העשייה היא התכלית | הרב אמנון יצחק

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח, פרשת בהר (מאמר שצא)

 "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה לא). 

האדם מורגל בהנחות ראשוניות, ולא מתעמק בעיקרן של דברים. לדוגמא ענין החסד והצדקה שנותנים לעני, 

אם נשאל אדם: 'למה ניתנת מצות צדקה? לשם מה ניתנה המצווה הזאת?' 

אז יאמר לך: 'שזה לתכלית העני בשביל שהעני לא ירעב ויאכל וישתה.

אבל נשאלת השאלה: למה צריך בכלל את העני? אם אתה צריך לתת לו בשביל להאכיל אותו למה צריך עניים בכלל? כמו שמובא בבבא בתרא דף י': 

'שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם א-לקיכם אוהב עניים הוא מפני מה הוא אינו מפרנסם?' 

אמר לו: 'כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם'. 

למה הקב"ה לא מפרנס את העניים? אם הוא אוהב אותם אז שיפרנס אותם. למה הוא עשה עניים? 

אמר לו רבי עקיבא: מה שאנחנו נותנים להם צדקה וחסד - זה כדי שניצול אנחנו בהן מדינה של גיהנם! 

הטענה של טורנוסרופוס אכן צודקת, כיון שהקב"ה מעניש את העניים בעונש עניות, והוא רוצה שיהיו עניים, אז איך אנחנו נותנים להם צדקה ומבטלים את הגזרה של הקב"ה שהוא רוצה לעשות אותם עניים? 

וכך מצינו גם בהרמב"ן (ויקרא כו יא) על מה שאמרו ז"ל (ברכות ס.): "רַפֹּא יְרַפֵּא" - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות' זאת אומרת בלי שהיתה ניתנת רשות לרופא לרפאות - לא היה רשאי לרפאות! כי אם הוא ה' עשה מישהו חולה אז הוא רוצה שיהיה חולה! אז מה אתה מרפא אותו?! אלא 'מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות', והנה הטענה של טורנוסרופוס באה מההנחה: שענין החסד הוא בעבור העני, ככה הוא הבין. לכן הקשה טוב: מפני מה אין הקב"ה מפרנסם? וכמו הרפואה: שפשוט שהרפואה היא בעבור החולה שנפל למשכב. בשביל מה יש רופא? בשביל החולה לא בשביל הבריא. 

אבל רבי עקיבא ענה לו: שהוא טעה בעיקר הענין! כי ענין הצדקה והחסד הוא כדי 'שאנו ניצול אנו בהן מדינה של גיהנם!'. זאת אומרת ענין הצדקה והחסד לעני זה לא להתחסד עם העני, אלא עבור דברים אחרים לגמרי! כדי שאנחנו ננצל, כדי להעלות את האדם שיהיה איש מתחסד, להפוך אותנו בעלי קנין במידות ובמעלות של איש חסד, של מתחסד, כדי שינצל בה מדינה של גיהנם, שאם אדם לא שיפר את מידותיו ולא עשה מה שצריך - הוא ילך לגיהנם. מה פרוש? ה' רצה שהאדם יהיה נותן, עושה למען הזולת. 

יש שני סוגי מצוות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אין מצוות 'בין אדם לעצמו', ואם אדם שומר את הממון בשביל עצמו, ולא מתחסד, לא נותן, "אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב כד) את הכסף הזה שה' נתן לך אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ זה נמצא אצלך, והוא רוצה שאתה תחלק לאחרים, והוא רוצה שתתחסד, כמו שהוא מטיב לכל ברואיו: "הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (ברכת המזון) "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט) "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח ט) הוא רוצה שנדמה לו כמה שאפשר, אז לכן הקב"ה רוצה שאנחנו נתחסד. 

ואם בן אדם לא עשה זאת והיה אגואיסט וחשב רק על עצמו; על מעמד, על קידמה, על מצב כלכלי שלו בלבד ולא על אחרים, ולא על זולתו, הבן אדם יצטרך להצטרף בגיהנם! אבל אם הוא עושה חסד; חסד- חסד- נצול מגיהנם! אז לא צריך שיצרפו אותו מלשון צירוף בגיהנם, כיוון שפה הוא כבר צרף את עצמו ע"י המידות הטובות והחסדים שהוא עשה, אז נצול בהם מגיהנם. ומה יציל את העני מגיהנם? אז האדם שהוא לא עני והוא נותן הוא ניצול מגיהנם, והעני במה ניצול? 

או! אז כתוב: 'כל מי שמגיע לדקדוקי העניות - לא רואה פני גיהנם!' אז זאת אומרת זה הצירוף, אם הוא מקבל את הגזרה של הקב"ה ברצון, ובאהבה ויודע: שזה מה' לטובה! הוא מצטרף בעצמו בדרך זו. כדי שינצל מדינה של גיהנם וזהו סוד המעשים. 

סוד המעשים הוא: שאין הכוונה בהם לתכלית שיצא מהם, אלא שעצם המעשה - היא תכלית הכוונה. ה' רוצה את המעשה שנעשה אותו כמות שהוא, וזה התכלית. כמות שהוא. אל תסתכל: 'מה התכלית שיוצאת ממעשה המצווה?' אלא עשה את המצווה כי היא התכלית. אל תעשה חשבונות: 'מה זה עושה? ומה זה לא עושה...' אלא זה התכלית. לפי זה, אדם שמרבה בצדקה כמו שנראה מהרמב"ם, הוא מגיע לתכלית של המעשה, אבל אם הוא עושה חשבונות כאלה ואחרים הוא מפסיד את התכלית של המצווה. 

הרמב"ם מפרש את המשנה באבות (ג יט): "הכל לפי רוב המעשה" לא לפי גודל המעשה לפי רוב המעשה. והוא שהמעלות אמנם יגיעו, המעלות יגיעו לאדם בִּכְפּוֹל המעשים הטובים פעמים רבות. אם האדם עושה וחוזר ושונה ומשלש את המעשים שלו הרבה פעמים - הוא יגיע למעלות גדולות! ועם זה יגיע קנין חזק, בזה הוא קונה קנין חזק בעצמו, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות. פועל אחד גדול? לא, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. 

יש המתפעלים מגיידמאק, שכבר דיברנו בעבר שאין הכוונה שלו אלא להשיג בפוליטיקה את המעמד או 'ראש העיר' של ירושלים ואח"כ 'ראש הממשלה' וכו', אז הוא מחלק כספים למטרות אלה... 

נתינה גדולה של סכום גדול של כסף, זה לא אומר כשנותנים הרבה כסף בבת אחת שפעולה גדולה כזו עושה קנין חזק בנפשו של אדם. זאת אומרת יש פעולות שהם בשביל 'שואוו' - אני בא לפתור בעיות שאחרים לא פותרים אני עושה ואני עושה זה אבל אני מקבל כותרות... אני דואג למסיבת עיתונאים, לא עושה 'בהצנע' לא 'בסתר' לא שום דבר לא בשביל קנין הטוב לא בשביל המעלות - בשביל שואוו בשביל להראות לכולם: 'אני עושה דברים מה שאחרים לא יכולים לעשות! לכן אני ראוי להיות ראש העיר ירושלים או ראש ממשלת ישראל...' 

זה לא עושה קנין במעלותיו של האדם, אבל כשאדם מרבה ועושה - זה מה שעושה. 

היה פעם עשיר גדול באיזה עיר, שהיה קמצן גדול! 

ובאו העסקנים לרב ואמרו לו: 'הרב! יש פה אחד שאם הוא יתן קצת מהכסף שלו - בכל העיר הזאת לא יהיו יתומים ולא יהיו אלמנות לא היה בעיות שום דבר כולם לא יהיו חסרים כלום, לא צער ולא כלום! אבל הבעיה? שהוא קמצן!!' 

אמר להם: 'תשלחו אותו אלי תגידו לו: 'שאני רוצה לדבר אתו', 

שמח העשיר! הרב של העיר קורא לו, 

הגיע אליו אמר לו: 'תשמע! אני רוצה להקים 'קרן' עכשיו ואני רוצה שאתה תהיה הממונה ואתה תחלק את הכסף, אני נותן לך 5,000 רובל! ואני רוצה שכל עני שעובר ברחוב - אתה תתן לו כסף, כל מי שיגש אליך - תתן לו כסף'. 

שמח העשיר בפרט שהוא מחלק של אחרים... 

ויצא כרוז: 'שהוא מחלק כסף!' וכולם נקבצו אליו כל יום היה הולך ומחלק, כל יום היה הולך ומחלק, כל יום היה הולך ומחלק - והיה מפסוט כולם רודפים אחריו מברכים אותו וזה.... ההוא היה שמח! קם בבוקר מוקדם בשביל להתחיל לחלק. 

רב העיר אחרי חודש קרא לו, אמר לו: 'תשמע! נגמר לי הכסף, אני לא יכול יותר להמשיך בזה', 

אמר לו: 'תשמע! זה בעיה, אני כבר התרגלתי - זה אחד, ושנים: התרגלו אלי, עכשיו כולם יבואו אלי' 

אמר: 'בסדר! תחלק, אם אתה רגיל – תחלק! אם אתה רגיל תחלק'. 

עכשיו הוא לא יכול לרדת מזה והתחיל לחלק בזכות עצמו, התרגל, זה ענין של הרגל. זאת אומרת אדם כופל את המעשים הופך להיות קנין בעצמו אפילו הוא קמצן.

על כן עצתו של הרמב"ם: כי ירבה במספר המעשים, שכשיש בדעתו ליתן צדקה לעניים בסך של אלף שקל, יותר טוב שיחלק ויתן זה למאה עניים מליתן כל הסכום לעני אחד. מה פרוש? לו היינו מביטים על תכלית עצמם של המעשים, אז סוף-סוף מתפרנס נצרך אחד באותו הסכום שחשב ליתן, ומה איכפת לנו שיתן דוקא למאה עניים? הרי התכלית תצא יותר אם הוא יתן את כל הסכום למשפחה אחת שיתן להם לחיות על הכיפאק, אלא כאמור שעצם המעשה היא הכונה, לא מה התוצאות, אלא עצם המעשה, וא"כ ודאי כשכופלים את המעשים - הקנין יותר חזק באדם עצמו. 

והנה במצות חסד יש לנו על כל פנים הבנה גם בשכלנו, אבל גם בכל מצות התורה מצינו כדברינו כך אמרו חז"ל: (בר"ר מד א) "אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תהלים יח לא) רב אמר: "לא ניתנו המצות - אלא לצרף בהן את הבריות!" זאת אומרת אדם הוא כמו גולם, חומר גלם צריך לעבד אותו, צריך לצרף אותו. יש זהב שיש בו סיגים, מנקים את הסיגים מהזהב - אז הוא נהיה 24 קראט! יש כסף מלא סיגים, אם מנקים אותו - הוא נהיה 'כסף צרוף'. אותו דבר המצוות לא נתנו לאדם אלא לצרף בהן את הבריות, 'וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות'. 

זאת אומרת הקב"ה נתן לנו את המצוות כדי לצרף בהם את הבריות. אם התכלית היא שהבהמה תהיה מתה כדי שנוכל לאכול אז מה לי זה מה לי זה? העיקר היא מתה מה אכפת לי איך? אבל הקב"ה רוצה לצרף אותנו, שאתה תעשה ככה הלכות שחיטה ככה ככה, 'רוב קנה וושט' וכל הדינים, הכל אתה צריך לעשות בצורה כזאת וכזאת, ורק אם אתה עושה בצורה הזו והזו - אתה נהיה מצורף נהיה צדיק! ואתה הופך להיות בעל מעלה וקנין נפשי שעושה אותך ברמה גבוהה ביותר כפי שה' תיקן לנו. 

זאת אומרת הטעם של המצות לא מפני שהן בעצמן יש בהם איזה ענין טוב, מה שזה נכון כמובן, אבל לא בגלל זה, כי בעצם השחיטה אין חילוק אם מן הצואר או מן העורף, מצד התוצאה כן? אלא המצוה היא ענין של מעשה יבש לכאורה, כאשר אין בעצם המעשה שום ענין של טוב, אלא על ידי סוד המצוות הושם בה סגולה שהיא מצרפת את העושים; אם עושים את זה בדיוק כמו שה' אמר - זה מצרף את העושים. אם לא עושים, ומשנים משהו, חוץ מזה שזה עברה, זה לא מצרף את הבן אדם! וזה אחד מן הפלאים הנשגבים של הבורא יתברך שהכל יכול, שהחדיר במעשה יבש דברים הכי גדולים עניני חכמה ורוממות, ולהשיג את כל אלה תלוי רק בעשיית זה המעשה כמו שה' ציווה. 

כשאתה מגיע לאיזה מכונה גדולה, ואתה מפעיל כפתורים, אומרים לך: שיש סדר בהפעלת הכפתורים', אז אומרים: 'צריך להפעיל שבעה כפתורים, אבל אם אתה תשנה את הסדר - אתה תהרוס את הכל!' זה מעשה יבש אבל רק המעשה הזה שעושים אותו בסדר הזה ככה זה. 

בתא הטייס של 'בואינג' יש שמה מאות כפתורים! אבל יש סדר מה מדליקים, מה מכבים, מה עושים - לפי סדר, אם לא תעשה, המטוס ינחת במקום שיעלה וכו' וכו', זאת אומרת צריך לעשות את הדברים ואת המצוות בסדר שהקב"ה קבע, לא לשנות. כי אם משנים משהו, זה כבר לא אותו מעשה. אפילו אם תשיג את התוצאה, זה לא אותו מעשה. זאת אומרת אפילו אם תשחט את הבהמה מהעורף, לא התכלית שהיא תמות, זה כבר לא אותו מעשה; זה טריפה! זה נבלה, זה הכל, זה חבל על הזמן...! זה לא רק שלא השגת את התכלית גם עשית עברה, גם לא תשיג את הסגולה להצטרף ע"י המצווה עצמה. 

אחרי שברור לנו עכשיו: שבין לטוב ובין ההיפך, עיקרן של דברים הוא בסוד עצם המעשה, ולא בתכלית היוצאת מן עצם המעשה, אם כן זה דוקא אם עושה אותם במתכונתם כמו שהם, אבל אם ישנה באיזה שינוי שהוא, זה כבר לא אותו המעשה ולא יפעל מה שפועל תמיד. 

לדוגמא: בטעם איסור הדרישה "אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים" (דברים יח יד) כתוב שזה משום: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ" (דברים יח יג) לא ללכת לאלה ש'פותחים ספרים', 'קפה', קשקושים 'אגרות'... כל מיני דברים כאלה, לא ללכת! למה? תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ. ופרש רש"י: 'שלא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיביא עליך קבל בתמימות!' אל תחקור אחר העתידות, איפה זה נאמר? במעוננים, בקוסמים, במכשפים, ב: "חֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח יא) באלה נאמר: לא לשאול. 

אבל אפילו הכי כתוב בתורה: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ... אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו) אבל אם זה נביא, נביא בשם ה', נביא אמת! לא נביא שקר - אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. רק אצל נביא אתה רשאי לדרוש העתידות, ומה נפקא מינה בזה? הלא סוף כל סוף אינו תָּמִים כשהוא דורש את העתידות? הרי תָּמִים כתוב תמיד תִּהְיֶה, ואל תדרוש אחר העתידות, למה אצל נביא כן ואצל זה לא...? ככה ה' אומר: כשזה פה - זה לא טוב, זה גרוע זה אסור ולא תשיג את התכלית! שזה פה - זה מה שאני רוצה וזה מצווה ו: אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן! 

אַה, הנה, זה אותו דבר 'בקשת העתידות'? 

ה' אומר: 'אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר, התכלית היא; עצם המצווה שאני מצווה אותך, מה התוצאות? זה לא ענינך, אתה תעשה מה שאני מצווה אותך. לזה - בשום אופן לא תלך, ולזה - כן תלך'. 

כמובן שיש חלוק ברור גם בין נביא לבין אוֹב וְיִדְּעֹנִי וכו', שנביא - זה שליח ה' שאומר את דבר ה'! ושהוא אומר מה שמותר להגיד, ושכל והתכלית היא: זה שאדם ישוב בתשובה ויגיד לו שאתה צריך לתקן את זה ולעשות את זה וכו' וכו', ועוד שמְעֹנְנִים וקֹסְמִים וכל אלה זה בשביל לקחת כסף ממך ולהגיד לך: 'שיש לך תיקון...' ואתה תלך הביתה בלי הכסף וחבל על הזמן על 'התיקון' וכל הקשקושים שמקשקשים... 

זאת אומרת אדם צריך לדעת: שלמעשה התורה אומרת; זה תעשה וזה אל תעשה, אפילו אם נראה לך שהדברים דומים וזהים - זה מצוה וזה עברה! זה סגולה וזה הפסד. 

כששלמה המלך 'חטא' במה הוא חטא? כי הוא הסתכל על התכלית ולא על עצם המעשה, 

התורה אמרה לו: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים ... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז טז-יז) 

בשלושתם הוא נכשל! 

כי הוא אמר: 'אני ירבה - ואני לא אכשל! ואני לא אסיר את לבבי ואני לא ואני ואני ואני...' 

אבל עצם הרצון הא-לקי היה זה! ואל תסתכל אם התכלית תביא אותם שאם תרבה נשים - הן יטו את לבבך. 

אז הוא אמר: 'אני ירבה ולא יסיר את לבבי' 

אבל מי אמר לך שתסתכל על התכלית? אני אמרתי: לא לעשות! ממילא אם היה עושה מה שה' רוצה ולא מסתכל על התכלית - לא היה נכשל. ונכשל 'החכם מכל האדם' בשלוש המצוות שנתבאר טעם למצוות. זאת אומרת לא עלינו להסתכל על התכלית היוצאת מן הענין, אלא לעשות את המעשה בצורה היבשה ביותר, כמובן; בשמחה! באהבת הבורא, ברצון עם כל תנאים לקיום המצווה - על הצד הטוב ביותר. אבל זה בצורה יבשה: לדקדק בדיוק מה צריך לעשות. כמו שמפעילים את הכפתורים בתא הטייס; לפי סדר בדיוק מה שאמרו, ואיך שאמרו ואיפה שאמרו וכמה שצריך. 

אחרי ההנחה: שהעיקר הוא המעשה, ושהכוונה על עצם המעשה, ולא על תכליתו של המעשה, אלא שעצם המעשה הוא הפועל לצרף את הבריות. נראה להוסיף עוד: כי פשוט הוא, שכמות החסד... כשאתה רואה שאדם עושה הרבה החסדים יש כמות של חסד, פשוט הוא שכמות החסד נמשך מכמות הטוב שבאדם. כמה האדם הזה הוא טוב! 

כשאומרים על אדם: 'שיש לו לב זהב!' 

זה משום ריבוי פעולות הטוב והחסד שהוא עושה. זאת אומרת כמה שרואים שאדם פועל פעולות - זה מראה כמה כמות הטוב שיש בו. אם אדם מצמצם בפעולות - סימן שהוא לא מספיק. וזה מה שמחייב אותו לעשות חסד, הטוב שבתוכו, לכן כתוב: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב ט) מי שהוא טוֹב עַיִן את הכל בדרך טובה ואת האנשים בדרך טובה ורוצה להיטיב לבריות, אז הוּא יְבֹרָךְ ה' יברך אותו מן השמים! אמרו חכמים: "אל תקרא יְבֹרָךְ - אלא יברך!" ה' נותן לו כח הברכה גם, כי הברכה באה מלב נקי, מעין טובה! שרוצה: שיהיה טוב לבריות. אז טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ. 

כמו 'עין טובה' יש גם רגל טובה: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל ל) יש אדם נכנס למקום, הרגל שלו נכנסה למקום – מביא ברכה למקום! 

זאת אומרת כמות החסד נמשכת מכמות הטוב שהאדם, כי רק מידת הטוב והחסד שמונח בו, הוא מה שמחייב אותו לעשות חסד, זה מה שאמרו חז"ל (רו"ר ה' ג'): 'אמר רבי יצחק בר מריון: 'בא הכתוב ללמדך; שאם אדם עושה מצוה - יעשנה בלבב שלם!' אתה עושה כבר מצוה? אל תעשה בשביל 'להפטר' מן המצוה, תעשה את המצוה בלב שלם עם כל התכסיסים הראויים לאותה מצווה. 'שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא) בכתפו היה מוליכו אצל אביו! אם ראובן היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" - בכתפו היה מוליכו אצל אביו. היה לוקח את יוסף על הכתפיים ומחזיר אותו לאביו. 

אילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד) בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו! ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד) עגלות פטומות היה מאכילה!' 

מה זה הדבר הזה? הבכור שבשבטים ראובן שהיה ראוי לכהונה ולמלכות, הבכור הזה הציל את יוסף מן הבור: "וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" אם היה יודע שהתורה תכתיב עליו את הפסוק הזה, זאת אומרת שהתורה מחשיבה את הדבר הזה שהוא עשה, שהוא עשה את המעשה הזה, בכתפו היה מוליכו אצל אביו! זאת אומרת היה לו מקום לעשות עוד יותר ממה שהוא עשה, זאת היה יכול לעשות עוד יותר! 

למה? כי כתוב: 'בכתפו היה מוליכו אצל אביו!' הוא האח הגדול, האח הבכור! היה לוקח אותו קובע עובדה מביא אותו אצל אביו, היה יכול לעשות עוד ולא עשה, ועל המעשה שהוא עשה של ההצלה - כבר התורה שיבחה אותו. אבל היא מגלה לנו גם: שאם היה יודע שהתורה תכתיב עליו את הפסוק כך - היה על כתפו נושא אותו, על כתפו היה נושא אותו. 

זאת אומרת יש לדוגמא בן אדם חשוב מאוד שכל כולו חסדים, כל כולו חסדים, והוא תורם נגיד 'גרניק' (שואב אבק) לאיזה ארגון, לא גרניק משומש, חדש! ואפילו שולח בן אדם להביא מירושלים להביא את הגרניק מ'הום סנטר', כי אין אפשרות באזור להשיג, אבל הוא מביא את הגרניק הזה עד למקום שלו, 

ומבקש: 'שיביאו לקחת את הגרניק', 

אם היה גומר את המצוה עד הסוף - אין שיעור למצווה הזו! כי היא סגורה הרמטי, אי אפשר יותר מזה לעשות. אבל אם הוא חסך את הדבר הזה, פרושו של דבר: שהוא הפסיד קצת מהמצווה הגדולה שהוא זכה לה. 

זאת אומרת... אז הוא היה מביא לו גם את ה... 

אבל לדוגמא: היה אחד צדיק שאף פעם לא רצה שיקחו אותו, אף פעם לא רצה שיקחו אותו, היו לוקחים אותו כאילו מסוף הדרשה לוקחים הביתה - הוא לא רוצה! הוא נוסע או במונית או באוטובוס. 

פעם אחד, הפציר בו מישהו: 'זכות בשבילי! זכות בשבילי זכות הרב יתן אם לא זה וזה וזה...' 

אז הוא אמר לו: 'אתה יודע מה? טוב, בשבילך אני לא רגיל לעשות דבר כזה אז תקח אותי'.

אז הוא לקח אותו עד לבית. עכשיו נגיד הבית זה פה אבל הכניסה לבית היא מסביב, אז צריך להסתובב להיכנס לחניון מאחורה ואז הוא יגיע, אז הוא בא להוריד אותו פה... 

אמר לו הרב: 'לא! תסתובב עד מסביב ותביא אותי עד לדלת' 

אז הוא אמר לו: 'כבוד הרב! קודם בכלל לא רצית לנסוע, הבאתי אותך עד פה אתה אומר לי: 'עד לשמה בדיוק עד שם'?! 

אומר לו: 'כן! כי 'המתחיל במצווה - אומרים לו: 'גמור!' עד הסוף, לא עושים מצוה ומשאירים עוד חלק, עד הסוף עושים את המצווה. 

אז ראובן אם היה יודע - היה שם אותו על כתפו. 

אהרן צדיק גדול שאין כדוגמתו: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", איזה לב היה לו לאהרן הכהן! איזה לב, היחידי שכתוב על הלב שלו ככה. וה' שם על הלב שלו את 'החושן' את החושן! מי ראוי שיהיה לו חושן על הלב? אהרן הכהן. אח גדול, שלוש שנים יותר גדול ממשה, היה נביא לפני משה, וה' לוקח את משה ועושה אותו המנהיג של עם ישראל ולא את אהרן. אז יש קנאה, וצריכה להיות קינאה בטבע, הרי קין קינא בהבל - הרג אותו! הוא לא מקנא. מה עושה? יוצא לקראתו ושמח! 

עכשיו הוא יכול לטעון טענות: 'מה, הוא ארבעים שנה פה הוא לא היה! מה היה חסר? אני פה אני הנהגתי את העם... בא עכשיו בא מחוץ לארץ יעני' לוקח את המנהיגות וזה...?' 

אומר ה': 'אני יודע מה יש לו בלב – "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" 

משה פוחד: 'שהוא יצטער', 

אומר לו: 'לא! אני יודע מה הלב שלו'. 

אבל אם היה יודע, אילו היה יודע אהרן: 'שה' מכתיב עליו בתורה: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" - בתופים ובמחולות! היה מביא תזמורת! לקחת את משה וללוות אותו עד למצרים - עם תזמורת! למה? היה מקום לעשות עוד יותר. 

בועז, כתוב בתורה: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" ששה שעורים הוא נתן לה שמה, אם היה יודע שיכתבו ע"ז פסוק שלם בתורה - היה נותן לה עגלות פטומות! עגלה טון, היה לוקח אותה מפטם אותה ונותן לה! למה? התורה כתבה, אז יש מקום עוד לעשות! יש מקום עוד לעשות. 

שאלה בקהל (לא שומעים) 

הרב: לא, הגרניק – מצוין, הגרניק יודע לעשות את העבודה, רק להגיע אתו עד למקום... 

זאת אומרת מצוות אדם צריך להשתדל לעשות אותם עד תום עד הסוף עד יכולת המעשים שיכול להקיף - ככה משלמים לו. 

תדעו לכם! תדעו עד איפה זה. מצינו בחז"ל (ילקו"ש ירמיה לח): "וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר" (ירמיה לח יג) 

אמר ירמיה: 'הלואי היה לי חדא סולם!' אבל והיה לי סולם אחד, אתה יודע מה זה לעלות עם חבל למעלה מהבור למטה?! 

אמר לו הקב"ה: 'סולם אתה מבקש? מה זקנתך: "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל" - אף אתה כן (יהושע ב טו) וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים. סבתא שלו קראו לה 'רחב' והיא הצילה את המרגלים שנשלחו ע"י יהושע והורידה אותם בַּחֶבֶל, סיכנה את חייה וחיי משפחתה! שהיא משתפת פעולה עם האויב מה שנקרא, ולמרות כל ההצלה, ולמרות זה שהיא זכתה שיצאו ממנה ירמיה! חבל הנביאים שיצאו ממנה, והמלכים! מרחב, מכל מקום כיון שהיא שהורידה אותם בַּחֶבֶל ולא בסולם, 

אמר לו הקב"ה: 'גם אתה בַּחֶבֶל ולא בסולם'. 

שאלה בקהל: ...

הרב: לא! כי אם כן לא היה טענה לקב"ה לומר: 'למה היא לא הורידה בסולם?' כי אם הקב"ה לא יודע שהיא הורידה בסולם זה יגרום שהם יתפסו - אז לא היה אומר לו דבר כזה. אבל היה אפשר שתוריד אותם בסולם והיא לא הורידה בסולם, זאת אומרת היה אפשר לעשות עוד יותר! העוד יותר הזה - מנע מצאצאיה, מנע את הזכות הזאת שהם גם כן יעלו בסולם. 

ונענשה רחב על שהורידה אותם בַּחֶבֶל ולא בסולם, ואפילו שעצם המעשה שלה היה כולו חסד! אבל הרי אותו המעשה היה כולו חסד, אבל הרי אותו המעשה גופא לא היה יכול להיות ביותר חסד? אם היתה מורידה אותם לא בחבלים כי אם בכרים וכסתות, הנה מזה: כי ההטבה שבקרבה לא היתה באין סוף כי אם מוגבלת, ולא נקרא כבר זה בשם מעשה חסד לאמיתו כיון שהוא לא עד הסוף, ולפי גודל ערכה - חטאה. 

זאת אומרת אתמול נתתי דרשה ב"כינר" (מלון בטבריה...) ואמרתי לאנשים: 'נכון שאתם חושבים שאתם צדיקים שאתם כבר תורמים 'הוראת קבע'?

- אשריכם! זה שכר גדול אני אומר לכם, אני יודע מה זה עושה ומה זה פועל. 

אבל אם אתם חושבים: 'שבזה אתם סיימתם את חלקכם!'

- אתם טועים! אתם יודעים למה? פעם נסעתי לארצות הברית, לפני עשרות שנים ונכנסתי לעשיר אחד, 

ואמרתי לעשיר הזה: 'שאני באתי בשביל להציל נפשות בישראל! ואם הוא יכול לתרום?' 

אז הוא נתן לי שמונה עשרה דולר. 

אמרתי לו: 'תגיד, אתה חושב שאני עזבתי את המשפחה והילדים ועברתי את הים אני נמצא פה כבר חודש בשביל לקבל שמונה עשרה דולר! אחרי תור של שבוע?! ותיאום פגישות והכל, בשביל זה אתה חושב שאני באתי בשביל שמונה עשרה דולר? עם זה את מי אני אחזיר?' 

- 'מה, מה מה זה' 

- 'אתה מבין בכלל מה אני עושה?' 

אמר לי: 'תראה הטענה שלך נכונה וצודקת! אבל גם שלי', אמר: 'אני יש מעשרות יש לי סכום מוגבל, באים אלי מאות ואלפים בני אדם, אז אני מחלק לכולם חתיכה, ואני נותן לכל אחד בשביל שהשני לא יגרע, ואם אני אתן לך 'חבילה' לא יהיה לי לאחרים, ולאחרים אני לא אתן בכלל'. 

אמרתי לו: 'הטענה שלך צודקת מאוד גם כן'. 

אמרתי לו: 'אבל אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? אני עני ואתה עשיר, אני בתור עני - עזבתי את המשפחה ואת הילדים וטסתי לארצות הברית בשביל לגייס כסף בשביל להציל את הבנים של הקב"ה! אתה - יושב על הכיסא וכותב צ'יקים ומחלק בדיוק מה שיש לך, אתה מפסוט אה? הרבה כבוד! כולם דופקים, אתה שומע מכולם מה הם עושים בעולם ואתה יושב כמו פקיד יושב ומחלק כסף - כל הכבוד לך! 

לך נגמר הכסף נכון? לי בכלל אין כסף, אבל כמו שאני קמתי והלכתי, תקום אתה מהכסא עכשיו בא נלך שנינו ונחפש כסף אצל אלה שעוד יש להם כסף לתת, זה אתה לא פטור! זה אתה יכול לעשות בדיוק כמוני, נכון, אתה אין לך יותר כסף אתה גמרת הכל - כל הכבוד לך, אבל לקום ולעשות יותר מזה - אתה כן יכול, אם אני יכול - גם אתה יכול, אתה מוכן לקום?' 

הוא לא היה מוכן לקום. 

מה זה חסד? לא 'אם יש לי - אני נותן', אתה עושה טובה? אתה חייב לתת, חייב לתת! 

והוא עוד אומר: 'את המעשרות', אז מה ההבדל אם יש לך מיליארד דולר אפילו אם יש לך 'מעשרות', והעני נותן 'מעשר' שקל אפילו זה השקל - זה בדיוק אותו דבר! מה המעלה שלך עליו? אין לך שום מעלה. מתי זה מעלה? כשאתה עושה 'מעל ומעבר', מתי שאתה יכול לעשות עוד ועושה. הנה, אני קמתי והלכתי ומחפש כסף! ואני מתבייש!! ומתבזה!!! וסוגרים לי את הדלת ואת הטלפון והכל - בשביל להציל יהודים! ואם לא הייתי עושה את זה, היה את 'עולם התשובה' כמו שהוא היה נראה היום? לא היה, ואם לא הייתי עושה --- 

הייתי מגיע לשמים והיו אומרים לי: 'תראה מה יכולת לעשות!! בא תראה את הסרט, אם היית עושה מה שהיית יכול לעשות - בא תראה מה היית עושה!' 

מה הייתי אומר? 

ואין אחד שלא יכול לעשות כמו שאני עושה, כי בשביל לא צריך להיות לא דרשן ולא רב ולא חכם ולא כלום, צריך רק לקום ולבקש מהאנשים, כמו שאחד מציל, אחד צריך להשתיל כליה, צריך להיות חכם בשביל לבקש: 'כסף - בשביל לעזור לו שהוא יחיה!' - ?! 

הולכים ואומרים: 'אדוני! בן אדם צריך השתלת כבד השתלת כליה יש לו מחלה צריך לרפא אותו יש לו ניתוח - עולה ככה!' זה בעיה? ולהוציא בן אדם מגיהנם! מה, זה בעיה לבקש מאנשים: 'בואו נוציא אנשים מגיהנם?' 

אמרתי: אילו היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו שהוא תרם בתכנית "כח כפלים" בארגון שופר - היה הולך ומתרים אלפים של יהודים! בשביל שיהיה יותר!! 

אמרתי: זה כתוב על ראובן ואהרן ובועז 'אילו היה יודע', כי לא נודע לו רק אחרי שהתורה כתבה. 

בקהל: (לא שומעים) 

הרב: מי לא היה? בטח היה, לא היה בזמן התורה לכן הוא לא ידע, רק אחרי זה היא כתבה, פרושו של דבר... 

אבל אתם יודעים! כי אני מודיע לכם מעכשיו: כשיגיע הזמן אחרי 120 שנה... 

אל תגידו: 'אילו היה יודע!' 

אני מודיע לכם: שהתורה רוצה; שכל אחד יעשה יותר! 

לא גמרתי לדבר, לא גמרתי לדבר, דוד חַבֵר צלצל לכמה אנשים 'מוצאי שבת', חמשה אנשים כבר קיבלו על עצמם לעשות 'מניה' 100 די וי די (DVD) אלף שקל בשביל - איך קוראים לו – להפיץ! עכשיו אתמול בערב! נו, הנה יש יכולת! יש כח, מה הבעיה? זה צלצל סוחר עוד סוחר עוד אחד עוד אחד כל אחד אלף שקל, יאלל'ה מאה די וי די, מי שאין לו - גם בתשלומים. זכויות למכביר! חבל על כל רגע, במקום לשבת לקשקש קשקושים לדבר לשון הרע, להוציא שם רע - תרים טלפון לאנשים, כמו שאתה מזמין אותם לחתונה 

- תזמין אותם: 'לגן עדן! בא, תשים קצת מעצמך תעשה למען כלל ישראל, בא נציל את היהודים, בא נביא גאולה לעם ישראל!' 

זה מה שצריך לעשות, 'אם היה יודע' - וואי וואי וואי מה היה עושה, וזה מדובר על הגדולים שהיו ענקים! ענקים; ראובן אהרן בועז! אבל שלמות המעשה, זה עד איפה אתה יכול לעשות אותו - עד הסוף, זה נקרא 'מצוה בשלמות', מצוה בשלמות - נכנסים אתה לגן עדן! זאת אומרת 'גרניק' אם היה מגיע עד לארגון 'שופר' - זה מצוה 'לשמה' במאה אחוז (100%) אומר הרמב"ם: 'שאם אדם עושה מצוה אחת אפילו לשמה - פסס.... זוכה לחיי עולם הבא!' 

- זה יפה מאוד! 

אתה יודע בנסיעה לירושלים זה פחות ממה שאהרן הגיע ממצרים עד מדין, הגיע ממצרים להקביל את פני אחיו, עם חמור! בלי מזגן בלי כלום, והוא גם לא שלח מישהו אחר, הוא בא בעצמו, והגיע עד לשמה, וה' העיד עליו: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" ואעפ"כ! ואעפ"כ, ואעפ"כ עדיין היה מקום לתזמורת...! תאר לך אם היה מביא את ה'גרניק' עם תזמורת, נכנס לבני ברק כמו 'הכנסת ספר תורה' תנטררן טררן - הגרניק מגיע! - וואי וואי וואי. 

זאת אומרת אין גבול מה שאדם יכול לעשות, וכפי זה הוא מקבל, ואם לא? יש עליו תביעה! למה? משום שכתוב: 'שרחב עשתה דבר גדול! סיכנה את חייה, את נפשה והצילה אותם בזכות עם ישראל נכנס לארץ וכבש את הארץ – אז היא אפשרה להם את זה לזה, כל הזכויות האלה, זה אדיר! 

- כן, אבל יכולת במקום להוריד אותם בחבל - להוריד אותם בסולם! למה לא עשית את זה? 

זאת אומרת כל אחד יתבונן: תכלית המעשים היא עצם העשיה, העשייה עצמה היא התכלית, ולא להסתכל על ההשלכות, אבל לעשות זאת בצורה המקסימלית שאדם יכול לעשות - וירווח לו בעולם הזה ובעולם הבא - אמן ואמן! 

('דעת תורה').