמוז בפסוק: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" שכן אני לדודי ודודי לי ר"ת אלו"ל, שהוא כידוע חודש התשובה, שבו מתקשרים הקב"ה לישראל בבחינת "אני לדודי ודודי לי", "אני" זה כנסת ישראל שחוזרת בתשובה, "לדודי" הקב"ה, "ודודי לי" הקב"ה משפיע עלי חסד ורחמים,

וצריכים אנו להבין איך מתקשר הפסוק "רועה בשושנים", חודש אלול חודש הרחמים?. אומר על כך בעל התניא על פי מה שמבואר בזוהר הקדוש: "מה שושנה אית בה תליסר (13) עלין אף כנסת ישראל אית בה תליסר (13) מכילין דרחמי דסחרין לה מכל סטראה" מה שושנה שיש בה שלושה עשר (13) עלים כך כנסת ישראל יש לה שלוש עשר (13) מידות רחמים שסובבות לה מכל צד. נמצא מכאן שהשושנה בת שלושה עשר (13) עלים רומזת לשלושה עשר (13) מידות הרחמים המתגלות ומאירות בחודש אלול, חודש שבו עלה משה רבינו לאחר חטא העגל להביא לוחות שניים (2), ונתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר למשה "סלחתי כדבריך!".

והנה אומר ה"ישמח ישראל" ישנם שני מיני שלושה עשר (13) מידות של רחמים; אחד (1) שגילה הקב"ה למשה רבינו, כשעלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים. כמו שכתוב: "ויעבור השם על פניו ויקרא: השם, השם אל רחום, וחנון, ארך, אפים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון, ופשע, וחטאה, ונקה".

ויש שלושה עשר (13) מידות שניות הן מה שאמר מיכה הנביא {מיכה ז' פסוקים יח-כ'}: "מי אל כמוך, נושא עוון, ועובר על פשע, לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו, ממי קדם".

מבואר בדברי האר"י הקדוש שאותם שלוש עשרה (13) מידות רחמים של מיכה הנביא גבוהות ונעלות יותר משלוש עשרה (13) מידות הרחמים שנאמרו למשה. וזאת כיון ששלוש עשרה (13) מידות הרחמים שנאמרו למשה נועדו להחיות את הגוף – שאפילו נגזרה חס ושלום מיתה על הגוף כמו שהיה אחרי חטא העגל, הנה שלוש עשרה (13) מידות רחמים אלו תמשך חיות על הגוף. ואילו שלוש עשרה (13) מידות הרחמים של מיכה הן לחיי הנשמה, שאפילו אם פגם האדם חס ושלום בנשמה- על ידי שלוש עשרה (13) מידות הרחמים של מיכה, תמשך חיות רוחנית לנשמה. לכן בחודש אלול צריך להמשיך ולעורר דוקא את שלושה עשר (13) מידות הרחמים של מיכה, שהן לחיות הנשמה, כדי לתקנה על ידי תשובה שלמה.

מוסיף ה"ישמח ישראל" ואומר: איך יזכה האדם להמשיך לעורר עליו את שלוש עשרה (13) מידות רחמים? ומשיב: שישתדל להידמות להשם יתברך, כמו שהקב"ה מתנהג עם ישראל בשלוש עשרה (13) מידות של רחמים; "רחום וחנון, ארך אפים" וכו', כן צריך האדם לזכך את עצמו ולהתנהג עם חברו במידות רחמים אלו. דהיינו בחודש אלול צריך לעבוד מאוד על המידות של הרחמים.

והנה מפרש השל"ה הקדוש: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" והכונה במילים "בכל שעריך" לשבעת (7) השערים שבראש האדם: שתי (2) העינים, שתי (2) האזנים, שני (2) נקבי החוטם, והפה – סך הכל שבעה (7) שערים, עליהם צריך למנות "שופטים ושוטרים" כדי לשמור על שערים אלו מכל חטא אשמה ורשע.

מפרש "הישמח ישראל" שבמיוחד בימים אלו של חודש אלול שכאמור שלוש עשרה (13) מידות הרחמים של הקב"ה מתגלות ומאירות בו, צריכים להתנהג עם החברים בשבעת (7) השערים הללו במידת הרחמים, לראות, לשמוע, ולדבר רק טוב על חברינו – ועל ידי זה כך יתנהג עמנו השם יתברך במידה כנגד מידה, וימשיך עלינו לעורר עלינו בחודש זה את שלוש עשרה (13) מידות הרחמים, כדי לזכות בדין בראש השנה.

זאת אומרת: אדם צריך לעורר את שלוש עשרה (13) מידות של הרחמים הוא בעצמו כלפי חבריו וממלא כל המרחם מרימים עליו מן השמים, ויתעסק במידות אלה: "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת". ואיך יעשה את זה? עם השבעה (7) שערים שיש לו: אזניים עיניים ופה, ובזה ישתמש בהם רק בשביל דברים טובים כנגד חבריו, ממלא הוא ירחם עליהם וירחמו עליו.

"שום תשים עליך מלך", ידוע מהספרים הקדושים שכל מצוה שאין באפשרותנו לקיימה בפועל, משום שאינה שייכת לזמן הזה, כגון: קרבנות, צריך ללמוד את הליכותיה, וגם למצוא בה טעמים, סודות ורמזים, שהרי התורה היא תורה נצחית, ושייכת אצל כל אדם בכל דור ודור.

לכן נתבונן במצוה "שום תשים עליך מלך", שאמנם אין אפשרות לקיימה בפועל בזמן הזה, אולם לעתיד לבוא בגאולה הקרובה בבוא מלך המשיח, בודאי שנוכל לקיימה בשמחה וברצון, ומי יתן ועל ידי לימוד סודות מצוה זו ורמזיה, נקרב את הגאולה.

כשנתבונן ביצור הנפלא שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, שהוא המובחר בכל הבריאה ובכל היצורים, הלא הוא האדם, נראה שהקב"ה ברא אותו עם כוחות גדולים מופלאים ומרכזיים והם: המחשבה, הרצון והמעשה, כוחות אלה משפיעים על כל מעשינו, וכל פעולה ופעולה חייבת לעבור דרך המחשבה הרצון והמעשה.

וצריכים לדעת ששלושת (3) אלה משכנם בשלושה (3) איברים ראשיים: המחשבה במח האדם, שמה מתבונן האדם ושוקל כל דבר מה שהוא רוצה לעשות, מקום של משכן הרצון הוא בלב האדם, שם מתפעל ומתרגש, שם מתעורר כח הרצון שבלב, ומקום כח המעשה הוא בכבד האדם, שם פעולה לנקות את מערכת הדם, ובתוך הדם נמצא כח המעשה, שהוא מפעיל את כל אברי הגוף, אדם שחסר לו שיש לו אנמיה הוא לא יכול לזוז, נמצא ששלושת (3) הכוחות הללו המחשבה הרצון והמעשה – נמצאים במוח, בלב, ובכבד, - וסימנים מל"ך; מח לב כבד.

והנה גילו לנו המקובלים, ובראשם האר"י הקדוש זכרונו לחיי העולם הבא: כי שלושת (3) הכוחות הללו - המחשבה שבמח, הרצון שבלב, והמעשה שבכבד, הם בעצם שלושת (3) חלקים של הכח הרוחני שנפח הקב"ה באדם, נפש, רוח ונשמה; כח המחשבה שבאדם שהיא התבונה האלוקית, נקראת נשמה, ומקומה במח מה שנקרא שכל, כח הרצון שבאדם המתעורר על ידי התפעלות והתרגשות נקרא "רוח" ומקום משכנה בלב, כח המעשה שבאדם הפועל דרך אברי הגוף נקרא בשם נפש, ומקומו בכבד, כמו שנאמר "כי הדם הוא הנפש".

אז מח לב כבד, נפש רוח ונשמה, אם כן אנו יודעים שבמח נמצאת הנשמה הנותנת לנו את כח המחשבה, בלב נמצאת הרוח שמקנה את כח הרצון, ובכבד ובדם המצאת הנפש, המקנה לנו את כח המעשה.

ומטעם זה צריך כל אדם לקיים את המצוות; במחשבה, ברצון ובמעשה, שכן על ידי מחשבת המצוה, כשאדם חושב במצוה, הוא מזכך את הנשמה שבמח, ועל ידי הרצון לקיים את המצוה - הוא מזכך את הרוח שבלב, ועל ידי קיום המצוה בפועל ממש, הוא מזכך את הנפש המתלבשת בדם.

וזה שאמר הקב"ה לישראל במעמד הר סיני: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי לסגולה מכל העמים", דוקא סגולה שהיא נקודת הסגול שהיא מורכבת משלושה (3) נקודות, והיא מרמזת נפש רוח ונשמה, שנמצאים במח, בלב, והכבד. ותפקידם של עם ישראל לעבוד את השם בשלוש (3) הבחינות הללו מחשבה רצון ומעשה, ובזה הם עם סגולה.

בעניין זה למדים אנחנו חידוש גדול מדברי הרב הקדוש איש האלוקים רבי נפתלי מראפשיץ זכותו יגן עלינו אמן. הכותב בספרו הקדוש "זרע קדש", במועדים פסח דף ח': כי חלק הנפש המתלבש בדם האדם נוטה לבהמיות וחפץ בתאוות רעות ומידות רעות, לעומת זאת אומר הרב הקדוש רבי נפתלי מראפשיץ, הנשמה נוטה וחפצה מאוד ברוחניות הקדושה.

אז הנפש היא יותר בהמית ושואפת לחומר, התאוות מידות רעות והנשמה לדברים הרוחניים יותר. אולם הרוח היא שזה הממוצע בין הנפש והנשמה וכלול משניהם, כלומר יש ברוח חלק רע מהנפש ויש חלק טוב מהנשמה, לכן עיקר הבחירה של האדם לעבודת השם או חלילה לתאות העולם - זה ברוח שבו בתוך הלב, וזה הטעם לכך שאנו רואים הרבה ביטויים המתייחסים לרוח, כמו "רוח הקודש", רוח הקודש זה נמצא בלב, "שפל רוח", שזה נמצא בלב, "גבה רוח" שזה נמצא בלב, וכן להיפך: "רוח טומאה", "רוח קנאה", "רוח גבוהה", נמצא בלב, שכן כל ענייני הרצון הן לטוב והן לרע הם באים מהרוח.

לכן, ידעת היום שזה בנשמה בשכל בבינה צריך "והשבות אל לבבך", כי מה ששולט בסוף זה מה שמניע את האדם. והנה כאשר נתבונן בדבר נראה: שהמחשבה ברוח שהיא מצד הנשמה הטהורה נוטה מאוד לצד הטוב, ומשום כך אמרו חכמים זכרונם לברכה: "רשעים מלאים חרטה", שכן מצד הנשמה שבמח גם הרשעים יודעים שאינם עושים טוב, אלא שקשה להם להתגבר על היצר הרע השורה בקרבם, ולכן הם תמיד מלאים חרטה על מעשיהם בהיותם יודעים שלא טוב הם עושים.

לעומת זאת הנפש שבאדם שמתלבשת כאמור בדם, כדי להחיות את הגוף החומרי, נוטה לצד הרע, שהרי כל התאוות להבלי העולם הזה השורש שלהם מחומר הגוף, ולא לחינם היא מכונה בספרים הקדושים "הנפש בהמית". 

אך הרוח של האדם המתלבש בלב ששם כח הרצון נמצא בתווך, בין הנשמה שבמח לבין הנפש שבגוף בדם, ולכן יכול הרוח להיות מושפע לטוב מן הנשמה, או חלילה להיות מושפע לרע מהנפש שבגוף, על כן אם התבונה האלוקית שבמח, השואפת תמיד לעבודת את השם, תשפיע על הרצון שבלב, כי אז יתעורר האדם ברצון עז לעסוק בתורה ובמצוות, לעומת זאת אם הנפש שבגוף החומרי תמלוך ותשפיע על הרצון שבלב, כי אז יתעורר באדם רצון עז לפרוק עול, ולמלא את תאוותיו הגופניות הבהמיות. ולכן לא לחינם נלחמות הנשמה שבמח עם הנפש שבגוף מלחמת חורמה על השליטה על הרצון שבלב, שכן אמרו חכמים: "אין דבר העומד בפני הרצון", נמצא שהרצון שבלב הוא "לשון המאזניים", והוא בעצם המכריע שבאדם; האם לפעול לטוב כפי שהנשמה רוצה, או חלילה לרע כפי שהנפש הבהמית רוצה, ולכן הנשמה האלוקית והנפש הבהמית נלחמות תמיד להשפיע על הרוח הרצון שבאדם, כדי שיהיה בצד שלהם שכן אז בטוח שהאדם יעשה כרצונו, שהרי "אין דבר העומד בפני הרצון".

על כן אמרו חכמים זכרונם לברכה ב"ליקוטי אמרים" יב' טז', שתכלית בריאת האדם שהנשמה שבמח שהיא כולה טוב תשלוט על הרצון שבלב, ועל ידי זה יעורר הרצון שבלב את הפעולה שבנפש לעשות את רצון השם יתברך בקיום התורה והמצות. ואז סדר הפעולות של האדם יהיה כראוי מלמעלה למטה, מח לב כבד, זה נקרא "מלך" ככה צריך למלוך.

אולם אם לא כן והסדר יהיה חלילה הפוך מלמטה למעלה, כלומר שהנפש הבהמית תשלוט על הרצון שבלב, לעורר אותו להשתוקק לתאוות העולם הזה, ואז לא רק שיתגברו הם הנפש והרוח בכוחם על הנשמה שבמח, אלא עוד יכפו על המחשבה לשקול ולחפש כל מיני עצות ודרכים, איך למלא את תאוות הגוף, ואז הסדר הוא הפוך: דהיינו: "כלום" – כבד לב מח, הנפש הנמצאת בכבד משפיעה ושולטת על הרצון שבלב ושניהם יחד שולטים על הנשמה שבמח. יש גם למ"ך נכון.

בענין זה ראוי להביא את מה שמצינו בגמרא, שבלעם הרשע רצה לקלל את ישראל במילה אחת "כלם", כפי שכתוב: תניא: "ואל זועם בכל יום", וכמה זעמו? רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע דכתיב: "יודע דעת עליון". והקשו התוספות ואמרו: "אם תאמר; מה היה יכול בלעם לומר בשעה מועטת זו? ויש לומר היה אומר "כלם"

והקב"ה הפכו! אומר "מלך", דכתיב: "ותרועת מלך בו". ויש לומר שבלעם הרשע התכוון במילה "כלם", שהסדר אצל בני ישראל יהיה: כבד לב מח, דהיינו: שהנפש הבהמית ביחד ישלטו הנשמה האלוקית למלאות את תאוות הגוף כדי להחטיא את ישאל, ואז יחרה אף השם בהם.

לפי זה אנו לומדים יסוד גדול מעבודת השם, שחייבים להשליט את המח שיהיה שליט מבחינת "שום תשים עליך מלך", אנחנו למרות שאין מלך בישראל צריך להיות מלך עלינו. ויאך בן אדם ימליך עצמו את הנשמה על הרצון ועל הנפש הבהמית? בסדר הזה של "מלך", על כן צריך לעשות הכל בבחינת "מלך".

תשובה על כך יש ללמוד מדברי הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו אמן, שאמר בשם הרמב"ן, על כל מעשה ומעשה שיש לך ספק האם זה מצוה או לא, צריך לסלק קודם את הנגיעות החומריות שלנו, את הנאה את הכבוד החשבונות האלה, צריך לסלק את זה מאותו מעשה. ועל ידי כך לדעת את בחינת המעשה,

לדוגמא: אם יש לנו ספק לקיים מצות ביקור חולים או לא לקיים מסיבה כלשהי, צריכים להסיר כאמור את כל הנגיעות החומריות ממצוה זו כדי לקיימה, אם נראה שאנחנו לא רוצים לבקר חולים מחמת עצלות הגוף או נסיעות, הפסד ממון וכד'. צריך להסיר את הנגיעה הזו והבא להיטהר מסייעין אותו, ותהיה לו סייעתא דשמיא לעשות את הדבר הנכון.

מפי דבריו הקדושים של "התולדות יעקב יוסף", תלמידו הנאמן של הבעל שם טוב, "שמעתי ממורי", ככה אומר בשם הבעל שם טוב בשם הרמב"ן שציוה לבנו: "כאשר יש לך ספק אם מעשה המצוה או לא, אז תראה קודם כל לסלק הנאת עצמך או כבודך, ואז השם יתברך יודיע בעזרת השם הדרך הנכונה שתלך לבטח".

לכן אם אדם יסיר את התאוות אז פשוט הוא לא יתן דלק לנפש הבהמית, ואם הוא ילמד הרבה, אז הוא יוסיף דלק למחשבה, ל-מ' של "המלך", ואז ממילא אם ממעטים מהנפש הבהמית תאוות ומשליטים את השכל את המח, מלימוד התורה הקדושה - ממילא הכח של המחשבה יהיה הרבה יותר גדול מהנפש. אבל אם יתנו לנפש הבהמית וופלים ועוגות ושוקולדים והכל והראש יהיה ריק מללמוד -ממילא יתגבר הכח של הנפש וישלוט על הרצון על הרוח, וממילא הבן אדם יהיה בהמי, אז לכן להוסיף פה {בראש} ולמעט שם.

עצה נוספת: כדי שיזכה אדם להגיע למדרגה של "מלך", על ידי התורה הקדושה זה בה, כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה בקידושין ד': "כך הקב"ה אמר לישראל: "בניי! בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". דהיינו כאשר אדם מישראל עוסק בתורה, על ידי השכל והמחשה שהם במח, על ידי כך יש בכוחו להשליט את השכל על הלב להטותו לצד הטוב ולהכניע את התאוות הבהמיות של הגוף. אז בעזרת התורה כמה שלומדים יותר - משליטים את המח על הלב.

עצה נוספת היא שמירת העיניים: כפי שכתוב: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם והייתם קדושים לאלוקיכם". רש"י מפרש: "הלב והעיניים הם מרגלים לגוף, הלב והעיניים הם מרגלים לגוף, והם מסרסים את העבירות", דהיינו: מזמנים לו אותם, סרסורים מתווכים, "העין רואה, הגוף חומד, והגוף עושה את העבירות". זאת אומרת: העין שרואה מראות אסורים, היא מטה את הלב לצד הנפש הבהמית הגוף, ועל ידי כך נופל אדם בעבירה. אז לכן צריך שמירת העיניים, זה נמצא למעלה, בראש.

עצה נוספת: יש להקפיד לאכול מאכלים כשרים, בתכלית ההידור, שכן אכילת מאכלים לא כשרים הם נספגים בדם, והם משפיעים על הנפש הבהמית, ונותנים לה כח להטות את הלב לצד הרע, ועל ידי כך להשתלט על הנשמה האלוקית למלא את תאוות הגוף.

כשהנפש מתגברת היא מבקשת מהיועץ למעלה איך להשיג עוד, במקום שהוא יתן עצות לנפש שתמעט את עצמה ושלא תחפש צרות, אז הנפש מתגברת והיא וגורמת הפוך. עוד עצה: יש להקפיד על הנחת תפילין בכל יום, מהודרים, ועם הכוונה, שכן אומרים חכמים זכרונם לברכה: תכלית מצות תפילין של יד, היא כנגד הלב, לזכך ולקדש את הלב, לעומתה: תכלית מצות תפילין של ראש - הוא לזכך את המח,

כמו שאומרים לפני הנחת תפילין: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, הנני מכוון לקיים מצות בוראי להניח תפילין בהנחת תפילין של יד נגד הלב כדי לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, ותפילין על ראש כנגד המח - שהנשמה שבמוחי הם שאר חושיי וכוחותיי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך".

נסיים במאמר חכמים זכרונם לברכה בברכות השם: אמר רבי שמעון בן לקיש, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו", אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה. שנאמר: "אמרו בלבבכם", אם נצחו - מוטב, ואם לאו -  יקרא "קריאת שמע". שנאמר: "על משכבכם", אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכיר לו יום המיתה. שנאמר: "ודומו סלה".

יש לומר: ששלושת (3) העצות הללו, תורה קריאת שמע והזכרת המיתה - הם לזכך את שלושת (3) הבחינות של "מלך", מח לב כבד. העצה של לימוד תורה: היא לזכך את המח, שכן עסק ועיון בתורה - עיקרו במח. העצה השניה (2): "קריאת שמע", היא קבלת עול מלכות שמים שלמה, והיא נועדה לזכך את הלב על ידי יראת שמים.

העצה השלישי (3): זה הזכרת יום המיתה, היא נועדה להזכיר לאדם שכאשר הוא מת, מתפורר גופו לעפר, ועל ידי כך ייכנע לבו ותזדכך נפשו הבהמית. אז לא כדאי להשקיע בנפש הבהמית כי היא תתפורר, אז לכן צריך לראות: קודם כל לנסות להשתלט על המח על ידי לימוד התורה, לא הולך - על ידי יראת שמים "קריאת שמע" עם הלב, 

ואם גם זה לא הולך - אז לזכור שהנפש הזאת סופה להיות עפר, דהיינו הכבד הנפש. אז הולכים מלמעלה ויורדים למטה בלית ברירה. ויזכור לו יום המיתה: זה לא יזכור שהוא מת, אלא לצייר איך הוא מת ביום האחרון, ומה עובר עליו בדיוק ברגע שהוא נופל עד שמובילים אותו, ועד שטומנים אותו, יזכור בדיוק את הציור וזה יעורר אותו לשוב בתשובה. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, (ישעיה מב, כא) שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.