איסור מחלוקת, רכילות ולשון הרע: חומרת הפגיעה בזולת, הרס קהילות ובתי כנסיות, ודרכי ההתרחקות מבעלי מחלוקת על פי הרמב"ם והחפץ חיים

 

- - - לא מוגה! - - - 

רגל בחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמך

זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני עליך

כך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך

אף על פי שאומר אמת הרי זה מחריב את העולם

ויש עוון גדול מזה עד מאוד והוא

לשון הרע

והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת

אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו.

אחד הדברים החמורים ביותר שיש לנו בתורה זהו העוון של לשון הרע.

אין הבדל אם האדם הזה מדבר אמת או שקר אולי ההגדרה מבחינה מילולית

זה כל ההבדל אם זה שקר זה נקרא מוציא שם רע אם זה אמת לשון הרע אבל שניהם אסורים אלו ואלו נשרפים בבית הדשא לכן כל אדם צריך לשמור לפיו מחסום כדי לא להיכשל באיסור זה

הרב החפץ חיים אסף כעמיר גורנה אסף את כל הלווין העסין והערעורין כל האיסורים שאסרה התורה בעניין זה במישרין או בעקיפין

והרב מונה אותם אחד לאחד

הלאו הראשון שקראנו עתה לא תלך רכיל בעמך

הלאו השני שעובר המספר

לא תישא שמעשב

הגמרא דורשת

לא תשיא שמעשב

נמצא שהאדם הזה שמדבר לשון הרע עובר גם באיסור השני

כי לא ייתכן שלא יערב בתוך הטעמת דבריו דבר שאינו אמת

ולכן גם כשהאדם מדבר לשון הרע ואולי חלק מהדברים הם אמת

אין האדם הזה מסוגל לדייק ולומר אמת מהמלה הראשונה עד המלה האחרונה.

תמיד לעולם יש גם תערובת של שקר ולכן במקרה זה יהיה גם האיסור שאמרנו

לא תישא שמעשב היינו לא תשיא שמעשב.

האיסור השלישי עובר נמא המספר במה דכתיב

היא שמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות.

אמרו בספרי

על האיסור הזה דמה שכתבה התורה לשמור מאוד הכוונה שלא לשכוח מלהיזהר

מלשון הרע שלא תבוא עליך הצהרת על ידי סיפור הזה.

הכלל בידינו תמיד כל מקום שאמרה התורה וסגנון יישמר

או פן או על אינו אלא לא תעשה.

לכן גם בעניין זה כשאמרה התורה

הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות גם בזה הכוונה היא שהאדם ייזהר א' לא להשמיד את אותם סימני הצרעת ב'

להישמר ולהיזהר להקדים רפואה למכה כדי שלא יביא את עצמו לידי צרעת.

מה הם הדברים שמביאים את האדם לידי הצרעת?

זהו כידוע עוון לשון הרע.

כשאדם מדבר לשון הרע או מוציא שם רע,

בעוון זה באים עליו נגעים.

בהתחלה על ביתו,

אחר כך על בגדו,

ואם לא עזר לא קיבל את האיתות והאזהרה,

בסוף הנגעים באים גם על גופו.

התורה הזהירה אותנו שנישמר, ניזהר, שלא נבוא לידי זה,

היינו שאדם ישמור לפיו מחסום.

לכמה נראה שמרים הנביאה נצטרעה בעבור זה שדיברה על אחיה, משה,

דיברה עליו לשון הרע.

אתה רואה שאפילו אותה הנביאה,

גם היא לא עמד הדבר הזה,

לא היה לה שום חסינות כדי שיגן עליה.

למרות שהיא היתה אחותו הגדולה והוא מחה לה,

למרות שהיא גידלה אותו, היא הצילה אותו. אפילו אחי,

למרות הכול, ברגע שדיברה עליו לשון הרע,

נפגעה מיד בצרעת.

במשה רבנו נאמר שם רמז,

כשטען משה, והם לא יאמינו לי,

הקדוש ברוך הוא כעס עליו,

אמר לו, הם לא מאמינים?

הם מאמינים ביניהם מאמינים.

אתה אין סופך להאמין, שלאמר יען לא האמנתם בי.

ולכן נענש משה רבנו באותו רגע.

היה לו עונש קל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא שיעשה אות לפני בני ישראל,

הבה נא ידך בחקיך,

הכניס את ידו לחכו,

הוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג.

למה היה צריך דווקא את האות והמופת הזה לצער את משה רבנו אפילו לכמה דקות?

חסר אותות ומפתים?

לעשות ולהמחיש.

יגיד, תוציא את ידך,

כולה מלאה, אבלים טובות ומרגליות.

למה צריך שתהיה ידו מצורעת כשלג?

אלא לרמוז לו. הוא אמר, והם לא יאמינו לי. דיבר משהו על עם ישראל.

לכן משהו מהצרעת נשאר גם בידו.

ולכן כל אדם ואדם יהיה זהיר מאוד,

שלא ידבר לשון הרע. מי יודע איזה מחלות עור יבואו על האדם הזה?

אני לא חושש שיבוא עליו סרטן העור. מי יודע אם לא יהיה דבר גרוע מזה פי כמה וכמה.

לכן אדם יהיה זהיר מאוד,

כדי שלא יביא את עצמו חלילה לידי הדבר הזה.

והשמירה הזו צריכה להיות תמיד במחשבתנו.

אנחנו מכוונים בכל יום,

כשמגיעים לפני קריאת שמע,

לשמך הגדול באהבה, להודות לך וליחידך,

זוכרים ורומזים את העניין הזה,

שהפה ניתן לאדם רק להודות

ולייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא,

ולא לדבר לשון הרע.

הנה מרים דיברה לשון הרע ונצטרעה.

מי אומר לנו שחייבים אנו לזכור את הדבר בצורה מפורטת?

הלשון של הספרי שהובאה ברמב״ן בפירושו על התורה בפרשת כי תצא מובאה כך

היא שמר בנגע הצהרה עד לשמור מאוד ולעשות.

אילו לא היה עוד פסוק, הייתי אומר,

שהמדובר הוא כאן רק על שמירת הלב.

אבל כשהוא אומר, זכור,

זכור את אשר עשה השם אלוהיך למרים,

מה לזכור?

זכירת מרים באה לומר שלא מספיק מחשבה,

אלא צריך גם לומר את זה בפה,

שתהא שונה בפיך.

כן, זה גם למדנו לגבי דין מחיית עמלק.

כשהוא אומר, לא תשכח, הרי שכחת הלב אמורה,

המה אני מקיים זכור בפה.

גם לגבי הקידוש,

כשהוא אומר, שמור, הרי שמירת הלב אמורה,

המה אני מקיים זכור את יום השבת,

גם שם לומר את הקידוש בפה, כמו שכתוב בתורת כהנים.

וכן, על זה הדרך.

בכל אותם הדברים ההדגשה היא גם בפה,

ולא רק לומר.

לומר ולהיזהר גם שהאדם לא ייכשל בדבר הזה בשום מקרה כלל ועיקר.

גם דואג האדומי, הגמרא אומרת,

שנעשה מי צורע בגלל שדיבר לשון הרע.

ככה הגמרא אומרת, בסנהדרין קו.

וכן, על זה הדרך, מי שיחפש בתנ״ך ימצא עוד כהנה וכהנה נגעים שבאו על העוון הזה.

לאו נוסף שהאדם עובר כשמדבר לשון הרע הוא,

ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

כי כל אחד שנותן מכשול לפני חברו,

שיעבור על הלווין המפורשים בתורה,

אך יש חילוק בין המספר והמקבל בזה.

היסוד של האיסור הזה, ולפני עיוור לא תיתן מכשול,

הוא לא רק בעניינים גשמיים, הוא לא מצטמצם רק בתקלה ומכשול ממש שהאדם שם לפני חברו.

הוא בא ואומר לו, כדאי מאוד למכור את הקרקע.

עכשיו יש גאות, זה המחיר הטוב ביותר,

עוד כמה חודשים יהיה מיתון,

סולל בונה, תפשוט רגל,

ואז הקרקע שלך תהיה רבע המחיר, כי הם ימכרו את כל הקרקעות שלהם,

ואז זה לא יהיה שווה.

לכן כדאי מהר למכור.

הוא מייעץ לו את כל זה כדי שהוא יקנה את זה בזיל הזול.

ואחר כך הוא הולך

בכל מיני רמאויות או במישרין או בעקיפין וקונה את הקרקע הזו ממנו.

בוודאי שזה לא הוגן.

אתה בא, מכשיל אותו למכור את הקרקע בזול,

אתה עובר בלאו הזה, ולפני עבר לא תיתן מכשול, אתה משיא לו עצה שאינה הוגנת.

אם עצה שאינה הוגנת אסורה,

קל וחומר שאסור לי לבוא ולהכשיל יהודי באיסור דאורייתא,

ואפילו בגוי נאמר לאו זה.

הגמרא בעבודה זרה בדף ו'

ובהרבה מקומות בש״ס מפרטת לנו דוגמאות רבות

מתי אדם עובר בלאו הזה ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

הדוגמה הראשונה שם,

לגוי בן נח אסור לאכול איבר מן החי.

אחרי שהבהמה מתה הוא יכול לקחת ולאכול,

אבל לחתוך את הרגל או את האוזן לחתוך ולאכול,

כשהבהמה עדיין חיה בעבודה בחיים חיותה,

זה אסור לו.

אם אני בא ומושיט איבר מן החי לבן נח אני עובר בלאו,

ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

כך גם אם אני הולך ומוכר צלב בשביל הכנסייה,

כדי שיהיה להם עלמה להשתחוות,

גם בזה אני מכשיל אותם.

כך גם אם אני הופך להיות שדכן,

מביא לו את הדודה שלו, את האמא שלו, שהתחתן אתה,

הרי גם בנוח מצווה על גילוי עריות.

או אני מוכר לו כלי נשק,

סתם גוי חשוד על עניין של שפיכות דמים,

אם אני מסייע בעדו אני הולך ומוכר לו נשק חם, נשק קר,

גם בזה יש את ה...

ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

כך גם בשאר הייסורים.

בן נוח מצווה על גזל או מצווה על הדינים,

אם אני עוזר לו לגזול,

אם אני עוזר לו שלא להישפט לפני השופט שלו בצורה הוגנת,

כגון אני בא ונותן שוחד לשופט הגוי.

אני מכשיל את השופט הזה באיסור.

הוא חייב לשפוט על-פי החוק,

ואני בא על-ידי השוחד ומטה אותו שיטה לצד אחר.

נמצא שגם אני הכשלתי אותו ועברתי בלב ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

כן, זה הדרך.

אני אומר לגוי,

קח את העץ, תרכיב, מין על שאינו מינו.

שוב, ההרכבה הזו אסורה מדאורייתא גם לנו וגם להם. את חוקותי תשמרו.

אותה שמורת הטבע שחקק הקדוש-ברוך-הוא בששת ימי בראשית,

הקדוש-ברוך-הוא רוצה שהיא תימשך גם הלאה,

גם אחר כך.

ואם הגוי הזה הולך ועושה שינויים,

הוא עובר בלאו.

אם אני בא ואומר לו, אני פוקד עליו לעשות את זה,

שוב, יש בזה איסור דאורייתא.

אם אני מלמד גוי תורה,

שוב אני עובר בלאו הזה.

כי אסור לגוי ללמוד תורה, כמו שכתוב,

תורה ציווה לנו משה מורשה,

אל תקרא מורשה אלא מורסה, לומר שאם הוא לומד תורה,

כאילו הוא לוקח את הדבר שלנו, את האשה שלנו,

כאילו בעל נערה מורסה.

וכן, אז זה הדרך.

קל וחומר לגבי יהודי,

שגם בו שייך את הכללים האלה,

אתה מכשיל יהודי באיסור אכילה של נבלה, טרפה וכיוצא בזה, בוודאי שאתה עובר בלאו האמור.

אדם שמכה את בנו הגדול,

אולי הוא מתכוון לטובתו, אולי הוא מתכוון לחנך אותו,

אבל הבן הזה כבר גדול, בין 22, 24. יש חשש

שאם האבא יכה אותו, ייתן לו סתירה,

אולי הבן יחזיר לו,

ואז הבן יעבור באיסור ומכה אביו ואמו מות יומת.

נמצא שהאבא הזה, בשעה שמכה אותו,

עובר בלב, ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

הוא מכשיל את בנו, שמי יבוא לידי איסור ומכה אביו ואמו. כך הגמרא אומרת במועד קטן טו.

וכך גם לגבי זה, גם בענייננו.

אדם שבא ומדבר לשון הרע,

או מדבר או מקבל,

כל אחד מהם שותף בדבר הזה,

והרי הוא מכשיל את חברו.

אילו לשון הרע היה אפשר לעבור כשאדם מדבר לבד,

גם אם הוא מדבר לפני הקיר,

גם בזה יש לשון הרע,

אז לא היה שייך את הדבר הזה דווקא שיהיה לאו גמור מדאורייתא ולפני עיוור.

אבל אדם לא מדבר לעצמו ולא מדבר לקירות.

אם יש מישהו, הוא שומע אותו,

הוא מדבר, ואם לאו, הוא שותק.

נמצא שבמה שאני יושב להקשיב לדבריו אני שומע את מה שהוא אומר,

בזה אני נותן לו את הכוח והעידוד שימשיך הלאה לדבר ולספר לשון הרע.

אפילו שאני רק שמעתי, תגיד, אני הייתי פסיבי?

אני לא חקרתי אותו ודרשתי אותו?

אני לא חייכתי לו?

אפילו אם לא חייכת, עצם העובדה שישבת לשמוע,

לא השתקת אותו,

לא עזבת אותו באמצע והלכת,

נתת לו את האפשרות להמשיך לדבר.

נמצא שהשומע היה שותף,

קל וחומר, האומר שהכשיל את השומע באיסור שמיעת וקבלת לשון הרע. נמצא ששניהם שותפים ולכל אחד מהם יש את הבעיה הזו, את האיסור הזה.

הגמרא במסכת בבא מציעה, בדף ע״ה, הגמרא אמרה

אדם שמלווה לחברו בריבית,

המלווה עובר חוץ מאיסור ריבית גם באיסור ולפני עיוור לא תיתן מכשול. כך גם לגבי הלווה, לפעמים גם ההרע והעדים,

תלוי באיזה מצב,

או אדם שמלווה לחברו ללא שטר וללא עדים.

האדם הזה גם עובר בלע ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

הסיבה היא שאם אחרי שתעבור תקופת ההלוואה האדם הזה יכפור,

לא ירצה לשלם,

אין לי שום אפשרות להוכיח לו שהוא כן לבא.

אין לי לא שטר, לא עדים, בקלות רבה הוא יכול לכפור.

מי גרם לו, מי איפשר לו להגיע למצב כזה שיוכל לכפור?

זה האיש שהלווה לו, המלווה.

נמצא שהמלווה עבר בלעב,

בלאו ולפני העיוור לא תיתן מכשול. גם הוא אשם בדבר הזה, ידו במעל.

ולכן מן הראוי שכל פעם שאדם בא להלוות לחברו,

אתה בא לעשות מצווה להלוות,

אל תעשה מצווה הבאה בעבירה שאולי יהיה כאן בסופו של דבר תקלה ומכשול.

אפילו שהאדם הזה, בוודאי שאין רצונו בכך.

אני מעוניין שחברי יכפור.

אני מעוניין שחברי לא ישלם, חלילה.

אני מעוניין שהוא יחזיר לי, שהוא ישלם לי,

ולא יהיה משלם רעת אחת טובה.

אפילו אחי, לא מסתכלים מה כוונתו, מה רצונו.

מסתכלים אנחנו...

התוצאה הסופית, מה תהיה?

אם אין שטר, אין עדים, ייתכן שהוא יכחיש,

ייתכן שלא ישלם,

לכן יש כאן את הלאו, ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

אם כן,

הוא הדין גם פה,

גם לגבי האיסור לשון הרע.

אתה מתכוון לזה או לא מתכוון לזה, במציאות דיברת על חברך דבר לא טוב,

וחברך שמע, אם כן, נכשלת והכשלת גם את האחרים,

והאדם הזה עבר בלב,

ולפני העיוור לא תיתן מכשול,

וכן כל כיוצא בזה.

המשנה ברורה בפרק האחרון מביא לנו דוגמה אחת יוצאת מן הכלל,

שייתכן שיהיה מותר לדבר.

שם הרב עוסק,

אדם יכיר זה אישה,

עומדים לפני חתונה,

בעוד שבוע-שבועיים יהיה חתונה, הכול נגמר.

ואני יודע שלא עלינו החתן הזה הוא אדם חולני.

יש לו מחלת הנפילה ועוד איזה מחלות נפש.

הכלה מסכנה לא ידעת מכלום.

הרימו אותה והיא לא ידעת משום דבר.

לפעמים אתה יכול ברמז לפקוח לה את העיניים,

אבל זה טוב עם הכלה הזו, פקחית, חכימה ברמיזה.

אם היא לא פקחית,

לא הבינה,

לפעמים צריך לומר בפירוש.

האם מותר לומר?

או שיש בזה לשון הרע.

הרב מביא שם את ההלכה הזו להתיר בכמה תנאים.

יש כמה וכמה תנאים, שאם כל התנאים יהיו קיימים,

יש אפשרות להתיר.

אבל אחד הדברים שהרב מקדים שם,

לפני שיתחיל לדבר איתה, יאמר לו קודם כול הקדמה,

תדעי מה שאני מדבר איתך,

אין בזה עוון לשון הרע.

ואחר כך יתחיל לפרט מה הוא רוצה לומר.

הסיבה היא,

אם האדם הזה יתחיל ישר את הסיפור,

יגיד לה, זה ארוסך,

זה שאת חושבת שהוא טוב ואת רוצה להינשא לו,

הוא כך וכך וכך,

אז היא לא יודעת שאין בזה עוון לשון הרע.

היא לא למדה את הפרק האחרון של הלכות רכילות,

היא חושבת שיש בזה איסור לשון הרע,

והיא לא מוכיחה אותו, אם כן היא עוברת בלאו ולפני העיוור.

לכן,

כדי שלא יהיה חלילה הדבר הזה,

קודם כול אתה אומר הקדמה,

אין בזה שום איסור.

שלא תחשוש שמא אני מכשיל אותה באיסור לשון הרע.

תראי, אין איסור. כאן בדקתי את ההלכה, שאלתי רע.

יש את כל התנאים שכתב הרב,

ולכן מחובתי לומר לך את האמת כך וכך וכך.

וכאן זה הדרך.

גם לגבי דברים אחרים, הגמרא הביאה את הדוגמה הזו.

אפילו אם האדם הזה לא מתכוון במישרים,

אבל יכול להיות שהדבר הזה יהיה בעקפין, יהיה תקלה ומכשול,

ולכן צריך להיזהר מאוד בלשונו, כדי שלא ייכשל ולא יכשיל את האחרים.

לכן רבי אליעזר הגדול כתב את צוואתו,

ציווה לבנו אורקנוס,

בני, אל תשב בחבורות האומרים גנאי מחבריהם,

כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבים,

וכל העומדים שם נכתבים בשם חבורת רשע.

לא רק מי שדיבר,

תדע,

כל הג'מעה, כל הכנופיה הזו חלילה,

מכונים בתואר הזה בשם חבורת רשע.

אם אדם בא ואומר לך, רשע,

כמה אתה כואב על המילה הזו.

אני רשע?

אביך רשע, איך אתה כואב?

איך הוא מעז להגיד לי דבר כזה?

אבל אם בשמים כותבים עליו כך, זה לא אדם בשר ודם שאמר דברים בטלים,

אלא בשמים כותבים ואומרים עליו דבר כזה,

מה יהיה ליום הדין? איך הוא מעז להתיר לעצמו להיות חבר ושותף לאותם האנשים?

יש אנשים שזה דרכם כסל למו,

תמיד יושבים לדבר על בני אדם, שתו בשמים פיהם,

ולשונם תהלך בארץ.

כדאי להתרחק מאותם האנשים.

הם באים גם לבית הכנסת, אותם האנשים. אל תחשוב שהם לא באים. יש להם גם בתוך בית הכנסת בסיס,

גם שם דואג להם עצר רע.

הם יושבים יחד,

הם וחבריהם.

אם האדם הזה יודע מי הם, כדאי שיתרחק.

קודם הוא היה נכנס לבית הכנסת,

מרים את העיניים,

איפה הג'מעה? איפה החברים? הולך נדבק, יושב לידם

מכאן ולהבא.

אדרבא, אתה רואה אותם בצד מזרח,

תלך לצד מערב, תברח מהם כמתחה וקשת.

כמה שאתה יכול להתרחק מאותם האנשים,

מאותם חברת פועלי אוון,

כדי שלא תיכשל באיסור חמור זה,

כדי שלא תעבור באיסור קבלת לשון הרע, או לפעמים תוך כדי שמיעה,

הוא גם נזכר באיזה דברים וגם הוא מסייע,

גם הוא מצטרף למקהלה, גם הוא מדבר.

כל זה גרם לו על ידי שיתחבר לאותם האנשים.

כל זמן שהוא חבר עמם ונמצא בחברתם,

קשה מאוד להיגמל מאיסור זה.

הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הרחק משכן רע,

להתרחק מאותם האנשים,

כדי שלא יסתבך ולא יופלל בעוון החמור הזה.

כלב נוסף שעובר המדבר לשון הרע הוא

הישמר פן תשכח את השם אלוהיך.

כלב הזה מ...

משמעותו אזהרה לגסי הרוח,

כי כיוון שהוא מלעיג ומתלוצץ על חברו,

מסתמא ומחשיב את עצמו לחכם ולאיש באנשים,

כי אילו היה מכיר את נגעי עצמו לא היה מלעיג מחברו.

בידוע מאמר רבותינו זל בסותה ה'

עוון הגאווה קשה עד מאוד,

כדאיית שם,

שעבור זה אין עפרו ננער לתחיית המתים,

והוא כעובד עבודה זרה ושכינה מייללת עליו,

והוא נקרא תועבה.

ובפרט אם בסיפור הזה של קלון חברו הוא מכבד את עצמו,

בוודאי עובר בלאו זה מלבד מה שקירתו רזל ברוח חודשם מהעולם הבא ואמרו,

המתכבד בקלון חברו,

אין לו חלק לעולם הבא.

האיסור שאין להיות גאה וגס רוח מפורט בתורה ונרמז בכמה וכמה מקומות.

גם מוני המצוות

שיבצו בתוך התרי״ג מצוות,

שיבצו את האיסור לא להיות גאה.

אפילו במלך התורה אמרה, לבלתי רום לבבו מאחיו,

למרות שלמלך יש על מה להשוויץ.

קל וחומר לנו שאסור לנו להתגאות,

אלא חייבים להתרחק מהגאווה כמתחווה קשת.

מקום שני, שהדבר נרמז, לא תשנא את אחיך בלבביך.

מבלי גאווה אדם לא מגיע לידי שנאה.

מקום השלישי,

שאותו מצטט הסמ״ג,

הישמר פן תשכח את השם אלוהיך.

השכחה

את השם בא רק מכוח הגאווה.

אדם שאינו גאה אף פעם לא ישכח את השם.

הסמ״ג מספר בהקדמתו שבשמיים הראו לו בחלום את המצווה הזו,

ישמר פן תשכח

וכל ישמר אינו אלא לא תעשה,

כבר בשמיים הזכירו לו שלא ישכח למנות

את הפסוק הזה בין התרי״ג מצוות.

ובאמת הוא מנה אותו,

ולא תעשה מס״ג 64 ס״ד.

כך גם רבנו יונה בשערי תשובה ושאר מוני המצוות

הזהירו אותנו שאסור להתגאות.

יש אנשים חושבים שהגאווה זה עניין של חסידות.

אדם שהוא ענוותן, רוצה להיות חסידה קדישה, נו,

תבוא עליו ברכה.

אבל אם אני מתגאה במה שיש לי,

יש לי על מה להשוויץ,

יש לי על מה להתגאות,

ואני מתגאה זה לגיטימי. מה יש? אין בזה שום בעיה, שום עוון.

ואין הדברים כן.

אפילו במלך עשרה התורה, קל וחומר לנו.

וכאן שורש הרע בעניין עוון לשון הרע זהו הגאווה.

אם האדם מרגיש את עצמו אפס בבחינת בנפשי כעפר לכל תהיה,

מי הוא הקטן שידבר על אדם אחר, יאמר זה כך וזה כך?

הרי אני אפס, אני פחות ממנו.

איך אני יכול להעיז לדבר עליו?

אלא האדם הזה חושב את עצמו,

הוא מעל כולם,

הוא ברוך השם הגיע למעלה,

הוא יושב ראש ועדת ביקורת המדינה,

הוא צריך לתת ביקורת על האנשים, לומר זה כך וזה כך,

ולדבר עליהם בקולי קולות ולפרסם אותם וכן הלאה.

כשהוא מגיע לשחצנות, לגאווה הזו,

אז התוצאה היא שהאדם הזה גם מדבר לשון הרע.

אמנם כשהוא מתחיל לדבר לשון הרע,

הוא לא מודיע קודם, אני גאה, אני שחצן,

אבל אין לך הוכחה גדולה מזו, ממה שהוא מדבר בהמשך,

שבאמת הרקע למחשבתו היא גאווה שהאדם הזה גאה וגס רוח.

ולכן אם האדם הזה רוצה להיזהר

בכל עניין זה של הגאווה, דבר ראשון,

ישריש מתוכו גם את העניין השני,

ואז יינצל משני האיסורים גם יחד.

עוון זה של הגאווה,

א', האדם יכול להגיע חלילה לידי מיתה,

כמו שמשמע מהמעשה של רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בשעת ההוצאה להורג,

שאל אותו מדוע אנחנו מוצאים כאילו עשינו איזה עוון פלילי, כאילו חיללנו שבת.

אמר לו, אולי כשדרשת בהר הבית,

היו שומעים אותו 600,000

תוך כדי השיעור.

אולי באותו רגע זכה עליו דעתו,

אמר,

ענה לו מיד, מוכן אני לקבל את הגזר דין. אתה רואה שבעוון גאווה יש חלילה מוות.

ולא רק לפני,

אלא גם לאחר המוות, הגמרא אומרת בסוטה ה'

שבגלל עוון הגאווה אין עפרו ננער לתחיית המתים.

עד כדי כך הדבר חמור,

כי הגאווה היא המטבע שפסל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כל הדברים שנאמרו בתנ״ך

עם אבותינו הקדושים, אברהם,

דוד, משה,

איך היו מתנהגים בעניין הענווה,

לא נכתבו סתם סיפורים בעלמא.

אין זה סיפורי המקרא אלא ללמד אותנו מוסר השכל. אפילו אותם הענקים,

הקדוש ברוך הוא נתן להם גדולה, הגיעו לפסגה,

אף על פי כן.

מעטו את עצמם והתנהגו במידת הענווה עד הקצה האחרון.

אברהם אבינו אמר על עצמו, ואנוכי עפר ואפר.

משה רבנו אמר, ונחנו מה?

כאילו חלילה הוא אפס.

דוד המלך אמר על עצמו,

ואנוכי תולעת ולא איש.

בו בזמן שכל אחד מהם היה הענק שבענקים,

אברהם אבינו הראשון שהכיר את בוראו וייסד את האומה,

את עם ישראל.

משה רבנו, והתחסרו מעט מאלוהים,

הגיע למ״ט שערי קדושה.

לא היה נביא בישראל כמשה.

דוד המלך, המשיח הראשון של עם ישראל, הוא שכבש

את הכול, ביסס את מלכות ישראל בזמן בית ראשון.

הגיע לפסקה אחד מהארבעה שחקוקים בכיסא כבודו של הקדוש ברוך הוא, אברהם יצחק יעקב דוד,

אפילו אחי שדיבר על עצמו דיבר בענווה ואמר ואנוכי תולעת ולא איש.

יש אנשים רבים שהם אלופים לדבר בלשון של ענווה.

הוא רוצה בין כל הכתרים שמכתירים אותו, בין היתר,

שישבחו אותו גם בעוד דבר,

שיגידו עליו שהוא גם ענוותן.

הוא ידבר אלף פעם, יגיד, ואנוכי תולעת ולא איש.

אבל בפועל,

תראה את המעשים, תבחן ותראה,

תראה שהוא רחוק עם תחווה קשת ממידת הענווה.

אבל אצל דוד המלך הדברים האלה נאמרו ונעשו להלכה ולמעשה.

דוד המלך הוציא את הכול מן הכוח אל הפועל.

תראה מה שמסופר בסוף שמואל ב'

כשחזר דוד המלך מהמרד של אבשלום.

אחרי שדיכה את המרד, אבשלום נהרג,

ואז הוא חזר כמנצח.

היה שם שמעי בן גרה בא לבקש סליחה.

הוא דיבר עליו דברים קשים מאוד.

הוא כללני, כללה נמרצת, אמר לו,

נואף,

ממזר, צורר, תועבה. אמר עליו דברים נוראים בשעה הקשה שהיתה לו,

כשברח במרד של בנו אבשלום.

אפילו אחי דוד המלך ידע להתרומם, ידע להתעלות,

ולא נגע בו.

אם אדם אחר,

אז בוודאי שהיה הורג אותו מיד במקום, הורד במלכות, חייב מיתה.

הוא ידע להוציא את אותה מידת הענווה שהייתה בו,

הנפש השפלה,

ולהנמיך את עצמו ולמחול גם לאדם הזה.

ולכן על זה הדרך אתה רואה בכל המקראות

את אותם הגדולים, גדולי ישראל,

קיבלו גדולה מהקדוש ברוך הוא,

אבל התנהגו

כאילו הם אפס. ולכן הקדוש ברוך הוא אמר, חושקני בכם, אני נותן לכם גדולה, אתם ממעטים את עצמכם.

והדוגמה של אברהם,

משה ודוד, זו הדוגמה שהפסוק מביא על כולם.

לכן נתנה רמז באבות פרק ד', משנה ד', ואמר,

רבי לויטס איש יבנה אומר,

מאוד מאוד הווה שפל רוח שתקוות אינו שרימה.

מאוד ראשי תיבות,

משה,

אברהם, דוד,

רומז על השלושה הענקים הללו שהיו ענוותנים בפועל,

הוציאו את הכול מן הכוח אל הפועל להלכה ולמעשה.

אז אם הם היו כך,

קל וחומר אנחנו שצריכים לנהוג במידת הענווה,

אנחנו באמת אפס.

אם אנחנו אומרים, ונפשי כעפר לכל תהיה,

זה חייב להיות בפועל, כי אנחנו לא רחוקים מהמושג הרבה.

הם היו ענקים,

להם היה קשה אולי להנמיך את עצמם.

לנו לא, אנחנו קרובים מאוד לאפס הזה,

ולכן מן הראוי שננהג באמת באותה המידה,

ולא לדבר בלשון מדברת גדולות בצורה של יהירות ושחצנות,

אלא מן הראוי שתמיד האדם ידבר ויתנהג תמיד בענווה,

וממילא ייזהר ויינצל גם מאיסור זה, איסור לשון הרע.

ועובר נמי המספר והמקבל בלאו דלא תחללו את שם קדשי,

אחרי שאין בזה תאווה ולא הנאה גשמית,

שעל ידי זה יתגבר יצרו עליו.

על כן נחשב העוון הזה כמרד ופריקת עול מלכות שמיים בעלמא,

ומחלל שם שמיים בזה.

בזה דיברנו אפילו בסתם איש ישראל,

ובפרט אם הוא איש חשוב,

שהכול מסתכלים על מעשיו,

בוודאי מתחלל השם על ידי זה.

על אחת כמה וכמה, אם היה העבירה הזאת ברבים,

בוודאי שחטא גדול עד מאוד שנקרא מחלל שם שמיים ברבים.

איסור נוסף שיש בעוון לשון הרע,

עליו ולא תחללו את שם קדשי,

עליו וזה משמעותו אסור לאדם לעשות עוון בפרסייה שרואים אותו אחרים ולומדים גם האחרים ממעשיו כמו ש...

הוא עשה רשע, גם הם עושים רשע.

המושג חילול השם משמעותו שהוא מחלל את שמו של הקדוש ברוך הוא.

לא רק הוא חטא ונכשל,

אלא כשעשה את זה בפרסיה,

אנשים אחרים ראו ולמדו ממעשיו, גם הם עושים כמוהו,

מחקים את מעשיו.

יש בזה עוון חילול השם,

כמו שמסביר הגאון רבי יצחק בלאזר בהסבר דברי רש״י במסכת יומא.

כך גם בצורה הפוכה.

המושג קידוש השם, האנשים חושבים,

זה רק אדם שזכה ונהרג על ידי גוי על קידוש השם.

לאו דווקא. אדם גם יכול לחיות על קידוש השם.

איך לחיות?

כי אם אתה חי, אם כן לא עשית את המצווה הזו.

כשאדם עושה מצווה,

הוא מלמד גם את האחרים לעשות את המצווה כמוהו.

האדם הזה עושה מצווה בפרהסיה וזכה שגם אנשים רבים למדו ממעשיו,

זה נקרא בגדר קידוש השם.

כך גם אצלנו בעניין זה, לאידך גיסא,

אדם שעושה עבירה ברבים,

והאחרים למדו ממעשיו,

בזה חלילה הוא חילל את השם.

כך גם בעניין לשון הרע.

אנשים רבים לפעמים מזלזלים ומקלים בעוון זה,

וזאת משום שהדבר נפוץ.

שומעים את האחרים,

זה מדבר וזה מדבר,

אז נדמה לו שהדבר הפך להיות כהיתר.

עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.

לפעמים, גם אם הוא בעצמו לא עשה, אבל שמע מאחרים,

אז הדבר הפך להיות אצלו היתר גמור,

ובזה הוא גורם בעקפין תקלה ומכשול גם לאחרים,

שלא ידעו עד כמה הדבר חמור, עד כמה צריך להישמר ולהיזהר מעוון לשון הרע,

אלא הדבר נחשב להם כדבר קל שבקלים,

שאפשר לדבר חופשי-חופשי.

אדם שלא מדבר לשון הרע זה צדיק, זה חסיד, זה נטורי קרתא,

אבל אנחנו אנשים רגילים, למה לא? אנחנו חברה פתוחה,

יכולים לדבר ככל העולה על רוחנו.

המתירנות לצערנו גם בלשון, גם כן, פגעה בצורה קשה מאוד.

אם אדם קורא את העיתונות המלוכלכת,

רדיו,

טלוויזיה וכן הלאה,

שומע את הדברים הנאמרים שם,

וגם שם יש תילי-תילים של לשון הרע, ורכילות, וחנופה, ושקר,

אז גם הוא למד מאותם הדברים.

אי אפשר שלא יקלוט מעט מהריח רע הזה.

לכן הדרך הטובה והפשוטה ביותר, להתרחק מאותם העיתונים.

אם לא תקרא את עיתון הארץ, לא יקרה שום דבר.

אני בטוח שאותן החדשות שכולם יודעים,

גם אתה תדע. אם כן,

למה לך לשלם תבין ותקילין ללכת ולקנות בכסף מלא את הסם המוות הזה,

שבפנים יש שקר, לשון הרע, רכילות, אפיקורסות, וכן ענזי הדרך?

אני לא מדבר רק על העיתון הזה.

אדם שיודע, מכיר את אותם העיתונים, צריך בוודאי להתרחק מהם כמתחווה קשת.

אם הוא רוצה לדעת מה קורה בעולם,

אז יש עיתונים שהאורחים שלהם הם אנשים מראי שמיים.

בדרך כלל משתדלים שם לצנזר דברים מעין אלה של לשון הרע וחילוד,

כך שאתה יכול לקנות עיתון כזה.

אם בעיתון רגיל יש גם, יש כל מיני תמונות תועבה,

ואדם שמתבונן בהן עובר בלב,

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם,

הרי בעיתון דתי, עיתון המודיע, יתד נאמן וכיוצא בו,

שם אין את התמונות האלה.

אתה יודע מראש שאתה מונע מעצמך ניסיון.

אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון על ידי זה שאתה מעיקרה לא קונה את אותו העיתון המלוכלך.

ידוע הדבר מה שכתב הגאון רבי יוסף רוז'ין, הראגצ'ובר,

בעל הספר צפנת פענח.

הוא כתב בהסכמתו לספר פסקי תשובה,

שאדם שמוכר עיתונים מסוג זה עובר בלב ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

כמו שאם אתה מוכר חזיר לאיזה אדם,

אמרנו קודם, יש בזה לאו,

ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

למכור אפיקורסות או כל הדברים האחרים שאמרנו,

גם זה דבר שאסור מדאורייתא,

ואתה מסייע בעדו שאתה הולך ומוכר לו את הדבר הזה.

לכן גם אדם שעד היום מכר בחנות את אותם העיתונים יהיה גבר, איזהו גיבור הכובש את יצרו,

אם הוא מאמין בהשם, יודע שהפרנסה היא בידי השם.

אם כתוב לו בשמיים שהשנה הוא ירוויח 50,000 דולר או 20,000 דולר,

העיתון הזה לא מעלה ולא מוריד.

במקום זה יוכל להכניס סחורה אחרת וירוויח יותר טוב.

תכניס במקום זה לחנות, תמכור תשמישי קדושה, תפילין.

אתה חושב שממכירת תפילין מרוויחים פחות?

מרוויחים הרבה יותר.

אני לא מגלה כאן סוד מסחרי, זה דבר ידוע.

אז מי אמר לך שאתה חייב למכור את הזבל הזה, את העיתונים האלה?

תנסה להיות סוחר אמיתי, תעסוק בדברים טובים, דבר נקי, קדוש,

ותרוויח יותר,

וכי על זה הדרך.

יש הרבה דברים שאדם יכול לעסוק בהם ולהרוויח,

דווקא בלכלוך, בזבל הזה.

ולכן כל אדם מראש המים יהיה זהיר ויזהיר גם את חבריו, את ידידיו.

אם יש לו איזה חבר טוב, בעל קיוסק או בעל חנות,

שמתעסק בדברים האלה.

אתה חושב שהוא רק מוכר?

כשאין לו קליינטים,

בין גברה לגברה חבל על הזמן.

הוא יושב וקורא את אותם העיתונים, גם הוא בעצמו, גם כן קורא את אותם המאמרים המלוכלכים,

הוא חוטא, הוא בעצמו מחטיא את האחרים,

אחר כך לפעמים נשאר לו גם עודף.

הוא מביא את זה הביתה, זה לא עולה כסף, זה בחינם.

הוא ביום ראשון יוכל להחזיר להם את זה חזרה.

לא כתוב על זה אם קראו את זה או לא.

אז הוא מביא גם לבני ביתו,

במקום שישבו לשיר זמירות שבת,

במקום לשבת וליהנות מקדושת השבת,

הוא מביא להם את העיתונים, ארבעה-חמישה עיתונים, זה לוקח ידיעות, זה מעריב,

זה השרץ השורץ על הארץ, במקום על הארץ שם את זה על השולחן,

וזה התחליף של קדושת השבת. אוי לעיניים שככות.

ההגדרה של הלאו, חילול השם,

אדם שעושה עוון ואין באותו העוון, באותה העבירה,

תאווה והנאה,

אלא עושה את העניין הזה לשם עבירה.

יש בזה את הלאו של חילול השם, לא תחללו את שם קודשי.

כך גם בעניין לשון הרע.

אתה לא מתפרנס מהדבר הזה,

זה לא אוכל, אתה יכול לחיות גם בלעדי זה.

לכן אדם שמדבר לשון הרע עובר בלאו האמור,

היינו לאו של חילול השם,

חלילה וחס לאו זה,

אפילו ייסורים ממרקים, לא מועיל כדי לתקן ולכפר את אותו הלאו.

רק הרגע המיתה יכול לכפר,

כמו שנאמר שם בבני עלי, נשבע השם,

אם יכופר העוון הזה להם עד ימותון, עד כדי כך עוון חילול השם חמור מאוד.

והאדם הזה בשאט נפש הולך,

נכשל ומכשיל את האחרים בייסור זה,

ולכן יהיה זהיר מאוד על לשונו כדי שלא יבוא לידי מידה זו.

אני קורא בספר החפץ חיים בלבין לאו זין,

ולפעמים עובר המספר גם כן בלאו דלא תשנא את אחיך בלבביך,

כגון

אם בפניו שלום ידבר את רעהו ושלא בפניו מבאיש את ריחו בפני אחרים.

ועל אחת כמה וכמה אם בפירוש מצווה להם שלא ילכו ויודיעוהו,

דבוודאי עובר על לאו זה.

נוסף לכל הייסורים שלמדנו אמש

בעניין עוון המדבר והמספר לשון הרע,

יש עוד לאו נוסף.

כשאדם מדבר על חברו לשון הרע,

זה לא בא מעודף אהבה,

לא בגלל אהבה אדם מדבר על חברו.

אילו היה אוהב אותו היה שותק. אדרבה,

על כל פשעים תכסה אהבה.

אפילו אם היה באמת משהו,

היה מכסה את זה ולא היה הולך ומגלה ומספר,

אלא בדרך כלל הדבר נובע מחמת שנאה.

בזה הוא רומז את הרקע לשנאתו לאותו האיש,

ובזה הוא עובר על הלאו שאמרה התורה,

לא תשנא את אחיך בלבביך.

הגמרא במסכת ערכין בדף טז, הגמרא אומרת שם

שהפסוק לא תשנא את אחיך בלבביך ידגיש את המילה בלבביך,

כי הפסוק מדבר רק בשנאה שבלב.

אילו היה הדבר גלוי,

לא היה הלאו הזה.

זאת אומרת, יש איסורים אחרים, אבל הלאו הזה לא קיים.

כי מאויב גלוי לא כל כך קשה להיזהר.

הרבה יותר קשה מאויב נסתר,

שבא ועושה את מעשיו בסתר, טרוריסט

הרבה יותר מסוכן מאשר אויב גלוי.

איך אמר דוד המלך?

השם לי בעוזריי, ואני אראה בשונאי.

דוד המלך, כידוע, היה גיבור מלחמה,

היה איש

שהרחיב את גבולות ישראל,

ולכן לא היה חטא מפני כול.

לא היה חושש מהאויבים.

היה מכה אותם שוק על ירך,

אבל היה מבקש מהשם שיעזור לו בעיקר באותם האנשים שנראים כאילו באים לעזור לו,

כאילו הם אוהביו.

והאמת,

הם-הם השונאים,

ומחכים להזדמנות מתי הם ייתנו את החרב,

את הסכין, מתחת החגורה.

עליהם הוא אומר,

השם לי בעוזריי. באלה שנראים כעוזריי,

רק הקדוש ברוך הוא ייפרע מהם.

אבל באותם השונאים,

ואני אראה בשונאי. אני לבד אוכל לטפל בהם,

להכות אותם שוק על ירך.

כך גם פה.

אם האדם הזה היכה את חברו,

אז החבר יודע, האדם הזה יודע שזה האדם שונא אותי ורוצה להכות אותי, אז הוא נזהר ממנו.

אבל כשתמיד הוא מדבר יפה, לשון חלקלקות,

הוא נותן לך את כל הכבוד, בכבוד,

ומתחת, כמו שאומרים, מתחת החגורה, ייתן לך את הסכין עד הסוף, עד הלב.

אז האדם הזה הרבה יותר מסוכן, ונמצא,

כשהאדם הזה מדבר לשון הרע,

עבר גם באיסור האמור, גם בלאו הזה.

לאו נוסף שעובר

על לא תיקום.

ולא תיטור, כגון שיש לו שנאה עליו על דבר שביקש ממנו לעשות לו טובה בדבר שאלת ממון וכיוצא בזה ולא היטיבו

ובעבור זה נותר לו שנאה בליבו וכשרואה אחר כך עליו שום דבר גנאי מפרסמו בפני אנשים והוא עובר מתחילה על הנטירה שבלב ועל אליו דלא תיטור

ואחר כך כשלוקם ממנו וסיפר עליו עבור זה דברי הגנות שראה עליו עובר על לא תיקום אלא צריך שימחה הדבר מליבו.

הרבה פעמים העניין של סיפור לשון הרע מתחיל כתוצאה מהמעשים שקדמו לעניין הזה.

פעמים רבות האדם הזה היה לו חשבונות עם האדם הזה ולהשיב לו מכה איך הוא עושה את הדבר על ידי שמדבר עליו מספר עליו לשון הרע בדרך זו הוא נוקם את נקמתו מאותו האיש.

פעמים רבות עובר גם את הלאו לא תיקום ולא תיטור.

והגמרא ביומן כג מפרטת

ממחישה איך אדם עובר על הלאו הזה לא תיקום ולא תיטור.

הגמרא מפרטת, אדם שבא ומבקש מחברו

תשאיל לי את מגלך.

הוא אומר לו אין לי, לא רוצה לתת לו.

למחרת,

בצורה הפוכה בא אותו האיש שאמר אין לי,

בא ומבקש

תן לי בהשאלה את הפטיש.

והאדם הזה לא רוצה לתת.

הוא אומר, כמו שאתמול לא רצית להשאיל את המגל,

אני היום לא רוצה להשאיל לך את הפטיש.

זה נקרא נקימה, נוקה ממנו.

לא תיטור,

זה חוזר על נטירה בלב.

אפילו אם האדם הזה ישלוף את הפטיש וייתן לו כך,

אבל למרות שהוא נותן לו, הוא לא יכול לשתוק.

הוא מוכרח לומר לו,

אני לא כמוך,

אתה אתמול לא רצית לתת לי, אני נותן.

כשאמר את המילים האלה,

עבר על הלאו ולא תיטור.

נמצא, כשהאדם הזה מדבר את האיסור לשון הרע,

מוסיף על חטאתו פשע.

פעמים רבות יש בזה נקימה או נטירה,

ולכן צריך להיזהר מהדבר הזה,

כדי שלא יופלל גם בלב הזה.

אלא שהאדם הזה מדבר בעיקר בענייני ממון. כמו שהבאנו דוגמה,

ביקש ממנו איזה כלי, ולמחרת הוא מבקש דבר אחר בענייני ממון.

אבל אם זה בעניין של צער של גוף,

אתמול הוא היכה אותי,

והיום אני רוצה לתת לו אגרוף חזרה.

האם גם בדבר הזה יש נקימה

או לא?

בזה יש מחלוקת בראשונים אם שייך בדבר הזה נקימה,

איסור לאו זה או לא.

מדברי ספר החינוך משמע שכן.

לא רק בענייני ממון הדבר מצומצם,

אלא גם בעניינים אחרים אדם יכול לעבור על הלאו,

לא תיקום ולא תיטור.

הוא מביא את הדוגמה,

מה שהיה אצל דוד המלך,

שבה שמעי בן גרה קילל אותו כללה נמרצת.

עבדי דוד אמרו לו שיהרוג אותו, הוא יכל מיד להיפרע ממנו,

אבל דוד לא רצה.

הוא אמר להם,

הניחו לו ויקלל, כי ה' אמר לו.

אומר ספר החינוך,

תלה העניין בחטאו,

ולא בשמעי בן גרה.

זאת אומרת,

שם לא היה צער שלא נתנו את הפטיש או את המגל.

שם זה היה עניין של קללה,

וגם בזה הוא נמנע מלנקום.

רואים מדברי ספר החינוך שהעניין של נקימה ונטירה לא מוגבל רק לגבי עניין של ממון, השאלת כלים וכיוצא בזה,

אלא גם אם האדם הזה קילל אותי ואני בא ומחזיר לו גם כן בצורה אחרת,

גם בזה שייך את הלאו,

לא תקום ולא תיטור.

אבל אין הדבר מוסכם,

כי מדברי שאר הראשונים רבנו יונה והשמה גמישמה אחרת.

מכל מקום, אומר הרב,

הרי הכלל בידינו תמיד ספק דאורייתא לחומרה.

אם כן, צריכים להחמיר בדבר הזה,

לכן היזהר האדם ביתר שאת בעניין לשון הרע,

שמיופלל גם בלאו, לא תקום ולא תיטור.

לאו נוסף יש בזה,

אם גם והעיד עליו לפני בית דין בדבר איסור ביחידי,

כיוון שאין יכול לבוא מזה שום תועלת לעניין ממון ושבועה,

ולא לעניין נפסולת האיש הזה מחזקת כשרותו,

כיוון שהוא עד אחד בדבר.

אם כן,

שם ביש בעלמא הוא דקמא פיק עליו, ועובר על ידי זה גם כן, על הלו,

לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת,

וצריכים הבדין להלקוטו עבור זה.

הדבר הגמרא במסכת פסחים בדף ק.י.ג הגמרא מספרת שם

היו שני בני אדם אחד קראו לו טוביה השני קראו לו זיגוד

זיגוד ראה שטוביה עשה חטא הלך לפני הבית דין וסיפר להם

אמר להם אדון זיגוד אמר להם ראיתי את טוביה עשה כך וכך וכך

רב פפא הוא היה הדיין נתן הוראה תיתנו לזיגוד מלקות תנו לו פלאקה

השכיבו אותו מיד לתת לו זה התחיל לצעוק

טוביה חטא וזיגוד מנגד טוביה עשה את העוון אני אקבל את המכות

ענה לו רב פפא

בדבר שיש תועלת אתה בא מדבר זה טוב

אתה בא אומר עדות על פי זה אנחנו מוציאים ממון וכן הלאה

אבל אין כאן שני עדים אתה רק עד אחד לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת

אם כן אין שום תועלת בדבר אם כן זה רק לשון הרע

לכן משום זה נתן לו מלקות כי אדם שמדבר על לשון הרע מגיעה לו מלקות

ככה אתה רואה בעניין הזה במעשה הזה

נמצא שאותו האיש המספר לשון הרע עובר גם על הלאו

לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת הרמא העתיק

את הסוגיה הזו להלכה בחושן משפט בהלכות דיינים לכן כשיש תועלת בדבר אתה בא ואומר לפני בית הדין אם אין תועלת

גם לפני בית הדין אתה לא יכול לדבר בצורה חופשית

לפתח את חרצובות לשונו הוא אומר מה יש אני לא מדבר ברחוב אני מדבר לפני הדיינים הם צריכים לדעת את הכל צריכים לדעת את האמת

לא לא את הכל דבר שיש תועלת הם חייבים לדעת ולשמוע אבל כשאין תועלת זה סתם לשון הרע ואפילו לפני הבית דין גם כן אסור לבוא ולדבר על דבר שכזה

לאו נוסף יש ממשיך הרב ואומר מונה לנו עוד לאו

הלאו האחת עשר וכל זה שכתבנו הוא במספר ביחידי או שומע ביחידי

אבל אם הוא מדבק עצמו לחברה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע

כדי לספר להם או כדי לשמוע מהם עובר גם כן על הלאו

לא תהיה אחרי רבים לרעות

שהוא אזהרה שלא להסכים ולהתחבר עם עושי עוול

אף שהם רבים

ועובר על ידי התחברותו

על מה שאמר רבי אליעזר בצוואתו לבנו

יש לנו מצוות עשה דאורייתא להידבק עם אנשים טובים

כמו שכתוב ובו תדבק ולהתרחק מאנשים רשעים

אפילו אם האנשים הרשעים האלה דווקא הם הרוב מבחינה מספרית אתה סופר ורואה הם הרוב

אפילו אחי לא צריך להתפעל מהרוב גם כשעם ישראל היו במצרים כתוב שם

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים כמה מתוך עם ישראל יצאו ממצרים

רק עשרים אחוז חומש

איפה השמונים אחוז?

מתו במכת חושך

לא היו ראויים לצאת ממצרים היה שם ולא נגאל אלא רק עשרים אחוז הטובים הצדיקים שהיו ראויים לצאת היו מעק לא היו הרוב אף על פי כן לא מתחשבים אנחנו מי הרוב לא הולכים לספור את האצבעות

לפי זה להחליט כל דבר ודבר אלא אם הרוב הם הרשעים לא מתחשבים בהם זה מה שהתורה הדגישה לנו בלאו לא תהיה אחרי רבים לרעות ולכן אסור לאדם להתחבר לחברת פועלי אוון כבר הזהיר אותנו דוד המלך ואמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב גם שלמה המלך הזהיר

ואמר במשלי אמר הולכת חכמים יחכם ורואה כסילים היא רוע הדרך של אדם ללמוד מהסובבים אותו ואם האדם הזה נמצא בחברה של רשעים אז גם הוא נעשה רשע כמותם גם הוא מתקלקל גם הוא לומד ממעשיהם ולכן בין אם הם מיעוט בין אם הם רוב בכל מקרה צריך

האדם להיזהר לא להתחבר לא להסכים לדעותיהם למעשיהם אלא להתרחק מהם הרחק אם תחווה קשת

לאו נוסף יב אם הוא מחזיק במחלוקת על ידי סיפורו עובר עוד על לאו לא יהיה ככורח וכעדתו שהוא אזהרה שלא להחזיק במחלוקת וכמו שכתוב בסנהדרין קי

הגמרא דרשה מהפסוק לא יהיה ככורח וכעדתו כל אדם שמחזיק במחלוקת עובר בלעד

העתיקו את זה כל הפוסקים להלכה, אריף, הראש, רבנו יונה,

הסמג, הרמב״ם,

אלא שהמחלוקת היא, לפי דברי הרמב״ם,

זה אסמכתה, זה לא לאו גמור, זה לא דאורייתא,

אבל מרבנו יונה והסמג משמע שזה לאו גמור מדאורייתא,

יש בזה מחלוקת,

אבל כולם מודים שהדבר אסור,

אף אחד לא יאמר שמותר לעשות מחלוקת,

אלא כולם מודים שהדבר אסור, אדרבה,

הלל אומר, הווה מתלמידיו של אהרן,

אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לכן כל אדם ואדם צריך להיות זהיר מאוד,

להתרחק מהמחלוקת, הרחק עם תחווה קשת,

ואדרבה, תמיד לאהוב שלום ולרדוף שלום. יש אנשים שמקיימים מאוד את דברי המשנה כל רגע ורגע,

אבל הם אומרים,

צריך לרדוף את השלום, הוא רודף את השלום עד חורמה.

אף פעם הוא לא יהיה במחיצתו של השלום, תמיד הוא ירדוף אותו, תמיד הוא יכה אותו.

אבל אדם ירשמיים, צריך להיזהר מאוד,

תמיד ללכת בדרך התורה, בדרך היראה,

ולהתרחק מהמחלוקת עם תחווה קשת.

לא פעם הלשון הרע הוא השמן בגלגלים,

הוא הבנזין שמניע את המנוע של אש המחלוקת.

אתה יודע איך המחלוקת מתחילה,

איך היא נגמרת,

אם תיגמר בכלל זה אתה לא יודע,

זה אינך יכול לדעת.

אפילו אם זו מחלוקת לשם שמיים, יש אנשים שאומרים, אין לי אינטרס.

אומרים, המשנה אומרת בפרק ה' של אבות,

מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים.

מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים.

בדרך הדרש אמרו,

אם המחלוקת הזו אינה לשם שמיים,

כל הבעיה היא כסף, לא?

תן לו.

מאה שקלים חדשים נגמר, המחלוקת שקטה.

אבל אם המחלוקת לשם שמיים זה סופה להתקיים, כל הזמן זה נמשך. אתה לא יכול לגמור במחלוקת הזו.

אפילו אם תיתן מאה שקל, תיתן מאתיים שקל,

זה הוא אומר לשם שמיים.

ולכן הם מתקוטטים.

זה נדמה לו שהוא מקנא קנאת ה' צבאות,

הוא מגן על כבוד רבו, השני אומר הפוך,

והם מכים אחד את השני או מכים בפה או בצורה אחרת.

חילול השם שהם עושים,

השם ישמור, וכי עשה הדרך.

ראינו הרבה דברים לא יפים, הרבה דברים מכוערים שאנשים מסוימים עשו באש המחלוקת שהציתו שם. צריך להתרחק עם תחווה קשת מאותם האנשים.

איך אמר משה רבנו? סורו נא מעל העולה האנשים הרשעים האלה, לא, לא נתקרב אליהם. נכון, האנשים האלה יש להם כיפה, הם נובשים כובע, הם נראים כאילו הם אנשים דתיים.

גם קורח ועדתו, גם להם היה כיפה והיה להם זקן,

גם הם היו נראים כאילו אנשים דתיים, כאילו אנשים מרעי שמים.

אבל אתה רואה שאפילו תינוקות של בית רבן נכוו ברותחין,

גם הם נבלעו,

הם, העוליהם, הרכוש שלהם, הכל נבלע בתוך האדמה בגלל המחלוקת הזו.

אז מי הוא זה ואיזה הוא שיבוא ויחליט שבשביל דבר זה וזה צריך להמשיך להיאבק, להילחם.

מי הוא שנתן להם פסק להילחם, לדבר, להוציא מודעות,

מי הוא זה ואיזה הוא.

לכן אדם פיקח שרוצה להציל את החיים שלו,

צריך להתרחק מהם כמתחווה קשת.

יהיה המניע אשר יהיה, לא חשוב לנו מה הסיבה, מה הרקע,

מי צודק, מה אמור, זה לא חשוב.

מחלוקת בכל מקרה אסור לעשות לגמרי מכל וכל. לכן עצה טובה לכל אדם, להתרחק.

פעם מישהו בא לשאול אותי שאלה, דווקא היה מחוץ לארץ.

סיפר מה שיש לו בבית הכנסת.

אמרתי לו, תעזוב את בית הכנסת, תלך להתפלל למקום אחר.

תלך רבע שעה ברגל, תלך לבית כנסת אחר, תתפלל שם ותתרחק. בית כנסת שיש מחלוקת, אם יש שם אנשים בעלי מחלוקת,

כדאי להתרחק מהם. אפילו להתפלל ביחיד זה הרבה יותר טוב.

בעלקוט, בעמוס, כתוב שם

יש לך קנה אחד.

הקנה הוא דבר שקל מאוד לשבור אותו.

אפילו ילד שאין לו הרבה כוח לוקח את הקנה, הוא רך, שובר אותו.

אבל אם תהיה לך חבילה גדולה של קנים,

אפילו אדם גיבור לא יכול לשבור את כל החבילה ביחד.

כך גם משולים עם ישראל.

הם, כל אחד ואחד בפני עצמו הוא רק קנה.

אם כולנו יחד, מאוחדים, אף אחד לא יכול לנו.

אבל כשכל אחד ואחד נפרד הולך לפי דרכו בגלל המחלוקת, אז ממילא קל מאוד לשבור את עם ישראל.

תראה חורבן בית ראשון, שני,

כל זה היה בגלל המחלוקת,

שנאת חינם.

מלחמת אחים הייתה בעם ישראל והיא שפוררה את העם בתקופה ההיא, ולכן חלילה וחס עם ישראל גלה מארצו.

זה לא רק עונש,

אלא זו עובדה, זו מציאות.

יש לך צבא, כולם הולכים קו אחד, כולם נשמעים לפקודות, להוראות,

אבל כשיש לך גיס חמישי,

זה אומר בך וזה אומר בך,

אז אפילו אם האויב שכנגד אין לו מיליון טנקים,

אלא יש לו סך הכל עשרה טנקים,

הם יכולים לנצח אותך, כמו שקרה בלבנון לפני שנה, שנתיים.