דיני בישול ואפייה ביום טוב ותערובות איסור דרבנן – תנור, מוקצה, בשר ודגים והלכה למעשה במטבח המודרני

 

- - - לא מוגה! - - - 

הכל לצורך אותו היום, יום טוב, ולכן הכל מותר לגמרי.

כך גם אם התנור הוא גדול.

הגמרא דנה בדוגמה של תנור גדול,

ולא חוששים שמא הרועה יאמר שהוא אופה מיום טוב לכל אלא גם בתנור גדול כל מה שהוא אופה צריך לו את זה לאותו היום, ולכן הדבר מותר בלכתחילה.

הגמרא מגבילה אותנו בתנור חדש.

בתנור חדש אסור פעם ראשונה לבוא ולאפות.

בזמנם

את התנורים היו עושים

על ידי חרס,

לוקחים חבית חרס,

חותכים למטה,

את הזיר חותכים למטה,

ומסביב היו ממלאים את זה עם טיט.

גם בפנים היו שמים טיח,

כדי שהכול יהיה חלק.

לפעמים,

באפייה הראשונה, הטיח נופל.

ואז כשהטיח נופל, כל הבצק, הכול הולך לאיבוד.

ואז כל מה שהוא עמל ביום טוב, הכול יהיה לריק ולבהלה.

ולכן, אומר לנו הרמב״ם,

שבתנור חדש אסור חיישנן,

שמט ייפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב.

זה היה בתנורים שלהם.

אבל התנורים שלנו, בדרך כלל,

הם עשויים ממתכת תנורי חשמל.

אין את הטיח,

אין את הדוגמה הזו.

ולכן, אדם שקיבל תנור חשמלי חדש ורוצה לתכנת

מערב יום טוב, הוא שם שעון שקע,

מכין את הכול מערב יום טוב,

אין שום בעיה, יהיה מותר לכתחילה להשתמש באותו התנור,

גם בפעם הראשונה, בתנורים שלנו,

לא קיים החשש הזה, ולכן הדבר מותר מלכתחילה.

עוד דוגמה שהגמרא מביאה, וגם היא כמעט ולא מצויה לנו,

אבל לומדים ממנה הלכות אחרות.

הגמרא במסכת ביצה בדף ד', הגמרא עוסקת

אדם שלקח עצים,

הכין את העצים האלה מערב יום טוב בתוך התנור.

להדליק את העצים בתוך התנור ביום טוב, ביום החג, קל מאוד.

אתה לוקח נר,

מעביר מאש לאש.

אבל יש שם בחצר עץ גבוה,

וביום טוב עצמו נפלו, נשרו חלק מהעלים בתוך התנור.

העלים האלה שבכניסת השבת היו מחוברים,

הרי הם מוקצה,

כיוון שהיה מחובר מגודי את קצין לבין השמשות, את קצין לכל היומה.

אז אם הם הרוב, אתה לא יכול להדליק את התנור הזה. מה עושים?

הגמרא אומרת שמותר להרבות עוד עצים.

יש לך במחסן עוד עצים,

תוציא אותם, והרוב יהיה מהעצים של ההיתר.

תוכל להדליק את הכל,

והכל יהיה מותר, תוכל לאפות באותו התנור.

אמנם אסור לבטל איסור,

גם איסור דה רבנן, אסור לנו לבוא ולהרבות.

כל זה, כשיש לך רק עצה מוקצה בתנור, יהיה אסור.

אבל כאן, שיתערבב לו.

יש כאן עצים שהם היתר מערב יום טוב.

נפלו גם עצה מוקצה,

תערובת איסור דה רבנן,

ויש היתר לבוא ולהוסיף בחיי גוונה,

אין בעיה בדבר.

תודה.

והגמרא מסבירה,

למרות שזה דבר שיש לו מתירין, כיוון שמקלע כללי איסורה אתה לא אוכל את העצים, אתה נהנה מהעצים הניסוקים,

ולכן בחיי גוונה הדבר מותר.

החלוקת בראשונים, איך ללמוד מהסוגיה הזו,

ומרן ביורא דעה סימן צדיק ט' סעי וו.

מרן מסכם לנו שלומדים מההלכה הזו גם לשאר איסורי דה רבנן אחרים,

שאם הייתה תערובת בשוגג,

מותר להוסיף עוד.

כמובן, במזיד,

לא רק בדברים דאורייתא, אלא גם בשר עוף בחלב.

גם דברים שהם דה רבנן, אסור לנו להוסיף עד שיהיה שישים,

אין מבטלים איסור לכתחילה.

אבל אם מתערבב,

נפל לו מעט,

ואין פי שישים,

מותר לו להוסיף עוד מים בתוך המרק עוף,

כדי להגיע לפי שישים.

כי כל מה שהתורה אסרה לנו בשר בחלב,

דווקא בשר בהמה בחלב לא תבשל גידי וחלב עמו.

אבל בשר עוף בחלב,

אין את הבעיה האמורה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן. כשהתערבב, מותר לנו להוסיף עוד עד שיהיה שישים,

מעין מה שלמדנו כאן לגבי העצים המוקצה.

הוא הדין גם לגבי תערובת של דגים ובשר.

גם שם

הדבר אסור מאכילה מדרבנן, כדי שלא יבוא חלילה על ידי צרע.

נפל לו, התערבב לו, ואין שישים,

מותר לו להוסיף.

לפעמים אדם בא,

מרים קציצה אחת של דג,

בא להעביר את זה לצלחת,

וזה נפל לתוך הסיר החם של הבשר.

הוא לוקח את הקציצה, שוקל אותה,

יש שמה עשרים גרם בקציצה הזו של הדגים.

בתוך סיר האוכל של הבשר יש רק קילו אחד

אלף גרם.

חסר כאן, צריך עוד 200 גרם כדי שיהיה פי שישים.

מותר לך להוסיף עוד מים, עוד תפוחי אדמה,

תוסיף עוד 200 גרם, תחמם את הכול,

והכל יהיה מותר באכילה. כי גם כאן הנזק לא נעשה מיד, אלא נזק לטווח רחוק, אולי יהיה צרעת

ואולי לא.

ולכן,

באיסור דה רבנן הזה יש לנו היתר כדי לסלק

את הנזק, יש לנו היתר

לבוא ולהוסיף עוד עד שיהיה פי שישים.

גם בזה התירו הפוסקים.

כך הוא הדין גם לגבי שומן של גיד הנשה או בשר עוף בחלב או כל איסורי דה רבנן האחרים.

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רועהו דה רבנן.

גבינה של גוי,

ראיתי שהכל נעשה בלי תערובת, לא חזיר ולא דבר אחר, אפילו אחי.

חכמינו אסרו את הגוונות של הגוי מדה רבנן,

ותוספת שתוסיף עוד בתערובת תהיה היתר.

אותו דבר גם בשולי גויים, וכן כל כיוצא בזה.

בכל איסורי דה רבנן יש לנו את ההיתר לבוא ולהוסיף עוד,

אם התערובת הייתה בשוגג.

אבל עוד פעם אנחנו מדגישים,

שיבוא ויבטל בידיים לערבב איסורי דה רבנן,

בוודאי שהדבר אסור, אין היתר בדבר.

אם זה סכנה,

אז מי אומר שזה חוזר בשישי עשרה?

מחלוקת בפוסקים,

האם הדבר הזה נחשב לסכנה ודאית, ויש כאן איסור דאורייתא של ונשמרתם,

או שזה רק דה רבנן. בדעת רוב הפוסקים שאין כאן סכנה ודאית, אלא הסכנה היא רחוקה.

בפרט בזמן הזה שהמציאות מראה שהסכנה הזו היא לא דבר ודאי.

תראה את החילונים, אוכלים בשר ודגים ביחד,

ואתה לא רואה אותם שכולם חולים בצרעת.

אלא יש בודדים מהם שחולים או בצרעת או בסרטן העור, שהוא דומה לצרעת.

אבל זה בודדים, זה מיעוט, זה לא הרוב,

וזה לא נעשה מיד,

ואולי יהיה אפשר לרפא, כך שזה לא דבר שהוא בגדר סכנה ודאית,

שנאסור את זה מהתורה מצד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

אלא רוב הפוסקים נקטו שחכמינו הם שחששו בדבר חמירא סכנתם מיסורה,

והם החמירו ואסרו לנו לאכול דגים ובשר ביחד,

או דגים וגבינה ביחד.

ולכן,

לבטל בידיים אסור,

אבל אם נפל בשוגג כמו הדוגמה שהבאנו,

אז מותר להוסיף עוד עד שיהיה פי שישים.

זאת ועוד, יש אומרים,

הנודע ביהודה ועוד מאחרונים דנו אם דברי הגמרא הם רק בדג שנקרא בניתה,

בשאר הדגים אין את זה,

או שבכל הדגים יש את זה.

זאת ועוד, יש אומרים שזה היה בזמנם,

בזמן חכמינו, לפני אלפיים שנה.

עכשיו, השתנו התוואים. כך כותב החתם סופר בדעת הרמב״ם.

הוא אומר שהרמב״ם השמיט את ההלכה הזו,

למרות שהרמב״ם היה גדול הרופאים והזהיר אותנו מהדברים שמזעיקים את הגוף.

תראה בחלק א' והרמב״ם, הלכות דעות פרק ד',

הרמב״ם כתב פרק שלם,

כתב לנו תפריט מפורט,

ושם לא כתב הרמב״ם שיש איסור דגים ובשר ביחד,

אז הוא נוקט בדעת הרמב״ם שנשתנו התוואים.

נכון שאנחנו לא פוסקים כך. מרן ביורה דעה על סימן קטז,

מרן כן הביא להלכה את ההלכה הזו,

שאסור לאכול ביחד דגים ובשר.

ולא רק ביורה דעה, גם באורח חיים, סימן קעג,

גם שם מרן נקט את ההלכה הזו והזהיר אותנו מהם אמצעים חובה.

אבל כל זה לאכול אותם כמות שהם או לערב במזיד.

אבל אם כבר יתערבב,

כמו שאמרנו, יש לנו ספק ספקה בידי רבנן,

כדי להקל, להוסיף עוד,

שנוכל להתיר את אותו המאכל.

גם שם, הנה חנאם, אם יתערב לו גבינה ודגים,

אם יתערב לו, גם שם יש יותר מלכתחילה לקחת ולהוסיף עוד, עד שיהיה פי 60. לא תמיד יש אפשרות מבחינה טכנית, לא תמיד זה כך,

ולכן צריך להיזהר מאוד בדבר.

סיפרתי לכם שפעם הזדמנתי ביום שישי, היה סעודת מצווה,

וניגש אליי ראש המלצרים, שהוא יהודי ירא שמיים,

ושאל, אמר, יש לנו מחר

שבע ברכות, באולם הזה יש מסיבה של חתן וכלה,

והם הזמינו גם דגים וגם בשר.

והטבח החדש היה עם הארץ,

לקח את המגש הגדול של הדגים,

הכניס התנור, הכניס על זה את המגש הגדול של העוף,

והדליק את התנור.

שאלתי אותו, הגיע ליד צולדת בו? הוא אומר לי, ודאי, הגיע יותר מ-100 מעלות.

אמרתי לו, שניהם אסורים.

מה תגיד לו כאן, תוסיף עוד עד שיהיה 60,

יביא עוד 60 מגשים?

מבחינה טכנית אין מה לעשות.

הוא זרק את הכול, זרק את כל העופות וכל הדגים.

אפשר למכור את זה לגוי, אבל לנו הדבר אסור,

אלא הלך ובישל להם דבר חדש.

התקלה הזו מצויה אצל הרבה בתים,

כי כולנו יודעים איסור בשר וחלם.

את הנושא של דגים ובשר לא כל הנשים יודעות. הרבה פעמים כלה חדשה, כלה צעירה,

כשהייתה אצל האימא שלה, היא לא נכנסה למטבח ללמוד,

אלא הייתה לומדת גיאוגרפיה, מתמטיקה או דברים אחרים.

וכשהיא מתחתלת אחרי החתונה,

מנסה ללמוד את המקצוע איך לבשל.

הרבה פעמים יש את התקלות האלה, צריך להסדיר אותן מאוד.

את רוצה להכין גם דגים לשבת, גם בשר לשבת,

כל אחד בפני עצמו לבלתי היו שם ערוב,

כי התנור שלנו הוא קטן.

ברגע שאתה מדליק את התנור,

האדים של הדגים עולים ויורדים בו. האדים האלה עולים למגש העליון של העוף וכן להפך,

והכל עלול להיאסר.

ולכן צריך להזהיר אותן כדי שלא יבואו לידי תקלה.

אני אומר בתיאוריה,

כמו הדוגמה הקודמת של הקציצה, קציצת הדגים,

שם אתה יכול לפעמים להוסיף עוד בתערובת בשוגג, תוכל לפתור את הבעיה.

אבל כשזה שני מגשים אחד על גבי השני,

מאיפה היא תביא בערב שבת, תביא עוד 60 מגשים כאלה לבטל את האיסור? זה עסק ביש. ולכן מן הראוי ללמד אותה גם את ההלכות האלה,

ולשים לב לכל הפרטי פרטים הללו.

רב, אנחנו לא ישמעים לאולם, אי אפשר להגיד בלי ספק ספיקה שאומרים בתאים אשר?

לא, זה נגד מרן.

בלכתחילה אסור לאכול את הדגים והבשר.

כל מה שצירפנו, ספקי ספקות,

כדי להתיר להוסיף עוד עד שיהיה 60. אבל לא סמכנו על לספק ספקה זה להתיר בלי תערובת של 60,

משום שמרן אסר.

מרן בסימן קטז ביורה דעה.

מרן אסר גם בזמן הזה לאכול בשר ודגים ביחד.

תמיד מרן הולך בעקבות הרמב״ם, אבל כאן כל הפוסקים חלקו על דברי הרמב״ם.

ולכן אין לנו כאן צד היתר בלכתחילה.

אלא, כמו שתיארתי בשעת הדאחה, כשכבר התערבב, אז יש לנו לפחות היתר לבטל את זה ב-60 כדי לסלק את האיסור.

אלע, תקנה, אחרי כמה זמן יכולה לבשל את הדגים או הבשר?

הדגים האלה שהיא בישלה באותו התנור,

הדגים האלה נאסרו לעולם.

העוף הזה נאסר לעולם.

אלע, תקנה יחידה, אתה רוצה למכור אותם לערבי,

לגוי שיש לך,

אז רק לגוי מותר, אבל לנו, ליהודים,

אין היתר בהם כלל ועיקר.

אדם שלוקח בשר ומבשל בתנור

אחרי שגמר רוצה לבשל אחרי זה דגים,

תיקח סמרטוט לך,

ינקה היטב את התנור.

העדים של הבשר נדבקים בקירות של התנור.

תיקח,

תוציא את המגשים, תוכל לנקות את זה היטב, את כל הארבעה קירות,

את התקרה והתחתית.

ניקאת היטב, תוכל מיד להכניס מגש אחר, מגש עם דגים.

לא צריך לחכות עשרים וארבע שעות,

הלבד כולל עלמא, הדבר מותר לכתחילה.

והסיבה היא,

לא צריך להסיק ביניהם, בין זה לזה.

כי מנעו לחכמינו שרק הממשות של הבשר והדגים ביחד יכול להביא יצרעת, אבל לא משהו שבלוע.

משהו שבלוע זה לא מהווה סכנה.

כך גם הוא הדין אם טיגנתי במחוות.

לקחתי וטיגנתי קציצות בשר,

אחרי זה אני שופך את השמן,

מנקה היטב את המחוות,

שופך שמן חדש,

ובשמן החדש אני רוצה לטגן דגים,

מותר ללכתחילה, למרות שזה בן יומו,

אפילו אחי הטעם, משהו שיש במחוות,

לא יכול להעביר סכנה לצרעת.

זו הדוגמה שהפוסקים דנו לגבי המחוות,

התירו שם,

ומשם תלמד, או הדין גם לגבי התנוב,

שניהם שווים, זו הקולה המיוחדת שיש.

אבל לערבב ממש בידיים,

בבת אחת לבוא ולבשל את הדגים והבשר,

זה מה שהזהרנו שהדבר אסור.

צריך ללמד את אותן הבנות.

הן לומדות בסמינר או בבית הספר התיכון הדתי,

לומדות הרבה דברים.

לומדות חומש עם הרמב״ן או רבי אברהם בן עזרא,

לומדות פילוסופיה, מורה נבוכים,

כל מיני דברים הן לומדות.

ואת ההלכות הפשוטות האלה הן לא לומדות,

והיא מפסידה את ממונו של הבעל.

היו צריכים קודם כל,

בראש ובראשונה, ללמד את הבנות האלה,

את ההלכות האלה, הלכה למעשה.

מה לעשה? אין לנו שליטה על אותם בתי הספר המנהלות

לא שומעות לנו.

אתה נוריד למעלה, בשרים יש סמית של האגרית,

אי אפשר לנגב את האזור הזה.

מה אתה רוצה להנחים לנו?

ישתודל עד כמה שהוא יכול, ינקה. כי בדרך כלל המקום הזה שאתה אומר,

האש שורפת את השמנונית, ולכן שם

משהו הוא לא יכול לנקות, לא נורא.

זה מחסן, זה מחסן, זה מחסן, זה מחסן, זה מחסן או מחסן?

אם היה המגש היה עטוף בנייר כסף,

וסגור הרמטי,

אז זה לא נאסר.

אבל מלכתחילה, אל תסמוך על הדבר הזה.

והסיבה היא,

קשה מאוד לסגור עם הנייר כסף שיהיה סגור לגמרי,

סגור הרמטי.

אתה רוצה לבחון את זה?

כשזה מתחמם,

תראה איך שהעדים, יש בריחת עדים,

אתה רואה, מהצדדים.

אם זה היה סגור הרמטי,

אז אפילו משהו לא היה יוצא מזה.

אם אתה רואה בריחת עדים מהצדדים,

סימן שזה לא סתום הרמטי.

ואז זה יכול לא רק לתת, אלא גם לקבל,

ולכן בזה יש לנו בעיה,

ועדיין אסור לבוא ולבשל אותם יחד.

להניח מגש אחד כזה, מגש אחד מדגים או בשר, אין יותר.

כמו שאמרנו קודם, אם זה בזה אחר זה,

הוא מנקה את התנור מיד,

בזה אין לנו בעיה.

רק בין בשר לחלב.

אתמול היה כאן, בתוך התנור הזה, פיצה

או בורקס גבינה,

וכעת אני רוצה להכניס לזה בשר.

כאן אתה צריך לחכות 24 שעות.

אז אם אתמול עשית את זה בשעה 2100,

תחכה.

עוד חצי שעה אתה מנקה את התנור, מסיק,

ורק ב-2100 תוכל להכניס לשם את,

אז בין בשר לחלב, שם אנחנו צריכים להמתין 24 שעות.

אבל כשאין כן לגבי דגים ובשר,

שם אין צורך להחמיר בדבר כל כך.

בזה הפוסקים הקלו ולכתחילה, כמו שאמרנו,

קימנו לחכמינו שהטעם הבלוע משהו לא גורם שום סכנה.

כמו שיהיה פרווה, כמה דברים צריך להמתין. עשיתי בשר, אני רוצה לעשות עכשיו משהו פרווה, שישאר פרווה. אם היה בתנור הזה קודם בשר,

ניקה את התנור,

ומייד אחרי זה הוא רוצה לעשות את הדגים.

הדגים האלה נקראים פרווה.

או אותו האדם רוצה לקחת עוגות,

לאפות שם עוגת פרווה.

למרות שלפני שעה

הוא בישל שם את הבשר בתוך אותו התנור,

אפילו אחי, מייד אחרי שהוא מנקה היטב את התנור,

מייד אחרי זה,

מעיקר הדין יכול לאפות שם את העוגה שהיא פרווה.

בדוגמה האחרונה הזו יש מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים.

תראו את זה באורי דעה סימן צדיק ה'.

שם הכותרת,

הלשון של הגמרא,

דגים שעלו בקערה נותן טעם בר נותן טעם דהתרה.

מרן כותב שמותר, הלשון דגים שעלו,

הכוונה היא רק דעבד או גם בלכתחילה.

מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים,

מחלוקת גם בדעת מרן.

ולהלכה,

אחינו בני ישראל האשכנזים,

הם נוקטים להלכה כדעת השח ורוב הפוסקים לאסור.

הם לא יתירו בתוך 24 שעות בשום אופן.

גם אם תיקח סמרטוט לך ותנקה,

הם אומרים לך,

צריך להמתין 24 שעות,

ורק אחר כך לאפות שם את עוגות הפרווה.

זו ההנהגה, זה המנהג של אחינו האשכנזים,

הם מחמירים בדבר.

לנו, לדידן,

האם מרן דעתו להתיר או לא?

יש, כמו שאמרנו, מחלוקת בדעת מרן.

מרן דיבר בזה.

בבית יוסף, בדק הבית והשולחן ערוך בשלושה מקומות,

והספק הוא מהי המשנה האחרונה של מרן,

שולחן ערוך או בדק הבית? מה מרן חיבר קודם?

יש לך אורה סתירה בין שני המקומות הללו,

ולכן הפתרון הוא קל מאוד.

העצה היא,

כשאתה בא לנקות את התנור,

בסמרטוט הלך תניח אקנומיקה,

תשרה את הסמרטוט הזה באקנומיקה, דבר שפוגם.

ברגע שהקירות של התנור החם קיבלו את הטעם של האקנומיקה,

זה דבר שפוגם,

ובתוך 24 שעות הפך להיות הכל טעם פגום,

ואז, אליבא דקולה עלמא, יהיה מותר מיד לאפות את העוגות פרווה,

זה ייקרא פרווה, שגם לאחינו האשכנזיים יהיה מותר.

לא צריך דווקא לשים סנו תנורים כדי לפגום את הטעם הבלוע,

אלא גם מעט אקנומיקה שישים בסמרטוט,

כשהוא בא לנקות,

ממילא הקירות של התנור ספגו מהאקנומיקה וכבר נהיה, הטעם נפגם.

אז אם הצלחת לפגום את זה בתוך 24 שעות,

שוב, עוד פעם, אליבא דקולה עלמא,

העוגה שאתה אופה שם היא תהיה פרווה,

וגם מי שרוצה לאכול את העוגה הזו עם חלב,

עם גבינה,

יהיה הדבר מותר, ולכתחילה אין בעיה בדבר.

הוא עדין גם אם אתמול עשיתי בתנור הזה פיצה,

בורקס, גבינה,

ועדיין לא עברו 24 שעות, ואני רוצה כעת לבשל שם בשר.

שוב, יש לי דרך לקצר את הזמן,

שלא אצטרך להמתין ל-24 שעות.

הדרך, העצה היא, כמו שאמרנו,

תיקח את הסמרטוט, ישרה אותה באקנומיקה,

ועל ידי שהוא מנקה היטב את התנור בדבר הפוגם את הטעם.

גם אם לא יעבור 24 שעות, הוא יכול לעבור מהגבינה לבשר, או להפך.

אם אני מכשיר את התנור בין האובנת,

פחות בשעה איך אפשר יהיה? עדיין לא מספיק.

עדיין לא מספיק הדבר הזה, אלא יותר מה שצריך להקפיד,

בראש ובראשונה, הניקיון.

ההסקה לבד היא לא מספיקה.

כחלק מהשמנונית, נשארת.

ולכן צריך קודם כל, בראש ובראשונה, לנקות.

אז אם אשתו היא אישה שיודעת לנקות,

אשתו היא חולת ניקיון.

אז היא בוודאי תנקה היטב את התנור, יש על מה לדבר.

אבל אם הוא יודע שאשתו,

היא תגיד לו, כן, ניקיתי. מה זה ניקיתי?

שמה פעם אחת את היד, הכניסה והוציאה,

ואתה יודע שהתנור לא נקי,

אז איך אפשר אחרי שעתיים לבוא,

וזה לא יוכל לסמוך עליה בשום אופן.

למה לגבי החינים של בשר ודגים בעיה?

לפני שנכנסת אמרנו שהדבר אסור, גם בדיעבד זה אוסר.

הסיר, כיוון שהוא מכוסה עם המכסה,

אתה לא מדביק בקירות של התנור,

אלא אתה מכניס לתוכו סיר בשר.

אחר כך, סיר דגים.

ולכן, הלבד הכול עלמא,

בזה הדבר מותר. ולכתחילה,

בזה אמרנו, לא צריך להמתין 24 שעות.

אדם שעושה מנגל על האש

צריך א'

לנקות

אם אחרי שהוא צלה את הבשר הוא רוצה לקחת תפוחי אדמה ולהניח שם,

צריך לשים לב שבקצוות,

שפת המנגל, שם, שם מטפטף

השומן

לנקות היטב.

שייקח סמרטוט לח עם אקנומיקה,

ינקה את השפה של המנגל אחרי שינקה היטב,

ואז אם הוא ישים על זה, יניח שיפודים של תפוח אדמה,

אז התפוח אדמה הזה יהיה פרווה.

אבל אם הוא לא ניקה,

ממילא גם התפוח אדמה הפך להיות בשרי.

למה? כי על שפת המנגל, כמו שאמרנו,

יש בדרך כלל

שמנונית של הבשר או העוף, ולכן יש לנו בעיה בכל זה.

סליחה, לא התפוח אדמה לשיפוד בשר ושינקוו של דם.

אותו דבר, גם שם צריך לנקות.

הרי הניקיון הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול.

הם נוהגים להקל בזה.

מה קרה פה? הוא רק יפגום כשאני רוצה לעשות אשכנזים כמו ביום נס ברנב?

אם תפגום, כן. אם תצליח לפגום,

ואז גם לאחינו האשכנזים יהיה אדמה מותר,

לא תהיה לנו בעיה,

זה ייקרא בשם פרווה.

אני יכול עכשיו לברוח אותו באקונומיקה ואחרי זה מייד לבשל בו אורז פרווה של אשכנזים?

עוד פעם,

בישלת קודם? בישלתי בשר. בשר, נו. קנתי את הבשר, קנתי אותו, שירתי אותו בכיור לחלוטין,

ואחרי זה נסע לארון, נמצא אותו עכשיו, הוא רוצה לעשות בו אורז. אז לנו ספרדים, הרב, הדבר שלנו מותר לעשות אורז, הוא יהיה פרווה.

לאשכנזים עשו לך את הילדה.

שוב, לאשכנזים,

התנאי הוא, תנקה אותו עם אקונומיקה ואז גם בתוך 24 שעות יהיה דבר מותר.

לא, זה לא נקרא שהוא מבטל איסור, אלא

הוא מקדים רפואה למכה.

הוא עושה את הכול שיהיה הטעם פגום,

ובטעם פגום מעיקרה לא גזרו חכמינו כלל ועיקר.

הרי כשאתה מחכה 24 שעות זה מותר.

למה אחרי 24 שעות?

כי הטעם הבלוע אחרי 24 שעות הוא נעשה פגום.

אז כאן אני מקצר את הזמן. במקום שאני אחכה שהטעם הבלוע ייפגה מאליו,

אני פוגם אותו על ידי האקונומיקה,

ולכן בחיי גוונה יש מקום להתיר בדבר.

גם בין בשר לחלק בתנור אפשר לעשות את זה?

כן, כן, גם שם.

גם בסיר בישול, אין לך דבר. אם אתה מנקה את זה עם סמרטוט לח עם אקונומיקה, גם כן יהיה מותר. גם שם תוכל לקצר את ה-24 שעות,

יש לך את הפתרון הזה, גם שם.

למעשה זה יכול לעשות את זה בכל דבר, גם בסיר.

אם אני רוצה למשל בסיר או בשרים,

זה כבר אחד אביא, אני עושה סמרטים עם כל מיני מקווים ומרתי אבותו, ואז במילא אני עושה את אותו קיצור דרך.

זה לא.

אדם שיש לו סיר בשרי שלפני חודשיים בישל בו בשר,

וכעת הוא רוצה לחמם בו דייסה חלבית.

גם אם עברו יותר מ-24 שעות, אסור מדרבנן לבוא ולבשל באותו הסיר.

כאן התנור קיבל רק את העדים, בלשון הגמרא, זיעה.

ולכן כאן הדבר קל יותר.

כאן לא גזרו עם העדים, עם הזיעה הזו, אחרי 24 שעות.

אבל אותו סיר,

אותה גדרה,

גם אם יעברו 24 שעות,

אפילו שהטעם הוא פגום,

אין יותר לבשל בו חלב.

ולכן אנחנו כולנו, יש לנו סירים מיוחדים לחלב וסירים מיוחדים לבשר. אף אחד לא משתמש,

אין הווה אמנה, להתיר אחרי 24 שעות.

יש אמנם בראשונים, יש מי שהתיר,

אבל מרן פסק שאסור,

וכך הוא מנהג העולם, ספרדים, אשכנזים,

כולנו מחמירים,

נזהרים מכל זה.

גם לגבי הפסח,

אפילו שעבר יותר מ-24 שעות מאז שהשתמשתי בו,

בשיר הזה דייסה חמץ,

אין לי יותר אחרי זה אלא לבוא ולכתחילה לבשל בו חרוסת או דבר אחר.

דיעבד, דיעבד, אם עשה את זה בשוגג בדיעבד,

אז האוכל לא נאסר.

זאת אומרת,

בשיר הבשרי הזה הוא השתמש לפני חודשיים,

ובטעות עכשיו הילדה לקחה ובשלה בזה דייסה,

כיוון שהטעם הוא נפגם,

בדיעבד הדייסה מותרת,

אבל את הסיר צריך להגעיל.

כן.

אם אתה בטוח שהמנגל גם בשפה,

גם בצדדים,

לא נשאר עליו אפילו משהו מהשמנונית של הבשר, הנה, חנמה,

לא תהיה שום בעיה.

כן.

אני חוזר לדברי מרן. היינו בסימן תקז, סעיף ג'

אסור ליקח עץ מבין העצים לחטות בו האש בתנור,

דהבה למתקן מנה.

בזמנם היו מבשלים, אופים,

הכל היה על העצים.

לפעמים העצים מפוזרים, הגחלים מפוזרים,

הוא רוצה לרכז אותם כדי שהאש תהיה יותר גדולה.

או לפעמים המקום הוא חנוק ואין אוויר ולכן הוא לא בוער טוב.

אז אם קרש ארוך הוא בא ומסדר את הגחלים.

אסור לקחת ביומתו בעצמו עץ ולעשות מזה אוד כדי לחטות את הגחלים.

קודם זה היה סתם קרש.

עכשיו עשית אותו כאילו כלי.

הכלי הזה שבו אתה עכשיו מחטה את הכחלים ולכן הדבר אסור. אלא אם כן יכין את הקרש הזה מערב יום טוב.

אדם שלוקח שעון שקע מחבר את זה לכבל של התנור החשמלי.

התנור הזה יידלק מאליו ביום טוב ויכבה מאליו.

אין שום בעיה לאפוד באותו התנור.

רק להדליק אש חדשה, להדליק את התנור בידיים אסור.

אבל כאן הוא דולק מאליו, אין שום בעיה בדבר.

לפעמים החום של התנור יותר מדי נמוך.

רוצה להגביה,

אסור להגביה ביום טוב.

תגיד למה את הגז אני יכול להגביה, למה את זה לא?

ההבדל בין שניהם הוא שכאן כשאתה מגביה אתה מדליק עוד ספירלה חשמלית.

ממלא יש כאן הדלקה חדשה,

תוספת של הדלקה חדשה ביום טוב,

אש חדש, ולכן הדבר אסור.

או הפוך,

לפעמים הוא הדליק את זה,

מה שנקרא הדליק את הגריל. יש שם אש חזקה מאוד,

והעוגות שהוא מכניס עלולות להישרף.

אז הוא רוצה להנמיך, בכל זאת אתה יכול להנמיך, תעשה מה שאתה רוצה.

ביום טוב הדבר אסור.

מניין לנו שאסור?

אתה לומד את זה מדברי מרן בסימן תקז סעיף ד',

שם הדוגמה של מרן היא

אדם שלקח

בערב יום טוב, לקח הרבה עצים והדליק את התנור.

הוא בא לאפות ביום טוב,

הוא רואה

שהתנור הזה מלא אפר ועצים.

הוא בא לשים את הבצק,

אם ישים על האפר זה יתלכלך.

ישים על העצים, על הגחלים, זה יישרף.

אז מה עושים בחיי גוונה?

בחול אתה לוקח גורף את הגחלים והאפר.

ביום טוב, אם הוא יעשה את זה,

הגחלים יכבו על ידי האפר, זה חונק אותם.

אפילו אחי מרן אומר, כיוון שאי אפשר בלי זה, הדבר מותר.

כמו שמותר להבעיר לצורך נפש, כך גם מותר לכבות לצורך נפש,

הרי זה כי בשרה הגומרה ומותר.

אלה דברי מרן.

המילים אי אפשר בלי זה,

מזה תלמד גם לדוגמה שלנו, לתנור.

כאן אפשר בלי להנמיך.

איך אפשר?

תפתח את הדלת של התנור.

קודם בפנים יש 500 מעלות.

כשאתה פותח את הדלת, החום יורד,

ואז העוגה יכולה להיעפות היטב,

מבלי שיהיה כאן איזה בעיה.

זו העצה הפשוטה ביותר.

מה שבחול אנחנו לא עושים זה כדי לחסוך בחשמל, כדי שלא ישלם הרבה חשמל.

אבל אין לו שום עניין בדבר הזה,

אין לו צורך בשביל האפייה עצמה.

בשביל האפייה עצמה,

גם בלי לכבות, בלי להנמיך,

הוא יכול לבוא ולפתוח את הדלת,

למעט את החום,

שהעוגה לא תישרף.

אז המילים האלה שכתב לנו מרן בסימן תקז סוף סעיף ד'

הם שמלמדים אותנו את האיסור הזה באותו התנור החשמלי. אני קורא לכם את לשון מרן,

אבל בתנורים שלנו, כיוון שאי אפשר לאפוד בהם בלא גריפה,

מוטל לגורפן מהאפר והגחלים,

ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן.

אלה המילים של מרן.

אז בתנור שטוח שיש עליו אפר וגחלים,

אין שום דרך, אתה חייב לגרוף.

כאן לא.

כאן אתה לא חייב לכבות וגם לא להנמיך.

כשאתה מנמיך את התנור אתה מכבה ספירלה אחת.

הכיבוי הזה הוא לא לצורך אוכל נפש.

מה אתה אומר, העוגה יכולה להישרף?

אני יכול למנוע שהעוגה לא תישרף על ידי שיפתח קצת את הדלת,

תוך כדי האפייה החום הגדול משתחרר,

ולאט לאט העוגה תיאפה היטב ולא תישרף.

ולכן מהדיוק של המילים האלה בדברי מרן אנחנו לומדים לאסור להנמיך.

ולכן חכם עיניו בראשו.

מעיקרה,

בערב יום טוב, ביום חמישי, כשהוא בא לתכנת את השעון עם התנור,

יכוון את הכפתור למעלות שרצוי לו כדי לאפות את העוגה,

שלא יהיה חום יותר מדי, שלא יבזבז חשמל.

אבל אם כבר נעשה מה שנעשה,

אין יותר להנמיך את התנור.

ההנמכה פירושה שאתה מכבה,

וכאן זה לא נקרא כיבוי לצורך נפש,

זה כיבוי לצורך חיסרון של עשרה שקלים.

יש שם בזמנים עם ספירלה אחת והספירלה מתלהטת יותר ופחות. גם זה אסור. למה זו לא תוספת כמו בגז?

גם זה אסור, כי תוספת הזרם,

הוא לא נוצר מהזרם הקודם.

בגז הלהבה נדלקת מהלהבה הקודמת.

פה אתה מזרים זרם חדש,

ולכן אין יותר. גם במנורה, יש מנורה שאתה יכול לכוון אותה 80, 100, 120. שוב,

להוסיף.

קודם היה 80, הוא רוצה להוסיף למאה או למאה ועשרים, אסור ביום טוב.

כי התוספת זרם שהוא מוסיף כדי שהמנורה הזאת תתלהט יותר ותדלק יותר,

זה לא בא מהאש הקודמת, מהלהבה הקודמת.

ולכן, יש מקום להחמיר ולאסור בדבר.

זה עדיין נמצא במערכת כל החשמל הזה. זה לא ייצור חדש,

ה-80,

עוד 10, 20 באנס.

מה שאני עושה אצלי,

אצלי אני מכניס אש חדשה.

מהזרם החדש אני מוסיף אש חדשה.

הזרם קיים, הוא לא חדש.

הזרם קיים, אבל הכול ממוחשב.

הכול ממוחשב.

כשאני מדליק אני מושך אליי וכו'.

כיוון שהכל ממוחשב ולכן זה לא לקראת דבר שהוא קיים.

אם היה לנו מאגר של זרם שממנו אתה רוצה לקחת עוד, נו,

אבל זה לא כמו הגז, שיש לך מאגר של גז שהלהבה רק מוסיפה.

כאן הדבר שונה,

כאן זה בגדר מוליד אש חדשה והדבר אסור לגמרי מכל וכול.

לקצר את הזמן או להאריך את הזמן של שעון שבת. להאריך את הזמן כדי שהתנור הזה ימשיך עוד, מותר.

פעמים רבות הוא רואה שיש לו עוד בצק ועדיין לא גמר לאפות,

עוד חצי שעה תנור יכבה.

רוצה להאריך את זה, מותר לכתחילה.

להוסיף שמן בנר בשבת אסור, ביומתו מותר.

גם פה משאיר את זה את אותו מצב.

האש בלאו הכי דולקת, להאריך את הזמן, מותר.

יש מי שאסר מטעם מוקצה אבל הגאון הרב וורבך במנחת שלמה כתב להתיר. הוא אומר, כיוון שמבחינת דיני מבעיר אין לנו בעיה ביומתו אז הכפתור הזה של השעון, הפינים האלה הם בגדר כלי שמלאכתו להיתר וגם מוקצה אין כאן. ולכן יכול להאריך את הזמן כדי שיוכל להמשיך ולאפות עוד.

לקצר את הזמן?

מחלוקת אם מותר לקצר את הזמן.

אם גרם כיבוי כזה, אם מותר או לא.

עדיף לא לנגוע.

עדיף לא לקצר.

הכול זה רק חיסכון של כמה שקלים. בשביל שקל אחד לא כדאי להיכנס למחלוקת. עדיף לא לנגוע בזה.

הרבה פעמים אנשים מנסים לקצר,

ובאותו רגע לפעמים הוא מכבה, הרבה פעמים יש תקלה.

ויום שבת לא תיגע בו יד. לא להאריך ולא לקצר. חס ושלום.

הלילה הזה

הלילה הזה,

לג לעומר ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

וכולנו יודעים את הסיפורים על רבי שמעון בר יוחאי, מה שהגמרא מספרת לנו במסכת שבת בדף ל״ג.