הלכות טבילת כלים בשבת ויום טוב, דיני כלי זכוכית ומתכות, והבדלים בין מלאכות שבת ליום טוב

 

- - - לא מוגה! - - - 

תמיך האפייה.

בצה יז המשנה אוסרת עלינו להטביל כלים בשבת ויום תום.

כלי שנטמא בשרץ בזמנם היו דיני טומאה וטהרה נוהגים ובזמנם היו לוקחים את הכלים האלה לטהר אותם למקווה.

על זה המשנה אומרת שאסור להטביל כלים כאלה בשבת ויום תום.

ארבעה טעמים נאמרו בגמרא שמיישה שנראה כמתקן

שמאי ישחות או יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים.

נפקא מינה בין ארבעת הטעמים הללו לגבי אדם שקנה כלי מהגוי,

אם יכול להטביל אותו בשבת או ביום תום.

קניתי מהגוי מחוות או קדירה אסיר

כדי לבשל בהם, כלי חדש,

ואני חייב הרי להטביל את זה.

התורה אמרה לנו בחומש במדבר פרשת מטות

אשר לא יבוא באש תעבירו במים אך בימי נדה התחתה, מים שענידת עובדת בהם. היינו צריך להטביל את הכלא במקווה, כיוון שהצם מרשות הגוי, מרשות הטומאה,

נכנס לרשות הקדושה, לכן חייבים קודם כל להטביל.

השאלה אם מותר להטביל ביום טוב או בשבת או לא, זה הדיון שם בגמרא לגבי דין טומאה,

דיני טומאה וטהרה,

ומשם הראשונים מנסים להשוות לענייננו.

לא כל הפוסקים אמרו שפה אחת או דברים אחדים בהלכה זו.

רוב הראשונים, דעתם לאסור.

כי אם שם הטעם הוא שמא יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים במקום שאין ערות,

גם פה אותו דבר. מה לי אם נטמח בשרץ דיני טומאה וטהרה?

מה לי אם קניתי את הכוס הזה מהגוי ואני הולך כעת למקווה להטביל?

גם כאן יש חשש גזירה שמא יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים.

אבל לא כל הפוסקים הלכו בדרך הזו.

יש לנו את דעת הראש שכתב להקל בדבר,

וכך משמעות הריב והרמן כמו שכתב מרן.

עוד מהראשונים, הריבה שמאוד, הקלו בדבר.

הטענה היא, אם אתה נוקט להלכה,

למה אסור להטביל את הכלים שם,

כלא שנטמא בשרץ? למה אסור להטביל אותו בשבת ויום טוב, גזירה שמיישהה?

אם אתה הולך לפי הטעם הזה, כאן אין את הטעם הזה.

אז בזמנם היו דיני טומאה וטהרה,

ואם האדם הזה אין לו זמן, עסוק,

אין לו זמן בימי החול ללכת ולהטביל,

אז הוא יגיד, יש לי בשבת זמן.

בינתיים, עד שיגיע השבת,

אם ייכנס תרומה לתוך אותו הכלים, יקבל טומאה, ילך לאיבוד.

מה אסור חכמים? אסרו עליו להטביל בשבת ויום טוב.

איך אומרים? עשינו עליו אמברגו,

ואז הוא יזדרז וילך להטביל מיד.

אם נלך לפי הטעם הזה,

כאן זה לא שייך אצלנו.

ההבדל הוא,

שם אם ייכנס תרומה לתוך הכלים, יטמע.

אצלנו נכון שאסור לכתחילה להניח בתוך הכוס תה, קפה או מים,

אבל בדאמת אם שמת,

זה לא נאסר.

אז אולי הגזירה כאן לא שייך שמיישהה,

כי כאן אין תקלה בפועל.

אם נפסוק הנחה לפי הטעם הזה, כאן יהיה מותר.

או הגזירה השנייה, השמי ישחוט.

הגמרא שואלת,

כלים שאוכלים בהם שאינם בנס חיטה,

למה כאן אסור?

הגמרא אומרת, הגזירה היא שמא יהיה לו בגד שנגע בו השרץ, יטביל אותו, ואחרי ההטבלה ייקח ויסחט.

תודה.

גוזרים זה עתו זה.

כל זה שייך בכלי, כמו שתיארנו,

כלא שנטמע בשרץ.

אבל אצלנו כאן,

כל התקנה של חכמנו להטביל את הכוסות האלה,

זה רק בכוסות כלי אכילה.

העלית את התקנה הזו בבגדים.

אם קנית חולצה מהגוי, לא צריך להטביל את אותה החולצה.

אז כאן אין הווה המנה לגזור זה אטו זה.

שוב יהיה כאן צעד להתיר.

גם בטעם שנראה כמתקן,

שם, כמו שאמרנו, האוכל יכול להיאסר.

ממילא אתה מתקן אותו תיקון אמיתי, כשאתה מטביל אותו במקווה.

פה אם האוכל לא נאסר, אולי לא נראה כמתקן.

אלה הן שרשרת

השאלות והתשובות שדנו בהן.

הראשונים והאחרונים. ולמסקנה,

למרות שמעיקר הדין היה לנו צד לעכל, יש לנו פתרון לעקוף את המחלוקת, פתרון קל.

אני לוקח את הכוס למקווה ואני מטביל את הכוס במקווה.

אני לא מוציא אותו ריק,

אלא אני מוציא את הכוס מלא מים ואני נוטל ידיים במי המקווה.

מי שרואה אותי,

לא נראה כמתקן. למה? הוא אומר, האדם הזה עושה נטילת ידיים.

בזה הוא עוקף את הבעיה של נראה כמתקן וגם לחשש הזה נוכל למצוא פתח להתיר מלכתחילה.

או עצה שנייה,

מרן הביא את זה למעלה בסימן שכג וגם ביורא דעה בסימן קכ.

אתה נותן את זה לגוי במתנה וחוזר ולוקח את זה בשאלה.

אתה אומר לחבר,

תרים את הכוס הזה,

תזכה בכוס הזה לאפנדי האדון בוש.

ואתה לוקח את זה, אחר כך משתמש בו.

זה לא שלך.

כשיצא הקנים מהטומאה לקדושה, זה שלך,

אז צריך להטביל.

כמו גוי שרוצה להתגייר, הוא צריך להטביל, צריך טבילה.

אבל כאן עדיין זה של הגוי. מה שעדיין של הגוי, ואתה לוקח בשאלה הלבדי כולה עלמא, לא צריך טבילה.

אלה הן העצות שנאמרו בכל המקומות, ולכן אדם יכול להשתמש באחת

מהעצות הללו כדי להתיר, להשתמש באותו הכוס,

כך שלא יצטרך לעבור על חלק מדברי חכמינו, לעבור על מאן דאמר,

אלה הן הדרכים.

לגבי כוס של זכוכית,

הדבר קל יותר.

בזמן הזה יש סימן שאלה אם בכלל הכוס מזכוכית

חייב בהטבלה,

ולכן יש לנו ספק ספקה להקל בשופי.

קודם כל, הגמרא אמרה שם בצה יח שיש הבדל אם זה נטמא בשרץ אב הטומאה, לבין אם זה ולד הטומאה שהוא דרבנן.

אם זה ולד הטומאה, הגמרא אומרת שמותר.

וכאן אצלנו,

נכון שחכמים תיקנו להטביל גם את הצלחת הזאת, צלחת הזכוכית,

אבל הלבדי כול העלמא, התורה לא חייבה להטביל דבר כזה.

אלא כל זה דברי חכמינו.

אם שם כלי שנטמא בוולד הטומאה מותר, גם זה מותר.

התורה, כשפירתה לנו בחומש במדבר פרשת מטות,

אך את הזהב,

כל מה שהתורה מפרטת שם, כלי מתכות,

ועל זה אתה אומר,

אשר לא יבוא באש תעבירו במים, אך במי נידה את חטא.

אבל הכוס, הזכוכית,

לא כתוב שם בפסוק,

אלא ליבדי כול העלמא, כל ההטבלה של כוס זכוכית זה רק דרבנן.

ואם הגמרא התירה שם להטביל כלא שנטמא בוולד הטומאה דרבנן,

אז גם בזה יהיה צעד להקל בעניין.

זאת ועוד.

היום בתי חרושת שמייצרים כוסות

בדרך כלל אינם שייכים לאדם אחד,

אלא בדרך כלל כוסות כאלה מיוצרים בבתי חרושת

שהבעלים הם בעלי המניות.

פעם היית בונה בית חרושת בחצי מיליון, במיליון,

אדם אחד יכול להשקיע.

אבל היום בתי חרושת גדולים בעולם,

אם זה בסין,

בהודו,

במקומות כאלה הם בתי חרושת גדולים, ענקיים,

פי שלושה או ארבעה מכל ירושלים.

הבתי-החרושת האלה שווים מיליארדים,

שבעה מיליארד דולר, מי ייתן בבת אחת?

איך הם מגייסים את הכסף?

מנפיקים מניות לבורסה, שם מגייסים את ההון,

ודרך זה הם מגיעים לבניין בית החרושת.

אז מי הם הבעלים של בית החרושת?

בעלי המניות.

מי היום מתעסק עם מניות?

זו מחלה של יהודים. היהודים חושבים שהם מבינים במניות,

והרבה פעמים חלק מהבעלים הם יהודים.

מתי אני אומר שחייב להטביל את כוס הזכוכית?

כשבעל הבית היה גוי וכעת נכנס לרשות היהודית, לרשות הקדושה.

אבל אם מעיקרה בעל הבית היה יהודי,

בעל בית החרושת, ממילא אלה הספקות לגבי קלילי זכוכית.

ולכן מעיקר הדין היה מקום להקל בשופי,

להטביל את כוס הזכוכית במקווה הן בשבת והן ביום טוב.

ואף על פי כן, למרות הכל,

כחומרה, אמרנו את העצה, אל תוציא את הכוס ריק,

אלא תוציא אותו עם מים, תיטול בזה את הידיים כדי לעקוף את המחלוקת, כדי שיהיה אליבא דקול עלמא.

אבל,

נפקא מינא, במה שהערנו באחרונה,

שבכל ימות השנה, כולל בשבת ויום טוב, אסור לברך

על טבילת כוסות זכוכית וכיוצא בזה.

אלא אם כן, אם האדם הזה אומר, ברוך אתה,

מהרהר שם ואלוקנו.

או שהוא מתחיל, ויברך דוד,

העצות האלה יכולות להיות גם פה. אבל לברך ממש?

יש לנו סימן שאלה.

כל סוגי הזכוכית.

כל סוגי הזכוכית. היום מעל 80% מבתי החרושת בעולם הם בנויים בצורה הזו, בסגנון הזה של המניות. פעם זה היה מיעוט.

בשנים האחרונות,

הגבירים לא יכולים לעמוד בעול הכבד הזה.

אין לך הרבה גבירים שישימו 7 מיליארד בבת-אחת על בית-חרושת אחד,

אלא הם מגייסים את ההון דרך הבורסות בעולם.

בצורה הזו, בשיטה הזו,

סביר להניח שחלק מבעלי המניות הם יהודים.

עוד מחלוקת נוספת,

האם רק אם 51% מהמניות שייכים לי,

רק אז אני הבעל הבית וזה פוטר מהטבלה,

כמו שאומר המנחת יצחק,

כי אז יש לו מילה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

הוא נאמר, אפילו אם יש לי רק אחוז אחד מהמניות,

גם זה נקרא שותפות שיכולה אולי לפתור.

כמו שטוען הגאון הרב שטרן בוך בספרו.

מחלוקת, גם זה, היא גופה סימן שאלה.

ולכן, בגלל הספקות הללו,

כשאנחנו מגיעים לעניין ברכות, כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להכן,

ולכן אמרנו שבכל ימות השנה כשאדם מטפיל כללי זכוכית,

דור-אלקס, פיירקס,

בין אם זה כלי ראשון, כלי שני, זה לא משנה.

לעולם ההטבלה תהיה ללא ברכה, אלא אם כן ירהר השם ואלוקנו,

וזה גם יכול להקל עלינו את הנושא של ההטבלה ביום טוב.

ואף על פי כן, למרות שמצאנו ספק ספקה בידי רבנן להקל, אפילו אחי,

אם אפשר להחמיר בקלות רבה,

שימלא בכוס מים וייטול בזה את הידיים מהמקווה,

זה עדיף יותר.

אבל אני לא טוען לרבב אמר שכשחברת בעם,

זה גם בספרד לכל הכוס זכוכית,

זה יכול להיות כמו בעלית.

נכון, זה מה שטוען בספר בהר אראה,

שאם החברה הזו היא חברת בעם,

אין כאן בעלות של ממש, אלא החברה הזו,

אפילו אם יהיה אדם אחד הבעל הבית,

זה לא נקרא בעלות של ממש וכולי.

נכון, הטענות האלה,

הם גולשים גם לנושא שלנו.

אפשר להגיד את זה לא אם זה יהיה טוב.

אין כאן חשש שנראה כמקח או ממכר? לא. אין כאן חשש שנראה כמקח או ממכר.

כי לבוא ולתת לך מתנה, אני רוצה לתת לך מגרש מתנה.

בדרך כלל, כשנותנים דבר כזה בתד״ך,

הולכים לעורך דין.

העורך דין מייד לוקח נייר ועט וכותב.

גזרי השמי יבוא על ידי כתיבה.

אבל אם אני נותן לך עוגה מתנה ביום שבת,

אדם ילך לעורך דין לכתוב, אין שם את הגזירה הזו.

ולכן אם הוא נותן לך מאכל מתנה, אין בעיה.

גם פה אם אתה נותן את הכוס הזו במתנה לבוש.

יש איזה הווה אמנה שתביא עורך דין, נרשום את זה שהכוסות האלה שייכים לאפן דיבוש, אין,

לא מצוי. זה לצורך היום בדבר כזה לא דומה למה שאסר הרמב״ם לתת מתנה. שם הדוגמה, כמו שאמרנו, בקרקעות,

ולכן בזה העצה שמרן אומר,

היא להלכה ולמעשה אפשר בלכתחילה לעשות דבר כזה, הן בשבת והעצה הזאת טובה גם לגבי יום טוב.

גם בספרים, לא לתת מתנות. גם בספרים, מעיקר הדין מותר. מה שמקנה את זה מערב שבת,

זה על צד היותר טוב.

חומרה, מקנים את זה מערב שבת.

גם פה, אם אתה זוכר,

תלך למקווה, תטבין את זה מערב שבת, אם אתה זוכר. אבל אדם נתקע לפעמים,

זה לצורך אותו היום,

יכול לסמוך בשופי על דברי מרן לכתחילה, אין בזה חשש.

כלי מתכות,

כלי מתכות.

כלי מתכות,

שם הספק הוא בדאורייתא.

הרי לדעת רוב הפוסקים ומרן בסימן קכ סעיף יד,

ההטבלה של כלי מתכות היא דאורייתא, כמו שלמדנו מהפסוק,

אשר לא יבוא באש תעבירו במים, אך במי נידה יתחתה. מים שענידת אובלת בהם, היינו מקווה.

ולכן מרן אומר,

נתת כלי, נתת מחוות

לילד בן עשר, אמרת לו, לך למקווה, תטביל את זה,

וחזר ואמר לך, הטבלתי, לא נאמן. כיוון שזה דאורייתא, בדבר דאורייתא לא מאמינים לילד.

כך למדו הפוסקים בהבנת דברי מרן,

ולכן שם הבעיה יותר מסובכת,

ולכן שם אתה לא יכול לומר שמעיקר הדין הוא פטור מהטבלה.

שם בכל ימות השנה ודאי שמעיקר הדין יש מקום לחייב.

כאן אצלנו, בכלי זכוכית,

שכל התקנה להטביל את כלי הזכוכית,

הכל זה רק דרבנן,

לכן כאן אמרנו,

בגלל המחלוקות הספקות, ספק דרבנן לכולה,

וממילא ספק ברכות להקל.

ולכן הבדלנו בין הכלי זכוכית לבין הכלי מתכות.

אלא אם כן, אם אתה קונה את הכוסות האלה מיבואן גוי.

לפעמים היבואן הוא גוי, או הקמעונאי, בעל החנות הוא גוי,

אז בזה אין מה להסתפק.

כי גם בכלי זכוכית,

בוודאי שאתה צריך לקחת למקווה ולברך.

בכל ימות השנה אתה מברך וציוונו על טבילת כלים, אין לך בעיה.

אבל כשהיבואן יהודי,

הקמעונאי יהודי,

רק בתחרושת, רק עליו יש את הסימני שאלה,

בזה אמרנו שמספק עדיף שלא לברך אלא להרהר שם ואלוקנו. זה מה שנוצר בשנים האחרונות, המהפך הזה.

מי שרוצה לראות את כל הדברים האלה,

מי הבעל הבית, מי הבעלים,

באינטרנט אתה רואה כל בית חרושת.

תיקח את הכוס הזה,

או את הצלחת,

תראה איזה בית חרושת זה,

ודרך האינטרנט אתה פותח,

אתה רואה בדרך כלל, כמו שאמרתי, 80% זה מניות.

לא כותבים שהבעל הבית הוא ראובן, שמעון לוי, או יהודה, רוברט או מישהו אחר,

אלא כותבים לך מניות אלה ואלה,

הם הבוס, הם הבעלים של הבית חרושת,

ומניות כאלה, כמו שאמרתי, טבע הדברים,

גם יהודים רוכשים מניות כאלה.

וקאלי שקנית מהיהודי, עיניו אמנה לחייב אותו טבילה,

ולכן חששנו מאוד לגבי הברכה.

אם מרן לא היה אומר כלום, היה לנו יותר קל לומר את הספק ספקה שלך,

אבל יש לנו את מרן שמרן סובר שזה דאורייתא, ולכן קשה לנו להקל בדבר, לבוא ולהתיר בלי טבילה, להתיר את כלי המתכות,

קשה לנו להתיר. אלא אם כן המחוות הזה הוא מחוות טפלון.

בזה אני מסכים איתך.

מחוות טפלון מצופה עם הפלסטיק. הפלסטיק,

לדעת רוב הפוסקים, הוא לא חייב בהטבלה.

ולכן יכול להיות שבמחוות טפלון נוכל להקל,

אבל לא לגבי קדרה אסיר וחריצה בזה, שם צריך יהיה להחמיר יותר בדבר.

שאלה מנגוי, גם בלי רשותו מותר.

אם תבוא ותשאל את תעפן דיבוש,

תגיד לו, יש לך בירושלים עיר הקודש, יש לך כוס אחד,

נמצא אצל הרב יחיאל. אתה מרשה לו או לא מרשה לו?

מה אכפת לו?

אגיד לך כן. אין שום ספק,

יהיה לו את הזכות, ולכן אין בעיה. דבר כזה אין בו חשש גזל הגוי כלל ועיקר.

הרמ״ם מסיים בדין שטיפת כלים.

כמו ההגבלות שיש לנו בשטיפת כלים בשבת, כך גם לגבי יום טוב. ולכן אסור לשטוף, להדיח כלים מיום טוב לחול,

אלא אך ורק מיום טוב ליום טוב, או השנה שיום טוב חל ביום שישי, על ידי רובי תבשילין,

מותר להדיח לרחוץ את הכלים מיום טוב לשבת.

אבל אם הוא לא צריך את הכלים האלה, אלא הוא יצטרך אותם רק ביום ראשון שני.

לפעמים יש צלחות שמגישים בהן גלידה וכיוצא בזה.

הם לא חושבים לאכול ארוחה חלבית

עד מוצאי שבת או יום ראשון.

הצלחות האלה יכולות להישאר כמו שהן בכיור,

והן אלא אין היתר לשטוף אותן, אין היתר לרחוץ אותן,

הן בשבת והן ביום טוב,

שניהם שווים לעניין זה. אלא אם כן, אם יש חשש של יתושים.

לפעמים בקיץ,

כשהצלחות נשארות כך,

מלוכלכות,

כל היתושים של השכונה חונים שם,

ואז כדי לא להיפגע מהיתושים יש מקום להתיר לשטוף.

אבל כשאין את החשש הזה,

מניח את הכל בתוך הכיור,

והמים שהוא נוטל את ידיו,

ממלאים את הכלי הזה מים, וממילא אין חשש ליתושים,

הנה חלמה צריך יהיה להחמיר,

לא לשטוף את הכלים. אלא אם כן,

לפעמים יש אישה שהיא לא כל כך נורמלית.

איך אומרים בעברית? לא אומרים משוגעת, זה לא יפה.

אומרים, יש לה שריטה.

האישה הזו חולת ניקיון.

אם יש צלחת אחת לא נקייה בכיור,

לא נוכלה לישון בלילה.

יש צלחת מלוכלכת, אוי ואבוי,

הבית לא טוב.

אז אם יש אישה כזאת, טוב, כדי שתוכל לישון בלילה,

אז תתיר מעל לאותה אישה כדי שתוכל לישון בלילה.

אבל בדרך כלל,

רוב הנשים, לא אכפת להן שיש צלחת אחת כזו בכיור,

ולכן ההגבלות שיש בשבת בנושא הזה קיימות גם לגבי יום טוב.

הרמ״ם יסיים. אם יש לנו מוקצה שנמצא על מכסה של ארגז או כלא אחר, מותר לטלטל, להזיז את המוקצה לצורך אוכל נפש.

אלה דברי התוספות וכך ההלכה.

כך העתיקו גם שאר האחרונים. המגן אברהם ועוד שואלים,

אם כן,

למה הביצה שנולדה ביום טוב? אסור לטלטל אותה.

תגיד, לצורך אוכל נפש, שיהיה מותר.

מתרץ המגן אברהם, יש הבדל בין טלטול לבין השתמשות והאכילה של הביצה שנולדה ביום טוב.

שם הדבר הוא חמור יותר.

אבל אם יש איזה צעצוע של הילד,

צעצוע לא נקי שהוא בחזקת מוקצה,

הוא נמצא בדיוק על השקית לחם.

כדי לקחת ולאכול מהלחם אתה צריך להזיז את הצעצוע שלו,

למרות שזה מוקצה.

אין איסור לקחת את הלחם,

מותר להזיז את הטלטל כדי שיוכל לאכול מהלחם או דברים אחרים כיוצא בזה.

בדרך כלל הצעצועים האלה הם לא נחשבים למוקצה מחמת חסרון כיס.

אף אדם לא מקפיד עליהם. אם היה מקפיד, לא היה נותן לילד לשחק עם זה.

אין לכם המה, אם יהיה סכין של מילה וכיוצא בזה, שם יהיה חשש אחרת.

אבל אם זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס, אלא הצעצועים, זה מה שמצוי לנו בדרך כלל,

שהילדים, התינוקות האלה מניחים את הצעצועים שלהם על זה ועל זה.

לפעמים האדם הזה רוצה להוציא את הפיצוחים,

ובדיוק על השקית של הפיצוחים הוא שם שם את הלגו שלו, את הכדורים שלו.

מותר יהיה להזיז כדי לקחת ולאכול מאותם הפיצוחים וכיוצא בהם.

אם זה חשמלי, אם המכשיר הזה חשמלי,

וכשאתה נוגע בו מתחיל לצפצף, יהיה אסור, לא תיגע בו יד, אלא תביא את הגוי שיזיז לך את זה.

אני אומר לסימן תקופיות סעיף א',

נולילין מלילות

מפרכין קדניות כדרכן ביום טוב.

אדם שרוצה לאכול בוטנים,

כדי לקלף את הבוטנים,

במקום לעשות את זה לאט, אחד-אחד, במקום זה, מה הוא עושה?

הוא לוקח אופן מהבוטנים,

מעולל את זה בשתי ידיים,

ומייד הוא מפרק

את הקליפות מהבוטנים.

זה שייך למלאכת דש.

ולכן, מרן כתב לנו בסימן שכא,

שאסור לעשות כדבר הזה בשבת.

אין המותר לעשות רק מעט בשינוי בראשי אצבעותיו.

אלה דברי מרן שם, וכך ההלכה.

פה אצלנו,

מלאכת דש, כיוון שזה אוכל נפש, מהתורה הכל מותר.

אלא, כל זה גזירת חכמים.

חכמינו בזה לא גזרו, לא אמרו לך, תעשה את זה בשינוי מעט בראשי אצבעותיו,

אלא מותר לך ביום טוב לקחת חופן מהבוטנים ולמלול את זה בשתי ידיים.

הדבר מותר לכתחילה, אין כאן שום איסור.

בימים האלה יש בשוק

חומוס ירוק.

בערבית קוראים לזה חמלה מלאנה.

אצלנו בירקנים לא מביאים לנו.

מי שהיה בשער שכם, אצל הערבים זה נמצא בשפע.

אז במקום לקלף אחד-אחד,

במקום זה, איך מקלפים בחול?

לוקחים את כל השיבולים הללו,

מוללים אותם בשתי ידיים,

והחומוס הירוק יורד לשולחן,

מברכים אדמה ואוכלים.

אז דבר כזה אסור לעשותו ביום שבת,

אלא שהוא מולל מעט בשינוי בראשי אצבעותיו.

כאן אצלנו לגבי יום טוב,

כיוון שזה אוכל נפש,

אז יש יותר, לקחת ושתי ידיים למלול ולאכול.

אין כאן את הגזרה, הדבר מותר מלכתחילה.

באופן כללי, בדרך כלל מלאכת דש,

מה שאסור בשבת אסור גם ביום טוב.

כמו שאסור לסחוט

זיתים וענבים בשבת, לסחוט מיץ תפוזים, מיץ אשכוליות,

קלמנטינות, כל הדברים האלה אסורים בשבת, אסורים גם ביום טוב. לחלוף בהמה, וכן אין זה הדרך.

רוב ככל הדברים, הדברים הם שווים.

זו הדוגמה החריגה שבה אנחנו מקילים יותר.

יכול להיות שגם לגבי הלימון,

גם אלה שהחמירו בשבת,

יכול להיות שביום טוב שזה תרד דרבנן,

אולי יהיה צעד להקל.

אבל אם הוא סחט את הלימון על הסלט,

וזה הלבדיקו לעלמא, גם בשבת מותר, כמו שלמדנו,

בשבת קנ״ה משקה הבא לאוכל כאוכל דמה,

ולכן גם בשבת יהיה מותר מלכתחילה.

מה הסיפור שמקילים הרבה פורע?

גישה הגולה עזוב.

כיוון שכאן זה דרך אכילה.

אתה אוכל את זה מיד.

אתה מולל את הבוטנים האלה,

ולכן הגמרא בביצה יב התירה למלול מלילות,

התירו לנו יותר ביום טוב מאשר בשבת בעניין זה, בדוגמה האחרונה,

אבל בתנאי שלא יעשה את זה בנפה וקברה. באותם הכלים המיוחדים הדבר אסור.

אבל בכלי שלא מיוחד לזה יהיה מותר.

מרן כתב להתיר בקנון ותמחוי.

לכן, אדם שרוצה למעוך את השום, במועך שום בשבת אסור,

ביום טוב יהיה יותר קל.

בפומפייה,

אסור לרסק בשבת משום עבדין דחון של טוחן,

ביום טוב יהיה הדבר קל יותר, יהיה מותר. יש לנו את הנקודות ביום טוב בדברים האלה יותר מאשר בשבת.

המלאכה שאסרה התורה בשבת בורר.

ביום טוב מהתורה מותר, גם זה אוכל נפש.

ולכן גם במלאכת בורר אנחנו מוצאים הבדל.

הגמרא שם בביצה י״ד אומרת לנו הבדלים בין שבת ליום טוב.

בשבת, כדי שזה לא יהיה דרך מלאכה אלא דרך אכילה,

צריך לברור רק אם יהיה את כל שלושה התנאים, והם.

קודם כל לאלתר, שאתה אוכל את זה בתוך שעה.

התנאי השני, שיהיה דווקא אוכל מתוך פסולת,

אבל פסולת מתוך אוכל גם לאלתר אסור.

התנאי האחרון, דווקא ביד ולא בקלי.

כדי לזכור את התנאים האלה, ראשי הטובות של התנאים האלה הוא

אייל א' אוכל, אוכל מתוך פסולת ולא הפוך,

י' יד דווקא ביד ולא בקלי,

מי שיברור בין הפעם וקברה חייב סקילה,

למד לאלתר. אתה אוכל את זה מיד, כן?

אבל אם אתה רוצה להכין את הסלט הזה,

אתה רוצה לברור לעוד שעתיים-שלוש ביום שבת הדבר אסור.

אלה הדינים לגבי שבת,

לגבי יום טוב וכאלו חכמים יותר.

מלאכת בורר אי קרא אוכל נפש.

נכון שמדרבנן יש לנו עדיין בעיה של איסור בורר ביום טוב,

אבל לא הצריכו חכמים את התנאי לאלתר.

אלא גם אם אתה לא עושה את הדברים כדי לאכול מיד אלא לעוד עשר שעות,

גם כן הדבר מותר.

השאלה הזו מצויה הרבה לאותם שאוהבים לאכול סלט,

והוא רוצה לבוא ביום חג השבועות בבוקר ולאכול גם מעט סלט.

אבל אחרי שהוא כל הלילה ישב ולמד,

התפלל בנצח חמה, כשהוא יבוא לחתוך את הסלט,

במקום לחתוך את העגבניות, הוא עלול לחתוך את היד שלו.

ולכן מה הוא עושה להקדים רפואה למכה?

הוא רוצה בתשע בלילה, לפני שהוא יוצא ללמוד,

להכין את הסלט.

ובבוקר הוא יוסיף על זה מלח ולימון,

זה מה שרגילים הרבה אנשים לעשות.

בשבת אין יותר לעשות כן.

בשבת צריך שיהיה לאלתר, אם זה לא לאלתר אסור.

כאן אצלנו ביום טוב יהיה מותר לכתחילה.

מה שאתה מכין מיום טוב ליום טוב,

גם אם יעברו עשר שעות,

לא אכפת לנו, התנאי שלאלתר לא קיים.

כך גם לגבי הדוגמה של דברים אחרים. אתה רוצה להפריד,

לבוא ולברור את העצמות מהדג,

אתה רוצה למיין ולהפריד,

גם אם לא אוכלים את זה מיד.

הילד יבוא לאכול רק בעוד שעתיים.

אתה רוצה להכין את זה לילד שעדיין הוא ישן,

אתה רוצה להכין לו את זה כעת.

בשבת, אם זה לא לאלתר אסור,

בין אם אתה מכין לעצמך או לילד.

ביום טוב יהיה הדבר קל יותר, מה שמיועד ליום טוב יהיה צעד היתר.

כך גם לגבי ברירת האורז.

אישה שרוצה לבשל אורז ביום החג,

יכולה לשטוח את האורז על המגש ולבדוק אם יש שם תולעים או לא.

גם זה מותר לכתחילה ברירה כזו,

למרות שהיא מוציאה את הפסולת מתוך האוכל, היא מוציאה את אותו האורז המתולע הנגוע,

אפילו אחי, מותר לכתחילה,

כיוון שהאורז המנוגע הוא המיעוט,

אז התירו חכמינו את הצד הקל,

את הדרך הקלה הזו,

ולכן מותר לכתחילה לעשות כן. אבל

יש נשים עובדות,

כשהן בודקות אורז,

היא לא בודקת מאתיים גם מה שאוכלים באותו יום.

אם כבר היא פותחת את הקילו אורז, בודקת את כל האורז כדי שיהיה לה לאכול השבוע כולו.

אז כאן היא בודקת,

בוררת אורז,

מה שלא מיועד ליום טוב ושבת,

אלא לימים שאחרי ראשון ושני,

וזה בוודאי אסור, אין לה יותר לעשות כן,

אלא תצמצם, תגביל את עצמה מה שעתיד להאכל, מה שהיא עתידה לבשל ליום שישי, יום טוב או שבת שאחריו,

אז על ידי העירוב יש לנו היתר גם בזה.

אבל לא יותר,

אין לה היתר לבוא ולברור יותר מזה.

כמו שאמרנו, מלאכת בורר כן קיימת ביום טוב,

איסור דרבנן מהא כן יש.

גם לעשות סלאט דק דק, גם אלה שמחמירים בשבת ונזהרים,

אפילו אם זה לאלתר,

לא חותכים את זה דק דק,

אבל אין היתר לעשות כדבר הזה,

אלא

ביום טוב ולא בשבת.

הוא אומר לך, האדם הזה, אני מחמיר. למרות שהרשב״ם והרן והרמה התירו,

הוא מחמיר, הוא נזהר, הוא לא עושה את החיתוך של הסלאט דק דק, אלא חותך את זה חתיכות גסות.

ולגבי שבת, שייך להחמיר.

כאן מלאכת טוחן ביום טוב זה אוכל נפש,

ולכן גם אם הוא עושה הרבה לכתחילה,

זה לא דרך מלאכה,

אוכל נפש, מותר הדבר לכתחילה.

איך?

פומפיה לרציג העקבריה. כן, אמרנו שכן.

האשכנזים מחמירים בזה, עושים את זה בשינוי, אבל לנו, לדידן, הפומפיה תהיה מותרת גם אם זה לא בשינוי.

כל מה שאיתרנו במלאכת בורר, דווקא ביד.

אם זה בקלי, על ידי נפם וקברה, כמו שאמרנו, אין היתר. כלים שמיוחדים,

שעושים בהם כמויות גדולות כמו נפם וקברה,

בזה לא התירו חכמינו, בזה הדבר אסור.

בשבת אסור,

בשבת אסור להשתמש בזה, זה דומה לפומפיה שאסור, אבל ביום טוב יהיה מותר להשתמש באותו המכשיר. רק תיזהר על היד, זה חד מאוד.

אם אשים עם השלכים העובדים ומעבירים את האצבע,

זה אסור בשבת?

אדם שרוצה לקלף במקלף, כמו שמותר לקלף בסכין,

מותר גם בשבת לקלף במקלף הזה אם אתה אוכל מיד ואין בזה שום חשש. קל וחומר ליום טוב.

זה יותר. יש מחשיר פלסטיק שעומדים עליו בסכינים, בזוויות מסוימות? זה מה ששאל שלמה, ועניתי לו, בשבת אסור, ביום טוב מותר.

מסננת לתה.

איך?

מסננת לתה.

ביום טוב יהיה מותר, אין לך שום בעיה.

גם המחמירים בשבת יודו שביום טוב יהיה מותר.

כן.

לגבי יום טוב, כן.

גם כן יהיה מותר.

כן.

בערב הבך, נכון.

נכון.

לא, לא. אין הבא המענה. יש לנו שתי בעיות עם הקמח הזה,

ולכן אין לנו יותר לנפות אותו ביום טוב, אלא חייבים לנפות אותו בערב יום טוב.

הבעיה הראשונה, מה שכתבו, הבית חדש והפרה חדש,

שהקמח בנפוי הראשון,

היה בנפה גסה ואילו בניפוי השני הניפוי הזה הוא בנפת משי

אתה רואה שנשאר מעט מהקמח הגס 10 או 20 גרם מתוך הקילו נשאר למעלה

ולכן הם מחשיבים את זה כניפוי ראשון

בניפוי ראשון הגמרא והשולחן הארוך למעלה בסימן תקו סעיף ב' אסרו לנו דבר כזה אפילו בשינוי

והיום אצלנו גם אם מנפים את הקמח הזה שם בתחנת הקמח

הם מנפים את זה בנפה גסה

עובדה שבבית כשאתה מנפה בנפת משי נשאר לך תמיד לעולם 10 או 20 גרם ולכן זה נקרא ניפוי ראשון שגם בשינוי אסור את דברי הבית חדש והפרי חדש העתיקו להלכה

העלייה הרבה מאמר מרדכי הם השדברו על כף החיים ועוד וכך ההלכה למעשה

זאת ועוד מאותו היום שניפוי שם בתחנת הקמח

עד שאתה בא להשתמש בקמח

עברו ימים רבים

אצל הקמעונאי סיטונאי או אצלך בבית ויכול להיות שבינתיים זה התליע

אז אם זה התליע בינתיים אז זה ודאי נחשב לניפוי ראשון

ואין הווה מנה להתיר. לכן כל אישה שרוצה לאפות ביום טוב רוצה או לאפות עוגת גבינה או להכין חלות לכבוד שבת

כל זה מחייב אותה שתכין את הקמח ביום חמישי תנפה את הקמח ביום חמישי תכניס אותו לתוך המקרר כדי שלא יתליע בינתיים

ורק בזה יהיה לה דרך של היתר כדי לאפות ביום טוב באותו קמח.

אנחנו נותנים שנים רבות אף פעם נפה, אף פעם נפה, שום דבר.

מה זה שום דבר? לא נשאר לך על הנפה עשרה או עשרים גרם? לא נשאר לך מעט קמח?

לא, כבוד העונה שאתה יודע, טוב, אינני יודע ממי אתה קונה את הקמח.

אני יודע מה אנחנו עושים.

אצל כל האנשים,

כל החברים שכאן קונים,

אצל כולם על הנפת משי נשאר עשרה או עשרים גרם.

ולכן,

אם לך יש קמח מיוחד,

דבר מיוחד במינו,

אין בו חשש תולעים ושמה אין קמח גס,

אם יהיה לך קמח כזה, אני לא מתנגד. אם.

אני מדבר על הקמח של כל העולם חוץ ממך.

הקמח של כל העולם אסור בניפוי ביום החג.

למה? בגלל החששות שאמרנו,

ולכן אין מקום להתיר לאישה לעשות כן.

בשעת הדחק, אם יש להם איזה גויה,

יש איזה פיליפינית שם,

אז יהיה מותר לומר לגוי או לגויה לעשות כן,

כי הניפוי הוא דה רבנן, אמירה לגוי יורד עוד דרכה, שבות ישבות במקום מצווה,

נהיה צד להתיר בשעת הדחק,

אבל על ידי יהודי או יהודייה אין מקום להתיר בכל זה.

שמה, תוליים? מצד אחד תוליים, זה מה שהוא מתכוון מאוד הדברים להגיד,

תוליים אין, ומצד מה שנשאר לי למעלה,

מה קורה שתשבור לי אם מתכניס, מי אמר לך שאין תוליים? יש לך רוח הקודש? לא, ראינו. על-פי מה אתה קובע? רואים, יש עונות בשנה שאין,

יש עונות שאין, ויש עונות שיש תוליים.

בפרט בתקופה הזו, הימים שהם חמים.

אתם מדברים בביטחון העצמי, ככה מותרים לכם, אין תוליים, הכול מותר,

איך אתם, יש לכם אומץ כזה?

אנחנו יודעים,

לימדו אותנו, כשהיינו ילדים, לימדו אותנו להיזהר בדברים האלה.

בתקופה כזו שזה יכול להתליע,

בוודאי שצריך לחשוש.

אז ספר לך מעשה שהיה.

יהודי ירא שמיים משגיח במאפייה,

ניפה את הקמח.

אחרי שגמר לנפות,

קיבל טלפון, הודעה דחופה מאשתו, קיבלה צירי לידה.

אז הוא כיסה את הקמח ורץ מיד לקח אותה לבית חולים.

ברוך השם, בסיון טוב ילדה, הכול היה בסדר.

אחרי ארבע שעות הכול נגמר, אמר לה, מזל טוב, אני חוזר למאפייה.

הגיע לשם, רואה עדיין הקמח מכוסה.

הוא הסתפק.

אני בעצמי ניפיתי את זה, אף אחד לא נגע.

יש תולעים? אין תולעים.

אמר, בוא נבדוק.

ניפה עוד פעם,

בפעם השנייה היו תולעים על הנפה.

מקום חם, המאפייה, אתה רואה, זה התליע בארבע שעות.

אז איך אתה רוצה, מיום שיצא מתחנת הקמח,

איך אתה רוצה כל כך הרבה ימים, אתה בטוח במאה אחוז אין תולעים.

מאיפה קיבלתם ביטחון עצמי כזה? אני לא יודע.

אנחנו יודעים, אשרי אדם מפחד תמיד, אנחנו זהירים מאוד,

כל תולעת ותולעת חייו חמישה מלכיות,

ואתם ככה רוצים לתת היתר בצורה גורפת.

נו,

אם אתה רוצה להיות משגיח אצל הרבנות,

אולי שם השיטה עובדת כמו שאתה מדבר.

אבל אנחנו מדברים אצל יהודים מעירי שמים, בני תורה,

שרוצים לאכול אוכל טוב בלי תוליים,

לא רוצים לא דיזנטריה, לא דברים אחרים,

אז ממילא חייבים לנפות.

חייבים. יש לך את שתי החששות שאמרנו,

ולכן אין על מה לדבר,

אין הווה אמנה לבוא ולהתיר בדבר. אני עובר לסעיף ה'.

הגמרא בשבת קלד אומרת שאסור לעשות גבינה ביום טוב.

זאת אומרת, אדם שלוקח חלב

והופך מהחלב לגבינה ביום שבת, כתוב בגמרא בשבת צדיקי,

שעובר על איסור בורר.

החלק השומני של החלב

נעשה גבינה,

והנסיובדה חלבה, כל מה שנשאר מסביב,

זה הפסולת, ולכן יש בזה איסור דאורייתא של בורר.

ההמשך של הסוגיה,

אדם שלוקח מאותה הגבינה הרזה,

מניח אותה בתוך השטנץ,

רוצה שיהיה לגבינה הזאת צורת

עיגול או משולש, משושה, מרובע.

ההמשך, מה שהוא עושה, מקבץ חלק אל חלק,

חייב מדאורייתא משום בונה.

אלה הדברים שנאמרו לגבי שבת.

והגמרא בשבת קלד מדגישה שגם ביום טוב אסור לקחת את החלב ולעשות מזה גבינה.

ולמה תגיד זה אוכל נפש?

הסבירו לנו הראשונים,

גבינה ישנה יותר טעימה.

זה לא דומה לבישול.

כשאתה מבשל בשר או דבר אחר,

מה שהוא טרי מהיום זה משובח, זה טעם.

מלפני יומיים, אם אתה מבשל, זה פחות טעם.

אבל כאן, אדרבה, הגבינה הישנה היא יותר טובה, יותר טעימה,

ולכן כאן לא התירו חכמינו,

כך שיש איסור דה רבנן להפוך מהחלב לגבינה,

ולא חשוב איך הוא עושה את זה, עושה את זה על ידי מיץ לימון שסוחט על החלב או ששם כדורי קלציום, לא חשוב איך ומה.

בכל מקרה,

יש כאן בוודאי איסור גמור לעשות כדבר הזה ביום טוב,

או לקחת את הגבינה הרזה ולהקשות אותה לעשות ממנה את היציקה שאמרנו. גם זה אסור, אין היתר לעשות כדבר הזה ביום טוב.

נחלקו האחרונים לגבי לבן,

אם מותר להפוך את החלב ללבן.

איך עושים לבן ביתי?

אתה לוקח קף שמנת,

בוחש אותו בתוך כוס חלב,

תניח אותו במטבח, מקום חם,

ותוך תריסר שעות זה יהפך החלב להיות לבן.

האם מותר או לא? הטענה של המקלים בדבר,

כשאתה הופך את החלב לגבינה,

יש לי כאן מלאכת בורר.

החלק השומני נעשה גבינה והשאר מים.

פה לא, פה כל החלב כולו הופך להיות לבן.

או הגלידה, אותו דבר.

אלא שהם דנים בדברי הגמרא בשבת ל״ב,

יש לנו גם בבבלי, גם בתלמוד ירושלמי, שאלה אם בניין נשעה חווה בניין או לא. האריכו בזה גדולי אחרונים, אור שמח ועוד.

והמסקנה,

דעת רוב הפוסקים להתיר לעשות את הלבן אפילו בשבת, קל וחומר לגבי יום תום,

ולכן אין איסור. אם הוא רוצה בליל החג לעשות את הדבר הזה, כדי שלמחרת יהיה לו לבן מוכן,

בזה יש מקום להתיר. כך הוא הדין.

לקחת מים, להניח במקפיא, כדי שיהיה לו קרח,

או להכין את הגלידה.

גם בזה בניין נשעה לא יהווה בניין בחיי גוונה,

כיוון שזה נמס מאליו.

זה לא כמו גבינה.

בגבינה זה נשאר כאן, אתה מוציא אותו מהמקרר, זה נמס מאליו, ולכן כאן הוא פחות חמור.

ולכן מי שירצה להכין את הגלידה,

מעיקר הדין, יש לו על מי לסמוך,

יש היתר בדבר.

כמובן,

בתנאי שאבקת הגלידה הזו יהיה עליה הכשר בדץ.

אם אין הכשר בדץ, אתם יודעים,

יש בגלידות

שאין עליהן הכשר, יש שם תערובת של ג'לטין.

הם לא אומרים את שם המפורש מה זה. אומרים לך ג'לטין,

אנשים לא מבינים מה זה.

ג'לטין עשוי מהעור והעצמות של החזיר.

אז מי שרוצה לשפע את החזירים, שיאכל אותה.

מי זה הכלה הזה?

בסדר, גם שם, גם זה בניין ישעה.

כן, גם זה, מעיקר הדין, אין איסור. מי שירצה להקל, יש לו על מי לשמור.

גם להפוך מהחלב,

לעשות מזה חמאה,

גם כן עשו מדרבנן ביום טוב.

גם זה דומה לעשיית הגבינה שנאסרה מדרבנן גם ביום טוב. בשבת זה בעיה בדאורייתא. אצלנו כאן,

כיוון שזה אוכל נפש מהתורה הוא מותר, אבל מדרבנן,

חכמינו החמירו בדבר.

אדם שיש לו ירקות,

וחלק מהירקות שהיו הרבה זמן במקרר,

חלק מהם כמושים.

יש להם את המספריים המיוחדות שגוזזים.

הדבר אסור.

מי שיראה את הירקות האלה יגיד שהיום כתבת אותם מהגינה בצורה הזו, ולכן לא יעשה את זה באותן מספריים המיוחדות,

אלא יעשה את זה אך ורק על ידי סכין.

אדם שרוצה למלוח, לפזר מלח על הסלט.

לגבי שבת יש מחלוקת. כאן אין את הבעיה הזו, מותר לכתחילה.

או אדם שרוצה לקחת צנון,

פורס את הצנון, מפזר עליו מלח.

בשבת יש לנו בעיה, שם הדבר אסור. וכאן לגבי יום טוב, הדבר מותר בלכתחילה,

כיוון שכל כובש כבשים נראה כאילו בא לבשל, ומלאכת הבישול ביום טוב הרי היא מותרת,

ולכן מרן כותב לנו, מתקנים את הקונדס והעקביות והרמה מסיים בהיתר המליחה,

שמותר למלוח לפזר את המלח, ואין בדבר הזה שום חשש.

מלאכת הוצאה בשבת אסורה מדאורייתא, כמו שכתוב בחומש,

פרשת בשלח.

שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו, אל יצא, אל יוציא,

או מהפיסוק השני, ויקלע מעמי אבי.

ולכן אסור להוציא מאכלים ברשות האחד, לרשות הרבים.

אדם מניח בכיס סוכריה או פיצוחים, או דבר אחר, במקום שאין ערוב,

כשהוא מעביר את זה מרשות לרשות,

אל יבדקו לאלמא,

הרי הוא כמחלל שבת.

אבל לגבי יום טוב,

התורה התירה לנו אוכל נפש,

ולכן,

אם יש לו בכיס סוכריות, פיצוחים וכיוצא בזה,

הוא רוצה לטייל ברשות הרבים.

כל זה מותר מלכתחילה.

אין כאן שום איסור.

הדבר מותר לגמרי.

אבל המגבלה היחידה שלא ייעשה כדרך שהוא עושה בחול,

אסור לו להביא את זה בעגלת שוק.

כגון, האדם הזה רוצה להביא בליל חג השבועות,

רוצה להביא לבית הכנסת משקאות, עוגות או דברים אחרים.

וקשה לו להרים את הכול ביד,

אז הוא סוחב את הכול בעגלת שוק.

כאן יש איסור דה רבנן של כעובדין דה חול.

מי שרואה אותך עם העגלה יגיד, האדם הזה עכשיו הגיע משאר שכם.

ולכן אין היתר בדבר.

יש אנשים שאוהבים לאכול קוגל לכבוד שבת, מביאים לבית הכנסת.

אותו דבר כשיש שבת חתן או ברית מילה,

בפרט אצל אחינו האשכנזים.

איך אפשר לעשות ברית מילה בלי קוגל בשבת?

כולם עושים את זה למהדרין, אם יש ציבור גדול צריך להביא סיר גדול של קוגל.

מהמגדניה, מהמאפייה עד בית הכנסת, קשה להרים את הסיר.

הסיר הזה גדול, ענק.

אז יש להם את המריצה של הסבנים.

הוא מביא את זה באותה המריצה, באותה העגלה.

גם זה עובדין דחול וגם את זה אסור על ידי יהודי.

אלא אם כן הוא יביא את זה על ידי העגלה של תינוק. עגלה של תינוק זה שינוי כזה,

לא רגילים ללכת עם העגלה הזו,

אף אחד לא יגיד עליך כלום.

אבל במריצה אסור. אותו דבר גם לגבי הדוגמה הראשונה, עגלת שוק. בשניהם יש את האיסור,

הן לגבי שבת והן לגבי יום טוב.

עגלה שמשתמשים בה גם לילדים וגם לקניות. אנחנו מסתכלים באופן כללי, לא מה הוא עושה.

נכון שהוא דרכו להביא מהשוק בעגלה הזו,

אבל רוב בני האדם לא משתמשים היום בטיולון הזה, בעגלה הזו, בשביל להביא מהשוק.

ולכן אין כאן את הגזרה.

עדיין לנו לאזור את המריצה או עגלת שוק,

אבל לא עגלת תינוק. בזה, מעיקר הדין, הדבר נשאר בהיתרו.

התורה לא אסרה בזה.

אם זה עגלה שמשתמשים בה לקניות, יהיה אסור.

נניח העגלות של הסופרים.

העגלה של הסופרים, ממלאים אותה סחורה וכו'. לפעמים בעל הסופר נתן לו עגלה אחת מתנה.

אז הוא רוצה להביא בעגלה הזו לבית הכנסת, אין לך נאמר. גם בזה יש את הבעיה.

של איסור דה רבנן של עובדין דה חול.

אפילו במקום שיש עירוב יהיה אסור להביא דבר כזה ביום שבת,

כך הוא הדין גם לגבי יום טוב.

חכמינו גזרו איסור מוליד ריח בבגדים.

ולכן כשיש שבת חתן וכיוצא בזה,

לפעמים בעל השמחה לוקח קנקן מלא בושם ומחלק לאנשים.

אין בעיה להניח את זה ביד,

כי הריח שביד זה עם העבירה ל.

אבל צריך להיזהר לא לטפטף על הבגדים, על הממחטה וכיוצא בזה,

גם לא על הטלית.

לכן,

אותו בעל השמחה שהולך לחלק את הבושם ישים לב לדבר,

כדי שלא יבוא לידי ספק, לא יבוא לידי איסור של מוליד ריח.

במאכלים יש מחלוקת, ומעיקר הדין אין מוליד ריח במאכלים.

הדבר מותר, כך משמעות מרן באורח חיים סימן שכ.

שם מרן דיבר על הכרקום, ולכן אין את הבעיה שם.

מחלוקת לגבי השיער.

אם האדם הזה לוקח את הבושם שיש לו,

שמן הטוב שיורד על,

מנגב את הכול בזקן או בבלורית שלו,

אם יש איסור מוליד ריח או לא.

כי הגמרא בברכות מ״ג,

לוויה הדבר מעין זה לגבי חכם,

שאסור לנצל כשהוא מבוסם.

יש שם שתי לשונות,

אם השיער אסור כמו הבגד, אמרי לה כבגדו ואמרי לה כגופו,

אם משווים את הדברים או שאיסור חשד שם הוא יותר חמור.

ולמסקנה, מלכתחילה כדאי להחמיר,

לא לנגב את הבושם הזה בשיער.

אם אדם עשה כן, יש לו על מי לסמוך.

כל זה כשהוא מתכוון לדבר. אם הוא לא מתכוון, אין בעיה. ולכן,

אדם שלוקח שם פה,

מדלל אותו, לוקח את השם פה,

מדלל אותו,

זה נהיה דליל מאוד.

ורוצה לרחוץ בזה את הידיים, את הפנים, מותר.

אפילו אם יישאר מעט ריח טוב בשיער,

אין איסור. הוא לא התכוון כאן לריח, התכוון רק,

ולכן אין בזה חשש איסור. בתנאי,

אם הוא בא לחפוף את ראשו או את הזקן,

ייזהר שלא יסחט.

אלא הוא שופך את זה על הראש.

ואחר כך, לאט-לאט,

זה יבוא ויתנגב, יתייבש.

אבל לקחת מגמת ולסחוט ולייבש את זה בצורה הזו,

בוודאי שאין הווה אמנה להתיר. כל זה אסור לגמרי מכל וכול.

איך?

על טישו.

בוסם על טישו.

לשים את הבוסם על טישו. על הנייר.

גם זה אסור. זה דומה גם לאבד.

גם זה יכול להתקיים,

יכול לעמוד ימים רבים, וגם בזה צריך להחמיר בדבר.

אדם שרוצה להתקלח ביום שישי,

יום חג השבועות, יש לו מים חמים בדוד שמש, הדבר מותר.

אבל אסור לו להשתמש

בשמפו שיש בו איסור דה רבנן.

הגמרא הביאה דוגמה של שמן אב שדומה לשמפו שלנו. אלא אם כן, כמו שאמרנו קודם,

ידלל את השמפו הזה.

אם זה דליל,

אין בעיה, בזה אין את החשש, אין את הגזירה.

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים.

כחידלנו