הלכות תענית אסתר ומקרא מגילה – חיוב הצום, דיני תשלומין וזמני קריאת המגילה להלכה ולמעשה

- - - לא מוגה! - - - 

יום טז באדר הוא מרגיש מצוין,

תגיד לו, עכשיו אתה צריך לצום,

להשלים את מה שהיה, זה ההבדל בין זה לזה. ולכן אנחנו מסתכלים, אם האדם הזה היה מעיקרה פטור,

כגון חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה הוא פטור מעיקרה,

לזה לא צריך תשלומים,

אבל אם הוא בריא אין לו חום,

אלא שזה רק כאבים,

בשביל הכאבים בלבד אנחנו יכולים להתיר לו לאכול,

אבל לזה אנחנו מצריכים תשלומים.

גם ביום צום תענית אסתר יש לנו את הסדר של קריאת התורה,

ויחל משה, גם בשחרית וגם במנחה,

גם אמירת ענינו.

יש לך את האנשים שברוך השם בן קורת יוסף, עשרה אנשים צמים,

אליבא דיקולה עלמא, אתה אומר גם את ענינו ברכה בפני עצמה, גם קריאת ספר תורה.

הדינים שלמדנו בהלכות תענית,

מה שנאמר שם, נאמר גם פה,

וכך אומרים להם לנהוג ולעשות בלכתחילה.

מרן מסיים,

שיש נוהגים שצמים,

יש מטענים שלושה ימים,

זכר לתענית אסתר.

כך כתבו הגאונים בשם מסכת סופרים. הרי אמרנו קודם,

שכל זה זכר למה שהיה אצל אסתר המלכה,

וצומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים.

לקבוע את זה לכל עם ישראל אי אפשר.

לא מתקנים, לא גוזרים גזרה על הציבור,

אם רוב הציבור לא יכולים לעמוד בזה.

אבל אנשים חסידים ואנשי מעשה שיכולים,

צמים שלושה ימים.

מחלוקת מתי השלושה ימים.

לפי דעת מרן, מרן מבין את מסכת סופרים שהכוונה היא שני וחמישי ושני.

כך מרן כותב למעלה, בבית יוסף, סימן תכט.

אז הוא צם יום שני יג' אדר,

יום חמישי טז באדר,

ושני שאחריו יום שני כ' באדר.

הנה הימים, אני באדי מרן.

אבל לא כל הפוסקים הלכו בדרך הזו,

יש שחולקים מביאים מקורות אחרים,

וצריך לפי דעתם לצום שלושה ימים רצוף.

יא', יב' ויג', שלושה ימים רצוף לצום.

כותב הגאון חידה בכיסא רחמים,

שכך היה נוהג רבנו חיים בן עתר.

בעל אור החיים היה צם שלושה ימים, לילה ויום.

לא כמו אלה שעושים שביתת רעב,

אז הם אומרים שהם לא אוכלים,

אבל הם שותים, כל היום הם שותים קוקו קולה.

דברים בטילים. זה לא נקרא צום.

כאן הצום הזה ממש לא אוכלים וגם לא שותים.

אבל הנפקמינה תהיה לשנה הזו.

השנה הזו, יא' יחול ביום שבת.

אז אלה שצמים שלושה ימים, במקום שלושה,

השנה הזו יש להם רק יומיים,

יב' ויג', ראשון ושני בלבד. יום שבת ינא ואמנא שיצומו.

זה הדין שנאמר לגבי השנה הזו,

יוצא מן הכלל, שיהיה להם רווח והצלה, יהיה להם הנחה של יום אחד.

אבל כל זה אנחנו אומרים למחמירים הנפקמינב איך עושים את החסידות והחומרה.

לדידן, מה שמענו, מעיקר הדין מספיק יום אחד.

זהו יום יג' באדר, השנה יחול ביום שני,

וכולנו חייבים בצום הזה מעמוד השחר עד צאת הכוכבים.

עמוד השחר ביום צום תענית אסתר הוא ארבע וחצי.

לכן אדם שקשה לו מאוד עצום רוצה להתנות,

רוצה לקום מוקדם,

בארבע לאכול, יכול.

יש לו רשות,

על ידי התנאי יכול לאכול מוקדם בארבע, בתנאי.

ארבע וחצי הוא מסיים, יצחצח שיניים ויתחיל לתצור.

אבל לפעמים השעון בוגד,

בדיוק אותו ערב הבטריה נגמרה,

והשעון מצפצף לו בארבע וחצי. גמרנו.

עבר הזמן,

אין אפשרות לאכול בארבע וחצי, כיוון שהגיע כבר עמוד השחר.

הצום מתחיל בעמוד השחר ארבע וחצי, עד צאת הכוכבים,

שש ודקה אחת.

זה הדין של הצום. כל אדם בריא חייב בצום הזה מעמוד השחר עד צאת הכוכבים.

אני עובר לסימן תרפז,

חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ונשנותה ביום.

ושל לילה זמנה כל הלילה, ושל יום זמנה כל היום, מהנצח המה עד סוף היום.

ואם כראה משעלה עמוד השחר יצא.

הגמרא במסכת מגילה בדף ד'

מביאה את ההלכה הזו

כמו שהם צעקו בזמן שהייתה הגזרה,

צעקו יום ולילה,

כמו שהפסוק אומר אלוהי אקרא יומם ולא תענה

ולילה ולא דומיאלי.

אז כך גם אחרי שנעשה לנו הנס,

ההודעה לבורא עולם על הנס על ידי קריאת המגילה לא מספיק פעם אחת, אלא פעמיים באהבה,

גם בלילה וגם ביום, וכך עושים כל עם ישראל, כולנו ברוך השם,

קוראים את המגילה, מקיימים את המצווה כהלכתה פעמיים,

לילה ויום.

הזמן של קריאת המגילה בלילה,

הזמן המהודר,

צאת הכוכבים.

מרן נקמן בסימן תרצצב, סעיף ד',

מרן מביא שבשעת הדחק יכולים להקדים מפלג המנחה,

אבל כשאין לנו שום דוחק, שום בעיה,

צריך להמתין לצאת הכוכבים. צאת הכוכבים, כמו שאמרנו,

שש ודקה יכולים להתחיל לשם איחוד קודשה ברכו, לברך את הברכות ולהתחיל במצוות מקרא המגילה.

אלה שהם מחמירים, המהדרין מן המהדרין,

שרוצים להיעדר במצוות מקרא המגילה,

הם עושים את מה שאמר הגאון רבנו חיים אבולעפיה,

שמחכים לצאת הכוכבים ברבנותם,

מחכים לשעה שבע,

ורק אז מתחילים במצוות מקרא המגילה.

זה לא דין.

משרד הדין, אין חובה לחכות עד רבנותם,

אבל אדם שיכול,

אין לנו שום עבודה באותו לילה, אין לנו שעת הדחק.

בקלות רבה יכולים לשבת ולשמוע דברי תורה מהחכם אחרי תפילת מנחה.

יש לנו את הזמן, יושבים, שומעים את ההלכות,

ואחר כך בשבע יקראו את המגילה.

המחמיר תבוא עליו ברכה.

אלה הדברים שהיה מצווה רבנו חיים אבולעפיה, כך הוא הנהיג בקהילה שלו,

שיקראו דווקא בצד הכוכבים לרבנותם,

וכך גם אנחנו עושים פה, חמישים שנה אנחנו קוראים פה את המגילה,

ולעולם צד הכוכבים דרבנותם, בעזרת השם,

גם השנה הזו עם ידידנו רבנו משה חרושה,

בעזרת השם נקרא את המגילה כמו בכל השנים כולם,

אז מי שיכול, ציבור כמו שלנו, אין בעיה.

אבל יש מקומות שהדבר קשה להם, ובפרט לאותם בני הפרזים שקוראים את המגילה בליל י״ד,

אחרי הצום הם מגיעים,

לא אכלו ובינתיים קוראים את המגילה,

עד שיגיע לבית בשמונה ורבע קשה להם,

לכן הם רוצים מיד להתחיל בשעה שש.

מעיקר הדין אין בעיה בדבר,

יש לנו כמה וכמה ספקי ספקות,

ולכן יכולים להתיר להם ולכתחילה לקרוא בשעה שש,

גם לאותם אנשים שמחמירים בכל מוצאי שבת,

לא עושים מלאכה עד צד הכוכבים דרבנותם,

אף על פי כן כאן הדבר הרבה יותר קל.

ולמה יש לנו כאן ספק ספקה?

הרי ידוע מה שכתבו הרדב״ז,

הפרי החדש בקונטרס בשמשה והגר״א בסימן רסא״א,

שגם רבנותם אמר את החידוש שלו באירופה,

צרפת, לא פה,

פה הוא מודה לגאונים.

אז יש לנו ספק ספקה, אולי ההלכה כהגאונים,

אפילו אם תאמר כרבנותם,

אולי במקומות האלה גם רבנותם מודה שכבר בשש אפשר לקרוא את המגילה.

זאת ועוד.

בפלג המנחה אפשר, אז גם לרבנותם אפילו אם תאמר שעה שש עדיין זה לא צאת הכוכבים אבל שעה שש זה פלג המנחה של רבנותם

זאת ועוד, התלמוד ירושלמי דורש את הפסוק החוד אשר נהפך להם לומר שכל החודש כשר למקרא המגילה

אז נכון הדבר שאנחנו צריכים לקרוא בליל טו אבל מעיקר הדין גם לפני כן אפשר שם הירושלמי אומר אדם שמפליג באונייה צריך לצאת לא יהיה לו

מניין ומגילה כשרה ביום י״ד כבר בראש חודש יכול לבוא ולקרוא את המגילה

אז כך הוא הדין גם פה נוכל לצרף את זה לפחות לגבי שעה שש ולכן אמרנו כל זה חומרה יפה אם הציבור יכולים יש להם חכם שיגיד להם דברי תורה דברי אלוקים חיים עד שבע זה מצוין זה נפלא כך כדאי לעשות כזה ראה וקדש

יש הרבה בתי כנסת בשכונות שלנו כאן בין פורת יוסף ועמך כולם צדיקים שקוראים את המגילה בשעה שבע כמו שאנחנו עושים אבל מקום שזה לא מסתדר לפעמים זה לא הולך העסק לא מסתדר להם הגבאי אומר לך לציבור שלנו זה קשה מאוד זה טורח ציבור אז יכולים ולכתחילה לעשות את המניין בשעה שש אנחנו

מדגישים את ההבדל בין דין לבין דבר שאינו דין אלא חומרה וחסידות בלבד

עבר הלילה ולא קרא את המגילה לא הרגיש טוב או מסיבה אחרת אין תשלומין ביום בתפילות יש תשלומין אתה אומר שחרית שתיים למי שלא יתפלל ערבית אבל במקרא המגילה עבר זמנו הפסיד ואין לו אפשרות ביום לקרוא פעמיים

אלא קורא פעם אחת בלבד ובזה הוא מקיים לפחות את חובתו ביום ולא חשוב לנו אם היה דבר שוגג מזינזין בין בשוגג בין במזין בכל מקרה הפסיד את מה שלא שמע בלילה ולכן כל אדם ישים לב לא להתעסק בדברים אחרים גם אם יש לו איזה דבר דחוף ידחה את כל הדברים דבר הראשון חייב קודם כל בראש ובראשונה אך ורק במצוות מקרא המגילה והגמרא מביאה שמה

כהנים בעבודתם, נביאים בדוכנם, ישראל במעמדם כולם היו מבטלים את העבודה והולכים לשמוע מקרא המגילה וכאן סמכו בית מדרשו של רבנו הקדוש למרות שזה ביטול תורה, ביטול תורה דרבים של מאות אנשים היו מפסיקים והולכים לבית הכנסת הגדול לשמוע את מקרא המגילה ברוב עם גם בבית המקדש היה מניין גם בבית מדרשו של רבנו הקדוש היה מניין

אבל שמה לא היה ברוב עם.

כאן איך אתה מפרסם את הנס ברבים שיש לך קהל עצום, קהל גדול?

זהו הפרסומי דניסה שצריך לעשות וזה מה שהיו עושים גם הכהנים וגם בית מדרשו של רבנו הקדוש.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא וכך פסקו לנו כל הפוסקים.

במה דברים אמורים?

אם בבית הכנסת הגדול יש שקט,

אבל אם בבית הכנסת הגדול, שיש שמה אומנם קהל עצום,

אבל גם יש רעש גדול.

אם יש רעש גדול, האדם הזה לא מסוגל לשמוע את החזן,

אי אפשר לקיים את המצווה כהלכתה.

בזה אין ברירה.

ילך למקום יותר קטן כדי שיזכה וישמע את הקול בצורה מסודרת.

כאן אצלנו, בן פורת יוסף,

יש יותר מ-200 איש, גם קהל גדול וגם, ברוך השם,

יש שקט.

הציבור שלנו מתורבת.

אף פעם לא קרה לנו שבאמצע מקרא המגילה שהמן יתקשר בטלפון לאיזה מישהו ויפריע לנו.

הציבור שלנו, כולם אנשים מתורבתים, אין לנו כאן פלחים בליל פורים.

כך שאדם בא, הכל בסדר.

אבל יש מקומות שלצערנו יש שם פלחים, אין רבים מטעם הארץ,

ובאמצע, לך תדע, יתקשר המן, יתקשר אחשוורוש,

אולי זרש, בשתי, אני יודע מי.

ולכן התרחק האדם מאותם המקומות,

כדי שיוכל באמת להקשיב ולשמוע את מקרא המגילה בלי הנפצים של הילדים, בלי רעש או טרדות אחרות,

אלא יוכל להיות מרוכז ולשמוע בהקשבה, בנחת,

את כל המגילה כולה מההתחלה ועד הסוף.

הרב, בדין הראשון שהרב אמר,

אלה שקוראים לי,

גם לנו יש פעם בכמה שנים פורי משולש וגם אנחנו קוראים את המגילה בליל יו דלת

ואנחנו עושים גם באותו לילה את המצווה כהלכתה צאת הכוכבים דרבנותם, הכיצד?

מיד אחרי שמתפללים ערבית אנחנו מפסיקים אחרי ערבית ולא מתחילים את המגילה

אלא אנחנו מתחילים באמירת השיעור.

בינתיים הגבאים דואגים לאנשים,

מביאים לאנשים כיבוד,

מביאים להם בשפע תפוחי עץ,

בננות, עוגות, שתייה.

אז יש לאנשים,

החכם מדבר והם בינתיים יכולים לטעום,

שוברים את הצום, יכולים לטעום כך שאף אחד לא בוער לו להגיע מהר הביתה.

ברגע שאדם שותה כוס תה או שתייה אחרת הוא ברוך השם נרגע,

ויכול לחכות בסבלנות עד צד הכוכבים דרבנותם.

אז אם באותו בית הכנסת הציבור שלהם מסכים להסדר הזה, להצעה הזו שאנחנו אומרים,

תבוא עליהם ברכה אם הציבור מסכים, משתף פעולה איתנו, זה מצוין.

אבל לפעמים, כמו שאמרת, יש ציבור שלא מסכים,

רוצים בשש, טוב, אם הם לא מסכימים,

אמרנו מעיקר הדין מותר, אמרנו כמה ספקי ספקות כדי להתיר בלכתחילה גם בשעה שש.

אבל כשהציבור יכול, אדרבא, מצווה גוררת מצווה, ישבו בינתיים, ישמעו דברי הלכה,

דברי אלוקים חיים.

כל המצוות כולן נדחות מפני מקרא מגילה.

זאת אומרת, בראש ובראשונה רק מקרא מגילה.

אחר כך תתעסק בדברים אחרים, במצוות אחרות.

יש רק מצווה אחת ויחידה שהיא קודמת למצוות מקרא

המגילה והיא מת מצווה שאין לו קוברין.

הגמרא במסכת ברכות יט,

הגמרא שמה עוסקת בכהן או נזיר,

שהתורה מזהירה את שבט הכהנים בפרשת אמור,

על נפשות מת לא יבוא, לנפש לא יטמא בעמיו, אסור לכהן להיטמא.

ואם הכהן הזה כהן גדול,

לא רק שאסור לו להיטמא למת זר,

אלא התורה אומרת אפילו לשבעה קרובים,

לאביו ולאמו, לאחיו ולאחותו, גם להם אסור לו להיטמא להם.

זו החומרה המיוחדת שיש בכהן גדול.

אבל יוצא מן הכלל, הגמרא מביאה שם,

אפילו כהן גדול ונזיר, יש בו שתי קדושות,

מת מצווה וחייב להיטמא.

והגמרא דורשת את זה מהדיוק של הפסוק.

המילה מיותרת לאחותו.

מזה אנחנו מדייקים ואומרים, לאחותו הוא לא נטמא,

אבל למת מצווה,

צנם אלוהים ברא את האדם, כדי שאותו המת לא ילך לאיבוד,

שלא יהיה לו ביזיון,

ולכן למת מצווה אנחנו אומרים שכן צריך להיטמא.

אז אם אתה אומר אפילו כהן גדול ונזיר,

קל וחומר כאן אצלנו,

שאנחנו דוחים בינתיים את מצוות מקרא המגילה,

שילך קודם כל לטפל באותו מת מצווה,

ורק לאחר מכן יבוא ויקרא את המגילה.

אנחנו מקדמים בברכה את מרנו ורבנו, ראש ישיבה עד כף החיים, רבנו יעקב חיים סופר.

בבקשה.